בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשט״ז

הנחה בלתי מוגה

כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו¹, ואיתא בגמרא² ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע כו׳ משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ומבאר בחידושי אגדות מהרש״א דכרע שכב היינו קריאת שמע של ערבית דכתיב בי׳³ ובשכבך כו׳, וכלביא מי יקימנו היינו קריאת שמע של שחרית דכתיב בי׳ ובקומך. ומ״ש מי יקימנו בלשון שאלה (דפירושו שלילה), מבאר שם בביאור דחוק, ומסיים ושוב מצאתי בתנחומא⁴ דמייתי קרא דלעיל מיני׳⁵ הן עם כלביא יקום וגו׳ לא ישכב עד יאכל טרף וגו׳, והוא נכון טפי בדרש זה לענין קריאת שמע של שחרית וערבית, עכ״ל. אמנם בגמרא לפנינו הרי הובא הפסוק הנ״ל (כרע שכב גו׳), וכן הובא בפרש״י בגמרא שם הפסוק כרע שכב, וגם מהביאור בפרש״י דדמי לבשכבך ובקומך, תחילה שכיבה ואח״כ קימה, משמע דשייך לפסוק דידן דכתיב בי׳ תחילה כרע שכב ואח״כ מי יקימנו. וא״כ הדרא קושיא לדוכתא, אמאי כתיב מי יקימנו בלשון שאלה. והנה בפרשת ויחי⁶ כתיב כרע רבץ כארי׳ וכלביא מי יקימנו, ואיתא ברבות שם⁷ כרע רבץ מפרץ עד צדקיהו, כרע שכב (דנבואת בלעם) מצדקיהו עד מלך המשיח, דכרע רבץ הוא לשון קיום וחוזק כאדם המאמץ את ברכיו לעמוד על עמדו ואין מחריד (וכמ״ש⁸ ורבצת ואין מחריד), וזהו מפרץ עד צדקיהו שלא היתה לו נפילה, ומשם והלאה (מצדקיהו עד מלך המשיח) הי׳ שוכב ונרדם, היינו שהשכיבה קאי על זמן הגלות. וצריך להבין בזה, דאם כרע שכב קאי על זמן הגלות, איך מתאים לומר ע״ז כארי וכלביא שזהו למעליותא, וגם מהו הקשר לקריאת שמע.

ולהבין זה, יש להקדים תחילה ביאור ענין השכיבה דגלות. דהנה כתיב⁹ על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ואמרו רז״ל ברבות שם מהו על משכבי, על מרעי (חולה), כמאן דאת אמרת¹⁰ ולא ימות ונפל למשכב וגו׳, על משכבי בלילות, כשישנתי לי מן התורה ומצוות כו׳. הרי פירשו משכבי בשני אופנים, הא׳ לשון חולה והב׳ ענין שינה. ומזה יובן לענין הגלות הנקראת בשם שכיבה (כרע שכב), שיש בזה ב׳ ענינים, ענין השינה וענין החולי.

