בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ו תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשט״ו
הנחה בלתי מוגה
וידבר1 משה אל ראשי המטות גו׳ זה הדבר אשר צוה הוי׳ איש כי ידור נדר גו׳2, וצריך להבין3 דבכל התורה נאמר וידבר הוי׳ אל משה, שהציווי הוא מהוי׳ שנאמר ע״י משה לכל ישראל, וכאן כתיב וידבר משה, שהציווי הוא ממשה עצמו. וגם צריך להבין4 בענין הנדרים עצמו, דבנדרים יש ב׳ ענינים, ענין הנדר ומה שחכם מתיר את הנדר5. וזהו מה שפרשה זו נאמרה לראשי המטות, לפי שענין הנדרים שייך לחכם והוא מה שחכם מתיר את הנדר. וצריך להבין איך הוא בכח החכם להתיר את הנדר, דמכיון שע״י דיבורו נאסר הדבר עליו, ואיך החכם מתיר את האיסור. וגם צריך להבין6 בענין הנדרים גופא, דמאחר שהוא מותר ע״פ תורה, איך ע״י דיבורו נעשה איסור, ואיתא בירושלמי7 דייך מה שאסרה תורה, וא״כ מהו ענין הנדרים שהוא אוסר על עצמו מה שמותר באמת ע״פ תורה. וממה נפשך אינו מובן, דאם מצד איזה טעם וסיבה יכול לאסור על עצמו גם מה שבאמת מותר ע״פ תורה, מ״מ נאסר זה ע״י דיבורו, ואיך ניתר האיסור ע״י החכם.
והענין בכללות הוא כמארז״ל8 נדרים סיג לפרישות. והיינו דאף שע״פ תורה הוא מותר, הנה זהו כמו שהוא מצד התורה כמו שנמשכה בעולם, בסדר השתלשלות, אמנם ענין הפרישות הוא מה שהוא למעלה מהעולם, דלמעלה מהשתלשלות הנה כולא קמי׳ כלא חשיב ואין שום דבר תופס מקום כלל, במילא הכל מופרך (איז אַלץ אָפּגעפרעגט), דזהו ענין הנדר, דאיתא בספרי הקבלה9 שנדרים הוא בבינה, דהתהוות העולם הוא מהמדות ובינה הוא מה שהוא למעלה מהעולם, ובמילא הנה מצד ספירת הבינה שלמעלה מהשתלשלות הנה הכל הוא כלא חשיבי10 ומופרך (און ס׳איז אָפּגעפרעגט), ולכן מצד הנדר הוא אסור. אך כל זה הוא בינה, אמנם מצד ספירת החכמה, דענין החכמה הוא מה שהוא לבדו הוא ואין זולתו11 שהוא ביטול במציאות, הנה החכם מתיר את הנדר, שאפשר להיות בעולם (אַז מען קען זיין אין וועלט) ומ״מ הוא בביטול במציאות. דמצד ספירת הבינה שהוא ביטול היש (בערך האצילות) צריך להיות הפרישות מהעולם, אך מצד החכמה שהוא ביטול במציאות, הנה גם בהעולם גופא הוא בביטול במציאות12.
ולהבין זה צריך להקדים מה שנת״ל13 בענין אדם אדמה לעליון14, דההפרש בין בחי׳ אדם ולא אדם הוא, דבבחי׳ אדם שייך שינויים והוא מצד ההתחלקות, ובבחי׳ לא אדם כתיב15 כי לא אדם הוא להנחם. אמנם בבחי׳ אדם גופא יש בו מעין בחי׳ לא אדם, והו״ע ההתכללות, דענין ההתכללות ממעט ענין ההתחלקות. ונתבאר שבהתכללות גופא יש ג׳ אופנים. אופן א׳ הוא מה שהמדות כלולים זה מזה, חסד שבגבורה וגבורה שבחסד, דאין זה אמיתית ענין ההתכללות. ואופן ב׳ הוא מה שהם כלולים זה בזה, דבאשר משפטו שם פעלו16, שהחסד כמו שהוא בטהרה והגבורה כמו שהיא בטהרה הם בבת אחת, דזה נעשה מצד גדלות המוחין, הפועל חלישות וביטול בהמדות. ואופן ג׳ הוא דגם כמו שהמדות הם בתקפם, מ״מ הם בהתכללות.
