בס״ד. ש״פ מטות, כ״ג תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשי״ד
הנחה בלתי מוגה
להבין ענין הנדרים1, דלכאורה אין זה מתאים עם מה דאיתא בירושלמי2 דייך במה שאסרה תורה, דזהו בכללות ענין הנדרים. וכמו״כ צריך להבין בפרטי ענין הנדרים, שהנדר הוא בדיבור דוקא, וצריך להתפיס בדבר הנדור דוקא3, דכאשר אומר הרי עלי כבשר נבילה שהוא אסור מצד התורה לא אמר כלום, כי אם דוקא כאשר מתפיס בדבר הנדור והיינו שאומר הרי עלי כקרבן, שהקרבן הוא איסור שנאסר ע״י דיבור האדם דוקא, אז חל הנדר. וצריך להבין, שהרי הנדר אינו דומה לקרבן, דעם היות אשר שניהם איסורם הוא ע״י דיבור האדם, מ״מ הרי הקרבן הוא עלי׳, דבתחילה הי׳ חולין ועכשיו הוא הקדש, משא״כ נדר הוא ירידה, דבתחילה הי׳ זה היתר, והי׳ אפשר לעבוד בזה עבודת הבירורים, עבודת הבורא, ועכשיו הוא איסור, וא״כ הרי זה ירידה, היפך ענין הקרבן. גם צריך להבין מה שהחכם מתיר את הנדר4, שהחכם מתיר ג״כ בדיבורו, וצריך להבין מהו המעלה בדיבורו של החכם על דיבור הנדר, שדיבור החכם בכחו להתיר את האיסור שנעשה ע״י דיבור הנדר.
ויובן כל זה בהקדים תחילה שרש ענין איסור והיתר, דאיסור הוא מה שקשור ואסור בידי החיצונים והיתר הוא מה שמותר ואינו קשור כו׳, כמבואר בתניא5 באריכות, ומזה שאומרים שהיתר הוא מה שאינו קשור ואסור, מובן מזה שגם ההיתר יש לו שייכות לחיצונים והוא בגדר זה אלא שאינו קשור, דאם אינו שייך כלל לזה הרי אינו שייך לומר שאינו קשור, ומובן מזה שגם ההיתר הוא בגדר זה אלא שאינו קשור כו׳. וכמו״כ יובן בשרשי איסור והיתר, דאיסור שרשו מג׳ קליפות הטמאות לגמרי, והיתר שרשו מקליפת נוגה, כמבואר שם בתניא, הרי קליפת נוגה שייך וממוצע לג׳ קליפות הטמאות. דהנה כל עניני העולם, ובפרט עניני היתר, הרי שופע בהם תמיד כח האלקי להוותם6, וכל מציאותם הוא רק החיות האלקי, כח הפועל בנפעל, דבקדושה זהו בגילוי, אשר ניכר בגלוי שמציאותם הוא החיות אלקי, ובקליפות זהו בהעלם, שאין ניכר בהם החיות והם בפירוד, והרי זה ב׳ קצוות הפכיים, וצריך להיות ממוצע ביניהם, הנה הממוצע הוא קליפת נוגה, דבקליפת נוגה אינו ניכר החיות בגילוי, אמנם אינו בפירוד, ועי״ז הוא ממוצע בין קדושה לג׳ קליפות הטמאות, וא״כ מובן שגם הוא בגדר זה אלא שאינו בפירוד.
וביאור הענין הוא7, הנה כתיב8 את זה לעומת זה עשה אלקים, דכמו שבקדושה יש ד׳ עולמות אצילות בריאה יצירה עשי׳, כמו״כ גם בלעו״ז יש ד׳ עולמות אבי״ע9, אך להיות שהקליפות הם לא רק מנגדים לקדושה אלא שהם גם הפכיים מקדושה, לזאת הנה גם הסדר בהם הוא הפכי, דבקדושה הנה כל העליון עליון ביותר יש בו ריבוי יותר, ובקליפות הוא להיפך דכל התחתון תחתון ביותר יש בו ריבוי יותר. דהנה בד׳ עולמות אבי״ע דקדושה, הנה באצילות מאיר הארת הקו, ובבי״ע אינו מאיר, אמנם בבריאה, להיותו עולם הראשון שקרוב עדיין לאצילות, הנה גם בבריאה מאיר הארה דהארה מהקו10, דאף אשר גם עולם הבריאה הוא בכלל הלבושים, לבושין תקינת לון11, מ״מ הרי ידוע שגם בלבושים יש חילוק, שישנם לבושי חול ולבושי שבת12, שהם לבושי חול ולבושי קדש, דכמו״כ הוא גם בעולם הבריאה, דלהיותו עולם הראשון והתחלת היש, הוא לבוש קודש, דקודש מלה בגרמי׳13 שהוא ספירת החכמה, ובעולמות הוא עולם האצילות, הנה בבריאה מאיר איזו הארה מעולם האצילות, וביצירה הוא במיעוט יותר ובעשי׳ הוא בחלישות לגמרי. וכמו שיש הפרש בענין איכות האורות, כמו״כ הוא גם בכמות האורות, דכל העליון עליון יותר יש בו מספר גדול יותר של אורות, דבאצילות הנה אבא עילאה שהוא ספירת החכמה עם שאר הספירות מאירים באצילות14, ובבריאה אינו מאיר ספירת החכמה כי אם ספירת הבינה ושאר הספירות, וביצירה אינו מאיר גם הבינה כי אם רק ז״א ושאר הספירות בלבד, ובעשי׳ אינו מאיר גם הז״א כי אם רק בחי׳ אופן15 בלבד. דכמו״כ הוא גם בהד׳ אותיות דשם הוי׳16, הנה באצילות מאיר היו״ד עם שאר האותיות, בבריאה ה׳ הראשונה עם שאר האותיות, ביצירה אות ו׳, ובעשי׳ אות ה׳ אחרונה. וכל זה הוא בקדושה, משא״כ בלעו״ז הנה הסדר הוא להיפך17, דבאצילות דלעו״ז יש רק הז׳ תחתונות בלבד, ז׳ מלכין קדמאין, בבריאה דלעו״ז ישנו גם החכמה ובינה דלעו״ז שהוא בחי׳ עמון ומואב18, ביצירה דלעו״ז ישנו גם הכתר דלעו״ז שהוא רישא דדהבא19, עד אשר בעשי׳ דלעו״ז יש גם בחי׳ עתיק דקליפה, שהוא תוקף הקליפה ביותר, אשר מצד התוקף דקליפה נקרא בשם עתיק, היינו שגם בקליפות הוא נעתק מהם לגודל תוקף הקליפה אשר בו.
