בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשכ״ה
הנחה בלתי מוגה
מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל1, וצריך להבין מה שמחלק כאן לשני ענינים, שסוג אחד קשור עם יעקב והשני קשור עם ישראל, דבפירוש הפשוט הנה תיבת מי קאי הן על מנה והן על מספר את רובע ישראל. ולכאורה צריך להבין2 גם מהו תיבת מספר, כיון שרוצה להדגיש כאן שאין מספר, כפי הפירוש במי מנה שאי אפשר לספור, א״כ הי׳ אפשר לכתוב בקיצור מי מנה עפר יעקב ורובע ישראל, באופן שתיבת מנה קאי הן על יעקב והן על ישראל3. גם צריך להבין2 מה דאיתא במדרש שיר השירים רבה4 בפירוש הפסוק מי מנה עפר יעקב, שמפרש את הפסוק5 אל גינת אגוז ירדתי דקאי על בנ״י, וכמו שרואים בקופה של אגוזים שכאשר מכניסים לתוכה שומשמין וחרדל, הנה אע״פ שלכאורה מקודם היתה הקופה מלאה, אעפ״כ הכניסו לתוכה את השומשמין וחרדל, והם מצאו שם ג״כ מקום, הנה כן הוא גם בבנ״י, באו גרים וניתוספו עליהם שנאמר מי מנה עפר יעקב, שא״א למנות את העפר יעקב כי ניתוספו שם הגרים. דלכאורה אינו מובן כל הענין ופירוש על מי מנה עפר יעקב, שמיתוסף ענין הגרים.
ויובן בהקדם החילוק הידוע6 דיעקב וישראל, דיעקב הוא מלשון7 וידו אוחזת בעקב גו׳, שזהו מדריגה נמוכה, וישראל נקרא ע״ש8 כי שרית עם אלקים ואנשים, שזהו מדריגה נעלית. ולכן מוצאים גם בתורה שיעקב נקרא בשם זה על דרך הרגיל, משא״כ ישראל הוא שם המורה על שלימות. וכמו שזהו בכללות שם השלימות דכל בנ״י יחדיו, הנה כן הוא גם בכל א׳ מישראל, בכל נשמה, שיש את חלק הנשמה הנקרא בשם יעקב שזהו העקב והרגל שבנשמה, וכן יש גם את חלק הנשמה הנקרא בשם ישראל, לי ראש9, הראש שבנשמה. וכן10 הוא גם בכל נשמה במשך הימים, שזהו החילוק בין ימי החול ליום השבת, שבימי החול הו״ע לא הביט און ביעקב11, שאז ישנו הענין דל״ט עובדין דחול, ששת ימים תעשה מלאכה12, שישנה מלאכה, אלא שהמלאכה צ״ל באופן דלא הביט און, משא״כ בשבת שאז אסור במלאכה, ואז יש הענין דיום שבת ומנוחה, הוא אופן נעלה יותר שכבר אין מקום כלל לענין של עמל כיון שאין מלאכה, אלא זהו אופן נעלה יותר דלא ראה עמל. כמבואר בארוכה בלקו״ת פרשתנו10 כיצד היא העבודה דימות החול, שאז יש עסק בעניני עולם, שזהו העולם התחתון שאין תחתון למטה הימנו, וזה נקרא בשם עקב ורגל, אלא שלשם יורדת הנשמה, ובהנשמה גופא יורד היו״ד מלמעלה החודרת (נעמט דורך) עד לעקב, שביחד הוי יעקב [יו״ד עקב13], והוא פועל את עניני שליחותו בעלמא דין. ומי שטרח בערב שבת הנה אז יאכל בשבת14, שאח״כ מגיעה העבודה בימות השבת, כמבואר שם בארוכה. וע״ד כמו שזהו בהמעבר מימות החול לשבת, דמכיון שאז (בשבת) ההנהגה היא באופן אחר לגמרי, הנה לכן ישנו גם ענין הטבילה בערב שבת15, טבילה מלשון ביטול16, שמתבטל הציור כמו שהוא בימות החול, ונעשה ציור חדש ביום השבת. ע״ד כמו שנאמר על כל העולם כולו, שבשבת בראשית הרי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם17, שבויכולו ישנו גם הפירוש שזהו מלשון כליון (כמבואר בארוכה באור התורה מהצ״צ18), שנעשה כליון מציור העולמות כמו שהם בימות החול, ונעשים העולמות כמו שהם באופן דשבת (שבת׳דיקע), וכן הוא גם בבנ״י הפועלים את הויכולו השמים והארץ ע״י עבודתם בימות החול, שהעולם יהי׳ באופן דשבת (אַ שבת׳דיקע), ובשלימות, שהרי בשבת עולם אינו חסר19. ולזה צ״ל ענין הביטול.