וביאור הענין הוא, דהנה זה שהגלות נמשל לשינה הוא משום שכמו שהאדם הישן הרי אף שכל כחות הנפש ישנם בו במציאות מ״מ הם בבחי׳ העלם, כך עד״מ למעלה, הגלות הוא זמן העלם והסתר דאלקות¹¹. ובפרטיות יותר, הנה ההפרש בין זמן השינה לכשהאדם ער הוא, דכשהאדם ער הרי כחות הנפש בו הם בסדר מסודר ומשתלשלים זה מזה, משא״כ בשעת השינה (שאז ישנו הענין דהיינו כחולמים¹²), הרי אפילו הכחות המתגלים אז, כגון שכל ומדות (בחלום) אינם (תמיד) בסדר מסודר. וענין זה ניכר במדה היותר גדולה בכחות דראי׳ ושמיעה, דכח השמיעה הוא בתקפו גם בעת השינה, שהרי האוזן היא פתוחה וכשיש קול גדול הרי הוא שומע, משא״כ העיניים אינן עינן פקיחין¹³. וכן הוא גם בעבודת האדם, דסדר העבודה הוא שעשר כחות דנפש הבהמית צ״ל משועבדים לעשר הכחות דנפש האלקית, וכן המוח שליט על הלב בטבע תולדתו¹⁴, וא״כ צריך המוח לפעול על כל כחות הנפש, וכל שכן וקל וחומר ג׳ לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה, שיהיו מלובשים ומאוחדים עם עניני תורה ומצוות. אמנם כשיש בלתי סדר בכחות, הרי המוח אינו שולט על הלב וכו׳. ועד״ז הוא בענין הראי׳, דכשסדר הכחות הוא כדבעי, הרי האדם הוא במצב דשאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה¹⁵, שרואה שיש מנהיג לבירה זו¹⁶, ומזה בא לאלה החוקים והמשפטים¹⁷, שמקיימם באלה תולדות השמים והארץ¹⁸, וגם מתקיים בו מארז״ל¹⁹ איזהו חכם הרואה את הנולד, כפירוש הידוע בזה²⁰ שרואה את הנולד מאין ליש, שרואה בכל דבר את הדבר האלקי המהוה אותו, משא״כ כשכח הראי׳ אינו כדבעי, וחסר ענין שאו מרום עיניכם, הרי זה מצב של שינה, אני ישינה בגלותא²¹, ועי״ז חסר לא רק בענין הראי׳ אלא שזה משפיע גם על שמיעה והבנה והשגה, וכמ״ש²² אותותינו לא ראינו גו׳ ואין אתנו יודע עד מה, שמחסרון הראי׳ (לא ראינו) נעשה גם חסרון בהבנה והשגה (אין אתנו יודע), שאפילו ענינים שע״פ שכלו צריך לעשותם, חסר בהם ג״כ. וכמו בעת השינה, שאפשר שיעשה דברים היפך השכל הפשוט, כך גם בזמן הגלות שפעולותיו במחשבה ודיבור ומעשה ועשר כחות נפשו הבהמית וכל עניני הגוף אינם כפי הרצוי והם היפך הרצוי, מכיון שנמצא במצב של שינה, שהכחות הנעלים אינם שולטים על הכחות הפחותים, ולכן לא יש אצלו הגברת הצורה על החומר.

והנה מענין השינה שבגלות נגרם ענין גרוע יותר בגלות גופא, ענין החולי שבגלות, ולא ימות ונפל למשכב. ובענין החולי ברוחניות גופא יש כמה דרגות, מן הקל אל הכבד. דהמדריגה²³ הכי תחתונה היא בדוגמת ענין חולי שיש בו סכנה²⁴ (בחולי הגוף), והוא כאשר הנפש האלקית נמצאת בגלות לגמרי אצל הנפש הבהמית והגוף, עד שהם מעלימים ומסתירים עלי׳ לגמרי ואפשר שיבוא מזה לידי סכנה ממש, לעבור על עניני מיתות בית דין או כרת או מיתה בידי שמים רחמנא ליצלן. ובכללות יותר, הרי מבואר באגה״ת²⁵ שגם מי שלא עבר על עון כרת וגם לא על עון מיתה בידי שמים אלא שאר עבירות קלות, אעפ״כ, מאחר שהם פגמים בנשמה ונפש האלקית, וכמשל פגימת ופסיקת חבלים דקים [דהקשר של הנשמה עם מקורה ושרשה הוא כמשל החבל, וזהו ענין הפגם שע״י עוונות, כמו חבל עב שזור מתרי״ג חבלים דקים, ככה חבל ההמשכה הנ״ל כלול מתרי״ג מצוות, וכשעובר ח״ו על אחת מהנה נפסק חבל הדק כו׳²⁶], הרי בריבוי החטאים יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה כו׳, כמו שהמשיל הנביא החטאים לענן המאפיל אור השמש כו׳²⁷, שע״י ריבוי עננים קלים נעשה אותו הענין כמו ע״י ענן כבד ועב כעבותות העגלה²⁸.

והנה²³ עוד מדריגה ישנה בענין החולי, שהוא חולי דק יותר, בחי׳ חולי שאין בו סכנה (ומ״מ אפשר לבוא ממנו ג״כ לחולי שיש בו סכנה), והו״ע תאוות היתר, דאף שע״פ תורה הרי אלו דברים המותרים ואינם אסורים וקשורים בידי החיצונים²⁹, מ״מ הרי כתיב³⁰ לתאוה יבקש נפרד, דע״י שממלא תאות הגוף ונפש הבהמית נעשה נפרד מעניני קדושה ואלקות, שזהו ענין של חולי, שהרי הוא נפרד ממקור חיותו. כי אופן העבודה צ״ל קדש עצמך במותר לך³¹, שיהי׳ קדוש ומובדל גם מדברים המותרים. ובפרט ע״פ הנ״ל, שע״י היותו שקוע בתאוות היתר, חולי שאין בו סכנה, יכול לבוא לבחי׳ חולי שיש בו סכנה.

