בס״ד. ש״פ במדבר, ב׳ סיון ה׳תשל״ג
הנחה בלתי מוגה
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר, שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם גו׳ לגולגלותם1, וידוע שישנם בזה כו״כ דיוקים, דלמה צריך לפרט כל הפרטים האלו במקום ובזמן, דלכאורה רוצה לבאר כאן רק עיקר הענין, שהי׳ הציווי למנות את בנ״י, ומה נוגע לכאן שזה הי׳ במדבר סיני דוקא. ובפרט שדבר זה הי׳ מובן מאליו, שהרי לאח״ז נאמר באחד לחדש השני גו׳, ומפורש בפ׳ בהעלותך2 ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש גו׳ ויסעו גו׳ ממדבר סיני גו׳, הרי שעד אז היו עדיין במדבר סיני, ומדוע צריך לפרש גם כאן שכ״ז הי׳ במדבר גו׳, ועאכו״כ שלא הי׳ צריך לפרט שאר כל הפרטים המנויים כאן – במקום (באהל מועד) ובזמן (באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם גו׳). ובפרט שמנין זה לא הי׳ אלא ציווי לשעה, ואי״ז ציווי תמידי הנוגע להדורות שלאח״ז, וא״כ (אע״פ שמסופר בתורה כללות הענין, מ״מ) לא הול״ל כל הפרטים שבזה3. גם צריך להבין מה שאומר לאח״ז שאו את ראש כל עדת בנ״י גו׳, שבזה נוגע לכאורה רק מה שמונים את בנ״י, ומדוע צריך לפרט כל הפרטים, למשפחותם לבית אבותם לגולגלותם. וביותר יוקשה מה שלאחר שאומר ענין זה בכללות לגבי כל השבטים, ה״ה מפרט פרטים אלו עוה״פ אצל כל אחד מהשבטים, ולכאורה כיון שאומר כ״ז בתחילה, הרי מובן שכן הי׳ גם אצל כל אחד מהשבטים, שהרי אין סברא לחלק ביניהם, וא״כ הול״ל לאח״ז שבשבט ראובן הי׳ המספר כך וכך ובשמעון כך וכך, וכן בשאר השבטים, ומעצמו הי׳ מובן שגם אצלם הי׳ המנין למשפחותם לבית אבותם ולגולגלותם. והנה מכ״ז צריך להיות הוראה לכאו״א בעבודתו, ובפרט שקוראים פרשה זו בתורה בכל שנה, ולא רק כללות הענין, אלא גם עם כל הפרטים שבזה, דמזה מוכח שבין הקורא בתורה ובין השומעים קריה״ת צריכים להוציא הוראה (מכל הפרטים שבזה) בעבודתם, שהמנין של כ״א מהשבטים ה״ז הוראה לכאו״א, דהטעם בזה הוא כיון שכ״א מישראל כולל בתוכו את כל ישראל, וכדלקמן.
וידוע מה שמבואר בענין זה4, ובהקדים, שהתורה4 נצחית היא5, ומזה מובן שכל מה שנאמר בה ה״ז הוראה נצחית לכאו״א ובכל הזמנים, ובפרט מה שמבואר כאן (ענין המנין) שזה אינו סיפור בעלמא, כי אם ציווי לבנ״י למנות את ישראל, דענינו של ציווי הוא שצריך לבא מזה ענין לפועל ממש. וידוע מה שמבואר הפירוש ודיוק בזה שאומר הלשון שאו את ראש גו׳6, שהכוונה בזה הוא למנות את בנ״י, וא״כ הי׳ יכול לומר איזה תיבה אחרת, שהרי ישנם כמה תיבות שמובנם הוא מנין, ומה שאומר כאן הלשון שאו את ראש גו׳ – מלשון הגבהה, הוא כיון שצריך להגבי׳ את הראש. ולהיכן מגביהים אותו – לגולגלותם, שהוא למעלה מהראש ומקיף להראש. והנה כ״ז פועלים ע״י המנין, וא״כ צ״ל גם כאן מעין ודוגמת ענין המנין, שבמנין הרי אין מונים אברים פרטיים, כ״א שמונים את כל גוף האדם, וא״כ צריך להבין מה שאומר כאן הלשון שאו את ראש דוקא. ובפרט ע״פ המבואר בלקו״ת7 בענין ושקל בפלס הרים8, דכאשר מרימים איזה דבר צריך להגביהו מתחתיתו (ועי״ז מרימים את כל הדבר), אבל לא מאמצעיתו, ועאכו״כ לא מראשו, וא״כ צריך להבין מה שאומר כאן שאו את ראש דוקא.
