בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ח תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשל״ג
הנחה בלתי מוגה
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה׳1, ומבאר הפרטים שבפרשת נדרים. וידוע הדיוקים בזה [החל מכ״ק אדמו״ר הזקן בלקו״ת2, ובמאמרי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה, ובפרט בביכל חסידות (שיצא לאור בימים הכי אחרונים) משנת תר״ל3], דענין הנדרים הוא, איש כי ידור נדר גו׳ לא יחל דברו4, וכדפרש״י לא יעשה דבריו חולין, וככל היוצא מפיו יעשה4. ואין זה שאוסר דבר האסור כבר, וע״ד נשבעין לקיים את המצוות5, כי אם לאסור את דבר המותר לו. ולכאורה אינו מובן, דכיון שיש דברים שהתורה אסרה ויש דברים שהתורה התירה, א״כ למה בא לאסור מה שהתורה התירה לו, והלא אמרו בירושלמי6 והובא בח׳ פרקים להרמב״ם פ״ד, דייך מה שאסרה לך התורה [דהגם שזה מובא רק בירושלמי ולא בבבלי, מ״מ מה שמביא ענין זה בשמונה פרקים להרמב״ם הוא לפי שזה שייך לכאו״א, וכמו שאר דברים המובאים שם, וזהו הטעם שכתב במאמר הנ״ל שענין זה הובא גם בח׳ פרקים להרמב״ם]. ובפרט לפי המבואר בירושלמי7 שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עיניו ולא אכל, וא״כ מהו ענין הנדרים. גם צריך להבין8 מה שייך ענין הנדרים לראשי המטות דוקא, והגם שפרש״י9 דהיינו כדי לומר שהפרת נדרים ביחיד מומחה, מ״מ הא גופא צריך ביאור, מדוע צריך להיות הפרת נדרים ביחיד מומחה דוקא, או בשלשה הדיוטות כשהם במצב של בית דין. דבשלמא זה שהאב מיפר לבתו, הרי זה כמבואר בכלי יקר10 דהיינו כיון שע״פ הטבע הבת היא ברשות אבי׳, ועד שיכול לשדכה, וכמ״ש11 את בתי נתתי לאיש הזה, שזהו דבר הנוגע לכל ימי חיי׳, ועאכו״כ שהוא בעל הבית על דבר פרטי, דהיינו שיכול למנוע הנדר ממנה. וכן מובן מה שהבעל מיפר לאשתו, וכדכתיב12 והוא ימשל בך, וא״כ יכול גם להפר נדרי׳, אבל עדיין צריך להבין מהי השייכות דהפרת נדרים ליחיד מומחה או לג׳ הדיוטות כו׳ דוקא.
והנה13 כל הענינים נמשכים מלמעלה, דתחילת הכל הוא בקדושה, דהיינו עולם האצילות דכולו טוב14 ולא יגורך רע15, ואח״כ נמשך למטה ע״י הממוצעים, דעולם הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע14, ועולם היצירה חציו טוב וחציו רע, עד לעולם העשי׳ שרובו רע כו׳14, שבו ישנם ג׳ הענינים דקדושה וקליפת נוגה וג׳ קליפות הטמאות. ובעבודת האדם הם ג׳ הענינים דמצוות עשה, ודברי הרשות, ודברים האסורים שהם מצוות לא תעשה. והנה עניני מצוות עשה ול״ת זהו תורה אחת לכולנו16, והנגלות לנו ולבנינו17, שזהו לכל בנ״י בשוה, אמנם דברי הרשות תלויים באופן עבודת האדם כל חד לפום שיעורא דילי׳, אם ע״י אכילתו הרי הוא מעלה המאכל מבחי׳ קליפת נוגה להיכלל בקדושה, או ח״ו להיפך שמוריד המאכל מקליפת נוגה לג׳ קליפות הטמאות, וכמבואר בתניא פרק ז׳ בפירוש היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים, לכן אם יאכלם לשם שמים כו׳, ובלשון השולחן ערוך18 וכל מעשיך יהיו לשם שמים19 ובכל דרכיך דעהו20, יוכללו