והנה²³ ב׳ אופנים אלו בחולי ברוחניות, שרשם הוא מבחי׳ חולי דק עוד יותר, והוא מי שיש לו כל העילויים דמ״ט שערי בינה ורק חסר לו שער הנו״ן. וכידוע שחולה בגימטריא מ״ט³², שזה רומז דחולה הוא מי שחסר לו רק שער הנו״ן. והענין הוא, דהנה ענינו של שער הנו״ן הוא החיבור דחכמה ובינה. דענין כח הבינה בעבודת האדם הו״ע ההבנה והשגה, אלא שכיון שהשכל מצד עצמו יכול לתעות לדרך עקלתון, ולכן צ״ל יסודות השכל שהן המושכלות הראשונות וההנחה הכללית, שזהו ענין נקודת החכמה, שהיא השומרת אשר ההבנה והשגה לא תלך בדרך עקלתון. דזהו מה שהחכמה נקראת בשם נקודה בהיכלא³³, דהשכל עצמו הוא כמו היכל, שע״י ההבנה והשגה בונים בנין שלם בכמה פרטים ואופנים, אלא שכדי שהבנין יהי׳ בנין חזק ואמיתי, צ״ל נקודת החכמה השומרת על ההיכל דבינה. וזהו ענין שער הנו״ן שהוא המחבר את החכמה עם הבינה, היינו שתהי׳ שמירת ההבנה והשגה דשכל האדם כדבעי מכל עניני נטי׳ מדרך הישר. וזהו תוכן ענין החולי במי שחסר לו שער הנו״ן, היינו מי שעבודתו היא בשלימות, אבל מ״מ העבודה היא ע״פ טעם ודעת בלבד, שהולך אחרי שכלו, וחסר אצלו שער הנו״ן, ענין נקודה בהיכלא. ולכן נקרא בשם חולה, כי אף שהולך בדרך הישר, מ״מ הרי זה תלוי בשכלו בלבד, והשכל יש עליו שליטה מהרצון, דהרצון מטה את השכל, והרי אין יודעים היכן נמצא רצונו, ובפרט כשיבוא לידי נסיון, ולכן אפשר שיטה מדרך המלך. משא״כ כשיש אצלו שער הנו״ן שהוא המחבר את הנקודה עם שכלו, והיינו נקודת היהדות שהיא בשלימות בכאו״א מישראל, בחי׳ עצם נפשו הקשור עם העצם שלמעלה שאין שייך בו העלמות והסתרים, הרי כשנקודה זו מחוברת עם עבודתו, אז מובטח שלא יסור מדרך הישר. וכאשר חסר לו ענין זה, שהוא חולה בגימטריא מ״ט, הרי מזה יכול לבוא לשאר עניני חולי כנ״ל.

