בס״ד. ש״פ נשא, י״ב סיון ה׳תשמ״ה

הנחה בלתי מוגה

כה תברכו את בני ישראל וגו׳ ישא ה׳ פניו אליך וגו׳ וישם לך שלום¹, וארז״ל² (הובא בדרושי רבותינו נשיאינו ע״פ זה, בלקו״ת³ ובדרושים שלאח״ז⁴, ועד״ז בדרושי הצ״צ ובדרושי אדמו״ר מהר״ש), אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה כתיב בתורה⁵ אשר לא ישא פנים וכו׳ ואתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה׳ פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה⁶ ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ומדייקים בזה, דצריך להבין ענין זה שבשביל הדקדוק שמדקדקים עד כזית יש נשיאת פנים למעלה. ונקודת הביאור בזה, דענין ברכת המזון (שלאחרי האכילה) הוא המשכת גילוי אלקות מלמעלה, שנמשך לאחרי עבודת האדם באכילה גשמית דוקא. [וע״י שמדקדקים על עצמם ומברכים עד כזית כו׳, ההמשכה דברכת המזון היא נעלית יותר, ענין ישא ה׳ פניו אליך, כדלקמן]. שמזה רואים מעלת הגשמיות דוקא.

ויש  לקשר ענין זה (מעלת הגשמיות) גם עם זמן מתן תורתנו (חג השבועות) [דהיום הוא יום י״ב סיון, שהוא סיום ימי התשלומין דחג השבועות], שמדייקים בזה בדרושי רבותינו נשיאינו⁷ [(כמובא לעיל – בד״ה וספרתם דש״פ במדבר⁸), וגם בהמשך שבועות דשנת תש״ח⁹ לנשיא דורנו (שנת״ל – בד״ה צאינה וראינה דחה״ש¹⁰)] למה נאמר במתן תורה¹¹ אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ, דהלא הבריאה יש מאין היא פלא גדול יותר מיצי״מ, דהמופתים ביצי״מ הם יש מיש ובריאת שמים וארץ היא יש מאין, וכמבואר באריכות בשער היחוד והאמונה פרק ב׳ (והובא בהדרושים¹²) שענין התהוות יש מאין הוא פלא גדול יותר מענין קריעת ים סוף שביצי״מ, ובפרט לפי המבואר באגה״ק סימן כ׳¹³ שהתהוות יש מאין היא בכח מהותו ועצמותו של המאציל ב״ה שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, הרי שבריאה מאין ליש היא ענין נעלה ביותר, ואעפ״כ כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתי שמים וארץ. ומבואר בזה בהדרושים¹⁴ שזהו משום שמעלת מ״ת היא ביטול הגזירה דתחתונים יעלו לעליונים ועליונים ירדו לתחתונים¹⁵, היינו עליית הגשמיות למעלה וירידת הרוחניות למטה. אך זה גופא דורש ביאור, דמכיון שהרוחני הוא עליון והגשמי הוא תחתון, מדוע הרוחני הוא בירידה והגשמי בעלי׳. אך הענין הוא, דזה מה שהגשמי דוקא הוא בעלי׳ הוא מפני מעלת הגשמיות על הרוחניות. אלא שענין זה (מעלת הגשמיות על הרוחניות) נתגלה במ״ת לאחרי ההקדמה דגלות מצרים ויצי״מ (כדלקמן), ולכן הדיבור הראשון דמ״ת הוא אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

