עא) וידבר גו׳ והקריתם לכם ערים – ש״פ מסעי, כ״ח תמוז, מבה״ח מנ״א ה׳תשי״ז

בס״ד. ש״פ מסעי, כ״ח תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשי״ז

הנחה בלתי מוגה

וידבר1 הוי׳ אל משה לאמר גו׳ כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה2, ואיתא במדרש רבה3 במקומו זהו שאמר הכתוב4 טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך, זכור5 רחמיך ה׳ וחסדיך, אמר דוד, רבונו של עולם אלולי חסדיך שקדמו לאדם הראשון לא הי׳ לו עמידה שנאמר6 כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ולא עשית לו כן אלא הוצאת אותו מגן עדן שנאמר7 ויגרש את האדם כו׳, ריחמת עליו כו׳, לכך נאמר זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, שהרחמים והחסדים של הקב״ה הם מעולם, מיום בריאת אדם הראשון. ומובן מדברי המדרש אשר חטא אדם הראשון שחטא בעץ הדעת הו״ע מכה נפש, ולהיות שהי׳ במזיד הי׳ חייב מיתה, וכמ״ש ביום אכלך ממנו מות תמות, שהרי חטאו הי׳ במזיד, ובפרט שזה הי׳ קודם מתן תורה וקודם מ״ת לא הי׳ צריך התראה, ובפרט שדינו הי׳ דין בידי שמים ובמילא אין צריך התראה ועדים שהרי כלפי שמיא גליא, ומ״מ דנתו בגלות וגירושין כמו מכה נפש בשגגה. וצריך להבין מהו ענין אשר חטא עץ הדעת נמשל לרוצח נפש.

והענין הוא, דהנה איתא בספרי הקבלה8 אשר בשעת חטא עץ הדעת נפלו ניצוצות ונשמות למטה, וכן איתא במ״א9 אשר בשעת חטא עץ הדעת ירדו ט׳ ספירות דמלכות למטה. וכללות הענין הוא, שע״י החטא נעשה תערובות טוב ורע, דקודם החטא לא הי׳ שום תערובות, שהרע הי׳ בפני עצמו10, וכידוע11 אשר קודם החטא הי׳ מדור הקליפות מתחת כל העולמות ולא הי׳ להם תערובות בקדושה12. וגם הידיעה שלמעלה (בקדושה) אודות מציאות הרע, הנה ידיעה זו לא הי׳ בפנימיות כי אם בדרך מקיף, דזהו מ״ש13 והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, היינו שהידיעה במציאות הרע הי׳ בדרך מקיף, וע״ד גלוי וידוע14 בדרך ממילא, שהוא ידיעה בדרך סובב ומקיף, אבל בפנימיות לא הי׳ שום מקום להרע, ולכן הנה באדם שהוא פנימי הנה אצלו לא הי׳ צריך להיות הידיעה במציאות הרע, וכמבואר בתורה אור15 ותורת חיים16 באריכות אשר חטא עץ הדעת הי׳ מה שהסתכל אדם הראשון במקום הקליפות, והיינו דלהיות אשר אצל האדם הרי כל עניניו הם פנימיים, לזאת לא הוצרך להיות אצלו הידיעה וההסתכלות במקום הרע, לפי שע״י ידיעת האדם שהיא ידיעה פנימית הרי נעשה להם אחיזה בקדושה בפנימיות, דזהו מה שנתחדש ע״י החטא דוקא, אבל קודם החטא לא הי׳ להם שום אחיזה כלל בפנימיות והי׳ מדורם תחת כל העולמות. ולהיות שלא הי׳ בהם תערובת טוב, לזאת לא הי׳ להם כח ותוקף, שלא הי׳ בהם תוקף לנגד לקדושה, ולא זו בלבד שלא היו מנגדים לקדושה, אלא עוד זאת שהיו מסייעים לקדושה, וכמבואר בשל״ה17 בפירוש קליפה, דכמו שהקליפה שומרת להפרי, כך גם הקליפות בתחילת הבריאה היו מסייעים להקדושה. וע״י החטא של אדם הראשון שהסתכל במקום הקליפות, עי״ז נעשה תערובות טוב ורע, ועי״ז אשר בהרע ישנו תערובת טוב, עי״ז נעשה תוקף בהרע, שביכולת הרע הוא לנגד לקדושה, דלא זו בלבד שאינם מסייעים להקדושה, אלא עוד זאת שהם מנגדים.

וזהו מ״ש18 שופך דם האדם באדם, אדם הוא א׳ דם19, כי הדם הוא הנפש20, היינו שהתפשטות חיות הנפש הוא בהדם21, וזהו שופך דם האדם באדם, שע״י החטא הוא שופך דם וחיות האדם דקדושה לאדם בליעל, אדם דלעו״ז22. וכידוע בענין ונוקב23 שם הוי׳, שע״י החטא נעשה נקב ופגם בהכלים דקדושה, ועי״ז נמשך החיות בלעו״ז. והיינו שהקליפות מצד עצמם אין בהם שום חיות כלל כי אם חיות מצומצם בלבד, וכנ״ל אשר קודם החטא לא הי׳ בהם שום כח ותוקף כלל, וע״י החטא הם יונקים מהקדושה, שופך דם האדם באדם. וכדאיתא בזהר24 דאית רתיכן (לשון מרכבה) לימינא ברזא דסטרא דקדושה, שהם מרכבה דקדושה, ואית רתיכן לשמאלא ברזא דסט״א, שהוא מרכבה דלעו״ז, ומבאר שם בענין רתיכן מסטרא דשמאלא שאין להם חיות מצד עצמם כי אם דקטיל ואפיק נשמתין, היינו שהם מוציאים ניצוצות וחיות דקדושה. וזהו הטעם25 מה שהיצר הרע משתדל כ״כ להחטיא את האדם, שהו״ע שופך דם כנ״ל, שאין זה מצד שנאתם לקדושה בלבד כי אם העיקר בזה הוא לפי שזה נוגע לעצם החיות שלהם, שהרי קבלת חיותם מהקדושה הוא ע״י החטא כנ״ל, כמאמר26 שהוא יורד ומסטין עולה ומקטרג, היינו שזה שהוא יורד ומסטין לחטוא את האדם הוא כדי שאח״כ יהי׳ עולה ומקטרג, להוציא את החיות דקדושה מהאדם להקליפות, שזהו עולה ומקטרג ברוחניות, ומזה נשתלשל שיהי׳ עולה ומקטרג גם כפשוטו, להוציא ממנו את החיות בגשמיות. וע״פ זה יובן מה שהחטאים בכלל וחטא עץ הדעת בפרט נקראים בשם רוצח מכה נפש בשגגה, להיות שעל ידם נמשך חיות מהקדושה להקליפות, שהרי הקליפות מצד עצמם אין להם שום חיות כלל ונקראים מות, וכל חיותם הוא מהקדושה ע״י החטא, ולכן נקרא בשם רוצח.