והנה20 טעם הדבר אשר בקדושה כל העליון ביותר יש בו ריבוי ביותר ובקליפה הוא להיפך, הנה הטעם לזה הוא, דהנה בקדושה הוא ביטול, וכל הקרוב קרוב יותר יש בו יותר ענין הביטול21, ולזאת הנה כל הקרוב ביותר שיש בו הביטול ביותר יש בו ריבוי יותר אורות דקדושה דענינה הוא ביטול. דזה עצמו הוא ג״כ הטעם מה שבקליפה הוא להיפך, דהנה קליפות ענינם ישות, ולזאת הנה כל התחתון ביותר שהוא בישות ביותר יש בו מספר גדול יותר דקליפות שענינם הוא ישות, דבאצילות דלעו״ז שהוא בביטול עדיין אלא שהביטול הוא במורגש, ראו מ״ה22, הנה באצילות דלעו״ז לא יש כי אם ז׳ תחתונות דלעו״ז בלבד, שהוא מספר היותר פחות שבקליפה, שהרי פחות מז׳ תחתונות אי אפשר והמספר דז׳ הוא מוכרח בקליפות, וכמו שידוע בענין פרי החג שפוחתים והולכים עד ז׳23, ולכאורה למה אינם פוחתים יותר עד ו׳ וה׳, והענין בזה הוא דז׳ תחתונות הוא מוכרח בקליפות, והיינו שבשביל עבודת הבירורים מוכרח להיות המספר דז׳, וכאשר לא יהי׳ גם מספר זה אז אין זה עבודת הבירורים ומתחיל אז העבודה דקדושה ולא עבודת הבירורים דלעו״ז, ולזאת הנה באצילות דלעו״ז שיש שם עדיין ענין הביטול כי אם שהוא במורגש, הנה שם יש רק ז׳ תחתונות בלבד, שזהו מספר היותר מועט שבקליפות, שמוכרח להיות בהם בשביל עבודת הבירורים, ובבי״ע שהוא בישות הנה כל מה שהוא למטה יותר והוא בישות יותר יש שם מספר יותר גדול דלעו״ז. והנה כמו שבד׳ עולמות אבי״ע דקדושה הרי עולם האצילות הוא ממוצע בין המאציל להנבראים, כמו״כ הוא גם בהד׳ עולמות אבי״ע דלעו״ז הנה אצילות דלעו״ז הוא הממוצע בין הקדושה להקליפה, דאצילות דלעו״ז, ראו מ״ה, הוא בחי׳ קליפת נוגה, הנה קליפת נוגה הוא הממוצע בין קדושה לקליפה כנ״ל.
והנה ידוע24 אשר ענין הממוצע הוא שכלול מן העליון ומן התחתון, דכמו״כ הוא גם בקליפת נוגה, אצילות דלעו״ז, שהוא ממוצע בין הקדושה לקליפה, הנה יש בו מן הקדושה ומן ג׳ קליפות הטמאות25. וכמו שבכל ממוצע הרי ידוע אשר ב׳ הענינים אשר בו אינם בפירוד זה מזה, דאז אי אפשר להיות ממוצע, כי אם אשר ב׳ הענינים אשר בו, מן העליון ומן התחתון, הם בענין אחד, דזהו ההתחדשות בענין הממוצע אשר ב׳ הענינים, מן העליון ומן התחתון, הם בענין אחד, דעי״ז דוקא הוא נעשה ממוצע, כמו״כ הוא גם בקליפת נוגה שהוא ממוצע בין קדושה לקליפה, אשר ב׳ הענינים הם בו בענין אחד, והיינו דבעניני היתר, הנה בהתענוג גשמי עצמו יש בו ב׳ הענינים דקדושה וקליפה, דעי״ז דוקא הוא ממוצע. דכאשר הוא משתמש בתענוג הגשמי לשם שמים אז הוא מעלה אותו, וכמו עד דלא אכילנא בישרא דתורא לא צלילנא דעתאי26, עד דלא שתינא חמרא לא צלילנא דעתאי27, וכמו״כ הוא בענין הריח שלמעלה ממאכל אמרו28 חמרא וריחא פקחין, אשר התענוג הגשמי נתעלה ומוסיף חיות בקדושה, הרי שבהתענוג הגשמי יש בו מענין הקדושה, ובו עצמו (בתענוג הגשמי) יש בו מהקליפות, דכאשר אינו משתמש בו לשם שמים כי אם למלאות תאוות נפשו הרי אז הוא מוריד את הדבר הגשמי בקליפות וגם האדם בעצמו הוא יורד, וא״כ הרי ב׳ הענינים דקדושה ולעו״ז הם בענין אחד, וכמו שאמרו29 שג׳ שאכלו הרי אפשר שאכילתם יהי׳ קיא30 כו׳ ואפשר שאכילתם יהי׳ כשולחנו של מקום.