ולהבין ענין זה בפרטיות יותר, יש להקדים תחילה מה שאמרו רז״ל בגמרא³⁴ לענין נקובת הושט, אמר רבא שני עורות יש לו לושט, חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה כשר, למה לי׳ למימר חיצון אדום ופנימי לבן, דאי חליף טריפה. ומבאר בזה בעל השמחה והגאולה³⁵, ובהקדם הידוע דהתורה באה בבחי׳ השתלשלות בד׳ עולמות אצילות בריאה יצירה עשי׳, דהרי בכל העולמות
יש בחי׳ התורה שבאותו העולם וכמו תורת האצילות ותורת הבריאה, וכמ״ש
בכתבי האריז״ל³⁶ בפירוש ועל תורתך שלמדתנו³⁷, תורתך תורת האצילות, שלמדתנו תורת הבריאה [דבעולם האצילות דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד³⁸ הרי כל עניני התורה הם רק בשמותיו ית׳, משא״כ בעולם הבריאה שהוא עולם של נבראים], וירדה ונשתלשלה מעולם לעולם עד שירדה למטה ונתלבשה בהלכות גשמיות³⁹. ומכל זה מובן, דכמו שהתורה היא למעלה הרי היא ברוחניות הרבה יותר מכמו בעולם העשי׳, וכמו לימוד הנשמות בגן עדן שלומדים שם ההלכות ברוחניות, ובגן עדן העליון הרי הוא למעלה הרבה יותר גם מבעולם היצירה⁴⁰. ובהמשך לזה מבאר שם, דכמו שלמטה לומדים נקובת הושט במשהו הרי זה בבהמה ובושט גשמי והיא השגה גשמית, ובעולם הבריאה הלימוד הוא ברוחניות, דושט נקרא בינה, אדום מבחוץ דינין מתערין מינה (כדאיתא במאורי אור⁴¹), עכ״ל.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה זה שבינה נקראת ושט יש לומר בפשטות, כי כשם שענינו של הושט הוא מה שדרכו עוברים המאכלים, שהם דברים שיש להם טעם, כן גם ענין הבינה, דהיינו ההבנה והשגה הרי זה דבר שיש בו טעם. וזהו גם מה שהושט מתרחב ומתכווץ (כדאיתא בגמרא שם גמדא לי׳ ופשטא לי׳), שכן הוא גם בשכל שיש בו שינויים, שמבין ומשיג בכמה אופנים שונים. וזהו תוכן מאמר רבא שני עורות יש לו לושט, כי גם בהבנה והשגה יש בחי׳ שני עורות, ענין ההבנה והשגה כפי שהוא כלפי פנים, פנימיות בינה, עור הפנימי, וענין ההבנה והשגה כלפי חוץ, חיצוניות בינה, עור החיצון, דמיני׳ דינין מתערין. וזהו גם מה שהפנימי לבן והחיצון אדום. דפנימיות בינה הו״ע הבינה הקשור ובטל לנקודת החכמה, שבטל לאמיתית השכל ואמיתית המציאות, עצומ״ה א״ס ב״ה. דזהו ענין צבע לבן המורה על האחדות, כמבואר בענין בגדי בד⁴². משא״כ החיצון הוא אדום, כי תכלית ההבנה והשגה כמו שהוא כלפי חוץ הרי הוא שהשכל יומשך בהמדות ועד למעשה בפועל. דזהו ענין אדום, אותיות א׳ דם. דם קאי על ענין הגבורות, וגם צבע אדום בכלל מורה על הגבורות⁴³, וכן ענין המדות בכללותו שייך לענין הדם, כי מדות ענינם הוא ההתרגשות וההתלהבות, ותוכן ענין אות א׳ (א׳ דם) הוא להמתיק את הגבורות, שזהו ע״י המשכת השכל במדות, ובשכל עצמו נמצאת נקודת החכמה כנ״ל, שזהו גורם למיתוק הגבורות וכו׳.

ובזה יובן גם מה שממשיך בגמרא שם אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כו׳ לספק דרוסה, והיינו שאם יש ספק בדבר אין לו תקנה בבדיקת עור החיצון. והענין הוא, דהנה אמרו רז״ל⁴⁴ לא המדרש עיקר אלא המעשה, דתכלית הכוונה היא המעשה בפועל, שמההבנה והשגה יומשך בשבע המדות, ומהם במחשבה דיבור ומעשה. ובזה צ״ל ענין הבדיקה, אם המדות שלו הם מדות דקדושה או מדות דלעו״ז. וזהו מה שבעור החיצון אין מועיל בדיקה, כי כיון שהוא במצב של התלהבות והתרגשות כבר (אדום), הרי קשה להבחין אם ההתלהבות היא מקדושה או כו׳. וכמו שהוא בהלכה לפי פשוטה, שהטעם שעור החיצון אין בדיקה מועלת בו הוא לפי שהעור החיצון אדום ואין טיפת דם ניכרת בו⁴⁵, כן הוא גם בעבודה, דכיון שהוא במצב של מדות והתלהבות, הרי קשה להבחין אם זהו מקדושה, דגם המדות דקדושה הם באופן של התלהבות וכו׳ עד שיכול להביא לידי גבורות ודינים כו׳. משא״כ מבפנים, בעור הפנימי, שם מועיל ענין הבדיקה, שרואים באופן ההבנה והשגה אם כולו לבן, היינו שנמשך בזה ענין הביטול דחכמה, או שיש בו טיפת דם כו׳.

וזהו גם מה שאמרו בגמרא שם דאי חליף טרפה, דכאשר העור הפנימי הוא אדום, היינו שההבנה והשגה היא בצבע אדום, היפך ההתיישבות והביטול דחכמה, נקודת האמת, משא״כ העור החיצון שענינו חיות והתלהבות הרי הוא באופן של לובן והעדר ההתלהבות, הרי זה היפך הכוונה, ולכן טרפה.