אמנם צריך להבין בתוספות ביאור מה שהקליפות נקראים מות לפי שמצד עצמם אין להם שום חיות כלל, והרי לכאורה הרי כל ההשתלשלות אין להם שום מציאות בפני עצמם, שהרי כל הנמצאים עד העצמות אינם מצד עצמם כי אם כולם מקבלים מן העצמות שמציאותו מעצמותו27, וא״כ מהו שהקליפות דוקא נקראים בשם מות לפי שאין להם חיות מצד עצמם, והרי לכאורה כן הוא בכל ההשתלשלות, גם בקדושה. אך הענין הוא, דהן אמת אשר כל הנמצאים מקבלים מן העצמות שמציאותו מעצמותו, וכמ״ש הרמב״ם28 עה״פ29 וה׳ אלקים אמת, הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו כו׳ אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו, וכמ״ש שם לפני זה30 כל הנמצאים כו׳ נמצאו מאמתת המצאו, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכים לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם כו׳. דזהו תוכן ההתבוננות כמ״ש31 כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, דכל מה שנמצא הוא לפי שהוא אמר והוא צוה, ולזאת מובן דכל מה שנמצא אינו מציאות אמיתי כלל, דמציאות אמיתית הוא מה שמציאותו מעצמותו ואין לו שום עילה וסיבה27, אבל כל מה שמסובב מאיזה סיבה הרי אינו מציאות אמיתי, שהרי כשתתבטל הסיבה יתבטל במילא המסובב ואין לו שום קיום כלל, והיינו דמאחר אשר כל הנמצאים סיבתם הוא רצונו ית׳ שהוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, א״כ מובן דכשיתבטל הרצון יתבטלו במילא, וא״כ אין להם שום מציאות וקיום עצמי כלל. ודבר זה מובן ופשוט גם בשכל אנושי, דזהו אומרו יראו מהוי׳ כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל32 כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, דהתבוננות זו דהוא אמר ויהי גו׳ הוא דבר פשוט בשכל, עד אשר משום זה יראו מהוי׳ כל הארץ וגם כל יושבי תבל. אמנם אע״פ אשר אין לשום נמצא קיום אמיתי מצד עצמו כנ״ל, מ״מ מבאר רבינו באגה״ק27 אשר ההתהוות הוא מהאור שהוא מעין המאור שמציאותו מעצמותו ואין לו שום עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו. והיינו דהגם אשר התהוות הנבראים הוא בכח העצמות שמציאותו מעצמותו דוקא, דזהו מה שהנבראים מרגישים בהרגשתם שמציאותם מעצמותם הוא לפי שהם נמצאים מזה שמציאותו מעצמותו באמת לכן שייך שיהי׳ כן בהרגשתם עכ״פ33, ויתירה מזו, דגוף ענין ההתהוות שהוא באין ערוך הרי הוא דבר נפלא ביותר, שזהו בכח העצמות שמציאותו מעצמותו דוקא, מ״מ הנה ההתהוות הוא מהאור, וטעם הדבר הוא לפי שהאור הוא מעין המאור34. והיינו דהגם שהאור מצד עצמו אינו מציאות אמיתי, וכנ״ל שכל הנמצאים אינם מציאות אמיתי כלל וכל מציאותם הוא מהעצמות, דכן הוא גם בהאור, הנה כל זה הוא בהאור מצד עצמו, אבל להיות שהאור הוא דבוק בהמאור ומעין המאור, הרי עי״ז הוא בקיום עצמי כמו המאור.