בקדושה, ואם ח״ו למלאות תאות נפשו הבהמית, ועוד למטה מזה, אזי נכללים בקליפות (וגם בהאדם האוכל – יפעל זה ירידה), וע״ז נאמר קדש עצמך במותר לך21, שצריך להעריך עצמו לפי תכונת נפשו ולפי תכונת הדבר מאכל, באיזה אופן צ״ל המשכת הקדושה בהמאכל, אם ע״י שיתעסק עמו כדי להעלותו כו׳, כי ע״י האכילה יכול לפעול ירידה כו׳. וזהו מ״ש22 צדיק אוכל לשובע נפשו, דאכילת הצדיק נעשה שובע אצלו, ולא רק שביעה בהגוף כי אם גם לנפשו, משא״כ לגבי אכילת רשעים כתיב22 בטן רשעים תחסר, דאכילת הרשע הוא דבר שבבטן, דאין לו שייכות עם ענין הראש ושכל, כי אם הנאת בני מעיים כו׳, ולכן אכילה זו פועלת שיהי׳ תחסר, וכיון שבישראל עניני הגוף קשורים עם הנפש, לכן סוף כל סוף הרי זה פועל שיהי׳ תחסר גם בהגוף, ועד שבאם הוא זולל וסובא, הרי זה פועל אצלו היפך החיים, דהגם שענין האכילה הוא לפעול קישור בין הנפש והגוף, מ״מ כשאוכל למלאות תאות נפשו עד שהוא זולל וסובא, הרי זה פועל אצלו היפך החיים כמפורש בתורה23. ולכן הגם שאצל הצדיק הוא שובע לנפשו, מ״מ אצל הבינוני ועאכו״כ לאלו שאינם בדרגת בינוני צריך להיות הפרישות מעניני האכילה, וכמו״כ תלוי זה בזמן, דבשבת צריך להיות האכילה בשר שמן ויין ישן דוקא24, שהוא תענוג הגוף, ועד שהאכילה עצמה היא מצוה, משא״כ בששת ימי החול. וכמו שהוא באכילה, כן הוא בלבושים ובית, דדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם25, שהם ג׳ הדברים דמזון לבוש ובית, הכוללים כל צרכי האדם. וכמו״כ הוא בענין העשירות, דע״י שנוסף לו עשירות הרי הוא יכול להוסיף במצות הצדקה, אמנם יש גם אופן שעושרו שמור לבעליו להיפך הטוב שלו, וכמו עושרו של קרח26, ועשירות אין הכוונה לעשירות בממון דוקא, כי אם כל ענין העשירות, גם עשירות בתכונת הנפש, דיש מי שע״י שהקב״ה מוסיף לו עושר בתכונת נפשו ה״ה מנצל את זה בעבודת השי״ת, ויש מי שזה פועל אצלו וישמן (באיזה ענין שיהי׳) ישורון ויבעט27 (היפך ענין הקבלת עול). דכל זה תלוי לפי מצב האדם, שהרי דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, דהיינו שעי״ז הלימוד הוא קל יותר ועמוק יותר, משא״כ כשלימודו הוא במצור ומצוק. אמנם כל זה הוא רק לאחר שעומד בדרגת לימוד התורה, אבל התחלת העבודה הוא, הוי גולה למקום תורה28, שצ״ל נע ונד מכל תענוגי עוה״ז, כדי שיכניס עצמו בלימוד התורה, דזהו בכללות מה שמבואר במשנה29 פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה שהוא תלוי לפי מצב האדם30, וכן תלוי לפי הזמן, שיש חילוק בזה בין שבת לחול, ועד״ז הוא לגבי תלמיד חכם דאיקרי שבת31, ולכן ע״י האכילה שלו אפילו בחול, הרי צדיק אוכל לשובע נפשו. משא״כ עם הארץ אסור לו לאכול בשר32, דהטעם בזה הוא, דכיון שמספיק לו לחם עם לפת וכו׳, א״כ זה שאוכל בשר זהו כדי למלאות תאות גופו, ולכן אסור לו לאכול בשר, נוסף להטעם הפנימי המובא בלקו״ת33. וז״ש הרמב״ן עה״פ34 קדושים תהיו מלשון קדוש ומובדל, שיכול להיות נבל ברשות התורה, וע״ז בא הציווי קדושים תהיו גו׳ והתקדשתם גו׳, שזהו מדאורייתא כמבואר בתניא35.