והנה לג׳ אופני התכללות אלו יש בזה ג׳ סיבות מיוחדות. והיינו שלפי אופן הסיבה המביאה את ההתכללות, שהם ג׳ סיבות זה למעלה מזה, לפי אופן כזה הוא ההתכללות. והענין הוא, דהנה המוחין הם מנהיגים את המדות, דאף אשר המדות מצד עצמן הם למעלה מהמוחין כמשנ״ת בארוכה17, מ״מ הנה כמו שהם באים בהשתלשלות ונעשים בבחי׳ מציאות, הנה הנהגת המדות הוא ע״י המוחין דוקא, לפי שבמוחין יש אור הנפש יותר מבהמדות. דאף אשר עצם מציאות המדות הם מושרשים בעומק יותר בהנפש, אבל כמו שהם באים במציאות הנה בהמוחין יש בהם יותר אור הנפש, ולכן המוחין הם מנהיגים את המדות. והנה בהמוחין יש בהם התחלקות. דבכל סברא יש בה כמה וכמה פרטים, דלבד זאת שיש סברא המטה כלפי חסד וסברא המטה כלפי גבורה, הנה בכל סברא וסברא גופא יש בה התחלקות כמה וכמה פרטים, וכמו בסברא המחייב חסד יש בזה כמה אופנים כיצד לבטא (ווי צו אויסדריקן) את החסד, אם בחסד נגלה, אם בחסד נסתר וכמו אב המכה את בנו שהוא לטובתו18, וכמו שמצינו19 שיש יסורים לצדיקים בשביל להנחילם עולם הבא, ולפי אופן הסברא כן הוא המדה. ומצד זה הוא ההתכללות בהמדות, דחסד שבגבורה (כמו הענין דאב המכה את בנו לטובתו כנ״ל), וגבורה שבחסד (כמו ומשלם20 לשונאיו אל פניו להאבידו)21. והיינו שהסיבה המביאה את ההתכללות בהמדות הוא ההתחלקות שבהמוחין, דאם היו המוחין פשוטים הי׳ אז גם חסד פשוט וגבורה פשוטה, ולא הי׳ שייך אז ענין ההתכללות כלל, אך להיות שהמדות באים מהמוחין ובמוחין יש התחלקות, לזאת הנה גם בהמדות יש התחלקות, וע״י ההתחלקות בהמדות הרי הם נחלשים. דחסד פשוט וגבורה פשוטה, וכמו״כ הוא כמו שהם נמשכים מהנפש עצמו לא ע״י השכל, הרי הם בתוקף גדול, אך ע״י ההתחלקות הם נחלשים, ולזאת הם בהתכללות.
אמנם התכללות זו אינה אמיתית ענין ההתכללות, והוא לפי שגם החלישות שבהמדות אין זה שהם נחלשים באמת, כי הם הרי בציורם (וואָרום זיי זיינען דאָך אַלץ בציורם). שהרי גם בהמוחין עצמם, הנה הסברא המטה כלפי חסד הוא רק חסד כו׳, אלא שבזה גופא יש כמה אופנים וציורים, אבל הכל הוא בענין החסד. ובמילא הנה גם בהמדות הנה מדת החסד היא בתקפה, היינו שהיא יודעת רק מחסד (אַז זי ווייסט נאָר פון חסד), דהגם שהיא מתכללת עם מדת הגבורה, הרי הכל הוא לצורך החסד. והיינו דהחלישות הנעשה בהמדות הוא רק בהתפשטותם והתגלותם, דכמו שהם נמשכים מצד הנפש עצמו הרי גם בענין התפשטותם הם בתקפם, דהחסד הוא בתוקף ההתפשטות דחסד בלבד (פון נאָר חסד), והגבורה הוא בתוקף ההתפשטות דגבורה, וע״י שהם נמשכים ע״י המוחין, נעשה בהם חלישות בענין התפשטותם, שהחסד מתפשט ומסתעף גם בענין הגבורה, והגבורה מתפשט ומסתעף גם בענין החסד, אבל בציורם העצמי הרי הם בתקפם, דמה שהחסד מתפשט בענין הגבורה הוא לצורך החסד, וכמו״כ הוא גם במדת הגבורה. דכל זה הוא בהמוחין השייכים אל המדות, דלהיות שבבחי׳ המוחין השייכים אל המדות הרי הם עצמם (המוחין עצמם) נותנים מקום להמדות, שהרי השכל הוא מחייב את המדות, לזאת אין המוחין יכולים לפעול ביטול וחלישות בהמדות עצמם, מאחר שהרי הם עצמם הם מחייבים את המדות, הרי המדות הם תופסים מקום, וכל החלישות הוא רק באופן התפשטותם. אמנם בבחי׳ גדלות המוחין, והוא המוחין שלמעלה מהמדות, שאין ענינם לחייב את המדות ולגבי מוחין דגדלות אין המדות תופסים מקום כלל, לזאת הנה בבחי׳ גדלות המוחין נעשה חלישות וביטול גם בעצם המדות. וזהו שרש אופן הב׳ דהתכללות, מה שהמדות כלולים זה בזה, דבאשר משפטו שם פעלו, והוא מבחי׳ גדלות המוחין, דלגבי בחינה זו מתבטלים המדות (גם בציורם העצמי), ולזאת הם בבחי׳ התכללות, וע״ד המבואר22 בענין עושה שלום במרומיו23, דמצד בחי׳ גילוי אור נעלה ביותר יכולים לשכון שניהם ביחד, לפי ששניהם מתבטלים ממציאותם.