ומבאר בזה בהמאמר (בלקו״ת שם¹⁶), דהנה כתיב¹⁷ ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים כו׳, שהוא קרא והמשיך שמותיהן שהם צירופי אותיות שבעשרה מאמרות שבהם נבראו מההעלם אל הגילוי, להיות בהם גילוי החיות מרוח פיו ית׳ כו׳. וביאור הענין הוא (כמובא בביאור הדרוש שם¹⁸), דהנה מבואר בשער היחוד והאמונה בתחילתו [בשיעור חת״ת דחג השבועות] ששמם אשר יקראו להם בלה״ק מהוה ומחי׳ ומקיים את כל הנבראים שבעולם. ולפי זה צריך להבין לכאורה מהו ענין ויקרא האדם שמות גו׳, למה צריכים לקריאת השמות שלו, והרי גם לפנ״ז השם של הבהמות והחיות ועוף השמים מהוה ומחי׳ ומקיים אותם. וזהו מה שמבאר, שענין ויקרא האדם שמות היינו שקרא והמשיך השמות מההעלם אל הגילוי, דלפני קריאת האדם, השמות מהעשרה מאמרות הם בהעלם, וע״י קריאתו ממשיכן אל הגילוי. אך עדיין צריך להבין מהי מעלת הגילוי בגשמיות, וע״ז מביא בהמשך המאמר (בלקו״ת שם¹⁹) שזהו מ״ש²⁰ כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם, שמוצא פי ה׳ שבמאכל דוקא הוא המחי׳ את האדם. וכפירוש האריז״ל על פסוק זה²¹, דלכאורה אינו מובן מדוע צריך האדם למוצא פי ה׳ שבלחם, והרי יש בו גם מוצא פי ה׳ שבאדם, אלא הענין הוא, כי מוצא פי ה׳ שבלחם הוא גבוה יותר מזה שבאדם, משום שכל הגבוה יותר יורד למטה יותר²², ולא רק שיורד למטה יותר אלא שהוא באופן של נפילה²³, שהיא למטה גם מירידה הכי גדולה (דבמקום שאינו יכול לרדת שמה צריך ליפול שמה), שזהו מורה שנמשך ממקום גבוה ביותר. וכמבואר בהמשך הענין²⁴ שזהו ענין האורות דתהו שנפלו למטה ע״י שבירת הכלים דתוהו, כמאמר²⁵ שהי׳ הקב״ה בורא עולמות ומחריבן, שנפילה זו היא נפילה גדולה ביותר, עד דמאן דנפיל מן דרגי׳ אקרי כו׳²⁶, דמזה מובן ששרש האורות למעלה הוא גבוה ביותר. אמנם, יש ניצוצות שנתבררו מעצמם באצילת עולם התיקון²⁷, כמאמר דין הניין לי׳²⁸, שבבריאת עולם התיקון נתקן כבר החורבן דתוהו, ויש אורות כאלו שירדו למטה ביותר בעולם התיקון, היינו שהם אורות ששרשן נעלה ביותר, וצריך לעבודה מיוחדת כדי להעלותם. ואורות אלו הם הם מוצא פי ה׳ שבלחם שנפלו למטה גם ממוצא פי ה׳ שבאדם, ולכן בכחם דוקא להחיות את האדם, והיינו שניצוצות אלו מוסיפים עילוי בהאדם האוכלם, ובפרט שנעשים דם ובשר כבשרו²⁹.