והנה כדי שידע אם צריך לפרוש מהדבר או להעלותו לקדושה, הרי הוא צריך לילך להחכם, דאדם קרוב אצל עצמו36, ועל כל פשעים תכסה אהבה37, ואין אהבה גדולה מאהבת עצמו, וכיון שהוא משוחד בעצמו הרי יכול לטעות ולחשוב בעצמו שהגם שיתעסק בעניני עוה״ז, מ״מ יעמוד בנסיון, וזה לא יפעול אצלו הוישמן ישורון ויבעט. ואף שהוא לומד קיצור שולחן ערוך ושולחן ערוך, אעפ״כ יכול לטעות בעצמו, וע״כ צריך להביא הדבר אל ראשי המטות, שהו״ע יחיד מומחה כו׳, דהיינו שלאחרי העבודה של נדרים, שאינו רק ענין הפרישות, אלא הוא סיג לפרישות38, שהוא כמו גדר מאבנים לענין הפרישות, ולאחרי זה הרי הוא בא להחכם, שהחכם עיניו בראשו39, דזהו הטעם שהחכמים נקראים בשם עיני העדה40, שהם הם הרואים איך הוא רצון ה׳, והם מוליכים אותו על הדרך הטוב והישר, וכמו העין שרואה הדרך היכן צריך ללכת, וכדי שלא יכשל כו׳ צריך ללכת לפי הוראות עיניו שבראש, משא״כ הרגליים אף שהם מוליכים את האדם, מ״מ אין ההחלטה להיכן ללכת באה על ידם, כי אם ע״י העיניים שבראש. ובנפש האדם הוא כח החכמה, דזהו החכם עיניו בראשו, וכמבואר בתניא41 בפירוש איזהו חכם הרואה את הנולד42, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש, שדבר הוי׳ מהוה ומחי׳ ומקיים כל דבר בכל עת. והיינו שנשמה שנתת בי כו׳43, שבכל בוקר נולד מחדש, והחזרת בי נשמתי43, והוא ע״י מלך חי וקיים43, וע״י התבוננות זו הרי הוא יודע שהקב״ה הוא הבעל הבית על כל העולם, וכיון שאומר זה בתחילת היום הרי מובן שכל הנהגתו שבמשך היום צריכה להתאים לרצונו של מלך חי וקיים, שהוא נותן התורה ומצַוה המצוה. וזהו וידבר משה אל ראשי המטות, שצריך לקשר עצמו בתורה, ובראשי ישראל, מאן מלכי רבנן44, שהם הנותנים לו הכח להתעסק עם עניני העולם.
והנה תכלית העבודה היא שהאדם יפעל בעצמו, ואף ששואל אצל ראשי המטות, מ״מ צריך הוא בעצמו ללמוד תורה ולקיים המצוות. וזהו מה שממשיך45 בין איש לאשתו בין אב לבתו, דאיזוהי אשה כשרה שעושה רצון בעלה46, שנעשית כלי לקבלה לעשות רצון הבעל, וזהו בין אב לבתו, וכמבואר במדרש47 שבת קטנה אינה מתנהגת תמיד לפי רצון האב, ועכ״ז אין דרך האב לחשוב איך לעונשה כי אם איך להחזירה למוטב, שתתנהג באופן שיתאים לבתו של האב. שזהו בהתחלת הענין, ואח״כ באה לדרגת אשה כשרה שעושה רצון בעלה, שהוא דרגא נעלית יותר. ועי״ז באים לסיום הפרשה48, נקום גו׳ במדין גו׳ מאת המדינים, שמדין הוא מלשון מדון ומריבה49, שהוא ענין נעשה50 לשון רבים, כתוב והרוצה לטעות יטעה51, דלא זו בלבד שישנם שני דברים, כי אם שהם ענינים נפרדים באופן של מדון ומריבה, ולאום מלאום יאמץ52, שאת זה מבטיחים (וואָס דאָס באַוואָרענט מען) ע״י הקדמת ענין הנדרים כו׳, ועי״ז באים לכניסת ארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה, ארץ אשר עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה53, ועי״ז פועל כל אחד על הד׳ אמות שלו, ועל כל העולם כולו, לעשות מזה ארץ טובה ורחבה, שזה יהי׳ לע״ל, וכמאחז״ל54 עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) פרשתנו (מטות) ל, ב.