והגם אשר למעלה הרי גילוי האור הוא ברצון דוקא, וכידוע אשר משל האור שלמטה אינו משל מתאים ומכוון על האור שלמעלה. דהנה יש ב׳ משלים בענין האור35. משל א׳ הוא מאור השמש, דלהיות שהשמש הוא בהירי לזאת התפשטותו הוא אור המאיר, ועוד משל הוא מאור וחיות הנפש, דלהיות שהנפש הוא חי בעצם, לזאת התפשטותו הוא חי להחיות36. וידוע37 בזה אשר משל אור השמש אינו משל מכוון על האור שלמעלה, דבאור השמש הוא בהכרח, דכאשר ישנו למאור השמש הרי בדרך ממילא ובהכרח ישנו להאור, משא״כ למעלה הרי גילוי האור הוא ברצון דוקא, דביכולתו להאיר וביכולתו שלא להאיר. וזה הוא טעות הפילוסופים שסוברים אשר העולם הוא קדמון38, והיינו דגם פילוסופים אלו אשר מודים הם שכל הנמצאים הם מהבורא ית׳, מ״מ יש מהם שטועים וסוברים אשר העולם הוא קדמון, ומסבירים זה שהוא כמשל אור השמש, דהגם אשר כל מציאות האור הוא מהמאור, מ״מ הנה מעת מציאות המאור ישנו להאור, שהרי כשישנו למציאות המאור בדרך ממילא ישנו להאור39, ועד״ז הם סוברים אשר כן הוא במציאות הנבראים, דהגם שכל הנבראים הם ממנו ית׳, מ״מ הם טועים וחושבים אשר העולם הוא קדמון ח״ו, אבל האמת אינו כן לפי שלמעלה הרי כל הגילויים הם ברצון דוקא, לא רק אשר מציאות הנבראים הם ברצון דוקא אלא גם האור הוא ברצון דוקא40. ועל זה הוא המשל מגילוי הנפש, אשר הגילויים מהנפש אינם מוכרחים, וראי׳ על זה דכאשר נפש האדם היא בגלגול בגוף צומח וחי הרי אז אין שום גילויים מהנפש, הרי שאין הגילויים בהכרח מהנפש41, אמנם מענין הגלגולים אינו ראי׳ כ״כ, לפי שיש לומר דבאמת הגילויים הם בהכרח מהנפש, ומה שאינה מתגלית כאשר היא בגלגול הוא מצד העדר הכלים42, אבל האמת הוא דגם כשישנם כלים, מ״מ אינה מוכרחת בהגילויים, והוא גם בגילוי כחות אלו שהם כחות היותר פנימיים בהנפש, ומ״מ אינה מוכרחת שיתגלו ממנה גם כחות אלו, וגם כאשר ישנם כלים ראויים לגילוי הכחות. וכמו שמצינו באברהם אבינו שכבש רחמיו מעל בנו יחידו, דאברהם הרי כל מהותו וענינו הי׳ מדת החסד והרחמים כידוע43, ובפרט בבנו יחידו, הרי מובן שזה נוגע להעצם ממש, ומ״מ בסילוק הרצון הרי כבש רחמיו. והדוגמא מזה יובן למעלה, שכל הגילויים תלויים ברצונו ית׳ דוקא, דביכולתו להאיר וביכולתו שלא להאיר, דמזה מובן אשר אין להאור מצד עצמו שום קיום עצמי כלל, שהרי אפשר וברצונו ית׳ שלא יהי׳ להאור, אך מ״מ להיות שהאור מעין המאור, הרי הוא בקיום עצמי כמו המאור. והיינו דהגם אשר קודם התהוות האור אינו מוכרח כלל שיהי׳ כל מציאות האור, אבל אחרי שהי׳ הרצון שיהי׳ אור, הכניס בו המאור (האָט אין אים דער מאור אַריינגעגעבן) קיום עצמי, שהוא ע״י דביקותו בהמאור, שעי״ז הוא בקיום עצמי וכמו מציאותו מעצמותו. ולזאת הנה ביכולת האור להוות יש מאין, שהנבראים מרגישים שמציאותם מעצמותם, וגם גוף ענין ההתהוות שבאין ערוך שהוא דבר נפלא ביותר אשר הוא בכח זה שמציאותו מעצמותו דוקא, לפי שהאור הוא מעין המאור, ולזאת הוא בקיום עצמי, וכמו מציאותו מעצמותו.

והנה יתירה מזו מבואר באגה״ק שם אשר ההתהוות בפועל הוא ע״י ל׳ כלים דמלכות44, וא״כ מובן אשר גם הכלים הם בקיום עצמי וכמו מציאותם מעצמותם. דהגם אשר יש חילוק בין אור לכלים, שהאור הוא בדביקות ניכרת והכלים הם בדביקות בלתי ניכרת45, מ״מ מאחר שאיהו וגרמוהי חד46, הרי הם מתייחדים בהאור, והאור מגלה בהם (בהכלים) את דביקותם להמאור, ועי״ז הנה גם הכלים הם בקיום עצמי שהוא ג״כ כמו מעין המאור. וזהו מ״ש47 הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון, דג׳ ענינים אלו, הוא שמו וכסאו, הוא הג׳ ענינים דאיהו חיוהי וגרמוהי48, דהגם אשר אינו דומה גרמוהי לחיוהי וכידוע הדיוק49 מ״ש46 איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, שנאמר ב״פ חד לפי שאינו דומה יחוד הכלים ליחוד האורות, ומכל שכן שיש הפרש גדול בין גרמוהי וחיוהי לבחי׳ איהו, מ״מ הרי כולם קיימים בקיום עצמי. הוא קיים, דהוא קאי על בחי׳ איהו, שמו קאי על האור כמאמר50 הוא ושמו בלבד, וכסאו הם הכלים, הנה כולם קיימים בקיום עצמי. ועוד זאת שגם הענינים דקדושה שהם למטה מהפרסא, הנה מאחר שהם דבקים במקורם, הנה גם הם קיימים בקיום עצמי, וזהו שיש עוד פירוש בכסאו דקאי על צדיקים ונשמות51, הנה גם הם קיימים בקיום עצמי, וכן גם שאר הענינים דקדושה הנה מצד הדביקות שלהם הם קיימים, כמ״ש52 ואתם הדבקים בהוי׳ אלקיכם חיים כולכם היום.

וכל זה הוא בקדושה, משא״כ בלעו״ז הנה מאחר שאינם בבחי׳ קירוב התאחדות ודביקות אלא הם בפירוד, לזאת הרי אין להם שום קיום כלל, דזהו ההפרש בין קדושה ללעו״ז, דבקדושה החיות הוא בהתאחדות ובלעו״ז החיות שבהם אינו בדרך התאחדות, וכידוע53 דבקליפות הוא י״א, י״א סממני הקטורת54 וי״א ארורים55 בכדי לתקן הי״א שבקליפות, דבקדושה הוא יו״ד, לפי שהחיות הוא בהתאחדות ואינו בפני עצמו ובקליפה הוא י״א לפי שהחיות בפני עצמו, דאז החיות הוא בדרך מקיף, וגם מה שבא בפנימיות אינו בדרך התלבשות כי אם בדרך גלות, ולהיות אשר בפנימיותם אין בהם שום חיות אלקי, הרי הם עצמם הם מות, היינו דגם כאשר יש בתוכם חיות אלקי, מ״מ הם עצמם הם מות, לפי שאין החיות מתאחד עמהם. וזהו דאיתא במדרש56 שהקב״ה הי׳ בונה עולמות ומחריבן, אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי, דמזה שאמר יתהון לא הניין לי נתהוו מציאות הקליפות, שהרי אמר הוא גילוי ומגילוי נעשה התהוות, אך להיות שהגילוי הוא מה שדין לא הניין לי׳, הרי אופן ההתהוות הוא בדרך ריחוק57. ועד״מ באדם שלמטה דכאשר רוצה באיזה ענין הרי הוא מתקרב ומתאחד בזה, משא״כ כשהדבר הוא היפך רצונו הרי הוא בהבדלה מהדבר, דעד״ז יובן למעלה, דמאחר אשר יתהון לא הניין לי, הרי החיות אלקי הוא בהבדלה מהם, דהגם שנמשך להם חיות, דמאחר אשר יתהון לא הניין לי הוא גילוי ולזאת נמשך חיות אלקי בהענין דיתהון לא הניין לי, אבל מאחר שהוא היפך רצונו הרי החיות הוא בריחוק ובהבדלה מהם, וכנ״ל שהחיות הוא בדרך מקיף, ומה שהוא בפנימיות הרי הוא בדרך גלות [ועד58 שהחיות שלהם נקרא בשם גניבה וגזילה, כמ״ש59 גנבים באו לך אם שודדי לילה, וכמרז״ל60 כל הנהנה מן העוה״ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב״ה וכנסת ישראל שנאמר61 גוזל אביו אמו, דזהו דכתיב62 מכף מעול וחומץ63]. ומאחר אשר בפנימיותם אין בהם שום חיות אלקי, הרי הם מציאות של העדר, ונקרא מות גם כשהם חיים מהחיות אלקי.