והנה³⁰ בכדי שיהי׳ כח לאדם להעלות הניצוצות שבמאכל, צריך לנתינת כח והמשכה מלמעלה, דזהו ענין הברכה שמברכים לפני האכילה, שהיא המשכת (ברכה מלשון המשכה³¹) כח מלמעלה בבחי׳ אתעדל״ע, כדי שיוכל להיות האתעדל״ת (העלאת הניצוצות שע״י האכילה) כדבעי. והברכה שמברכים אחר האכילה, ברכה שני׳, היא המשכת אתעדל״ע שלאחרי האתעדל״ת, שעי״ז דוקא (ע״י ההמשכה מלמעלה שלאח״ז) נעשה שלימות הבירור, שנכלל המאכל באלקות. ומכיון שזהו ענין בירור ניצוצות דתהו, הרי לאחר שנכלל באלקות הוא למעלה גם מבחי׳ התיקון (המבררו). וכשם שהוא בפרטיות בכל אכילה, עד״ז הוא בכללות הבריאה, דענין בירור האורות דתוהו הי׳ כבר מתחילת הבריאה, וכמאמר³² אשר ברא אלקים לעשות לתקן, שתכלית הבריאה היתה בשביל העבודה דישראל בתיקון העולם. אבל בירור זה בתחילת הבריאה הי׳ כמו הבירור דהאכילה שלפני הברכה אחרונה. וע״י גלות מצרים שעבדו בכור הברזל במצרים בעבודת פרך³³, שזה הי׳ ההכנה להיציאה ממצרים ובירור הגשמיות שבשעת מתן תורה, הנה אז נפעל ענין חיבור עליונים ותחתונים, היינו העלאת הניצוצות דתהו שהגשמי יהי׳ נכלל באלקות (למעלה מתיקון), שזהו ענין האתעדל״ע שלאחרי אתעדל״ת (דוגמת ברכה אחרונה), ומטעם זה נאמר אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ, אף שבריאת שמים וארץ היתה בשביל ישראל ובשביל התורה³⁴, מ״מ התכלית דמ״ת הוא העלאת הגשמיות והתחתונים שיעלו לעליונים, דזה נפעל דוקא ע״י יציאת מצרים, היציאה מכל המיצרים וגבולים, שזה פועל הגבהה והעלאה בעולם, וגם בישראל ותורה שבשבילם נברא העולם.

ובזה יובן מה שנאמר וכי לא אשא פנים לישראל כו׳ והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. דהנה הטעם שברכה ראשונה אין לה שיעור (כפסק ההלכה בפשטות³⁵) הוא משום שענינה הוא בחי׳ האתעדל״ע שלפני האתעדל״ת (כנ״ל), שאינה תלוי׳ בעבודת התחתונים בבירור הגשמיות שע״י האכילה, ולכן אין לאכילה שיעור. אמנם ברכה אחרונה היא בחי׳ אתעדל״ע הנמשכת ע״י אתעדל״ת (כנ״ל), ולכן יש לה שיעור³⁶, ואכלת ושבעת וברכת, היינו שתלוי׳ במעשה התחתונים. אבל בזה גופא הנה עי״ז שישראל מדקדקים על עצמם, ענין ההידור מצוה שבדברים גשמיים, עי״ז ממשיכים אורות נעלים ביותר, עד שנמשך ענין ישא ה׳ פניו אליך, נשיאת הפנים שלמעלה.

וזהו מה שממשיך וישם לך שלום, דע״י שלימות הבירור הנ״ל נמשך אמיתיות ענין השלום, שלמעלה מעליונים ותחתונים ולמעלה מתוהו ותיקון גם יחד³⁷. וכמבואר באגה״ק³⁸ בענין השלום שלמעלה שבין מלאכי ושרי מעלה, שע״ז אמרו עושה שלום במרומיו³⁹ (בין שני המלאכים ושרים שלמעלה), ששלום זה הוא ע״י המשכת אור הגבוה משניהם, וכמו השרים כפי שהם לפני המלך ששניהם בטלים אליו. אבל ענין זה נמשך אח״כ גם בהיות השרים כל אחד במקומו ועבודתו, שהרי על שם זה נקראו בשם שרים, שתכליתם הוא להיות שרי העם, וגם בתור שרים עושה שלום ביניהם. ועד״ז הוא ענין השלום שנפעל בשעת מ״ת, שנעשה ע״י עושה שלום במרומיו, השלום למעלה, כמאמר¹⁵ ואני המתחיל וירד ה׳ על הר סיני⁴⁰, שזה פועל ג״כ ענין השלום למטה, דלא רק שפועלים שלום בין גשמיות ורוחניות, אלא עוד זאת שיש בזה מעלה גדולה יותר שע״י חיבור ההפכים, ע״ד הנ״ל שהמאכל נכלל באלקות.