אמנם כל זה הוא בבחי׳ הבינה, דהבינה היא מציאות, ויש בה ב׳ בחינות, המוחין השייכים אל המדות והמוחין שלמעלה מהמדות, אבל בכללות הוא בבחי׳ מציאות. ומאחר שהוא בבחי׳ מציאות הרי הוא בא׳ משני הפנים, או שהיא בהתלבשות (וכמו המוחין השייכים אל המדות), או שהיא בהבדלה (וכמו המוחין שלמעלה מהמדות), דכמו שהיא בהתלבשות הנה המדות הם תופסים מקום, וכמו שהיא בהבדלה הנה המדות הם בטלים, אך הוא בחי׳ ביטול היש בלבד, שהרי הביטול הוא מצד גילוי אור בלבד, אבל מצד מציאותם עצמם הרי הם בבחי׳ מציאות, אלא שהם בטלים מצד הגילוי אור ולא מצד עצמם. דכמו״כ הוא גם בההתכללות, דאין זה שמצד מציאותם בעצמם הם מתכללים, אדרבה, מצד מציאותם העצמי הרי הם בתכלית ההבדלה זה מזה, אלא שמצד גילוי אור המוחין הם מתבטלים (ווערן זיי זיך אָן), וכמו עושה שלום במרומיו, דאחרי הגילוי אור הרי הם מנגדים זה לזה כמו קודם. אמנם מצד החכמה שהוא ביטול במציאות, והעיקר הוא מצד האוא״ס ששורה בחכמה, דבאמת הנה גם החכמה היא איזה מציאות והעיקר הוא מצד האור שבחכמה, דאוא״ס הוא בבלתי מציאות נמצא24, הנה גם כמו שהוא בהתלבשות הנה אז גופא הוא בהבדלה, דאוא״ס הוא פשוט מהכל ונושא הכל, וגם כמו שהוא נושא הכל ומאמיתת מציאותו נמצאו כל הנמצאים, הנה גם אז הרי הכל הוא בבחי׳ פשיטות, דמצד בחינה זו הוא אמיתית ענין ההתכללות, דגם כמו שהמדות הם בתקפם, מ״מ הם בהתכללות, והיינו שההתכללות הוא מצד המדות עצמם, והוא לפי שגם מצד עצמם הם בביטול במציאות.
ועפ״ז יובן ענין הנדרים, וחכם המתיר את הנדר, דבכללות הוא מצד ג׳ בחינות, דישנו אופן ההנהגה כמו שהוא מצד התורה, ודייך מה שאסרה תורה, שהתורה הוא בחי׳ המוחין הנמשך בעולם, דקוב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא25, דאף אשר התורה היא למעלה מהעולם, מ״מ הרי זה דוגמת בחי׳ המוחין המתלבשים בהמדות, דמצד בחינה זו הנה אופן הבירור הוא כמו שהוא שייך לעולמות, והוא האסור והמותר ע״פ התורה. אמנם ענין הנדרים שהוא בספירת הבינה, היינו הבינה שהוא למעלה מהעולמות, צריך להיות ענין הפרישות, דהכל כלא חשיב, דזהו ענין הנדרים, אך הוא בחי׳ ביטול היש בלבד. אמנם מצד החכמה, שבה הוא התלבשות אוא״ס ב״ה, הנה החכם מתיר את הנדר, שנותנים מקום להעולם ומ״מ הוא בביטול במציאות, דאוא״ס כמו שהוא פשוט מהכל הוא נושא את הכל, והכל הוא בפשיטות.