ולהבין20 הענין בפרטיות, הנה ע״ד מה שרואים עכשיו בעבודה, רואים זאת ג״כ בהשכר. דשכר העבודה הו״ע דגן עדן ששם יושבין ונהנים מזיו השכינה21, דע״ד מה שהעבודה צריכה להיות באופן דבכל מאדך22, שלימות העבודה באופן שבלי הגבלה למעלה מעלה23, מעלין בקודש24 עד אין סוף, ועד״ז אומרים25 יהללוך סלה, דכל מקום שנאמר נצח סלה ועד הרי זה ענין עולמי26, הנה כן הוא גם בעולמות, גם בגן עדן, כידוע27 שישנם עולמות עד אין סוף, ובפרטיות הוא בדרגות דגן עדן, אלא שהם מחולקים לשני סוגים כלליים, גן עדן העליון וגן עדן התחתון (כדלקמן). אבל העלי׳ בזה הוא יהללוך סלה28, דכל בעלי השיר יוצאים בשיר29, שהעלי׳ היא ע״י שיר, בהלל ושירה, הנה זהו באופן דסלה שזהו אין סוף, אלא שישנם השני סוגים כלליים. ובין ג״ע העליון וג״ע התחתון ישנו העמוד30 והענין דנהר דינור31 או דוגמתו ששם הנשמה טובלת, כמבואר בזה שטבילה הוא מלשון ביטול, שהיא מתבטלת מהציור, ע״ד כמו שצריכים לעבור שם כדי להיכנס לג״ע התחתון, דצריך לבטל חיזו דהאי עלמא, כדאיתא בזהר32 שזה יכול לבלבלו ולא יוכל לקבל את הענינים דג״ע התחתון, הנה עד״ז הוא גם בעלי׳ מגן עדן לגן עדן, ובכללות מג״ע התחתון לג״ע העליון, דישנו הדילוג שבינתיים, שמתבטל הציור הקודם כדי שיוכל לקבל את הציור שלאחריו, הציור דג״ע העליון שלמעלה בדרגא מכל מעלה דגן עדן שהי׳ עד עכשיו.
והביאור33 בזה יובן ע״פ מה שנת״ל שבכללות ישנם שני סוגי גן עדן, ג״ע התחתון וג״ע העליון. שבענין גן עדן ידוע מה דאיתא באדרא זוטא34 שישנו העדן עילאה ועדן תתאה, דעל עדן עילאה מפרש שם שזה קאי על מוחא סתימאה, ובפרטיות נקרא כן חכמה עילאה, אע״פ שעדן ענינו תענוג, מלשון עידונים, אמנם התחלת גילוי התענוג [הרי הוא בחכמה]35, כמו שרואים במשל כאן למטה שכאשר נתגלה שכל חדש, הנה צהבו פניו כאשר מצא תוספתא חדתא36, שאז נתגלה ענין העונג. והנה גילוי התענוג הוא בחכמה שענינו התחלת גילוי השכל, נקודת השכל37, אמנם התרחבות התענוג, גילוי עתיקא, זהו בבינה38, ואז מתפשט השכל באורך ורוחב. וזהו הענין דגן עדן, ששם ישנו גילוי עתיקא, גילוי התענוג39. וע״ד כמו שמעדן עילאה, ממוחא סתימאה, נעשה אח״כ ההתגלות בבינה, שזהו הענין דבינה שבא אחרי חכמה, דבחכמה שזהו נקודה העצמית דשכל יש ג״כ גילוי התענוג באופן דנקודה, אלא שזהו נקודה עצמית, שלכן התענוג כמו שהוא בבינה כבר אינו באותו סוג של עצם, ולא אותו סוג של נקודה עצמית כמו שזהו בחכמה, ששם אין זה כי אם התגלות, כי כל עניני חכמה הם באופן דנקודה, אבל נקודה עצמית, ובבינה כל הענינים הם במרחב, אבל לא באותו אופן דעצם כמו שהם בחכמה. אמנם דוקא שם יושבין ונהנים, שהרי זהו באופן דאור פנימי ובהרחבה, שזה נעשה בהגן עדן דעדן עילאה, בג״ע העליון. ועד״ז יש גם אח״כ את העדן תתאה, שזהו החכמה דז״א, שבו מתגלה התענוג כמו שהוא לגבי ז״א, עד שמתגלה אח״כ בחכמה דז״א ונמשך בבינה דז״א ועד שנמשך אח״כ במלכות. שלכן כללות החילוק בין ג״ע העליון לג״ע התחתון הוא בכללות שזהו בינה וזהו מלכות40. אלא שגם בג״ע התחתון מתגלה הארה מעדן העליון, כמבואר בארוכה במ״א.
והנה41 באותיות הקבלה זהו הענין דיחוד י״ה ויחוד ו״ה. י״ה הוא ענין החכמה וענין הבינה, וכאשר ישנו הגן בעדן מקדם42, שישנו היחוד דחכמה ובינה, הנה אז נמשכת ההנאה, היושבין ונהנים, כמו שזה בג״ע העליון בענין הבינה. ואח״כ הו״ע ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה43, עבודת האדם בתורה ומצוות44, שעי״ז הנה נוסף על מה שבגן ישנו העדן דחכמה, חיצוניות החכמה, ניתוסף ג״כ הענין דפנימיות החכמה. ודוגמתו כאן למטה באדם, דישנה נקודת השכל שזהו חכמה, אבל זהו עדיין רק חיצוניות החכמה, ואח״כ נמשך בהרחבה בהשגה והבנה דבינה, ואח״כ ישנו מה שכאשר מתעמק יותר בהשכל, עד שמתעמק בידיעה, הנה יכול להגיע לפנימיות החכמה, שענינו הוא ראיית הדבר, שיש לו כזו התאמתות בהשכל עד שאפשר לקרוא לזה בשם ראי׳. ואח״כ ישנו הענין דיחוד ו״ה, שזהו ג״ע התחתון כמו שזה נמשך בספירת המלכות, הנה אח״כ גם כמו שזה בספירת המלכות נמשך הענין באופן הכי נעלה שיכול להיות בשכל, היינו כמו שזהו מצד בינה, שמבינה נמשך אח״כ בז״א ומלכות, שזהו האופן הכי נעלה שיכול להיות מצד הבנה והשגה.