וזהו כה תברכו גו׳ וישם לך שלום גו׳. דענין תברכו הוא אותיות בכתרו (כמובא בהמשך הדרוש⁴¹ מהרמ״ז⁴²), היינו ההמשכה מספירת הכתר, ואח״כ הוא ענין יברכך וישמרך, שהוא ענין מ״ד ומ״ן, עליונים ותחתונים וכו׳, ואח״כ באים לענין ישא ה׳ פניו אליך, ההגבהה והנשיאה למעלה ממ״ד ומ״ן, שזהו ענין וישם לך שלום, ענין השלום והאחדות עד לענין השלימות, ומזה נמשך אח״כ סיום הענין, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.

וזהו גם מ״ש אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דהגילוי דיצי״מ הי׳ ע״י הקדמת והכנת העבודת פרך, דבתחילה היתה הירידה בגלות מצרים סתם, מצרים מלשון מיצרים וגבולים⁴³, אבל כל זמן שיוסף ואחיו היו חיים לא התחיל השיעבוד⁴⁴, ואח״כ ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף⁴⁵, ואז התחיל השיעבוד וקושי השיעבוד בעבודת פרך, ועי״ז באו אל הרכוש גדול, כמ״ש⁴⁶ ועבדום וענו אותם גו׳ ואח״כ יצאו ברכוש גדול, ועד שארז״ל⁴⁷ שבני ישראל רצו לוותר על הרכוש גדול ובלבד שיתבטל העינוי דועבדום וענו אותם, ומזה שאעפ״כ נשארו במצרים מובן גודל העילוי של הרכוש גדול. וכימי צאתך מארץ מצרים⁴⁸, כן הוא גם בזמן הזה, שע״י הירידה בגלות וקושי השיעבוד בגלות באים אל הרכוש גדול דלעתיד. וזהו ענין שהם מדקדקים על עצמם כו׳, דיש לומר דקאי על המס״נ דזמן הגלות ועקבתא דמשיחא, דעיקר העבודה בעקבתא דמשיחא היא המס״נ דאל יבוש מפני המלעיגים⁴⁹, והרי ענין זה אינו חיוב מדאורייתא, שאין זו מ״ע מן התורה ולא מל״ת מן התורה, וגם בשו״ע גופא הובא חיוב זה רק בהגהת הרמ״א⁵⁰, היינו שהוא הידור ודקדוק שישראל קיבלו על עצמם. וגם בתוכן הענין הרי עבודה זו דאל יבוש מפני המלעיגים היא בבחי׳ מדקדקים על עצמם כו׳, כי ענין מ״ע ומל״ת שבתורה הוא הציווי על המעשים אשר תיעשנה ואלה אשר לא תיעשנה, ואילו אופן העבודה דאל יבוש כו׳ אינו ציווי מלמעלה אלא עבודה מלמטה הנוספת ע״י ישראל. דבזמן הש״ס והמשנה לא הי׳ ענין זה (דאל יבוש כו׳) עדיין עיקר כ״כ בעבודת האדם, ודוקא בזמן הגלות עיקר העבודה היא אל יבוש מפני המלעיגים. וע״י שהם מדקדקים על עצמם נמשך ענין הנשיאת פנים שלמעלה, דע״י שלא מתביישים מפני המלעיגים פועלים גם בהמלעיגים, וכמאמר⁵¹ וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך, דאף שפסוק זה נאמר על תפילין שבראש⁵², מ״מ הרי הוקשה כל התורה כולה לתפילין⁵³, דע״י שלימות העבודה בתוקף מהפכים את המלעיגים, ונעשה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך⁵⁴ עוד בזמן הגלות⁵⁵.