והנה31 זה שנתבאר אשר התענוג הגשמי מוסיף גם בקדושה, אין זה לחדש הישנות בלבד כי אם תוספות חיות. דזהו מ״ש32 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם, ומפרשים בזה33 שהמוצא פי הוי׳ הוא הניצוץ האלקי אשר בהמאכל, שהניצוץ הוא מהתהו ומזה יחי׳ האדם, ולפי זה אינו מובן לכאורה מה שאומר לבדו, דלכאורה הי׳ לו לומר כי לא על הלחם יחי׳ האדם, כי על כל מוצא פי הוי׳ גו׳, ומהו לבדו. אך הענין הוא, דיש בזה ב׳ ענינים, יש מה שבא מהלחם עצמו והוא לחדש הישנות בלבד, ויש מה שבא ממוצא פי הוי׳ שמתהו שהוא תוספות חיות והמשכה חדשה. דזהו כללות ההפרש בין קרבנות לקטורת, דקרבנות הם לחמי לאישי34 ואין בזה המשכה חדשה, וקטורת הוא המשכה חדשה. דאף אשר גם בקרבנות הרי אין זה חידוש הישנות בלבד כי אם גם תוספות חיות, כמ״ש לחמי לאישי שהוא חידוש הישנות, ריח נחוחי34 שהוא תוספות חיות, אבל מ״מ אין זה המשכה חדשה. דהנה חידוש הישנות הוא גילוי מההעלם, דאין זה שההעלם עצמו נתגלה, כי אם שההעלם נשאר בהעלמו אלא שנמשך גילוי ממנו, דזהו חידוש הישנות. ויש ענין למעלה מזה, והוא שההעלם עצמו נתגלה, שההעלם שבבריאה בא בגילוי, דזהו התוספות חיות, אבל אין זה המשכה חדשה. ובקטורת יש המשכה חדשה לגמרי, שההמשכה החדשה באה מצד הניצוץ אשר שרשו מהתהו שקדם לתיקון, דתהו ותיקון הוא כמו עגולים ויושר, סובב וממלא, וההמשכה שמצד הסובב הוא המשכה חדשה לגמרי. וכמו שהוא בקדושה, אשר הדבר הגשמי פועל לא רק חידוש הישנות כי אם גם תוספות חיות והמשכה חדשה, כמו״כ הוא גם בלעו״ז, דכאשר הוא משתמש בדבר הגשמי למלאות תאוות נפשו, הוא מוריד את המאכל ומוסיף חיות בקליפות35, דאין זה חידוש הישנות בלבד כי אם גם תוספות חיות (המשכה חדשה). וע״פ כל הנ״ל יובן ענין ההיתר, שהוא ג״כ בגדר זה אלא שאינו קשור כו׳, דאף שהוא היתר ואפשר להעלותו לקדושה, מ״מ הרי באותו הענין עצמו יש בו גם מענין הקליפה כנ״ל, וא״כ הרי הוא ג״כ בגדר זה אלא שאינו קשור כו׳.
וע״פ36 כל הנ״ל יובן ענין הנדרים, דאין זה סותר עם מה דאיתא בירושלמי דייך במה שאסרה תורה. דהנה עבודת הבירורים הוא עבודה שע״פ תורה, ובעבודת הבירורים שע״פ תורה הנה אף אשר הוא מעלה אותם ע״י הבירור, מ״מ הרי הוא בהתלבשות בהמתברר, דאף אשר כל המתאבק עם המנוול מתנוול ג״כ37, מ״מ מצד ענין הבירורים הרי בהכרח שיתלבש בהמתברר, וא״כ הרי הוא בהתלבשות בהענינים של היתר שהם ג״כ בגדר האיסור כנ״ל אלא שאינם קשורים. אמנם עבודת הנדרים הוא למעלה מעבודת הבירורים. דהנה נדרים הוא סיג לפרישות38, ואיתא במדרש שמואל דפרישות הוא מילי דחסידותא, ומדריגת חסיד הרי הוא למעלה ממדריגת צדיק. דהנה בתואר צדיק בינוני ורשע מבואר בתניא39 ובכ״מ40 שבשם המושאל הנה צדיק הוא מה שרובו זכיות, דלפי זה הרי צדיק בינוני ורשע הם כנגד ג׳ עולמות בי״ע41, דבריאה היא רובו טוב ומיעוטו רע42 להיות שבבריאה הוא רק התחלת הישות בלבד, ביצירה מחצה על מחצה ובעשי׳ רובו רע42, וא״כ מדריגת חסיד הוא למעלה ממדריגת צדיק, דצדיק הוא בבריאה וחסיד הוא באצילות43, אמנם גם כפי המבואר מדריגת צדיק ע״ד החסידות44 אשר הוא בתכלית הטוב, הנה גם לפי זה החסיד הוא במדריגה עליונה יותר, דאף אשר שניהם הם בתכלית