אמנם41 אעפ״כ אומרים שבגן עדן הוא הענין דנהנים, והרי נהנים הוא ענין של ידיעה, ולכאורה איך אפשר לומר על עדן חכמה, ועד שיכול להיות חכמה עם ידיעה. והביאור בזה, שזהו כמו החילוק בין ידיעת השלילה לידיעת החיוב. דבידיעת השלילה עוסקים בענינים באופן ששוללים מהם את הענין, ובידיעת החיוב עוסקים בהענינים ששייך בהם השגה והבנה, שיכול לקחתם (זיי נעמען) באופן דחיוב והשגה. שזהו גם כמבואר בארוכה בלקו״ת פ׳ פקודי45 בענין פקודי המשכן משכן העדות46, שזהו מצד יחוד י״ה ומצד יחוד ו״ה, דבידיעת החיוב הנה תכלית הידיעה שאפשר להגיע אלי׳ הוא רק בענין הקשור לחיוב, דמכיון שידיעתו היא באופן דחיוב, אינו יכול לעלות למעלה מזה, ועד שבשכל אינו יכול להגיע להכרה בשכל שיכול להיות בה הענין דראי׳, ועד להתאמתות הכי עמוקה עם השכל שזה נקרא בשם ראי׳, כיון שמשיג באופן דהלבשה, באופן דחיוב. אבל בשעה שמשיג באופן דידיעת השלילה, הנה לא זו בלבד שעוסק בענינים ושולל מהם כיון שזהו למעלה מהענינים שבהם הי׳ עד עכשיו ידיעה, אלא סוכ״ס כיון שזהו באופן דשלילה, יכול סוכ״ס להגיע (ע״י לעבדה ולשמרה, כנ״ל) עד לפנימיות החכמה, שזה נקרא בשם ראי׳ דחכמה. דזהו כללות החילוק בין ג״ע העליון לג״ע התחתון. וכדי שיוכלו לקבל אופן זה דהבנת השכל בידיעת השלילה, צ״ל ביטול החיזו דג״ע התחתון, ע״ד הנ״ל שצ״ל הביטול חיזו דהאי עלמא כדי שיקבלו את הענינים דהשגה והבנה דג״ע התחתון. ואף שאין זה כמו שצריך לבטל חומר וגשם ממש [כבביטול חיזו דהאי עלמא], הרי צריך לבטל ענין שבערך הענין שאליו צריך להגיע הרי זה ענין דמציאות וישות.
וידוע47 הביאור בזה בעבודה, דכתיב48 ומלתם את ערלת לבבכם, ואח״כ אומר49 ומל הוי׳ אלקיך את לבבך, וכאן אינו אומר הלשון ערלה. והענין בעבודת האדם, דישנה הערלה שזהו מלשון אוטם, שהיא מאטמת וסותמת (פאַרשטאָפט) ומכסה על הלב. דאע״פ שאני ישנה50 בגלותא51 ולבי ער50, וכהלשון כל אשר בשם ישראל יכונה52 הנה לבו ער להקב״ה לתורתו ולמצוותיו53, אבל אפשר להיות שהלב יהי׳ מכוסה בערלה, דבר המעכב. ואין זה ח״ו שישנו רק דבר איסור, שאז נעשה זה אסור וקשור בידי הלעו״ז54, אלא אפילו תאות היתר, דאם עושה זאת לשם תאוה הנה כדאיתא בתניא55 שאז בשעת מעשה זה יורד בג׳ קליפות הטמאות. ואפילו אם אין לו בזה תאוה אלא זהו אכילתו סתם, בכדי שיהי׳ הגוף בריא, אבל אין בזה כוונה לשם שמים56, הנה אז מצד זה שזהו ענין גשמי, הנה זה ג״כ מגשם את הלב, שמצד עצמו צ״ל כלי להקב״ה תורתו ומצוותיו, ונהי׳ עליו ערלה. ולזה ישנו הענין דומלתם את ערלת לבבכם, שזה ניתן לכאו״א בכל עת ובכל שעה, שלא רק שישמר (זאָל אויסהיטן) מדבר איסור ומתאות היתר, אלא שלא יהי׳ אפילו ענינים דאכילתו סתם (כמבואר בארוכה בתניא57), כפס״ד השו״ע58 כל59 מעשיך יהיו לשם שמים ובכל60 דרכיך דעהו. וזה בא גם ע״י העבודה דואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך22, דמכיון שהעבודה היא בכל לבבך ובכל נפשך, הנה אז יכול לעמוד בזה ולהצליח (ביישטיין און דורכקומען) שלא יהי׳ שייך לדבר איסור, ואפילו לא לתאוה של היתר, וכל מעשיך יהיו לשם שמים.