והנה כמו שהוא בהשתלשלות, אשר הקדושה מאחר שהיא בדביקות היא בקיום עצמי והקליפות מאחר שהם בפירוד הרי הם מות, הנה מזה יובן גם בהאדם, דכאשר האדם עובד עבודתו, שעי״ז נעשה כלי להמשכת החיות דקדושה, דהמשכת החיות דקדושה הוא ע״י עבודה דוקא, ובפרטיות הוא ע״י עבודת היראה כמ״ש64 יראת הוי׳ לחיים, הנה עי״ז הרי גם האדם חי בחיות וקיום עצמי. משא״כ כשאינו עובד עבודתו, ובפרט כשחטא ופגם ועבר את הדרך, הרי אז חיותו הוא מהקליפות, ולזאת אין לו (להאדם) שום חיות כלל והוא כמו הקליפות הנקראים בשם מות. ועל זה הו״ע העבודה, להוציא את הניצוצות שנפלו להקליפות להעלותם לקדושה, שעי״ז הם חיים בחיות וקיום עצמי. וזהו תוכן ענין העבודה במשך כל זמני הגלויות, להוציא את הניצוצות מהקליפות, וכמו שמצינו בגלות הראשון שהוא גלות מצרים דכתיב בי׳65 ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ומאין הי׳ להם זאת, אלא שהוא ע״י עבודת הבירורים שביררו את הניצוצות שנפלו למצרים, דהנה66 הניצוצות שנפלו ע״י חטא עץ הדעת בבחי׳ ומשם יפרד בהד׳ נהרות67, הרי בתחילה נפלה לנהר הראשון שהוא נהר פישון, והוא נהר נילוס נהר מצרים68, ולכן רוב הניצוצות היו במצרים שהיו בו ר״ב ניצוצות69, הנה ע״י עבודתם בבירור הניצוצות, עי״ז פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד. וזהו גם מ״ש ויעצמו מלשון תוקף, דלהיות אשר בהקליפות נפלו ניצוצות דתהו, שהאורות דתהו הם אורות מרובים ותקיפים70, לזאת ויעצמו, וגם ויעצמו מלשון התעצמות, דזהו ההתחדשות שנעשה ע״י העבודה, שהרי האורות דתהו מצד עצמם אינם בגדר התיישבות בכלים, וע״י העבודה ממשיכים אורות דתהו בכלים דתיקון. וכמו שהוא בגלות מצרים, כן הוא גם בכל הגליות שענינם הוא להוציא הניצוצות מהקליפות, וכמו שאמרו רז״ל71 בשביל שיתוספו עליהם גרים, ולפי פשוטו אינו מובן72 שהרי אין אנו רואים ריבוי גרים כ״כ, אך הענין הוא דגרים הם הניצוצות דתהו שנפלו להקליפות, ועל זה הוא העבודה במשך כל הגליות עד בגלות זה האחרון שיהי׳ אשר שלט האדם באדם לרע לו73, שהשליטה של האדם בליעל בהאדם דקדושה הוא לרע לו, דסוף כל סוף יהי׳ חיל בלע ויקיאנו74, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ75.

וזהו מ״ש והקריתם לכם ערי מקלט, שהוא התיקון לרוצח נפש, שבפסוק זה הוא מבאר כללות התיקון לכל החטאים שנקראים בשם רוצח נפש. והתיקון הוא ערי מקלט, דקאי על דברי תורה כמאמר76 דברי תורה קולטין. והענין הוא, דבתורה כתיב77 ויהי קול מעל לרקיע, דרקיע הוא מפסיק בין מים עליונים למים תחתונים78, דמים79 תחתונים הם תענוגים גשמיים, ובכללות הם עולמות בי״ע, ומים עליונים הוא אצילות, והתורה הוא מעל לרקיע, דשבירת הכלים ונפילת הניצוצות הוא לבי״ע, והתורה הוא מעל לרקיע שלא שייך בה שבירה, ולזאת התיקון הוא ע״י התורה.

והענין בפרטיות הוא, ערי מקלט. שיש כאן ב׳ ענינים, א) עיר, ב) מקלט. והענין הוא, דהנה עיר נעשית מקיבוץ הרבה בתים ובית נעשה מקיבוץ אבנים, ואיתא בספר יצירה80 דשתי אבנים בונות שני בתים, דאבנים הם אותיות, וזהו עיר דקאי על אותיות התורה. ולימוד אותיות התורה צ״ל בבחי׳ עיר, דאמרו רז״ל81 שעיר הוא מה שיושבין בה עשרה בטלנין, ופרש״י שבטלים ממלאכתם ועוסקים בתורה, דאז נקרא בשם עיר, ואם אין בה עשרה בטלנין אינה עיר כי אם כפר. וענין עשרה בטלנין הוא, הנה עשרה קאי על עשר ספירות82, ובעולמות הוא עולם האצילות, דאבא עילאה מקננא באצילות83, דבשאר העולמות לא ישנו הגילוי דעשר ספירות, שהרי בבריאה אימא עילאה מקננא בכורסי׳83, וא״כ הרי חסר גילוי ספירת החכמה, וענין עשר הוא באצילות דוקא. ומעלת האצילות הוא דבאצילות הוא אמיתית ענין גילוי אלקות, דהנה הגם שהחיות אלקי הוא מחי׳ את כל העולמות ונבראים, אמנם כמו שהוא למטה הנה הגם שמרגישים שישנו חיות, אבל אין מרגישים שהחיות הוא אלקות, וגם בבריאה, עלמא דאתכסיא שהוא כמו דגים שבים אשר מרגישים הם שכל חיותם הוא אלקות, מ״מ הרי זה ידיעת המציאות בלבד ואינו השגת המהות, ובאצילות דוקא הוא גילוי המהות, וזהו ענין עשרה בטלנין, דכל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה84, ומבאר רבינו באגה״ק85 שגם בתורה צ״ל עשרה דוקא, דהגם אשר גם אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו וכן שנים ושלשה86, אבל כל זה הם בחי׳ בי״ע, וענין עשרה הוא הגילוי דאצילות, דזהו מה שפרש״י שבטלים ממלאכתם ועוסקים בתורה, דפירוש בטלים ממלאכתם הוא שהוא למעלה מכל מציאות שבבי״ע, וע״ד וחד חרוב87, שהוא גילוי האצילות. וכנ״ל שהתורה היא מעל לרקיע המפסיק שהיא בבחי׳ אצילות.