הטוב, מ״מ החסיד הוא למעלה יותר. והחילוק ביניהם הוא כמו החילוק שבב׳ המדריגות דמסירות נפש, מסירות נפש דאחד45 ומסירות נפש דבכל נפשך46 (שלמטה מהמסירות נפש דבכל מאדך46), שהחילוק בין ב׳ מסירות נפש אלו47, הנה ידוע שיש ב׳ מדריגות בכלה, שכינתא עילאה ושכינתא תתאה48. דעם היות אשר שניהם הם כלה מלשון כליון וכלות הנפש, מ״מ הנה כלה עילאה הוא מצד ההתבוננות איך שכללות ההשתלשלות הוא רק אחרי הצמצום בלבד, והצמצום הרי הוא מסתיר רק לגבינו, אבל לגבי׳ ית׳ הרי אין הצמצום מסתיר, וא״כ לגבי׳ הרי גם עכשיו אחרי הצמצום הוא כמו קודם הצמצום שאין שום מציאות כלל, ואף שגם קודם הצמצום הרי שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל49, מ״מ הרי אין שם הפועל של העולמות, והוא רק בהשערה בלבד, וכהלשון שעתיד להיות, ובאמת הרי גם עכשיו הוא כמו קודם הצמצום שאין שום מציאות כלל, ומצד התבוננות זו הוא בא לכליון בכלות הנפש שנתבטל ממציאותו לגמרי. אמנם בחי׳ שכינתא תתאה הוא בא מצד ההתבוננות דמה גדלו מעשיך50 ומה רבו מעשיך51, ויש בהם הכח אלקי ששופע בהם תמיד להוותם והם בטלים אליו, שמצד זה הוא בא לכליון וביטול, אבל הוא ביטול היש בלבד, וכמו שידוע ההפרש בין יחודא עילאה ויחודא תתאה, דעת עליון ודעת תחתון. ועפ״ז יובן ההפרש בין צדיק לחסיד, דאף ששניהם הם בתכלית הטוב, מ״מ הנה מדריגת צדיק הוא ביטול היש בלבד, וחסיד הוא ביטול במציאות. וזהו מה שכתוב52 וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך, דתומיך ואוריך קאי על אהרן, ואומר עליו לאיש חסידיך, דבאהרן ניתוסף ענין החסידות, והיינו שניתוסף בו מדריגת אהבה על מדריגות אהבה הקודמות. וכמו שידוע ההפרש בין אהבה דאברהם לאהבה דאהרן, אהבת עולם ואהבה רבה53. דאהבת עולם הנה האהבה באה מצד ההתבוננות שבעולם, מה גדלו מעשיך ומה רבו מעשיך, וכל הנבראים הם בטלים להכח האלקי שמהוה ומחי׳ ומקיים אותם תמיד בכל רגע, דאהבה זו היא רק ביטול היש בלבד, שהרי ההתבוננות היא מצד היש אשר מה גדלו מעשיך כו׳ אלא שמתבונן שהיש הוא בטל, וא״כ הוא ביטול היש בלבד, אמנם אהבה רבה באה מצד ההתבוננות שלמעלה מהעולמות לגמרי, איך שקודם הצמצום לא שייך לגמרי ענין מציאות העולמות, הנה אהבה זו היא ביטול במציאות, שהרי אין זה בא מצד היש כי אם שאין שייך שם ענין המציאות לגמרי. וזהו ענין הנדרים שהוא בפרישות מהעולם, דפרישות הוא מילי דחסידותא. דהנה עבודת הבירורים הוא העבודה שע״פ התורה והוא בהתלבשות בהעולם כנ״ל, אמנם עבודת החסידות היא למעלה מעבודת הבירורים שע״פ תורה, כדאיתא בגמרא54 שחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה כו׳, עד אשר לכל הג׳ תפילות היו שוהים ט׳ שעות ביום, ומקשה שם ומה הי׳ עם תורתם, ומתרץ שמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת בדרך ממילא, הרי שחסידות היא למעלה מהעבודה שע״פ תורה, דזהו ענין הנדרים שהוא בפרישות מהעולם, שאינו בהתלבשות בהעולם לבררו שהוא ביטול היש, כי אם שהוא בפרישות, שהוא למעלה מהעולם לגמרי, ועי״ז שהוא פורש מהדבר ודוחה אותו, הנה ע״י הפרישות והדחי׳ הוא מברר ומעלה את הגשמי למדריגה נעלית ביותר שלמעלה מענין העולם לגמרי, ועי״ז מיתוסף גם בהאדם.