2) פרשתנו (מטות) פא, א ואילך. אוה״ת שם ע׳ א׳רנה ואילך. ע׳ א׳דש ואילך. סה״מ עטר״ת ע׳ תקלז ואילך. וראה גם ד״ה להבין ענין הנדרים תשי״ד (לעיל ע׳ שלד ואילך). תשמ״ג (לקמן ע׳ שעג ואילך).
3) סה״מ תר״ל ע׳ רטז ואילך. שם ס״ע רכג ואילך.
4) פרשתנו שם, ג.
5) נדרים ח, רע״א. וש״נ. לקח טוב (פס״ז) ריש פרשתנו (מטות).
6) נדרים פ״ט ה״א.
7) סוף קידושין.
8) ראה לקו״ת ריש פרשתנו.
9) עה״פ שם, ב.
10) עה״פ שם, ג.
11) תצא כב, כט.
12) בראשית ג, טז.
13) בהבא לקמן – ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳דש ואילך. סה״מ תר״ל שבהערה 3. סה״מ עטר״ת וד״ה להבין ענין הנדרים שבהערה 2.
14) ראה ע״ח שער (מג) ציור עולמות בתחלתו (בהקדמה להדרוש). שער (מז) סדר אבי״ע פ״ד. שער (מח) הקליפות פ״ג. וראה לקו״ת במדבר ג, סע״ג.
15) תהלים ה, ה. לקו״ת שם.
16) ראה תניא רפמ״ד.
17) נצבים כט, כח. וראה לקו״ת במדבר ג, סע״ג.
18) או״ח סימן רלא. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
19) אבות פ״ב מי״ב.
20) משלי ג, ו.
21) יבמות כ, א. ספרי פ׳ ראה יד, כא.
22) משלי יג, כה. וראה תו״א ר״פ חיי שרה. סהמ״צ להצ״צ צ, א. ד״ה והוא עומד עליהם תרס״ג (סה״מ תרס״ג ח״א ס״ע ס ואילך. ח״ב ע׳ לד ואילך). תשי״ג (סה״מ בראשית ח״א ס״ע רח ואילך).
23) תצא כא, כ.
24) ראה רמב״ם הל׳ שבת פ״ל ה״ג. תניא פ״ז (יא, ב).
25) ברכות נז, ב.
26) פסחים קיט, א.
27) האזינו לב, טו.
28) אבות פ״ד מי״ד. שבת קמז, ב.
29) אבות פ״ו מ״ד.
30) ראה פרש״י לאבות שם (ד״ה פת).
31) זח״ג כט, א.
32) פסחים מט, ב.
33) בהעלותך לא, ג.
34) קדושים יט, ב.
35) פ״ל (לט, א).
36) סנהדרין ט, ב. י, א.
37) משלי י, יב. וראה סהמ״צ להצ״צ כט, א.
38) אבות פ״ג מי״ג.
39) קהלת ב, יד.
40) ראה ע״ח שער (ח) דרושי הנקודות פ״א. אגה״ק סי״ד (קכ, ב). לקו״ת ואתחנן ד, סע״ב.
41) פמ״ג (סא, ב). וראה גם לקו״ת נשא כו, ד. האזינו עה, א. ועוד.
42) תמיד לב, א.
43) נוסח מודה אני (סדר היום בתחלתו – הובא בבאה״ט או״ח ס״א סק״ה. שו״ע אדה״ז או״ח מהדו״ק ס״א ס״ה. מהדו״ב שם ס״ו. סידור אדה״ז בתחלתו).
44) ראה גיטין סב, סע״א.
45) פרשתנו (מטות) ל, יז.
46) תדבא״ר פ״ט. רמ״א אה״ע סו״ס סט.
47) ראה אגדת בראשית פ״ה, א. דב״ר פ״ה, ז.
48) לא, ב ואילך.
49) ראה זח״ב סח, א. ד״ה החלצו תרנ״ט רפ״ג (סה״מ תרנ״ט ע׳ נה), ובהנסמן בהערה שם. וראה גם ד״ה הנ״ל תש״מ (לקמן ע׳ שסד). תשמ״ז (ע׳ שעז).
50) בראשית א, כו.
51) ב״ר פ״ח, ח.
52) תולדות כה, כג.
53) עקב יא, יב.
54) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס״ר פ׳ שבת ור״ח. יל״ש ישעי׳ רמז תקג. לקו״ת פרשתנו (מסעי) פט, ב.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' שנט ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ג ע׳ 451 ואילך.