בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ו תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשל״ה
הנחה בלתי מוגה
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו׳1, וידוע הדיוק בזה2 להבין לשון אלה מסעי שהוא לשון רבים וכתיב אשר יצאו מארץ מצרים, והרי מארץ מצרים היתה רק היציאה ונסיעה הראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות. גם צריך להבין מה שנמנו כל מ״ב המסעות בפרטיות. והנה רש״י1 פירש הטעם שנמנו המסעות בפרטיות שהוא כדי להזכירם על כל הפרטים והמאורעות שארעו אז, אבל לכאורה זה שייך רק באלו שהיו נוכחים בשעת המסעות עצמם, שצריכים לזכור את כל הענינים ובאופן שהזכרון הוא כמו שהי׳ בפעם הראשונה, לא כמו הקורא את המגילה למפרע3 כפירוש הבעש״ט4 דהיינו שקורא אותה כדבר שאירע בעבר, אלא באופן שחי זאת שוב וקולט (איבערלעבן און דערהערן) וכו׳, אבל מי שלא הי׳ נוכח אז הרי לכאורה לא שייך זה אצלו, וא״כ עדיין צריך ביאור למה נמנו פרטי המסעות. גם צריך להבין למה נאמר בכל מקום ויסעו ויחנו.
אך הענין הוא, דהנה תורה היא לשון הוראה5, וגם ענין זה הוא הוראה לכל אחד ואחד בעבודתו לקונו. והענין מובן ע״פ המובא בשם הבעש״ט6 שמ״ב המסעות ישנם במשך חיי כל אדם מישראל, וע״י ההתבוננות הראוי׳ בדברי ימי חייו ואופן ההנהגה עמו מלמעלה, יוכל האדם למצוא בעצמו את מ״ב המסעות. ועד״ז הוא גם במשך דברי ימי ישראל במשך כל הדורות, שכללות תולדות ישראל יש בהם ג״כ מ״ב מסעות אלו. ובפרטיות יותר ישנם מ״ב המסעות בעבודת כל יום ויום7, וכמובן מהמבואר בתניא8 שישנה יציאת מצרים בכל יום ויום, שמזה מובן גם לענין שאר המסעות שישנם בכל יום. דתכלית העבודה דיציאת מצרים היא לבוא אל ארץ טובה ורחבה9, והסדר בזה הוא שצריך לעבור את מ״ב המסעות. ואופן הנסיעה במ״ב מסעות אלו הוא שבכל מסע הרי הוא חונה בקביעות, וכמארז״ל10 על הפסוק11 על פי ה׳ יחנו ועל פי הוי׳ יסעו, שכיון שהוא על פי ה׳, הרי כמאן דקביעא להו דמיא. וכן צ״ל עבודת האדם בתורה ומצוות, שכל ענין של תורה ומצוות צ״ל בקביעות בנפשו, וגם העבודה בדברי הרשות שיהיו כל מעשיך לשם שמים12 ובכל דרכיך דעהו13 צ״ל ג״כ באופן של קביעות, וכמובן גם ממה שאומרים בכל דרכיך דעהו דוקא, שקשור עם ענין הדעת, וכמבואר בתניא14 שענין הדעת הוא התקשרות בתוקף ובקביעות.