אמנם55 מה שהחכם מתיר את הנדר הוא למעלה יותר גם מענין הנדרים, דנדרים הנה אף שאין זה בהתלבשות, מ״מ הרי הוא שייך עדיין להעולם ופורש ודוחה את הגשמי, והיינו שהוא עבודה שמלמטה למעלה, דבתחילה יש עבודת הבירורים, ואח״כ יש עבודה נעלית יותר שפורש לגמרי מהגשמי ודוחה אותו, וא״כ הרי הוא עבודה שמלמטה למעלה שפורש מהגשמי, וא״כ הרי זה במדריגה ששייך להעולם אלא שדוחה אותו, אמנם מה שהחכם מתיר את הנדר הוא במדריגה נעלית יותר, והוא בדרך מלמעלה למטה, שאינו שייך כלל להעולם, דלזאת אין הגשמי מנגד אליו וגם את הגשמי גופא מהפכו לטוב. וע״ד דוגמא כמו האכילה דשבת56, דאינו דומה אכילת שבת להאכילה דימי החול, דבימי החול הרי המאכל הוא מגשם וצריך לבררו שלא ירצה בהתענוג אשר בו כי אם לשם שמים בלבד, אמנם בשבת הרי כתיב57 וקראת לשבת עונג שמצוה לענגו באכילה ושתי׳58, וכמ״ש הרמב״ם59 בשר מבושם ויין ישן, לא סתם בשר כי אם בשר מבושם דוקא, ולא סתם יין כי אם יין ישן דוקא, הרי שאותו הענין עצמו שבחול צריך לפרוש ממנו, הנה בשבת אותו הענין עצמו הוא מצוה וקדושה. דטעם הדבר הוא, לפי שכללות העולם הוא למעלה יותר בשבת, ולזאת הנה גם הגשמי עצמו נהפך לקדושה, כמאמר60 אתהפכא חשוכא לנהורא. דהנה איתא61 אשר בערב שבת עם חשיכא תרין שלהובין דנורא בטיש בכללות הקליפת נוגה, שעי״ז נעשה עלי׳ בכללות העולם, ולזאת הנה בשבת גם הגשמי עצמו נהפך לקדושה, דאתהפכא חשוכא לנהורא. וזהו ענין חכם מתיר את הנדר, דנדרים שהוא הפרישות מהעולם הוא מלמטה למעלה, שהוא בגדר שייכות להעולם עכ״פ, אמנם מה שהחכם מתיר את הנדר הנה בחי׳ חכמה הוא למעלה מהעולם לגמרי, וכמו במשה שהי׳ בבחי׳ החכמה הנה אמר מאין לי בשר62, דאין הכוונה בשר כמו שהוא קודם הבירור דא״כ הרי הי׳ אפשר לומר לו שיתן בשר מבורר, כי אם הכוונה היא שלמעלה גם מבשר מבורר, אש דקדושה, להיות שחכמה היא למעלה מענין העולם לגמרי, הנה במדריגה זו אין שייך ענין הפרישות, מאחר שהוא למעלה מעולם לגמרי, וא״כ אינו שייך שהגשמי יהי׳ מנגד לו שיפרוש מזה, ואדרבה במדריגה זו הוא מתיר את הנדר, שמהפך את הגשמי עצמו לאלקות, ואין זה בדרך בירור כי אם דאתהפכא חשוכא לנהורא.
וזהו כללות ג׳ העבודות, עבודת הבירורים שע״פ תורה, שעל זה אמרו בירושלמי דייך במה שאסרה תורה, להיות שבעבודה זו הרי הכוונה היא לברר, דלזאת לא צריך להיות ענין הפרישות. ולמעלה מזה הוא עבודת הנדרים שהוא בפרישות לגמרי מהעולם, דעבודה זו היא נעלית יותר מעבודת הבירורים, עד שעבודת הבירורים מבלבל לעבודת הנדרים, וע״ד ר׳ זירא63 שצם מאה תעניתא לשכוח על תלמוד בבלי בכדי ללמוד תלמוד ירושלמי, דאף אשר תלמוד בבלי הוא עבודת הבירורים, ובירור ע״פ תורה, מ״מ הנה בשביל תלמוד הירושלמי שהוא למעלה מענין הבירורים, הוכרח לשכוח על תלמוד בבלי64. אמנם כל זה הוא מלמטה למעלה, אמנם מה שחכם מתיר את הנדר הנה זהו מלמעלה למטה, דבמדריגה זו הנה אתהפכא חשוכא לנהורא. וג׳ מדריגות אלו בענין הספירות למעלה הוא65, הנה כתיב66 ששת ימים עשה הוי׳, ומקשה בזהר67 שהי׳ לו לומר בששת ולמה אומר ששת, ומתרץ דכל יומא ויומא עביד עבידתי׳, שההתהוות היא מהז״א, היינו שההתהוות בפועל היא מספירת המלכות כמו שנמשך מז״א, דכמו״כ הוא בענין הבירורים, שהבירור הוא מספירת המלכות דרגלי׳ יורדות מות68, והבירור כמו שהוא מספירת המלכות הוא בהתלבשות ממש, אמנם הכח שיש במלכות לברר נמשך מז״א69, שז״א הוא מקור לעולמות כנ״ל, ולזאת הנה גם בז״א שייך ענין ההתלבשות. ומצד הז״א הנה מזה בא עבודת הבירורים שהוא בהתלבשות כנ״ל. אמנם ספירת הבינה שהיא למעלה מז״א והוא מקור לז״א, כמ״ש70 אם הבנים, הנה בינה אינה בהתלבשות כי אם בבחי׳ מקיף בלבד, אך מ״מ הנה גם בבינה דינין מתערין, אלא שהוא בסופה71. ויובן זה בעבודת הוי׳, דכאשר הוא מתבונן בגדולת הוי׳ והוא בא מההתבוננות להתלהבות כרשפי אש, הרי הוא אז בדינין וגבורות על אלו שאינם בבחינה זו, וכמו מזיעתן של החיות נהר דינור יוצא72, שמזיעתם של חיות הקודש שהם בהתלהבות כרשפי אש נהר דינור יוצא, על ראש רשעים יחול73, דכמו״כ הוא למעלה בספירת הבינה דדינין מתערין בסופה, הנה מספירת הבינה בא ענין הנדרים שהוא הפרישות והדחי׳ מעניני עולם, דזהו מ״ש74 נודר בחיי המלך שהוא ספירת הבינה. אמנם ספירת החכמה היא למעלה גם מספירת הבינה, והיינו שהחכמה אינה גם בבחי׳ מקיף דחכמה היא פלא, כמ״ש75 אאלפך חכמה, שמופלא לגמרי מהעולם, הנה מצד החכמה לא שייך ענין הפרישות שהוא נדרים, כי אם אשר מצד החכמה הוא אתהפכא חשוכא לנהורא. ואף שגם בינה היא פלא, כמ״ש76 אאלפך בינה, הנה הפלא שבבינה אין זה שמופלא לגמרי כי אם שהוא בבחי׳ מקיף, ואף שגם בבינה נמשך בחי׳ החכמה, אמנם המשכת החכמה לבינה אין זה עצם החכמה כי אם מהשייך לבינה בלבד, דמשום זה הנה מצד הבינה הו״ע הפרישות, אמנם מצד החכמה, היינו מצד עצם ופנימיות החכמה, הנה מצד בחינה זו הוא אתהפכא חשוכא לנהורא.