וממשיך במאמר בעל השמחה שם⁴⁶, ונקובת הושט הוא ע״ד ונוקב שם הוי׳⁴⁷, דמבינה הוא בחי׳ לבוש החשמל המקיף לזו״ן כו׳⁴⁸, והוא המסך והפרסא שבין אצילות לבי״ע⁴⁹, שזהו להעלים אור האצילות שלא יאיר ביותר בבי״ע כו׳, שלא יומשך תוספת יניקה מן בחי׳ הקדושה כו׳ לבחי׳ נוגה דבי״ע. וענין ונוקב שם הוי׳ הוא שממשיך שפע הקדושה למקום שאינו ראוי, וזהו ג״כ ענין נקובת הושט שנמשך ע״י המסך והפרסא יותר מכפי שנמדד. עכ״ל.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה כתיב⁵⁰ כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ואיתא בספרי אין לי אלא בונה, לקח וירש ונתן לו במתנה מנין, תלמוד לומר בית מכל מקום, ומבואר בכתבי האריז״ל⁵¹ ענינים בתוכן מצות מעקה ברוחניות, דהנה ד׳ עולמות אבי״ע הם כמו ד׳ בתים זה על גבי זה [ויש לומר שד׳ בתים אלו הם כנגד ד׳ הבתים שבספרי שם], אלא שהגג דעולם האצילות אין לנו רשות לדבר בו, ולכן מבאר שם הגג של הבית השני שהוא עולם הבריאה, דגגך הוא בגימטריא כ״ו, כמנין שם הוי׳, ומעקה עם הכולל הוא בגימטריא ג״פ ע״ב, דהיינו שם הוי׳ במילואו, וזהו כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, שבעולם הבריאה צ״ל מעקה ופרסא על אור האצילות. וכמו שנתבאר לעיל, שצריך להיות פרסא בין אצילות לבי״ע כדי שהאור דאצילות לא יומשך יתר על המדה. ובזה מבאר שם מ״ש בגמרא⁵² כי המעקה די שיעשהו בהוצא ודפנא שהאור עובר דרכם, כי תכלית הכוונה אינה ח״ו שהאורות דאצילות לא יומשכו כלל לעולם הבריאה, אדרבה, תכלית הכוונה הוא להמשיך האורות למטה ביותר, אלא שצריך סימן ומחיצה שלא יומשכו יותר מדאי. וזה שאפשר לעשות מעקה מבנין אבנים שאין האור עובר דרכם, לא קשה דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים⁵³, וכן אין מחיצה של אבנים מפסקת כו׳⁵⁴.

ומכל זה יובן ענין ונוקב שם הוי׳, וענין נקובת הושט, דכאשר המשכת האור מלמעלה הוא שלא כפי הכוונה, שלא כדרך התורה והמצוות, אז אפשר להיות מזה ענין הנפילה, כי יפול הנופל ממנו. דאפשר שיהי׳ ענין דמים בביתך, שופך דם האדם באדם⁵⁵, כמבואר בלקוטי תורה להאריז״ל⁵⁶ דהיינו השפע לחיצונים, ששופך דם האדם דקדושה לאדם בליעל, דזהו ע״י ונוקב שם הוי׳, שעובר על מצות עשה או מצות ל״ת, שהם שייכים לרמ״ח אברים ושס״ה גידים שלמעלה⁵⁷, שגורם בהם לשפיכת דמים. וזהו ענין עשיית מעקה, ששומר הנהגתו שתהי׳ בהתאם לדרך התורה ומצוותי׳, ואז הבנין הוא בית חדש, בנין עדי עד, על יסודות התורה והמצוה, ולא יפול הנופל ממנו, עד שעושה ממנו כתפארת אדם לשבת בית⁵⁸, דירה לו ית׳ בתחתונים⁵⁹. וזהו גם הקשר לענין נקובת הושט דלעיל, דע״י החסרון בעור הפנימי ועור החיצון הנ״ל, אפשר שיבוא מזה לענין דיפול הנופל ממנו, העדר קיום התורה ומצוות. וע״ד מה שנת״ל לענין החולי, שע״י החולי בדקות שחסר לו רק שער הנו״ן, הקשר דנקודת החכמה עם עבודתו ע״פ טעם ודעת, יכול לבוא עד לחולי שיש בו סכנה רחמנא ליצלן.