וביאור הענין הוא, דהנה בכללות המסעות מצינו דבר פלא, דרוב המסעות הם לאחרי מתן תורה, שאז הגיעו ישראל לשלימות נעלית ביותר, הן בגופם, וכל שכן וקל וחומר בנשמותיהם, ועד שנאמר בהם ויחן שם ישראל לשון יחיד15, היינו בבחי׳ יחיד שלמעלה גם מאחד16, וא״כ צריך ביאור מהו ענין המסעות שלאחרי מ״ת, שעדיין היו אז במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים17, ובפרט ע״פ המבואר18 דנחש שרף ועקרב הם ג׳ קליפות הטמאות, דלכאורה מה ענין ג׳ קליפות הטמאות לאחרי מ״ת. אך הענין הוא, כי תכלית העילוי דיציאת מצרים נפעל דוקא ע״י שפועלים גם במדבר, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. דהנה ענין ותוכן יציאת מצרים הוא היציאה מכל המיצרים וגבולים, גם ממיצרים וגבולים דקדושה. ולכן לפני שמגיעים למדבר דנחש שרף ועקרב הרי עדיין אין כאן יציאה ממיצרים וגבולים בתכלית השלימות, כי גם צדיק גמור העובד הוי׳ באהבה רבה בתענוגים הרי הוא19 יש מי שאוהב20. ושלימות היציאה ממצרים היא שיוצא לגמרי ממציאותו, וזה נפעל ע״י עבודת התשובה, כמאמר21 במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם. וכמבואר בתניא22 בטעם הענין שזדונות נעשין לו כזכיות23, הואיל ועל ידם דוקא בא אל הצמאון ואהבה רבה ביותר שאי אפשר להגיע אלי׳ ע״י עבודת הצדיקים, כי צמאון זה מביא לביטול מציאותו לגמרי, למעלה מבחי׳ יש מי שאוהב. וכתורת הבעש״ט הידוע24 עה״פ25 כן בקודש חזיתיך, הלואי בקודש חזיתיך, שדוקא בארץ צי׳ ועיף בלי מים ישנו ענין הצמאון בתכלית להיכלל בו ית׳. וזהו תוכן ענין המסעות בעבודה, דנוסף על המסעות שענינם הוא עבודה בקדושה גופא, עד לאהבה בתענוגים, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא26, יגיע למסעות במדבר העמים שעי״ז יגיע לתכלית הצמאון, ועי״ז מאריך ומתבונן ומחליט לבוא לבחי׳ ארץ טובה ורחבה שלמעלה מכל מציאות ויש. ועי״ז מגיעים לבחי׳ טובה הארץ מאד מאד27, ב׳ פעמים מאד28, מעלת עבודת התשובה, וכמבואר29 גם בענין מ״ש ב״פ אנכי אנכי הוא מנחמכם30, ומ״ש ברש״י31 שבהר תבור נאמר ב׳ פעמים אנכי, כי דוקא ע״י התשובה באים לענין כפלים לתושי׳32, למעלה גם מענין אנכי פעם אחת שנאמר במתן תורה.
ומכל זה יובן גם לענין עבודת האדם בכל יום שיש בה מ״ב מסעות כנ״ל, שעז״נ33 יצא האדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, שתחילת העבודה היא בענין התפילה, תפלתי סמוכה למטתי34, ואח״כ מבית הכנסת לבית המדרש35, ואח״כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ36, העבודה בבירור עניני העולם, ודוקא עי״ז מגיעים לשלימות שלמעלה גם מהתורה ותפילה שלפני זה, ע״ד מעלת עבודת התשובה. וזהו ענין ולעבודתו עדי ערב, כידוע הפירוש בזה37 דערב הוא לשון עריבות ומתיקות. וכן הוא גם בכללות ימי חיי האדם, שגם עז״נ יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב כתורת הבעש״ט בזה38, שכללות העבודה היא ביום, אנן פעלי דיממא אנן39, והעבודה היא בענין העמל, אדם לעמל יולד40, היינו לא רק עמל תורה כמסקנת הגמרא41 אלא גם עמל שיחה ועמל מלאכה דהקס״ד בגמרא, וע״י העמל בכל ענינים אלו, שענין העמל הוא ע״ד עבודת התשובה, באים לענין עדי ערב לשון עריבות ומתיקות. ועז״נ42 שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, שדוקא מצד השחרות והירידה למטה נעשה ענין הנוי והיופי וכו׳43.
והנה הכח לעבודה זו לעבור את כל המיצרים וגבולים, גם המיצרים וגבולים דקדושה, בא מבחי׳ משה ואהרן, ולכן כתיב ביד משה ואהרן. וכמבואר בלקו״ת44, דמשה הוא שושבינא דמלכא45, שהוא הממשיך מלמעלה למטה כל ההמשכות, ועד שממשיך את שורש ומקור נשמות ישראל שיומשך למטה כמו שהוא למעלה. וזהו מ״ש46 ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, דאין47 וכתב אלא וחתם48, שמשה המשיך באופן של חתימה ותוקף את מוצאיהם, שורש ומוצא הנשמה, למסעיהם, כפי שהנשמה יורדת למטה, ועי״ז ואלה מסעיהם למוצאיהם, ענין העלי׳ מלמטה למעלה, ובשביל זה צ״ל גם הנתינת כח דאהרן שושבינא דמטרוניתא49, המעלה את נשמות ישראל. דנשמה שנתת בי טהורה היא50 ושרשה בבחי׳ טהירו עילאה51, ולמעלה מזה, נתת בי, אבל דוקא ע״י הירידה למטה נעשה בה עילוי גדול יותר, כמ״ש52 מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, שדוקא ע״י הירידה למטה בבחי׳ באר מים חיים הנובע מעמקי האדמה עי״ז עולה הנשמה בבחי׳ ונוזלים מן לבנון, למעלה מהמקום שירדה ממנו. ועי״ז באים לסיום מ״ב המסעות, על ירדן יריחו53 דקאי על משיח צדקנו דכתיב54 בי׳ והריחו ביראת הוי׳, דמורח ודאין55, לא כאברהם ולא כיצחק אלא כיעקב שקראו בית56, ובאופן דנחלת יעקב שהיא נחלה בלי מצרים57, בקרוב ממש.