וזהו וידבר משה אל ראשי המטות גו׳, דפרשה26 זו נאמרה ע״י משה דוקא, דמשה הוא בחי׳ חכמה, ביטול במציאות, כמ״ש27 ונחנו מ״ה, ומצד בחי׳ החכמה דוקא הנה חכם מתיר את הנדר, אמנם הכוונה הוא שביטול במציאות זה דחכמה יומשך גם בעולם למטה, הנה זהו וידבר משה אל ראשי המטות, דמטות הם השבטים הוא בחי׳ המדות וראשי המטות הוא בחי׳ המוחין, וזהו וידבר משה אל ראשי המטות שהוא המשכה מהחכמה לבינה והמדות, שגם בעולם למטה יומשך בחי׳ הביטול במציאות שבחכמה, ואופן המשכת החכמה לבינה והמדות אין זה בדרך התלבשות כלל (כמו שהבינה נמשכת בהמדות), כי אם שהחכמה כמו שהיא בעצם מהותה נמצאת בכל מקום (געפינט זי זיך אומעטום), ואח״כ הוא מבאר שאין זה מצד החכמה עצמה כי אם הוא מצד האור שבחכמה, דזהו זה הדבר אשר צוה הוי׳, והוא האוא״ס המלובש בהחכמה, דמצד בחינה זו דייקא הנה חכם מתיר את הנדר, והוא שגם בהעולם גופא יהי׳ ביטול במציאות.
__________
1) בתחילת ההנחה נרשם שזהו ״ראשי פרקים״ בלבד. המו״ל.
2) ריש פרשתנו (מטות ל, ב-ג). – מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו ד״ה פדה בשלום די״ג תמוז (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ לב ואילך). לכללות המאמר, ראה ד״ה פדה בשלום עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ צו ואילך).
3) ראה רד״ה זה אעת״ר (סה״מ אעת״ר ע׳ קנא). עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תקנז). וראה גם רמב״ן ריש פרשתנו (הובא בסה״מ אעת״ר שם).
4) ראה רד״ה להבין ענין הנדרים תשי״ד (לעיל ע׳ שלד), ובהנסמן שם.
5) נדרים כא, ב. רמב״ם הל׳ נדרים פ״ד ה״ה. פרש״י עה״פ. ועוד.
6) ראה רד״ה זה אעת״ר ועדר״ת שבהערה 3, ורד״ה לה״ע הנדרים שבהערה 4 (ובהנסמן שם).
7) נדרים פ״ט ה״א.
8) אבות פ״ג מי״ג.
9) ראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו.
10) זח״א יא, ב.
11) ראה תניא פל״ה בהגה״ה.
12) בכ״ז – ראה גם ד״ה להבין ענין הנדרים הנ״ל (לעיל ע׳ שמב).
13) ד״ה פדה בשלום שבהערה 2 (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ לד ואילך). וראה סה״מ עזר״ת שם (ע׳ צז ואילך).
14) עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג. של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
15) שמואל-א טו, כט.
16) יבמות עח, סע״ב (ע״פ צפני׳ ב, ג). וראה מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ קצו.
17) בד״ה להבין ענין טענת המרגלים שנה זו (לעיל ח״א ע׳ רח ואילך).
18) ראה אגה״ק סכ״ב (קלד, ב). לקו״ת אמור לז, סע״ג. נשא כה, ג. פ׳ ראה כז, ג. נצבים מט, א. ובכ״מ.
19) ראה ברכות ה, סע״א. ועוד.
20) ואתחנן ז, י. וראה גם ביאוה״ז לאדהאמ״צ חוקת צו, ב. להצ״צ ח״א ע׳ תפז ואילך.
21) כן זוכרים, דכאשר פרט את הענינים בפרטיות הנה הענין דאב המכה את בנו קרא בשם חסד שבגבורה, והענין דומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו קרא בשם גבורה שבחסד, ולא כמו הרגיל בכ״מ (ראה ד״ה פדה בשלום הנ״ל (סה״מ שם ע׳ 321). וראה גם לקו״ת שם. סידור (עם דא״ח) רסד, ג. מאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ טו. שם ע׳ שיא בהערה. אוה״ת ואתחנן ע׳ שכב. ענינים ע׳ שמא. ועוד). ולהעיר שכן הוא במאמרי אדה״ז שם (ע׳ שיא) בפנים. וראה ספר הערכים – חב״ד מערכת אותיות דל״ת רבתי ע׳ תקס הערה 191. המו״ל.
22) ראה אגה״ק סי״ב. מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ יב. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) ר״פ לך לך (ח, ג). ובכ״מ.
23) איוב כה, ב.
24) ראה מו״נ ח״א פנ״ז. המשך תרס״ו ע׳ תסד. תער״ב ח״א ע׳ קלה. ובכ״מ. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 15. חכ״ז ע׳ 295.
25) זח״ב קסא, סע״א-ב.
26) בכ״ז – ראה סד״ה זה עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תקסד).
27) בשלח טז, ז-ח.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' שמה ואילך]
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 326 ואילך.