אמנם47 צריך להיות ענין עוד נעלה יותר, דזהו מה שנאמר ומל הוי׳ אלקיך את לבבך, דהן אמת אשר דבר המגשם את הלב אין לו, כיון שאצלו הרי אדרבה ישנו ואהבת בכל לבבך, אבל ישנו הלב בעצמו, שהוא הרי לב האדם61, וצריך להיות אצלו גם ענין הנקרא ומל. אלא שזה נעשה ע״י הוי׳ אלקיך, שהוי׳ נעשה אלקיך, כחך וחיותך62, ע״י חלק אלוקה שבנשמה63, שם הוי׳ שנעשה כחך וחיותך. דבכללות זהו העבודה דבכל מאדך, שזהו למעלה ממדידת והגבלת כחות הנפש שלו, הן הכחות דבכל לבבך והן הכחות דבכל נפשך, אלא הוא אוחז בדרגא דבכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה, אע״פ שהוא נברא, וכל נברא הוא במדידה והגבלה, אעפ״כ יש בו את החלק אלוקה ממעל ממש63, וכאשר העבודה היא מצד החלק אלוקה, מצד הוי׳ אלקיך, כחך וחיותך, הנה אז נעשה ומל הוי׳ אלקיך את לבבך, שמתבטל ג״כ (אַז ס׳ווערט אויך אַראָפּגענומען) הגשמיות שבערך, כמו שזה לגבי הדרגות שאליהן צריך להגיע ע״י בכל מאדך.
והנה64 ישנה העבודה דהתבוננות בעניני אלקות, שההתבוננות היא ההקדמה לכל אופני עבודה, וגם בהתבוננות ישנם שני אופנים. דכאשר מתבונן בקרבת הוי׳ לי טוב65, שזהו לי טוב, דהן אמת אשר במה הוא מונח ובמה הוא מתלהט (אין וואָס ליגט ער און אין וואָס קאָכט ער) ובמה יש לו חיות – באלקות, אבל מה מביא אותו לזה, לאהבה את הוי׳ גו׳ כי הוא חייך66, דמצד זה שזהו חייך, מצד זה שהוא רואה בזה את העילוי, ויש לו טעם טוב (געשמאַק) בהעילוי ובטוב ובקדושה, הנה העצם הוא לי טוב, ומצד זה רוצה קרבת אלקים. דהן אמת אשר כמו שזהו בעבודה רגילה הנה מי יתן והי׳ לבבם זה להם כל הימים67 לעבדו באופן כזה (כך איתא הלשון במאמר68), אמנם אח״כ צ״ל העבודה באופן נעלה יותר, אשר לא רוצה קרבת אלקים מצד זה שלי טוב, שבכללות זוהי אהבה התלוי׳ בדבר69, דהן אמת אשר בזה לא שייך ח״ו לומר בטל דבר, אמנם זהו מוגבל לפי ההבנה והשגה שלו בהלי טוב, שבזה באמת אין שייך שיהי׳ בטל, אבל ישנם המדידות והגבלות מצד הענין דמאדך. אבל כאשר ישנו הומל הוי׳ אלקיך, שההתבוננות שלו באלקות היא במה שאלקות הוא טוב מצד עצמו, ובמילא הוא מתבטל, הנה אח״כ חוזר הוא לעבודה דבכל מאדך, שעי״ז נעשה הענין דומל הוי׳ אלקיך, כחך וחיותך, את לבבך, אע״פ שאין ערלה, דאין זה שייך אליו, אלא זה הוסר מקודם.
ובכללות זהו בשתי העבודות, איך שזה מצד גוף וענינים המלובשים בגוף, שזהו חלק הנשמה המלובשת בגוף הנקרא בשם יעקב, רגל שבנשמה, ואח״כ ישנה העבודה כמו שהיא מצד ישראל שבנשמה, מצד הראש שבנשמה, שאז היא העבודה דבכל מאדך, שאח״כ באים לומל הוי׳ אלקיך את לבבך. וכדי לעבור מאופן אחד של עבודה לאופן השני, צריך שיתבטל לגמרי הציור שלו, דישנו ענין של לי, והלי הזה מרגיש שזהו לי טוב ולכן רוצה בקרבת אלקים, וכל זמן שעדיין ישנו אצלו הלי, אינו יכול להגיע לעבודה דאלקות מצד עצמו, שדוקא אז יכול להיות ומל הוי׳ אלקיך את לבבך.