__________
1) פרשתנו (מסעי) לג, א.
2) לקו״ת פרשתנו (מסעי) פח, ג.
3) מגילה יז, א (במשנה).
4) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סע״ח (פט, ב ואילך).
5) ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב.
6) כש״ט שם סכ״ג (עה, ב). וש״נ.
7) אוה״ת פרשתנו ס״ע א׳שנב.
8) פמ״ז (סו, ב).
9) ל׳ הכתוב – שמות ג, ח.
10) עירובין נה, ב.
11) בהעלותך ט, כג.
12) אבות פ״ב מי״ב.
13) משלי ג, ו.
14) ספ״ג.
15) יתרו יט, ב ובפרש״י.
16) ראה תו״א וארא נה, ב ואילך. ובכ״מ.
17) עקב ח, טו.
18) לקו״ת נשא כ, א. מאמרי אדהאמ״צ שם (במדבר ח״א) ע׳ קסז.
19) ראה תניא פל״ה (מד, סע״א).
20) ראה תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ד.
21) ברכות לד, ב. סנהדרין צט, א. זח״א קכט, ב. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד.
22) פ״ז (יב, א). וראה גם לקו״ש חי״ז ע׳ 187.
23) יומא פו, ב.
24) כש״ט שם סנ״ב (פג, ב). וש״נ.
25) תהלים סג, ג.
26) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א. לקו״ת שלח מב, ג. ובכ״מ.
27) שלח יד, ז.
28) ראה לקו״ת שם לז, א. לח, ג.
29) לקו״ת שבת שובה סה, ב ואילך.
30) ישעי׳ נא, יב.
31) ס׳ שופטים ה, ג.
32) ראה שמו״ר פמ״ו, א.
33) תהלים קד, כג.
34) ברכות ה, ב. לקו״ת ברכה צו, ב.
35) ברכות בסופה.
36) שם לה, ב.
37) סד״ה יצא אדם לפעלו בסה״מ אידיש ע׳ 203.
38) כש״ט שם סנ״ו (פד, א) – מסה״מ אידיש שם ע׳ 200 ואילך.
39) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ כב ואילך.
40) איוב ה, ז.
41) סנהדרין צט, ב.
42) שה״ש א, ה.
43) ראה לקו״ת שה״ש ו, ג ואילך. ד״ה אך בגורל שנה זו ס״ד (לעיל ע׳ שא-ב).
44) פרשתנו (מסעי) פח, א. פט, ד. צא, ד.
45) זח״ג כ, א (ברע״מ). נג, ב. ערה, ב.
46) פרשתנו (מסעי) לג, ב. ראה לקו״ת שם צא, סע״א ואילך.
47) ראה גיטין כא, ב. כג, א (ובפרש״י שם ד״ה מילתא היא דאמרי). וראה פרש״י שם ג, ריש ע״ב ד״ה חתימה.
48) ראה לקו״ת שם צב, ד ואילך.
49) זהר שבהערה 45. זהר ח״א רסו, ב. ח״ב מט, ב. ח״ג קעז, ריש ע״ב. קפ, ב. וראה גם תו״א תצוה פא, א. אוה״ת תצוה ע׳ א׳תקסג ואילך. וש״נ.
50) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
51) ראה לקו״ת בחוקותי מז, א. סידור (עם דא״ח) קיא, סע״ג. סהמ״צ להצ״צ לז, א. ובכ״מ.
52) שה״ש ד, טו. וראה בכ״ז: לקו״ת חוקת סב, ב ואילך. מאמרי שנה זו: ד״ה אז ישיר ישראל דש״פ חו״ב (לעיל ע׳ עג ואילך), ד״ה שירו לה׳ די״ג תמוז (סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ סז ואילך) וד״ה אך בגורל דט״ז תמוז ס״ד (לעיל ע׳ שא-ב).
53) פרשתנו (מסעי) לג, מח.
54) ישעי׳ יא, ג.
55) סנהדרין צג, ב.
56) פסחים פח, א.
57) שבת קיח, סע״א ואילך. וראה ד״ה והי׳ זרעך דש״פ ויצא, יו״ד כסלו תשכ״ב (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ לח ואילך). לקו״ש חט״ו ע׳ 226 ואילך.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' תלד ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ה ע׳ 437 ואילך.