וענין מקלט הוא שהתורה צ״ל בבחי׳ קליטה, שהתורה תוקלט בהנשמה והנשמה תוקלט בהתורה. וכמו שמבאר רבינו בתניא88 דכשלומד ויודע איזה מושכל הרי השכל תופס ומקיף את המושכל והמושכל מקיף את השכל. דכפשוטו הפירוש הוא דזה שהמושכל מקיף את השכל הוא רק בתחילה כאשר הוא טרוד להשיג את המושכל, דאז הנה המושכל מקיף את השכל שהרי הוא טרוד בענין זה ואינו יכול ללמוד ענין אחר, אבל האמת הוא דגם לאחר שיודע את המושכל, הנה גם אז המושכל מקיף את השכל, דלהיות שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, הרי גם אח״כ אינו תופס לגמרי את המושכל, והמושכל נשאר בבחי׳ מקיף עליו. ובאמת כן הוא גם בכל המושכלות, דמאחר אשר בכל שכל הרי ישנו נקודת המושכל שהוא העיקר שממנו בא כל ההתרחבות באורך רוחב ועומק, והנקודה אינו תופסה, וא״כ הרי כן הוא בכל דבר, שכל אשר גם אחרי ידיעתו הרי המושכל מקיף את השכל. וזהו אמיתית הענין של בחי׳ מקיף שבהתורה, שהוא נוסף על כל מה שמבואר שם להלן אשר הבל הדיבור נעשה בחי׳ אור מקיף, דהמקיף שמצד הדיבור הרי דוגמתו הוא גם בכל המצוות, שבכל המצוות ישנו מקיף, אבל המקיף דמצוות אינו נרגש בפנימיות, אמנם בתורה ישנו המקיף מה שהמושכל מקיף את השכל, דמקיף זה נרגש בפנימיות, שהרי הוא מרגיש בפנימיותו שישנו נקודת המושכל שהוא העיקר שממנו בא כל ההתרחבות באורך רוחב ועומק, והוא מרגיש אשר נקודה זו היא למעלה ממנה, וא״כ הרי הוא מקיף הנרגש בפנימיות. והענין הוא, דבמקיפים יש ב׳ בחינות, מקיף דלבוש ומקיף דבית89. וע״ד בגשמיות הרי בהמקיף דלבוש שייך שיהי׳ איזה קלקול, ולזאת צריך להמקיף דבית שמגין גם על המקיף דלבוש, וכמו״כ הוא ברוחניות אשר המקיף דמצוות הוא כמו מקיף דלבוש שצריך שמירה, דלהיות אשר מקיף זה אינו נרגש בפנימיותו לכן צריך שמירה, וכידוע דגם במצוות שייך שיהי׳ להם יניקה, והשומר הוא מקיף דבית שהוא התורה, דלהיות שהוא מקיף הנרגש בפנימיות, לזאת הוא מגין שלא יהי׳ לשם שום יניקה. וזהו שכתוב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו90, שהמצוות צריכים שמירה והשומר הוא המקדש, בחי׳ בית, שהוא מקיף דתורה. ובעומק יותר הנה התורה הוא בחי׳ עיר שלמעלה גם מבית, שהרי העיר הוא מקיבוץ הרבה בתים, וא״כ הרי יש בזה האור העולה על כולנה91, שהוא למעלה גם מהמקיף דבית. והענין הוא, דג׳ מקיפים אלו דלבוש בית ועיר הוא כתר דאריך כתר דעתיק ועתיק דא״ק, שהוא הכתר הכללי הכולל את כל הכתרים, ולהיות שהתורה הוא בבחי׳ זו דויהי קול מעל לרקיע ולמעלה יותר עד עתיק דא״ק, לזאת הרי אין שייך שום יניקה מהתורה, שהרי היא בחינה כזו שאין שייך שם שבירה. וכאשר האדם לומד תורה באופן דקליטה, אשר הנשמה נקלטת בהתורה והתורה נקלטת בהנשמה אשר הוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כמבואר בתניא88, הנה מאחר שהוא נעשה דבר אחד עם התורה, הרי גם האדם הוא באופן כזה שאינו שייך בו שום פגם כלל, מאחר שהוא מתייחד עם התורה שהיא בבחינה כזו שלא שייך שם שום שבירה כלל.