ובזה77 יובן מה שהחכם מתיר את הנדר, היינו שהחכם בדיבורו הוא מתיר מה שנאסר ע״י דיבור הנדר, לפי שהדיבור דחכם הוא במדריגה נעלית יותר מדיבור הנדר, ולכן בכח החכם להתיר מה שנאסר ע״י דיבור הנדר. והוא כמו ההפרש בין דיבור דתורה לדיבור דתפילה, דדיבור דתפילה הוא מלמטה למעלה, שהתחלת התפילה הוא הודו להוי׳ קראו בשמו78, שהוא בחי׳ הודאה, אח״כ הוא פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע עד אשר מגיע להביטול דשמונה עשרה, אמנם גם הביטול דשמונה עשרה הוא מלמטה למעלה, דלכן הנה גם בשמונה עשרה ישנו ברכת סלח לנו והוידוים שאחרי שמונה עשרה שהו״ע הדחי׳, דחיית הרע, שהדיבור דתפילה הוא כמו דיבור הנדר. אמנם דיבור התורה הוא מלמעלה למטה, ודברי תורה אין מקבלים טומאה79, לפי שבהמשכה מלמעלה למטה לא שייך מנגד כלל, דדיבור זה הוא כמו דיבור החכם. דבכללות ענין הדיבור יש ג׳ מדריגות. מדריגה א׳ בדיבור הוא כמו שנמשך מהמלכות (וז״א), דמצד זה הוא עבודת הבירורים, ומדריגה ב׳ בדיבור הוא כמו שנמשך משרש המלכות (בינה), שמצד זה הו״ע הנדרים, אמנם ישנו הדיבור כמו שנמשך מעצם הנפש, וכידוע שהדיבור שרשו מהחכמה ולמעלה יותר מעצם הנפש80, הנה מצד זה החכם מתיר את הנדר. ועפ״ז יובן ג״כ מה שמתפיס בדבר הנדור וכמו קרבן, דשייכות ענין הקרבן לנדרים הוא דקרבן הו״ע עלי׳ כנ״ל, וכמו״כ גם הנדרים ענינם הוא העלאה, שע״י הפרישות והדחי׳ מעניני עולם, הנה ע״י דחי׳ זו הוא מעלה את הגשמי למעלה יותר, היינו במדריגה שלמעלה מהעולם לגמרי, ומוסיף גם בהאדם כנ״ל.
וזהו81 מ״ש82 וידבר משה אל ראשי המטות גו׳ זה הדבר אשר צוה הוי׳, דראשי המטות הם הי״ב נשיאים, דהנה מהו׳ קצוות כמו שהם בהכפלה, נעשה מזה י״ב גבולי אלכסון83 שהם הי״ב נשיאים, ויש בזה ב׳ מדריגות, שבטים ומטות, דשבט הוא רך ומטה הוא קשה (ותקיף)84, שהוא עלמא דדכורא ועלמא דנוקבא85, וראשי המטות הוא התוקף בעבודת הבירורים, הנה וידבר משה אל ראשי המטות, דאף אשר עבודתם מצד עצמם הוא עבודת הבירורים, הנה משה המשיך בהם ענין הנדרים ומה שחכם מתיר את הנדר. דהנה מפרשה זו למדים שצריך להיות ע״א סנהדרין, כמו השבעים זקנים ומשה על גביהן86 שמשה הוא המופלא שבסנהדרין87, מופלא ענין פלא כנ״ל, והיינו שמשה הוא דוגמת אוא״ס המאציל שמאציל עולם האצילות, דבמשה הנה יש בו ענין ההאצלה כמ״ש88 ואצלתי מן הרוח אשר עליך, אמנם משה עצמו הוא למעלה מזה, שהוא בחי׳ חכמה וכתר, חכמה שבכתר שהוא פנימיות הכתר89, הנה משה המשיך גם בראשי המטות ענין הנדרים וחכם מתיר את הנדר, דזהו מ״ש זה הדבר, דכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה90, אמנם בפרשה זו כתוב מפורש זה הדבר, דע״י בחי׳ זה דוקא שהוא בחי׳ החכמה, הנה עי״ז המשיך גם בראשי המטות ענין הנדרים וחכם מתיר את הנדר, שיהי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה וידבר משה אל ראשי המטות עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תקלז ואילך). וראה גם ד״ה הנ״ל תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ רטז ואילך. שם ע׳ רכג ואילך).
2) ראה ירושלמי נדרים פ״ט ה״א.
3) נדרים יד, א. רמב״ם הל׳ נדרים פ״א ה״ז ואילך. ועוד.