והנה בכל ענינים אלו דגלות שהוא בבחי׳ שינה וחולי, כתיב בזה על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, דהן מי שהוא במצב של שינה בלבד, והן מי שהוא במצב של חולי באופן הכי דק שבו, והן מי שהוא במצב של חולי במדריגה היותר תחתונה, חולה שיש בו סכנה, מ״מ ביקשתי את שאהבה נפשי, שהיא⁶⁰ האהבה מסותרת שיש בכאו״א מישראל והיא ירושה לנו מאבותינו ונכלל בה גם דחילו (כמבואר בתניא⁶¹), דזהו מ״ש אני ישנה ולבי ער, אני ישינה בגלותא ולבי ער להקב״ה ולתורתו ולמצוותיו, ולבי ער לגאולה. וזהו תוכן העבודה דזמן הגלות, לגלות את האהבה המסותרת הנ״ל.

והענין הוא, דהנה כתיב⁶² וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ומבואר במ״א הפירוש בזה, דהן בהיות האדם במצב של השמים ממעל, בתכלית העילוי, והן בהיותו במצב של הארץ מתחת, בתכלית הירידה דזמן הגלות, צ״ל הידיעה כי הוי׳ הוא האלקים, דהיינו יחוד הוי׳ ואלקים, ובזה גופא ישנם ב׳ האופנים דיחודא תתאה ויחודא עילאה. דמזה מובן, שגם בזמן הגלות ישנם ב׳ הענינים דיחודא עילאה ויחודא תתאה, וכדאיתא בזהר⁶³ דשמע ישראל היינו יחודא עילאה וברוך שם היינו יחודא תתאה. ובפרטיות יותר, קריאת שמע של ערבית היינו יחודא תתאה וק״ש של שחרית היינו יחודא עילאה. ותוכן העבודה דיחודא תתאה הוא, ששם הוי׳ כמו שהוא מלובש בשם אלקים ובשם אדנ-י, דאלקים בגימטריא הטבע⁶⁴, שבעיני בשר רואה לכאורה ענינים של טבע, ובזה צריך לדעת ולהרגיש כי הוי׳ הוא האלקים. וזהו וידעת היום, הידיעה במוח, והשבות אל לבבך, ההרגש בלב, שזה נעשה ע״י שהושט שלו הוא באופן שהעור הפנימי לבן והחיצון אדום כנ״ל, ומשם מתפשט הענין בכל כחות הנפש, דתמורת ענין החולי יהי׳ ביקשתי את שאהבה נפשי. ובכללות הוא ע״י התורה, כמ״ש בשיר השירים שם⁶⁵ סמכוני באשישות, דקאי על התורה שניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה⁶⁶, וכן תשובה שהיא ג״כ אש, אש אוכלת את האש⁶⁷ זרה דלעו״ז, וע״י עבודה זו נעשה הוי׳ הוא האלקים ושילוב הוי׳ באדנ-י.

וזהו כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, דכרע שכב מצדקיהו עד מלך המשיח, היינו דקאי על זמן הגלות, זמן השינה וזמן החולי, ומ״מ כתיב בי׳ כארי וכלביא, כי גם בהיותם בזמן הגלות כתיב בהו ביקשתי את שאהבה נפשי כנ״ל. דזהו ענין כארי וכלביא, דקאי על העבודה דקריאת שמע, כדפרש״י שקמים משנתם וחוטפין קריאת שמע. דזהו גם מה שארי׳ בגימטריא מעקה⁶⁸, שהוא השומר על עניני החולי דגלות. ויש לומר שנרמז בארי׳ גם ענין הושט, שהרי הושט יש בו ב׳ הגוונים דלבן ואדום, חסד וגבורה, וכן הוא גם בארי׳, דפני ארי׳ אל הימין⁶⁹, ויחד עם זה הארי׳ הוא גבורה⁷⁰, ועד״ז הוא גם בפרשיות דקריאת שמע דאחליפו דוכתייהו, אור החסד בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלי החסד⁷¹, דזהו מה שפרשה הראשונה כתיב בה⁷² בכל מאדך שהו״ע אור החסד ומ״מ יש בה מ״ב תיבות, ששם מ״ב הו״ע של גבורה, ופרשה שני׳ כתיב בה ענינים של היפך הרצוא, ענין הגבורה, ומספר תיבותי׳ הוא ע״ב שהוא שם של חסד⁷³.