וזהו70 גם כללות החילוק בין העבודה בימות החול וביום השבת, כנ״ל אשר בימות החול נקראת הנשמה בשם יעקב וביום השבת נקראת בשם ישראל, דבימות החול הוא הזמן דששת ימים תעשה מלאכה, שאז יכול לפעול כללות ענין המלאכה והבירור, משא״כ בשבת בורר אסור71. ואיתא הקושיא על זה72, דמכיון שענין האכילה הרי הוא ענין הבירור, שאז הרי מבררים את האוכל שנהפך ונעשה דם ובשר כבשרו, ועד״ז ג״כ בזמן שבית המקדש הי׳ קיים, הנה בביהמ״ק היו ג״כ הקרבנות שהיו מקריבים דוקא ביום השבת, דענין הקרבן הוא ג״כ ענין הבירור, שמעלים מהבהמה על המזבח, ועד״ז מצומח ומדומם73, ומבררים את זה ונעשה מזה ריח ניחוח להוי׳74. והביאור בזה איתא במ״א בארוכה75, שבבירור גופא ישנו בירור אוכל מתוך פסולת ובירור פסולת מתוך אוכל, ששניהם ישנם בימות החול, שהו״ע הבירור באופן דמלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ואח״כ ישנו הבירור דיום השבת, אלא שאז אין ענין של פסולת ח״ו, אלא אז יש רק אוכל, אלא שבאוכל גופא יש בירור למעלה מבירור. וע״ד כמ״ש על לע״ל (דעכשיו הוא ההכנה מידי יום ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים76) ואכלתם אכול ושבוע77, ואיתא במאמר ד״ה זה בלקו״ת78 דהפירוש ואכלתם אכול הוא שדבר זה שכבר נאכל פעם וכבר נתברר פעם, ענין שהוא כבר אוכל, יהי׳ בזה ואכלתם, שיבררו ויעלו אותו עוד הפעם באופן נעלה יותר. ועד״ז הוא בכללות הבירורים כמו שזה עכשיו, שאז יהי׳ ואכלתם אכול, עוד בירור נוסף, עד שכן הוא גם בנשמות עצמם, שע״ד המדובר לעיל דכאשר צריכים לעלות מג״ע התחתון לג״ע העליון צ״ל בירור נוסף וביטול נוסף, עד״ז הוא גם בכללות העלי׳ כמו שזה מזמן הזה אל לעתיד לבוא, אל הואכלתם אכול, שאז יהי׳ גם (כמבואר בלקו״ת שם) שהנשמות יתבררו ע״י הנשמות חדשות.
וידוע הביאור בזה79, דלכאורה כיצד אפשר לומר שהנשמה תתברר עוד הפעם ע״י הנשמה, דלכאורה זה שייך לומר רק על פני אדם המברר פני שור80, או על פני אדם שבמרכבה המתברר ע״י אדם העליון שעל הכסא81, כי בעצם כל הד׳ נקראים בשם חיות המרכבה, גם פני אדם82, משא״כ כשאומרים שנשמה אחת תתברר ע״י השני׳. דזה מוכרח ממה שנאמר בנוגע להנשמות גופא וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה83, שישנם נשמות הנקראות בשם זרע בהמה ונשמות הנקראות בשם זרע אדם, כמבואר בארוכה בתו״א פ׳ משפטים84. וכללות הענין הוא, שהנשמות דעולמות בי״ע (דבבי״ע מתחיל הענין דיש ומציאות, כמדובר לעיל הענין דקרבת אלקים לי טוב, דאפילו כמו שזהו בתכלית העלי׳ הרי זה עדיין לי טוב), הנה הם נקראות בכללות בשם זרע בהמה. ואח״כ ישנם הנשמות דזרע אדם, הנשמות דאצילות. וגם בנשמות דאצילות עצמם הנה בהם גופא יש הענין דזרע אדם וזרע בהמה (דבדיוק כמו שבבי״ע יש ג״כ הזרע אדם וזרע בהמה, שהנשמות גופא מחולקים בערך זו לזו, עד״ז הוא גם באצילות), שאומר על שתי הנשמות, הן דזרע אדם והן דזרע בהמה, הלשון וזרעתי, שזה קאי על אדם העליון, דאפילו הנשמות הנקראות בשם זרע בהמה מקבלים ג״כ מהזרעתי, מאדם העליון שעל הכסא, ועד״ז דוגמתו בהענין כמו שזהו בנשמות דאצילות. ומזה מובן שבכל הדברים האלו, הנה כמו שזהו לגבי הבירור דבהמה, שע״י אכילתו כפשוטו, או ע״י אכילת מזבח שזהו ענין הקרבת הקרבנות85, נתכלל בהפני שור ופני נשר דהמרכבה ועד לפני אדם שבמרכבה, והם מתכללים באדם שעל הכסא, הנה כן הוא גם בכללות ענין הנשמות, אפילו דאצילות גופא, בזרע בהמה וזרע אדם.
ועל זה צ״ל כאמור לעיל שהעבודה תהי׳ לא רק באופן ומלתם את ערלת לבבכם, אלא אח״כ באופן נעלה יותר דומל הוי׳ אלקיך את לבבך, שזהו גם בעבודת האדם מצד הוי׳ שנעשה אלקיך, כחך וחיותך. דזהו ג״כ מ״ש בתהילים סימן פ״ו86 יחד לבבי ליראה שמך, ומבאר בארוכה בלקו״ת פרשתנו87 שישנו הענין דפנימיות הלב וחיצוניות הלב, וזה נמשך בעבודת האדם (דלבא פליג לכל שייפין88), דהעבודה מצד חיצוניות הלב היא העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך, שעי״ז הוא שומר (באַוואָרנט) את המחשבה דיבור ומעשה, בראיתיו יצרתיו ועשיתיו. ואח״כ ישנה עבודה נעלית יותר, כמו שזה מצד פנימיות הלב, שזהו עבודה מצד רעותא דלבא, שזה נתרבה ע״י אף, שהרי אף הוא לשון ריבוי, וזהו אף קודם עשיתיו, שהאף הוא כאן למטה ע״י תורה ומצוותי׳, דלא בשמים היא89, וצ״ל קשור לצמר גשמי [דציצית] וקלף גשמי [דתפילין], שבהעשי׳ יבוא גם האף, שאף הוא מדריגה עליונה, הענין דרעותא דלבא.