וביאור הענין הוא, דהנה איתא בלקו״ת מהאריז״ל92 שע״י החטא נעשה ירידת העליון לבחי׳ ג׳ ראשונות שלמטה ממנו. ולכן נחלקים ערי מקלט לג׳, דג׳ ערים היו בעבר הירדן, ג׳ בארץ כנען וג׳ יהיו לעתיד לבוא93. והוא לפי שהחטא פעל ירידת העליון לבחי׳ ג׳ ראשונות שלמטה ממנו. דמלכות דעשי׳ ירדה לג׳ ראשונות דקליפת נוגה, ומלכות דיצירה ירדה לג׳ ראשונות דעשי׳ כו׳, עד בחי׳ מלכות דאצילות שירדה לג׳ ראשונות דבריאה. והו״ע גלות השכינה. והנה כמו שפעולת החטא למעלה הו״ע ירידת המלכות שהוא גלות השכינה, הנה כמו״כ הוא בעבודה, אשר פעולת פגם החטא הוא בענין היראה וקבלת עול מלכות שמים, שהו״ע המלכות בעבודה בנפש האדם. וכמו שאנו רואים אשר סיבת החטא הוא מצד שחסר ביראה, והוא עיקר העבודה. דהגם שלית פולחנא כפולחנא דרחימותא94, מ״מ הרי היראה הוא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה95. דהנה באהבה הרי שהוא רוצה לעצמו, שהוא באהבה וצמאון לעצמו, משא״כ ביראה הרי הוא בבחי׳ ביטול ואינו בבחי׳ ישות כלל. דהנה96 כמו שאהבה ויראה חלוקים הם בסיבתם, היינו בההתבוננות שלהם, דההתבוננות שבאהבה הוא בענין הריחוק, דמתבונן איך שרחוק הוא מאלקות, וכמו שנת״ל דהגם שמרגישים שישנו חיות אבל אין מרגישים שהחיות הוא אלקות, וגם למעלה בעלמא דאתכסיא שנרגש שכל החיות הוא אלקות אבל הוא ידיעת המציאות בלבד, וכאשר מתבונן איך שאין לו שום שייכות כלל לענין השגת המהות שבזה הרי הוא רחוק מאד, הרי ע״י התבוננות זו הרי הוא מתעורר באהבה וצמאון, דענין האהבה הוא ע״י הריחוק דוקא, ועד״מ בענין בן ואב למטה, דכאשר הבן הוא בסמיכות להאב הרי אז שייך שיהי׳ בשמחה ובתענוג אבל לא באהבה וצמאון, כי אם כאשר הוא בריחוק מהאב דוקא, דכמו״כ יובן בעבודה, האהבה הוא ע״י הרגש הריחוק דוקא, משא״כ היראה הוא ע״י ההתבוננות בענין הקירוב, דכאשר מתבונן אשר כל החילוקים שבהעולמות הוא מצד בחי׳ אור, ובפרטיות יותר מצד בחי׳ ממכ״ע, אשר מצד בחי׳ סוכ״ע ובפרט מצד העצמות הרי בזה אין שום התחלקות כלל והוא בכל מקום בשוה וכמ״ש97 את השמים ואת הארץ אני מלא, דאני הוא עצמות הרי הוא בכל מקום בשוה, דע״י התבוננות זו תפול עליו יראה ופחד. וכמו שהאהבה ויראה חלוקות בההתבוננות שלהם היינו בסיבתם שהם הפכים, כך הם חלוקות זה מזה במהותם. שהאהבה הוא מה שרוצה לעצמו והוא בישות, משא״כ היראה הוא ביטול98, ולזאת הנה היראה הוא עיקר העבודה, וענין החטא הוא פגם בהיראה, דזה הוא שעושה היפוך רצונו ית׳ הוא לפי שחסר בהיראה, דמצד האהבה הרי עלול לטעות, וכמו שמצינו בשאול שאמר99 הקימותי את דבר ה׳, דלכאורה אינו מובן100 והרי עשה היפך דבר הוי׳ ואיך אמר הקימותי את דבר הוי׳, אך הענין הוא דעבודתו של שאול הי׳ באהבה ע״פ טעם ודעת, לזאת הי׳ עלול לטעות, דשאול ידע אשר רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס101, וההעלאה פועל המשכה למטה, דזהו ריח ניחוח102, ניחוח מלשון103 נחות דרגא104, ולזאת חשב שאול דכאשר הקרבנות יהיו מצאן עמלק יהי׳ זה טוב יותר וכיתרון האור מתוך החושך105, הרי שמצד אהבה אפשר לטעות, וענין פגם החטא הנה הפגם הוא בהיראה. ומאחר שהפגם הוא בהיראה, הרי מובן שהתיקון על הפגם הוא ע״י ענין שנעלה מהיראה, וכמו כל תיקון שבא בסיבת בחינה שלא הי׳ שום פגם בו, והוא ע״י התורה קו האמצעי שבתפארת, שנעלה מאהבה ומיראה, וכידוע106 דתפארת עולה עד הכתר, שנעלה מב׳ הקוין, ונת״ל שקו החסד הוא מצד בחי׳ ממכ״ע וקו הגבורה הוא מצד בחי׳ סוכ״ע הנה קו האמצעי הוא למעלה גם מסובב, דזהו שתפארת עולה עד פנימיות הכתר ולמעלה יותר עד העצמות, דמזה מובן אשר בהתורה לא שייך כל ענין השבירה כלל שהרי היא בעצמות, ולזאת הנה ע״י לימוד התורה באופן דקליטה שנעשה דבר א׳ עם התורה, הרי עי״ז מתמלאים בו כל הפגמים.