ועל פי כל הנ״ל יובן גם מ״ש מי יקימנו בתמיהה, אף שרומז לענין הקימה דקריאת שמע של שחרית (ובקומך⁷⁴). כי עבודה זו הרי היא בזמן הגלות, דהיינו עבודת התשובה, דתמורת החולי והשינה דכרע שכב נעשה כארי וכלביא, ענין התשובה, דבעלי תשובה משכין לי׳ בחילא יתיר⁷⁵. דמ״ש מי בתמיהה הוא משום שהכח לעבודה זו הוא במקום עליון יותר שלמעלה מבחי׳ ידיעה, כמבואר בענין מי יתן והי׳ לבבם זה ליראה אותי⁷⁶, שהשורש לעבודה זו הוא בבחי׳ מי, וכדאיתא בגמרא⁷⁷ שלע״ל הקב״ה תמה כביכול איך נצחו הבעלי תשובה את היצר הרע, דצדיקים נדמה להם כהר כו׳, כי הכח לזה הוא בבחי׳ מי שלמעלה מכל הענינים.

וזהו כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, דאף שנמצאים בזמן הגלות, ולא רק במצב של שינה אלא במצב של חולי, שחסר ההתחברות דנקודה בהיכלא, ועד שנעשה הענין דחולה שאין בו סכנה, ועד לחולה שיש בו סכנה, וצריכים לשלול ולא ימות ונפל למשכב, מ״מ הרי אפילו בשעת החטא היתה באמנה אתו ית׳⁷⁸, דהעבודה גם בזמן זה היא להתגבר על כל המניעות ועיכובים, עד למסירת נפש, שזה מביא להענין דמי יקימנו.

והנה גם בענין הנסים מצינו ב׳ סוגים⁷⁹. דיש נסים גלויים כמו הנס דקריעת ים סוף, שהי׳ נס גלוי ובזמן הגאולה, שהגאולה אז היתה גאולה שלימה. ויש נסים שהם בהזמן דהסתר, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא⁸⁰, ע״ד הנס דאסתר שהי׳ בזמן הגלות, כמאמר⁸¹ אכתי עבדי דאחשורוש אנן, ומ״מ הרי גם שם ראו כל עמי הארץ את הנס ונהפוך הוא וגו׳⁸², וכן הוא גם בזמן הגלות עתה, דלפעמים הרי אפילו בזמן דחושך כפול ומכופל עושים נס באופן דראו כל אפסי ארץ⁸³, נס גלוי שלמעלה מדרך הטבע.

וגם זה נותן כח בהעבודה שלאחרי זה, שמבלי הבט על זה שנמצאים במצב של ולא ימות ונפל למשכב בכל האופנים דלעיל, מ״מ עומדים כארי וכלביא בענין דקריאת שמע, הן בפסוק דשמע, בעולם האצילות, והן בברוך שם, שממשיכים ענין זה בבי״ע, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בבית חדש דבי״ע. וזה נעשה הכנה קרובה שיהי׳ מי יקימנו מחושך הגלות, בגאולה האמיתית והשלימה, ע״י שיקויים מי יתן והי׳ לבבם זה להם ליראה אותי במשך זמן הגלות, דכל הגילויים דלע״ל תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות⁸⁴, וזוכים לגאולה השלימה והאמיתית, במהרה בימינו, ע״י משיח צדקנו.