ועד״ז היא העלי׳ הנעשית בנשמת הצדיק מידי שנה בשנה, ובפרט ביום ההולדת שלו, כמבואר בהשיחות של בעל השמחה והגאולה90, שאז הרי הוא עולה מהיכל להיכל, שזהו ע״ד העלי׳ הנ״ל שעולים באופן אחר לגמרי, עד שהציור שהי׳ מקודם הוא שלא בערך לציור שמקבלים בעלי׳ לגן עדן, עד שזה נקרא גן עדן עליון לגבי כל ההשגות הכי נעלות והאופן הכי נעלה שאחז בו בעבודתו בהימים ושנים שלפני זה. דאז ישנו ג״כ הענין דעמוד המחבר, ודרכו עולים מלמטה למעלה, באופן שכל הענינים הקודמים מתבטלים לגבי גודל העילוי שישנו אז. ואח״כ זה נמשך באף עשיתיו כנ״ל, שזהו ג״כ מש״נ אחרי ואכלתם אכול ושבוע, והללתם את שם הוי׳ אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא77, דמצד שזוהי עלי׳ שלא בערך נקרא זה להפליא, שזהו ענין של פלא91. ובפרט שהואכלתם אכול ושבוע זהו ענין דעליות אין סוף, אע״פ שמוזכרים רק שני השמות [דגן עדן] עליון ותחתון, הרי הם כוללים את היהללוך סלה, עליות עד אין קץ, והעליות הם ג״כ באופן דלהפליא. וזה משתלשל ג״כ בלהפליא כאן למטה, שזהו כללות ענין הניסים ומופתים ונפלאות כמ״ש בשער היחוד והאמונה92, שזהו השיתף עמו מדת הרחמים, האותות ומופתים ובפרט ע״י הצדיקים93, ובפרט כאלה אותות ומופתים שהם גלוי לכל הארץ, עשיתיו.
וזהו94 ג״כ מ״ש מי מנה עפר יעקב, שתחילה ישנו הענין דמנה עפר יעקב, שזהו כמדובר לעיל שצ״ל היחד לבבי, שצ״ל תחילה הומלתם את ערלת לבככם, שזהו ענין עפר יעקב, ואח״כ אפשר להגיע לומל הוי׳ אלקיך את לבבך, שביעקב הוא הענין דעפר, שעפר הוא היסוד הכי תחתון95, שזה מראה על עפרוריות וחומריות וגשמיות, שעבודתם היא באמת עבודה נעלית, אבל זהו באופן ששייך בזה הענין דעפרוריות, ע״ד קרבת אלקים לי טוב כנ״ל, ואז ישנו עדיין הענין דעובדין דחול, הענין דלברר ניצוצות מן הלעו״ז, או לכל הפחות מקליפת נוגה, ולכן צריך להישמר (באַוואָרענען) דמכיון שישנו לי, זה נותן מקום שיוכל להיות ערלת לבבכם, ולזה צ״ל ומלתם את ערלת לבבכם. אמנם כל זה הוא עדיין הענין דעפר יעקב, בירור הניצוצות, שזה פועל את המי יתן והי׳ לבבם זה להם, כמבואר בלקו״ת87 שעי״ז נפעל היחד לבבי, שצ״ל היחוד דפנימיות הלב שיומשך בחיצוניות הלב, שהרעותא דלבא יחדור בעבודתו בבראתיו יצרתיו אף עשיתיו, עבודתו במחשבה דיבור ומעשה.
ואח״כ באים לאופן נעלה יותר, ומספר את רובע ישראל, כמבואר במאמר96 שמספר הוא מלשון ספירות ובהירות, שהוא מזכך ומברר עד שלא נשאר כל הענין דעפר, אלא רובע ישראל, שיש לו את כל הארבע דרגות, כמבואר בלקו״ת97 שלרובע יש שני פירושים, חלק רביעי וכן ארבע דרגות, שעיקר עבודתו הוא מצד רעותא דלבא שזהו חלק הרביעי, אבל עי״ז הנה זה חודר בכל הארבע דרגות עד עשיתיו. וכמו״כ נפעל ע״י עשיתיו, שזהו עבודתו באופן דמעשין על הצדקה98, באופן שכופה את עצמו, הנה דוקא ע״י מה לי קטלא פלגא מה לי קטלא כולא99, שזהו הענין דמסירות נפש100, העבודה דרעותא דלבא, הנה זה פועל שנמשך גם האף שזהו דרגא הרביעית, ואז נעשה מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, שכל הארבע דרגות נעשים באופן דספירות ובהירות, וזה נמשך אח״כ בעשיתיו, באופן שאין מקרא יוצא מידי פשוטו101, שהמספר את בני ישראל נעשה אשר לא יספר מרוב102.
__________
1) בלק כג, י. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זאת חוקת וד״ה מי מנה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳מה ואילך. ע׳ א׳נג ואילך). וראה ד״ה לא הביט און ביעקב תשכ״א (לעיל ע׳ קסז ואילך). ד״ה מי מנה תשכ״ו (לקמן ע׳ קצח ואילך).