וע״י כל זה נמשך ענין תברכו אותיות בכתרו, המשכת ספירת הכתר, עד שבאים לשלימות הברכה, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, שממשיכים את ברכת הקב״ה, לא מיבעי להפירוש⁵⁶ שאני אברכם לישראל, אלא גם להפירוש⁵⁶ דאני אברכם לכהנים, הרי כל ישראל הם כהנים כמ״ש⁵⁷ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. והיינו שנמשכת הברכה בשלימות בכל הענינים, בבני חיי ומזוני רויחי, עד לברכה עיקרית, ברכת הגאולה האמיתית והשלימה ע״י דוד מלכא משיחא, הקשורה גם עם משה רבינו, משה גואל ראשון הוא גואל אחרון⁵⁸, וגם עם הפצת המעיינות של הבעש״ט חוצה, שעי״ז קאתי מר דא מלכא משיחא⁵⁹. ובפרט כשהפצת מעיינות הבעש״ט היא באופן דיתפרנסון מיני׳⁶⁰ ע״י תורת חב״ד, שיש בה ביאור בתורת ומעיינות הבעש״ט, ולא רק ביאור אלא גם הוספת ענינים חדשים, עד לחידוש שלא בערך. וע״י העסק בהפצת המעיינות חוצה עוד בזמן הגלות, באים לענין נשא את ראש גו׳⁶¹, נשיאת והגבהת הראש, היינו שמגביהים לא רק את הרגל והגוף אלא גם את הראש⁶², וכמו בענין ישא ה׳ פניו, שזהו ענין הנשיאה למעלה יותר למקום שלמעלה מעליונים ותחתונים. והגם שפסוק זה (נשא את ראש) נאמר בשבט לוי, הרי כל ישראל שייכים ג״כ לעבודתו של שבט לוי, כפסק הרמב״ם⁶³ שכל איש ואיש אשר נדבה רוחו כו׳ נעשה כשבט לוי. ומזה באים לענין בהעלותך את הנרות⁶⁴, הדלקת המנורה בביהמ״ק השלישי ע״י אהרן הכהן, כמ״ש⁶⁵ יראה כהן בציון, שנראה את אהרן הכהן מדליק את המנורה בביהמ״ק, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו⁶⁶. וגילוי זה יפעול לא רק בבני ישראל אלא גם בעולם כולו, שזהו תפקיד המנורה שבביהמ״ק, שמשם אורה יוצאת לכל העולם כולו⁶⁷, ויקויים מ״ש⁶⁸ יראה אל אלקים בציון, במהרה בימינו ממש, וארו עם ענני שמיא⁶⁹, בעגלא דידן ממש, ובשמחה ובטוב לבב.