__________

1) בלק כד, ט. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זה באוה״ת בלק ע׳ א׳מה וע׳ א׳מח ואילך, ובסה״מ תרמ״ח ע׳ תמט וע׳ תנו ואילך.
2) ברכות יב, ב.
3) ואתחנן ו, ז.
4) ראה תנחומא ס״פ בלק.
5) בלק כג, כד. וראה גם פרש״י שם.
6) מט, ט.
7) ב״ר פצ״ח, ז.
8) איוב יא, יט.
9) שה״ש ג, א.
10) משפטים כא, יח.
11) ראה לקו״ת שה״ש לג, ג. ובכ״מ.
12) תהלים קכו, א.
13) ראה זח״ג רצג, ב.
14) ראה זהר שם רכד, סע״א. הובא בתניא פי״ב (יז, רע״א). ובכ״מ.
15) ישעי׳ מ, כו.
16) ראה ב״ר רפל״ט.
17) בחוקותי כו, מו.
18) בראשית ב, ד. ראה בכ״ז שמו״ר פמ״ח, א.
19) תמיד לב, א.
20) תניא פמ״ג (סא, ב). לקו״ת נשא כו, ד. האזינו עה, א.
21) שה״ש ה, ב. זח״ג צה, א.
22) תהלים עד, ט.
23) ראה סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ כ-כא (וע׳ נח-ט). המשך זאת חנוכת המזבח תר״ם פט״ו (ע׳ כא ואילך). סה״מ תר״ס ע׳ קג ואילך. ועוד.
24) ע״פ ל׳ חז״ל – שבת סא, סע״א. סוכה כו, א.
25) פ״ז (צז, ב).
26) אגה״ת פ״ה (צה, ב).
27) ראה ישעי׳ מד, כב.
28) ראה שם ה, יח. סוכה נב, א.
29) ראה תניא פ״ז (יב, א).
30) משלי יח, א.
31) יבמות כ, א.
32) טעהמ״צ להאריז״ל פ׳ וירא. לקו״ת ברכה צז, ב. מקומות שבהערה 23. ועוד.
33) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). לקו״ת ר״פ ראה (יח, א-ב). ועוד.
34) חולין מג, א.
35) ד״ה קרוב ה׳ בסה״מ תרפ״ז ע׳ קפו ואילך. וראה גם ד״ה גדול אדוננו בסה״מ תרע״ח (קה״ת, תשד״מ) ע׳ תלו ואילך. סה״מ תרפ״ט ע׳ 153 ואילך.
36) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ ה׳ש״ת ע׳ 68 (הובא גם בסה״מ תרפ״ט שם ע׳ 153 הערה 50). וש״נ.
37) ברכה שני׳ דברכת המזון.
38) תקו״ז בהקדמה (ג, סע״ב).
39) ראה תניא פ״ד (ח, ב). לקו״ת סוכות עט, סע״ג. ובכ״מ.
40) ראה גם המשך תער״ב ח״א ע׳ שסח ואילך. ד״ה איהו וחיוהי חד דיום ב׳ דחה״ש שנה זו (סה״מ שבועות ע׳ קד ואילך).
41) מערכת ו אות ג.
42) לקו״ת אחרי כח, סע״ב ואילך, ובהנסמן בהמ״מ לשם.
43) ראה זח״א בתחלתו. תקו״ז בהקדמה (י, א). ת״ע (קכה, רע״א). ובכ״מ.
44) אבות פ״א מי״ז.
45) פרש״י חולין שם.
46) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ קפז. תרפ״ט שם ע׳ 155.
47) אמור כד, טז. ראה ל״ת להאריז״ל פ׳ אמור בטעמי המצוות (ד״ה אזהרת ונוקב שם ה׳).
48) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פי״ג.
49) ע״ח שבהערה הקודמת. שם שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב.
50) תצא כב, ח.
51) שער המצוות פ׳ תצא.
52) כ״ה בשער המצוות שם. וראה סוכה כד, ב. כה, א. ב״ב ד, א. ועוד.
53) פסחים פה, ב.
54) הגהות וחידושים בשער המצוות שם.
55) נח ט, ו.
56) עה״פ. וראה לקו״ת (לאדה״ז) במדבר יד, ג. ובכ״מ.
57) זח״א קע, ב. לקו״ת שה״ש יא, רע״ג. ועוד.
58) ישעי׳ מד, יג.
59) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
60) ראה אוה״ת בלק שם ע׳ א׳מח.
61) רפי״ח.
62) ואתחנן ד, לט.
63) ח״א יח, ב.
64) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. של״ה פט, א. שעהיוה״א רפ״ו.
65) ב, ה.
66) תנחומא ר״פ בראשית. דב״ר פ״ג, יב. שהש״ר פ״ה, ט (ו). ועוד – נסמן לעיל ע׳ צט.
67) ראה יומא כא, ב.
68) ראה שער המצוות שם (ושם: ירא״ה . . בגימטריא מעקה עם הכולל).
69) יחזקאל א, י.
70) ראה לקו״ת עקב יג, ג. ובכ״מ.
71) ראה זח״א פז, א ובמק״מ שם. ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אורות המתחלפים (ע׳ רח ואילך). וש״נ.
72) ואתחנן ו, ה.
73) ראה לקו״ת ואתחנן יג, ב. שרש מצות התפלה להצ״צ פי״ב (סהמ״צ קכ, א) ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ שי ואילך. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע רמד ואילך. וש״נ.
74) ואתחנן שם, ז.
75) זח״א קכט, ב.
76) ואתחנן ה, כו.
77) סוכה נב, א.
78) ראה תניא ספכ״ד.
79) ראה סה״מ פסח ח״ב ע׳ ח-ט. שם ס״ע רמא ואילך. וש״נ.
80) וילך לא, יח.
81) מגילה יד, א.
82) אסתר ט, א.
83) ל׳ הכתוב – תהלים צח, ג. וראה מגילה יא, א.
84) ראה תניא רפל״ז.

[סה"מ במדבר ח"ב ע' קיח ואילך]

נדפס בסה״מ תשט״ז ע׳ 521 ואילך.