2) ראה גם רד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב שם ע׳ א׳נג).
3) ראה גם רד״ה זה תשח״י (לעיל ע׳ קכח).
4) פ״ו, יא.
5) ו, יא.
6) ראה תו״א מקץ לו, ג. משפטים עז, ב. לקו״ת שבת שובה בתחלתו (סד, ב ואילך). מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ע׳ א׳נו. וש״נ.
7) תולדות כה, כו.
8) וישלח לב, כט.
9) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. לקו״ת ר״ה סב, ג. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך יעקב סמ״ה (ע׳ א׳קא ואילך). מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
10) ראה לקו״ת בלק עב, א-ב.
11) בלק שם, כא.
12) ויקהל לה, ב. אמור כג, ג.
13) ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. תו״א ואוה״ת ר״פ ויצא. לקו״ת ר״ה ושבת שובה שם. ספר הליקוטים שם. ועוד.
14) ע״ז ג, סע״א.
15) פע״ח שער (יח) השבת פ״ג (הובא בהמשך תער״ב שם ע׳ א׳ס). וראה ספר המנהגים – חב״ד ע׳ 25. וש״נ.
16) סידור (עם דא״ח) שער כוונת המקוה בסופו (קנט, סע״ד).
17) בראשית ב, א.
18) בראשית מב, סע״ב ואילך. (כרך ג) תקה, ב ואילך. תקח, א ואילך.
19) ראה ב״ר פ״י, ט. פרש״י בראשית שם, ב. פרש״י ד״ה ויכל – מגילה ט, א.
20) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם ס״ע א׳נ ואילך. ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תרמד ואילך. וראה גם ד״ה לא הביט און ביעקב שבהערה 1 (לעיל ס״ע קסט ואילך).
21) ראה ברכות יז, א.
22) ואתחנן ו, ה.
23) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ – בכל לבבך, נפשך ומאדך ס״ד (ע׳ תכז ואילך). וש״נ.
24) ברכות כח, א. וש״נ. זח״ג קסב, ריש ע״ב. וראה לקו״ש חי״ג ע׳ 250 הערה ד״ה להעלות בקודש.
25) ברכת אתה קדוש בתפלת העמידה.
26) עירובין נד, א.
27) ראה אגה״ק סי״ז.
28) ראה לקו״ת ברכה צח, א. ובכ״מ.
29) שבת נא, ב (במשנה).
30) ראה תניא פל״ט (נב, א). תו״א ויצא כב, ד. תצוה פא, ג. מג״א צב, א. צו, א. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך גן עדן ס״ג (ע׳ תלט ואילך). המשך תרס״ו ע׳ יב ואילך. ובכ״מ.
31) ראה זהר ח״א רא, א. ח״ב ריא, ב. רמז, א. תקו״ז בהקדמה (יז, א). וראה תו״א מקץ לא, א. לב, ד. מג״א שם. לקו״ת שמע״צ פד, ד. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תתכא-ב. וש״נ. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך נהר דינור (ע׳ עב-ג). וש״נ. וראה מקומות שבהערה הבאה.
32) ח״א שם. בכ״ז – ראה (נוסף לדרושים שבהערה 1) סה״מ עטר״ת ע׳ שנב. ה׳ש״ת ע׳ 45. סה״מ ימי הספירה ריש ע׳ סה. וש״נ.
33) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם ע׳ א׳נד ואילך. ביאוה״ז להצ״צ שם. סה״מ תש״ה ע׳ 178. ד״ה לא הביט און ביעקב שבהערה 1 (לעיל ע׳ קעב-ג).
34) זח״ג רצ, א – הובא ונת׳ בהמשך תער״ב וסה״מ תש״ה שבהערה הקודמת.
35) ראה לקו״ת מסעי צג, ב. סה״מ תרנ״ז ע׳ ל. שם ע׳ קנ. ובכ״מ.
36) ירושלמי שבת פ״ח ה״א. פסחים פ״י סוף ה״א. שקלים פ״ג ה״ב. קה״ר פ״ח, א (ד).
37) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). לקו״ת פקודי ג, סע״ג ואילך. ר״פ ראה (יח, א-ב). תצא לט, ב. ועוד. וראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״א״ (קה״ת, תשע״ב) ע׳ 75 ואילך. וש״נ.
38) ראה זח״ג קעח, ב. תו״א ר״פ לך לך (יא, סע״ב ואילך). תו״ח שם פא, ב ואילך. לקו״ת ר״ה נז, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב). ובכ״מ.
39) ראה תו״א תרומה פ, ריש ע״ב. ועוד.
40) המשך תער״ב שם (ע׳ א׳נד). וש״נ.
41) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם ע׳ א׳נה. סה״מ תש״ה שם ס״ע 178 ואילך. ד״ה לא הביט און ביעקב שבהערה 1 (לעיל ע׳ קעג-ד).
42) בראשית ב, ח.
43) שם, טו.
44) ראה יל״ר עה״פ בראשית שם. זח״א כז, א. תקו״ז תכ״א (סב, א). תנ״ה (פח, ב). לקו״ת שה״ש מח, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע״ב. ועוד.