אמנם אופן לימוד התורה צ״ל בביטול דוקא, כמ״ש107 תען לשוני אמרתך כעונה108 אחרי הקורא, וזהו והקריתם לכם ערי מקלט, דערי מקלט הוא תורה כנ״ל, אמנם ללימוד התורה צריך להיות הכנה, דזהו והקריתם מלשון הזמנה שצריך לעשות הכנה לתורה, שיהי׳ לימוד תורתו בביטול, שיזכור את נותן התורה ומצַוה המצוות עד שיהי׳ בביטול במציאות לגמרי, תען לשוני אמרתך כעונה אחרי הקורא, שע״י הביטול הוא מגלה וממשיך את התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות, ועי״ז שהוא נקלט בהתורה והתורה נקלטת בו, הרי שנעשה דבר אחד עם התורה, ולזאת הרי מתמלאים בו כל הפגמים, שהוא מעלה את כל הניצוצות שנפלו להקליפות ומעלם לקדושה, ומקבל חיותו מהקדושה שעי״ז הוא חי בחיות וקיום עצמי כמ״ש ואתם הדבקים בהוי׳ אלקיכם חיים כולכם היום, שהחיות דישראל הוא חיות וקיום עצמי109.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה סה״מ תרנ״א ע׳ קצז ואילך. תרס״ה ע׳ שכה ואילך. ד״ה וידבר גו׳ והקריתם תשי״ב (לעיל ע׳ שפ ואילך). ד״ה והקריתם גו׳ תשל״ד (לקמן ע׳ תכג ואילך).
2) פרשתנו (מסעי) לה, ט-יא.
3) במדב״ר פכ״ג, יג.
4) תהלים כה, ח.
5) שם, ו.
6) בראשית ב, יז.
7) שם ג, כד.
8) חסד לאברהם בשם האריז״ל בספר הגלגולים (הובא בסה״מ תרנ״א שם).
9) ע״ח שער (לו) מיעוט הירח פ״ב (הובא בסה״מ שם).
10) ראה חסד לאברהם מעין א׳ נהר ח.
11) ראה טעהמ״צ להאריז״ל פ׳ בשלח מצות תחום שבת. ל״ת להאריז״ל פ׳ בראשית ד״ה ונבאר מעלת אדה״ר. אוה״ת דרושים לפסח (כרך ג) ע׳ תשנח. סוף המשך פדה בשלום תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ קעו) ותש״ד (סה״מ תש״ד ס״ע 139 ואילך). ועוד.
12) ראה תו״א בראשית ה, ג ואילך. תו״ח שם ל, ג ואילך. וראה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ד ע׳ א׳קעו ואילך. ובארוכה – ד״ה ושבתה במאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תדש ואילך. ד״ה הנ״ל תרס״ב (סה״מ תרס״ב ע׳ ש ואילך).
13) בראשית ג, ה.
14) ל׳ חז״ל – עירובין יג, ב. מגילה יג, סע״ב. ובכ״מ. וראה תו״א וירא יד, ד ואילך. מקץ לו, סע״א-ב.
15) בראשית ו, א.
16) בראשית לג, א. וראה גם לקו״ד ח״ד תשה, א. ועוד.
17) יט, ב. וראה ל״ת וספר הליקוטים להאריז״ל ס״פ וישלח. סה״מ תרנ״ט ע׳ קעו. תש״ד ע׳ 139 ואילך. לקו״ש חכ״ה ע׳ 429 הערה 52.
18) נח טו, ו. וראה גם לקו״ת במדבר יג, ג. יד, ג. סה״מ עטר״ת ע׳ תקנט. לעיל ע׳ שפ. ע׳ שצג (וש״נ). לקמן ע׳ תכו.
19) של״ה כא, א. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ד ע׳ א׳תמב. וש״נ.
20) פ׳ ראה יב, כג.
21) לקו״ת שה״ש טז, ב. ובכ״מ.
22) ראה סה״מ עטר״ת ע׳ דש. פר״ת ע׳ קפ. תרפ״א ע׳ קפז. תרפ״ה ע׳ שיא. תרפ״ח ע׳ מו. תרפ״ט ע׳ 6 (וש״נ). שם ע׳ 242. תרח״ץ ע׳ נב. תש״ה ע׳ 212. קונטרסים ח״א ריג, א. ועוד.
23) אמור כד, טז.
24) ח״א ריא, ב.
25) בכ״ז – ראה גם ביאוה״ז לאדהאמ״צ ויגש (הוספות) קלו, ב-ג. להצ״צ ח״ב ע׳ תשכו. תשל.
26) ב״ב טז, א.
27) אגה״ק ס״כ (קל, סע״א-ב).
28) הל׳ יסוה״ת פ״א ה״ד.
29) ירמי׳ י, י.
30) שם ה״א. ה״ג.
31) תהלים לג, ט.
32) שם, ח.
33) ראה המשך תער״ב ח״א ע׳ קלה. ח״ב ע׳ תרפד. סה״מ תש״ז ע׳ 238. ועוד.
34) בכ״ז ראה (נוסף להמצויין בהערה 1) ד״ה וביום שמחתכם תרנ״ו (סה״מ תרנ״ו ע׳ רמג ואילך). המשך תרס״ו ס״ע תלב ואילך. ועוד.
35) ראה ד״ה זאת חוקת וד״ה כי עמך תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ קעב ואילך. שם ס״ע קעט ואילך).
36) ראה גם סה״מ תרס״ג ח״א ע׳ א ואילך. ח״ב ע׳ ב ואילך. תרפ״ה ע׳ ד ואילך. ה׳ש״ת ע׳ 31 ואילך. תש״ח ע׳ 5 ואילך.
37) ד״ה כי עמך שם. וראה בכ״ז גם סה״מ תרס״ה שם ע׳ שכז ואילך. תרפ״ה ע׳ רטו (קונטרסים ח״ב תסז, ב) ואילך. תש״ה ע׳ 185 ואילך. תש״ז ע׳ 135 ואילך. וראה גם המשך תער״ב ח״א ע׳ צט ואילך.
38) ראה מאמרי אדה״ז כתובים ח״א ע׳ צא-ב.
39) ראה גם המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳כה ואילך. סה״מ תש״ה ע׳ 7 ואילך. ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אור ס״ו (ע׳ תנב ואילך). וש״נ.
40) ראה גם סה״מ תרס״ג ח״א ע׳ קכט. ח״ב ע׳ צד. ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (א) ס״ג (ע׳ סד ואילך). וש״נ.
41) ד״ה זאת חוקת שם. מקומות שבהערה 37.
42) מקומות שבהערה 37 (המשך תער״ב ח״א ע׳ קא. סה״מ תרס״ה שם ע׳ שכח. תרפ״ה ע׳ ריז. תש״ה ע׳ 188. תש״ז ע׳ 138). ד״ה זאת חוקת שם (המשך תרס״ו ע׳ קעח).
43) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אברהם אבינו ס״א-ג (ע׳ סה ואילך). וש״נ.
44) ראה ע״ח שער (ל) הפרצופים פ״ב. שער (מד) השמות פ״ב.
45) ראה סה״מ תרס״ב ע׳ רכט. תש״ד ע׳ 39 ואילך. ובכ״מ.
46) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
47) בברכות ק״ש (״אמת ויציב״).
48) סה״מ תרס״ה שם ע׳ שכט. המשך תער״ב ח״א ע׳ תכה. ועוד.
49) המשך מים רבים תרל״ו פל״ב (ע׳ לט-מ). וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פק״ז (ע׳ קכה). זאת חנוכת המזבח תר״ם פ״ו (ע׳ ט). יונתי תר״ם פ״ט (ע׳ יב). סה״מ תרמ״ד ריש ע׳ קפט. תרנ״ד ע׳ קיב. תרס״ג ח״ב ע׳ שכו. תרס״ה שם. המשך תרס״ו ע׳ קצ. תער״ב ח״א ס״ע מג-ד. ע׳ שא ואילך. ח״ב ע׳ תתמז. סה״מ עטר״ת ע׳ קצב. פר״ת ס״ע רכז. תרפ״ה ס״ע ק-קא. תרח״ץ ס״ע קעח-ט. ה׳ש״ת ע׳ 69. תש״ד ע׳ 39. תש״ה ע׳ 13. שם ע׳ 100. ועוד.
50) פדר״א פ״ג.
51) סה״מ פר״ת ע׳ רצז. תר״פ-פא ע׳ ג. וראה סה״מ עת״ר ע׳ סד. תרפ״ג ע׳ רנח (תש״ט ע׳ 229). וש״נ.
52) ואתחנן ד, ד.
53) ראה (נוסף על המקומות שבהערה 1) תו״א תולדות כ, סע״ב ואילך. אוה״ת שם קנב, א ואילך. המשך תער״ב ח״א ע׳ תכד ואילך. ועוד.
54) כריתות ו, ב. רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ב ה״ב.
55) תבוא כז, טו ואילך.
56) ב״ר פ״ג, ז. פ״ט, ב (ראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 55. וש״נ). קה״ר פ״ג, יא. יל״ש קהלת רמז תתקסח. וראה מדרש זוטא קהלת ג, יא. זח״א רסב, ב. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 55. וש״נ.
57) ראה גם סה״ש תורת שלום ע׳ 134 ואילך. סה״מ פר״ת ע׳ רצט ואילך. תר״פ-פא ע׳ ט ואילך. ועוד.
58) המוקף בחצאי ריבוע – אין זוכרים מקומו, והוכנס כאן מפאת הקשרו להתוכן. המו״ל.
59) עובדי׳ א, ה.
60) ברכות לה, ריש ע״ב. סנהדרין קב, א.
61) משלי כח, כד.
62) תהלים עא, ד.
63) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) שם (קלו, ג). המשך חייב אדם לברך תרל״ח פט״ז-יז (ס״ע כד ואילך). סה״מ תרס״ה שם ע׳ של. ועוד.
64) משלי יט, כג.
65) שמות א, ז.
66) בכ״ז – ראה גם ביאוה״ז לאדהאמ״צ שם קלו, א-ב. להצ״צ שם.
67) בראשית ב, י.
68) שם, יא ובפרש״י.
69) כנפי יונה ח״ג סנ״ו – הובא במג״ע אופן נח. תו״א בא ס, ג. סה״מ תרפ״ט ע׳ 205. וש״נ.
70) ראה לעיל ע׳ קמג-ד, ובהנסמן שם הערות 48-49.
71) פסחים פז, ב.
72) ראה (נוסף להמקומות שבהערה 66) תו״ח חיי שרה קכא, סע״ב-ג. סה״מ תר״ל ע׳ קלב. תרנ״ד ס״ע סט-ע. ד״ה ויהיו חיי שרה תשי״ג (סה״מ בראשית ח״א ע׳ רנו ואילך). ועוד.
73) קהלת ח, ט.
74) איוב כ, טו.
75) זכרי׳ יג, ב.
76) מכות י, א.
77) יחזקאל א, כה.
78) ראה בראשית א, ו.
79) ראה לעיל ע׳ יח, ובהנסמן שם הערה 76.
80) פ״ד מי״ב (בכמה דפוסים – מט״ז).
81) מגילה ג, ב.
82) בכ״ז – ראה טור וברקת הל׳ פורים סתרפ״ח – הובא באוה״ת שבת שובה ע׳ א׳תסז. שה״ש כרך א ס״ע קפד-ה. מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ רעח. לתהלים (יהל אור) ע׳ רה. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ פו. סה״מ תרנ״א שם ע׳ רא. וראה גם סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ שטז-שיז.
83) ראה תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
84) ברכות כא, ב.
85) סכ״ג.
86) אבות פ״ג מ״ו.
87) ר״ה לא, א.
88) פ״ה.
89) ראה גם סה״מ תרנ״ט ע׳ קסו ואילך. תש״ד ע׳ 113 ואילך.
90) קדושים יט, ל.
91) ראה שעהיוה״א פי״ב. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ רטז הערה ד.
92) פ׳ שופטים.
93) ירושלמי מכות פ״ב ה״ו. רמב״ם הל׳ רוצח ושמירת נפש פ״ח ה״ב וה״ד.
94) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א.
95) תניא רפמ״א.
96) ראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך אהבה ויראה ס״א (ע׳ שפז ואילך). וש״נ. וראה גם ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבה ס״ו סק״ב (ע׳ רלז ואילך). וש״נ.
97) ירמי׳ כג, כד.
98) ראה ספר הערכים שם ערך אהבת ה׳ ס״ד (ע׳ רעט ואילך). וש״נ.
99) שמואל-א טו, יג.
100) ראה גם אוה״ת ברכה ע׳ א׳תתנט-ס. ד״ה ראה אנכי שנה זו (סה״מ דברים ח״א ע׳ רסא-ב).
101) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
102) ויקרא א, ט. ובכ״מ.
103) ל׳ חז״ל – יבמות סג, א.
104) לקו״ת פינחס עו, א. שמע״צ צב, ד.
105) ע״פ ל׳ הכתוב – קהלת ב, יג.
106) ראה תו״ח נח סה, ב. המשך תער״ב ח״א פקי״ד (ס״ע רכ ואילך).
107) תהלים קיט, קעב.
108) ע״פ סוכה לח, ב. ראה תו״א יתרו סז, ב. לקו״ת סוכות פא, ב. שה״ש מד, ב. ובכ״מ.
109) השמטה: נזכר בהמאמר לשון הרמ״ז אשר בנש״י איך שייך חיותם להקליפה, דהגם שהוא ע״י מלאך הממונה, אבל אח״כ נכנסים מיד לג״ע.

[סה"מ במדבר ח"ב ע' שצו ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ז ע׳ 223 ואילך.

סגירת תפריט