__________

1) פרשתנו (נשא) ו, כג-ו.
2) ברכות כ, ב.
3) פרשתנו כו, סע״א ואילך.
4) ראה במ״מ וציונים בלקו״ת שם. מאמרי אדה״ז תקס״ו ע׳ רכח ואילך. וראה ד״ה זה תשמ״ג (לעיל ע׳ קכג ואילך). וש״נ.
5) עקב י, יז.
6) שם ח, י.
7) ראה לקו״ת במדבר י, ב. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע תא-ב (וש״נ). אוה״ת אמור (כרך ג) ס״ע תתסח. סה״מ עטר״ת ע׳ שכג ואילך. ה׳ש״ת ע׳ 20 ואילך.
8) סה״מ ימי הספירה ע׳ מא.
9) סה״מ תש״ח ע׳ 217 ואילך.
10) סה״מ שבועות ע׳ תסב ואילך.
11) יתרו כ, ב.
12) סה״מ עטר״ת שם ע׳ שכד.
13) קל, סע״א ואילך.
14) שבהערות 7 ו-9.
15) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
16) כו, ב.
17) בראשית ב, כ. וראה או״ת להה״מ ד, סע״ב ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן יד).
18) לקו״ת שם כז, סע״א ואילך.
19) כו, ב.
20) עקב ח, ג.
21) ל״ת להאריז״ל עקב שם. וראה גם כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן קצד (כה, א ואילך). תו״א נח ט, ד. בשלח סה, ד. לקו״ת צו יג, ב. אמור לח, ג. מטות פא, ב. עקב יד, א. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) עקב קיט, ג. אוה״ת עקב (כרך ה) ע׳ ב׳כח. ועוד.
22) ראה שערי אורה שער הפורים ד״ה יביאו לבוש מלכות פי״ב (נח, א) ואילך. וראה לקו״ת קרח נה, ד ואילך. ובכ״מ.
23) ראה סהמ״צ להצ״צ קפט, סע״ב ואילך. לקו״ת פ׳ ראה כא, רע״ג. ובכ״מ.
24) לקו״ת שם כו, ב. כז, סע״א.
25) ב״ר פ״ג, ז. וש״נ.
26) ראה זח״ג קלה, ב. לקו״ש ח״י ע׳ 211. וש״נ.
27) ראה גם המשך תער״ב ח״א ע׳ תלח ואילך. לקו״ת בלק סט, א ואילך. ובכ״מ.
28) ב״ר שם.
29) ראה תניא פ״ה (ט, סע״ב).
30) בהבא לקמן – ראה לקו״ת שם כז, סע״א ואילך.
31) תו״א מקץ לז, ג. לקו״ת פ׳ ראה יט, רע״א. ובכ״מ.
32) בראשית ב, ג. ב״ר פי״א, ו ובפרש״י עה״פ.
33) ראה תו״א יתרו עד, סע״א ואילך. ובכ״מ.
34) ראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד. פרש״י ורמב״ן ר״פ בראשית.
35) ראה ברכות לה, א. רמב״ם הל׳ ברכות פ״א ה״ב. פ״ג הי״ב. שו״ע (ודאדה״ז) או״ח סקס״ח ס״ט (ס״ז). סדר ברכות הנהנין פ״ח ה״י.
36) ראה שו״ע שם ה״ו (ה״ח) ואילך. סדר ברכות הנהנין רפ״ב. רפ״ח.
37) ראה בכ״ז לקו״ת שם כז, רע״א.
38) סי״ב.
39) ראה תנחומא ויגש ו. דב״ר פ״ה, י. ספר הבהיר – הובא בזח״א רסג, א.
40) יתרו יט, כ.
41) לקו״ת שם כח, סע״א.
42) לזח״ג ערב, ב (מק״מ לזח״ג רב, א).
43) ראה תו״א שמות מט, סע״ד ואילך. וארא נז, ב ואילך. יתרו עא, ג-ד. ובכ״מ.
44) שמו״ר פ״א, ח.
45) שמות א, ח.
46) לך לך טו, יג-ד.
47) ברכות ט, סע״א ואילך. ועוד.
48) מיכה ז, טו.
49) ראה המשך שמח תשמח תרנ״ז – סה״מ תרנ״ז ע׳ רפ. סה״מ תרפ״ה ע׳ רנח (קונטרסים ח״ג ע׳ קכ) ואילך. סה״מ אידיש ע׳ 3 ואילך.
50) או״ח בתחלתו.
51) תבוא כח, י.
52) ברכות ו, א.
53) קידושין לה, א.
54) ישעי׳ מט, כג.
55) ראה זבחים יט, רע״א.
56) חולין מט, א.
57) יתרו יט, ו. וראה אגדת בראשית פע״ט [פ]. בעה״ט יתרו שם.
58) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שער הפסוקים פ׳ ויחי. תו״א משפטים עה, ב.
59) אגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו. ובכ״מ.
60) ראה תקו״ז סוף ת״ו. כס״מ שם. הקדמת המק״מ לזהר.
61) נשא ד, כב.
62) ראה גם לקו״ת במדבר א, ב.
63) סוף הל׳ שמיטה ויובל.
64) בהעלותך ח, ב.
65) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א חט״ז ע׳ קט. שיחות קודש תשי״א (ברוקלין, תשנ״ט) ע׳ 270. תש״נ ע׳ 588 (התוועדויות תש״נ ח״ג ע׳ 336). תנש״א ח״ד ע׳ 261. ועוד.
66) בא י, ט.
67) ראה מנחות פו, ב ובפרש״י.
68) תהלים פד, ח.
69) דניאל ז, יג. סנהדרין צח, א.

[סה"מ במדבר ח"א ע' קלב ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ה ע׳ קצג ואילך. התוועדויות תשמ״ה ח״ד ע׳ 2243 ואילך.