4) נדרים כא, ב. רמב״ם שם פ״ד ה״ה. ועוד.
5) פ״ז.
6) ראה שעהיוה״א פ״א. ובכ״מ.
7) בהבא לקמן – ראה סה״מ עטר״ת שם ע׳ תקלח. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ט ע׳ רעא ואילך. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ד ע׳ א׳תצ ואילך. סה״מ תרס״ה ס״ע קה-ו. המשך תער״ב ח״א ע׳ תלב-ג. סה״מ תרע״ח ע׳ תט. ועוד.
8) קהלת ז, יד.
9) ראה גם סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קלט. וש״נ.
10) ראה אגה״ק ס״כ (קלא, ב).
11) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
12) ראה סה״מ תרס״ב ס״ע רלא-ב.
13) זח״ג צד, ב.
14) ראה תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב-ג. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
15) ראה תקו״ז שם.
16) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע רפ״א ורפ״ב. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב. שע״ק להרח״ו ח״ג ש״א. לקו״ת בלק עג, סע״ב. מסעי צה, א. ועוד.
17) ראה ע״ח שער (מג) ציור עולמות בתחלתו (בהקדמה להדרוש). שער (מז) סדר אבי״ע פ״ד. שער (מח) הקליפות פ״ג. שער (מט) קליפת נוגה פ״ו. וראה לקו״ת במדבר ג, ריש ע״ד. ועוד.
18) ראה ל״ת להאריז״ל פ׳ וירא (ד״ה ענין עמון ומואב) ופ׳ דברים. תו״א לך לך יא, ד. לקו״ת חוקת סו, ג. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ד ע׳ א׳תפא. דברים ח״א ע׳ י. וש״נ.
19) דניאל ב, לח. ראה לקו״ת בהעלותך לה, ד. סידור (עם דא״ח) קמג, ד. מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ יג. וש״נ. במדבר ח״ג ע׳ א׳קכו. וש״נ.
20) בהבא לקמן – ראה סה״מ עטר״ת שם ס״ע תקלח-ט. וראה מאמרי אדה״ז שם ע׳ רבע ואילך. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ד ע׳ א׳תצב ואילך. סה״מ תרס״ה שם ע׳ קו-ז. המשך תער״ב שם ע׳ תלג ואילך. סה״מ תרע״ח שם ע׳ תט-י. ועוד.
21) ראה אגה״ק ס״ב.
22) ראה (נוסף להמקומות שבהערה 20) כש״ט (הוצאת קה״ת) סל״א (ה, ד) וסשט״ו (מ, ד). לקו״ת תזריע כג, ד. בהר מג, א. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ עטר״ת ע׳ תקנט. ועוד – נסמן במאמרי אדהאמ״צ שם (ע׳ א׳תצג).
23) פינחס כט, יג ואילך. וראה שבת כא, ב. סוכה מז, א. ובכ״מ.
24) בהבא לקמן – ראה תניא שבהערה 5. סה״מ תר״ל שם ע׳ רטז-יז. ס״ע רכג-ד. עטר״ת שם ע׳ תקלט.
25) ראה ע״ח שער (מט) קליפת נוגה רפ״ד (צויין בתניא שם). לקו״ת אחרי כח, ב. חוקת ס, ב. ועוד.
26) ב״ק עב, רע״א. וראה לקו״ת צו יג, ג. ובכ״מ.
27) עירובין סד, א.
28) יומא עו, א.
29) אבות פ״ג מ״ג.
30) ישעי׳ כח, ח.
31) בהבא לקמן – ראה סה״מ עטר״ת שם ס״ע תקלט-מ.
32) עקב ח, ג.
33) ראה ל״ת להאריז״ל פ׳ עקב שם. פע״ח שער (כז) יוהכ״פ פ״א. ספר הליקוטים להאריז״ל בתחלתו. של״ה עד, א. וראה גם תו״א נח ט, ד. בשלח סה, ד. לקו״ת צו יג, ב. אמור לח, ג. מטות פא, ב. עקב יד, א. ועוד.
34) פינחס כח, ב.
35) תניא שם (יא, ב).
36) בהבא לקמן – ראה סה״מ תר״ל שם ע׳ ריז-ח. ע׳ רכד-ה. עטר״ת שם ס״ע תקמ ואילך. וראה גם ד״ה וידבר משה אל ראשי המטות תשל״ג (לקמן ע׳ שנט ואילך). תשמ״ג (ע׳ שעג ואילך).
37) תניא ספכ״ח.
38) אבות פ״ג מי״ג.
39) פ״א (ה, ב).
40) ראה זח״ג קיא, סע״א (ברע״מ). וראה קידושין לט, ב.
41) ראה גם אוה״ת ואתחנן ע׳ תד. סה״מ תרל״ג ח״א ריש ע׳ רו. וש״נ.
42) ראה ע״ח שער (מג) ציור עולמות בתחלתו (בהקדמה להדרוש). שער (מז) סדר אבי״ע פ״ד. שער (מח) הקליפות פ״ג. שער (מט) קליפת נוגה פ״ו. וראה לקו״ת במדבר ג, ריש ע״ד. ועוד.
43) ראה גם אוה״ת שם ע׳ שסג. סה״מ עת״ר ע׳
44) תניא שם. פ״י. ועוד.
45) ואתחנן ו, ד.
46) שם, ה.
47) ראה לקו״ת שה״ש א, א ואילך.
48) ראה לקו״ת שם א, ב. וש״נ.