45) ג, ד ואילך. ו, א. ו, ג ואילך.
46) ר״פ פקודי (לח, כא).
47) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם ע׳ א׳נו. סה״מ תש״ה שם ע׳ 180. שם ע׳ 199.
48) עקב י, טז.
49) נצבים ל, ו.
50) שה״ש ה, ב.
51) זח״ג צה, א.
52) אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ פ. סה״מ תרפ״ח ע׳ קמו. תש״ח ע׳ 263.
53) ראה יל״ש עה״פ שה״ש שם (רמז תתקפח).
54) ראה תניא פ״ז (יב, א). רפ״ח.
55) פ״ז (יא, ב).
56) ראה תניא שם (יא, א-ב). אגה״ק שבהערה הבאה.
57) אגה״ק ס״ד (קה, ב ואילך).
58) או״ח סרל״א.
59) אבות פ״ב מי״ב.
60) משלי ג, ו.
61) ל׳ הכתוב – נח ח, כא.
62) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
63) ראה תניא רפ״ב.
64) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם ס״ע א׳נו-ז. סה״מ תש״ה שם ע׳ 199 ואילך.
65) תהלים עג, כח.
66) פ׳ ראה ל, כ.
67) ואתחנן ה, כה.
68) בהמשך תער״ב שם (ע׳ א׳נז) ובסה״מ תש״ה שם: ומי יתן והי׳ לבו [בסה״מ: לבבו] תמיד בבחי׳ אה׳ זו.
69) ראה אבות פ״ה מט״ז.
70) בהבא לקמן – ראה לקו״ת בלק עב, א-ב. המשך תער״ב שם ע׳ א׳נ ואילך. שם ע׳ א׳נח ואילך. סה״מ תש״ה שם ע׳ 115 ואילך. שם ע׳ 203-4. וראה גם ד״ה לא הביט און ביעקב שבהערה 1 (לעיל ע׳ קסח ואילך).
71) טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סשי״ט. ראה תו״א ר״פ חיי שרה. סידור (עם דא״ח) סדר סעודת שבת (ר, ג-ד. רג, ג ואילך). ובכ״מ.
72) ראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ עח ואילך. ובתוס׳ הגהות וכו׳ – אוה״ת ויקהל ע׳ ב׳קלו ואילך.
73) ראה טעמי המצוות להאריז״ל ר״פ ויקרא. לקו״ת שלח מא, ב. ובכ״מ.
74) ויקרא א, ט. ובכ״מ.
75) מאמרי אדה״ז ואוה״ת שם. ועוד.
76) תמיד בסופה.
77) יואל ב, כו.
78) צו ז, ג ואילך. ח, ב ואילך. וראה גם ד״ה ואכלתם אכול תשל״ח (סה״מ ויקרא ע׳ מ ואילך). תשמ״ז (שם ע׳ נה ואילך).
79) ראה לקו״ת שם (ח, ב ואילך).
80) ראה טעמי המצוות שם.
81) ראה לקו״ת שם ח, א.
82) תו״א תולדות יח, א. ובכ״מ.
83) ירמי׳ לא, כו.
84) בתחלתו (עד, ד ואילך). עו, ב ואילך. – הובא בלקו״ת שם (ח, ב).
85) ראה זבחים יג, ב. וש״נ.
86) פסוק יא. – להעיר שבי״ב תמוז שנה זו (תשכ״ה) החלה שנת הפ״ו להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. לקו״ש ח״ה ע׳ 103-4. ח״כ ע׳ 400 ואילך. המו״ל.
87) בלק סז, ג-ד.
88) ראה זח״ג קסא, ב. רכא, ב (ברע״מ). אגה״ק סל״א. תו״א בראשית ז, ד. לקו״ת שה״ש כט, ב ואילך. לא, א ואילך.
89) נצבים ל, יב.
90) סה״ש תש״ג ע׳ 89-90 (לקו״ד ח״ג תלו, ב ואילך).
91) ראה לקו״ת צו שם (ז, ג-ד).
92) רפ״ה.
93) ראה גם לעיל ע׳ כא (וש״נ). ע׳ קסו. ע׳ קעו-ז. ע׳ קפו.
94) בהבא לקמן – ראה סד״ה מי מנה שבהערה 1 (המשך תער״ב שם ע׳ א׳ס).
95) ראה אגה״ק סט״ו (קכא, ב). ובכ״מ.
96) המשך תער״ב שם.
97) בלק סז, א. ע, ב. וראה גם אוה״ת בלק ע׳ תתקכא-ב. ובארוכה – ד״ה מי מנה להצ״צ (קה״ת, תשס״ד).
98) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח. וראה לקו״ש חי״ב ע׳ 238.
99) ב״ק סה, א. ב״מ צה, רע״א. חולין לה, סע״ב. וש״נ.
100) לקו״ת נצבים מו, ד. אוה״ת ויקרא ריש ע׳ רכח. לתהלים (יהל אור) ע׳ תקס. ובכ״מ.
101) שבת סג, א. וש״נ.
102) וישלח לב, יג. וראה הושע ב, א.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' קפז ואילך]
מאמר זה נדפס כאן לראשונה (מסרט הקלטה), ובתוספת מ״מ וכו׳.