49) ראה מק״מ לזח״א טו, א. שער היחוד לאדהאמ״צ פ״י (ט, ב) ואילך. סה״מ תש״ט ס״ע 38 (השני) ואילך. וש״נ. ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (ו) ס״ו (ע׳ ער ואילך). וש״נ.
50) תהלים צב, ו.
51) שם קד, כד.
52) ברכה לג, ח.
53) ראה לקו״ת בהעלותך כט, ד ואילך. לעיל ח״א ע׳ קנה. שם ע׳ קפב. ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהרן – ביחס לאברהם (ע׳ קכא ואילך). וש״נ.
54) ברכות לב, ב.
55) בהבא לקמן – ראה סה״מ תר״ל שם ע׳ רכ. ע׳ רכו. עטר״ת שם ע׳ תקמג-ד.
56) ראה תו״א ר״פ חיי שרה. לקו״ת בלק עב, א. סה״מ תרס״ג ח״א ע׳ ס ואילך. וש״נ. וראה גם לעיל ע׳ קלז. ע׳ קמג.
57) ישעי׳ נח, יג.
58) ראה שבת קיח, ב. שו״ע אדה״ז או״ח סרמ״ב ס״א-ב. ובכ״מ.
59) הל׳ שבת פ״ל ה״ז.
60) ראה זח״א ד, א.
61) זח״ב רג, ב. וראה סה״מ תרס״ג שם ע׳ סא. וש״נ.
62) בהעלותך יא, יג.
63) ב״מ פה, א.
64) ראה המשך תער״ב ח״ב ס״ע א׳נ. סה״מ תש״ח ס״ע 115. לעיל ס״ע קעא-ב.
65) בהבא לקמן – ראה סה״מ עטר״ת שם ע׳ תקמד-ה.
66) יתרו כ, יא. תשא לא, יז.
67) ח״ג צד, ריש ע״ב. וראה גם זהר ח״א רמז, רע״א. ח״ב פט, סע״ב. ח״ג רצח, ב.
68) משלי ה, ה. וראה לקו״ת פינחס עה, ד. אוה״ת עה״פ (נ״ך ע׳ תקסד ואילך). וש״נ.
69) בכ״ז – ראה גם סה״מ דרושי חתונה ע׳ קו.
70) תהלים קיג, ט. וראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב פד, א. פה, ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים מערכת אם הבנים. תניא פ״ג. לקו״ת שמע״צ פח, ד. ובארוכה – ראה המובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) ע׳ 193 ואילך.
71) ראה זח״א קנא, א. ח״ג י, סע״ב ואילך. סה, א. ע״ח שער (יג) א״א פ״ח. שער (יד) או״א פ״ב. ביאוה״ז לאדהאמ״צ במדבר קמה, ד. להצ״צ ח״א ע׳ תסז. ועוד.
72) חגיגה יג, ב.
73) ירמי׳ כג, יט. ל, כג. חגיגה שם.
74) זח״ג רנה, א. טעהמ״צ להאריז״ל פרשתנו (מטות) – הובא בסהמ״צ להצ״צ מצות נדרים (מב, סע״ב). ובכ״מ.
75) איוב לג, לג.
76) ראה שבת קד, א. וראה לקו״ת שה״ש א, סע״ד. סה״מ תש״ח ע׳ 273. ובכ״מ.
77) בהבא לקמן – ראה סה״מ תר״ל שם ע׳ רכא. ע׳ רכו. עטר״ת שם ע׳ תקמה-ו.
78) דברי הימים-א טז, א. תהלים קה, א.
79) ברכות כב, א.
80) ראה סה״מ תרנ״ט ע׳ ג ואילך.
81) בהבא לקמן – ראה סד״ה הנ״ל תר״ל (סה״מ תר״ל שם ע׳ רכב-ג. ע׳ רכז-ח). עטר״ת (סה״מ עטר״ת שם ע׳ תקמו-ז).
82) ריש פרשתנו (מטות ל, ב).
83) ראה פרדס שער (כא) פרטי השמות פ״ו-ח.
84) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ רלז ואילך. שם ע׳ רמג. אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳רצד ואילך. וראה אוה״ת בשלח ס״ע תטו. המשך תער״ב ח״א ס״ע שכב ואילך. לקו״ש חי״ח ע׳ 382 ואילך.
85) ראה גם תו״א ויחי מה, ד. לקו״ת פרשתנו פו, סע״ד.
86) ראה סנהדרין ב, א (במשנה). רמב״ם הל׳ סנהדרין פ״א ה״ג.
87) ראה הוריות ד, ב (במשנה). ובכ״מ. וראה אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳שטו. וש״נ. המשך תער״ב שבהערה 89.
88) בהעלותך יא, יז.
89) בכ״ז – ראה המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳תי.
90) ספרי – הובא בפרש״י ריש פרשתנו.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' שלד ואילך]
״מאמר זה מיוסד על מאמר של הרבי (מהורש״ב) נ״ע, ובמאמר זה ישנם הרבה חידושים. ישנם כאן ענינים הכתובים רק פעמים ספורות בחסידות, אלא שזהו כדאיתא בגמרא ״לא חלי ולא מרגיש גברא דמרי׳ סייעי׳״, במילא קורה שלומדים מאמר, ולא רואים (אַרומקוקן זיך) החידושים שישנם, וכבר מתחילים מאמר שני״ (שיחות קודש תשי״ד (ברוקלין, תש״ס) ע׳ 382. ועיי״ש בארוכה).
נדפס בסה״מ תשי״ד (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 154 ואילך.