והנה ענין הראש הוא9 ענין השכל ומוחין, ולכן ה״ה הראש וראשון לכל הגוף, כיון שהוא מעולה מהגוף ומנהיג אותו, וע״ז אומר שאו את ראש גו׳ לגולגלותם, שצריך להגבי׳ את הראש להגולגולת שהוא מקיף על הראש ומגין על המוח שבראש, וזהו ענין התורה שענינה ההבנה והשגה, דהיינו השכל שבהראש. ואף שנאמר ערוכה בכל ושמורה10, אם ערוכה ברמ״ח אברים שלך כו׳11, הנה כ״ז הוא רק כדי שיהי׳ משתמרת11 שהו״ע הזכרון, ובכדי שיהי׳ השכל שבראש באופן של ושמורה, צ״ל ערוכה בכל – ברמ״ח אברים, אבל עצם ענין התורה הוא במוח שבראש דוקא. ובזה אומר שאו את ראש גו׳, שצריך להגביהו לגולגלותם, שהו״ע התפילה שקודם התורה – ברכו בתורה תחלה12, לחבר את התורה עם נותן התורה, וכמבואר לגבי דוד שהי׳ מחבר אורייתא בקוב״ה13, ולכן אמר אבא בנימין14 לעולם תהא תפלתי סמוכה למטתי, שהוא הקדמת התפילה לפני התורה. דע״י התפילה שהו״ע ביטול מציאותו, הנה כשיגיע להתורה שלאח״ז לא ילך בדרך עקלתון, וכמבואר במאמר הקודם15 דכאשר בעת הלימוד ה״ה רוצה לכוון להרצון דבעל הרצון16, ואין נוגע לו ההבנה וההשגה שלו, כי אם להמשיך את רצון העליון לההבנה והשגה שלו, אזי אין לו פניות ונטיות בהענין ואינו משוחד בזה, לכן ה״ה בא להאמת לאמיתו, וכמבואר17 בענין נקודה בהיכלא18, שהו״ע החכמה, ולמעלה יותר מחכמה (נקודה) וכו׳, השומר שגם בההתפשטות בינה (היכלא) לא ילך בדרך עקלתון.
וזהו שאו את ראש גו׳ לגולגלותם, שצריך להגבי׳ את הראש לגולגלותם, דהיינו שהוא נשאר ראש, שהו״ע ההבנה וההשגה, אלא שמגביהים אותו להגולגולת, וכמבואר בתניא19 לגבי עבודת הבינונים, שקודם שיתחיל ללמוד צריכה להיות ההכנה דהתבוננות בהכוונה דלשמה, וכן בכל שעה ושעה כי בכל שעה שולט צירוף אחר כו׳, דכ״ז הוא קודם שיתחיל ללמוד, אמנם בעת הלימוד הרי כל עסקו הוא בההבנה והשגה שבהדבר, שהו״ע התורה. וכ״ה גם בצדיקים, אלא שבצדיקים יכול להיות ההבנה וההשגה עם הכוונה לשמה ביחד, משא״כ אצל הבינונים צ״ל ההכנה בהכוונה לשמה, קודם שיתחיל ללמוד, ובשעת הלימוד הרי כל עסקו הוא בההבנה והשגה. הרי שהראש נשאר ראש, אלא שמגביהים אותו לגולגלותם, ומזה באים להפרטים – למשפחותם ולבית אבותם, וכדלקמן.
והנה התורה כללות ופרטות נאמרה20, ומזה מובן בתורה ותפילה שגם בתורה ישנו גם הענין דתפילה, וכן בתפילה ישנו ג״כ הענין דתורה. דבענין התורה גופא הרי ישנו הענין הנ״ל, מה שבשעת הלימוד ה״ה רוצה לכוון להרצון דבעל הרצון, שבזה הוא עוסק בלהט ובזה הוא מונח וזה נוגע לו (וואָס אין דעם איז ער פאַרקאָכט און אין דעם ליגט ער און דאָס איז אים נוגע), שזהו ענין התפילה שבתורה, ויש בזה גם עצם ההבנה והשגה, שזהו בתורה גופא (לא ענין התפילה שבו, כי אם) ענין התורה גופא. וכן בתפילה יש מה שלפני התפילה צ״ל ההתבוננות דרוממות הא-ל ית׳ ושפלות האדם21, שענין ההתבוננות הו״ע התורה שבתפילה, ואח״כ בעת תפילת שמו״ע נעשה כעבדא קמי׳ מרי׳22, שלא שייך בו אפילו הענין דמחוי במחוג קמי׳ מלכא23. וזהו שאו את ראש בנ״י גו׳, שצריך להגבי׳ את הראש לגולגלותם כנ״ל, שזה אינו שייך לומר לגבי הרגל, כי כל ענינו של הרגל הוא שהוא מציית (וואָס ער איז אַ פאָלגער), דגם כמו שהוא במקומו הוא, הנה כל מציאותו שהוא בעל קבלת עול24, ורצונו להביא את הרצון לידי פועל (וואָס ער איז אַ קבלת-עול׳ניק24, און ער וויל דורכפירן דעם רצון), לכן הנה מיד בעלות הרצון לאיזה דבר, בו ברגע עושה כן הרגל ואין צריך לשהיית זמן25 [וידועה הקושיא שכבר מדדו שישנו איזה שהוא שהיית זמן, אך הביאור הוא, דכ״ז הוא רק כדי שיגיע הידיעה להרגל שיש לו איזה רצון, אבל מיד שמגיע הידיעה להרגל שיש לו רצון לאיזה דבר, יעשה כן בו ברגע בלי שהיית איזה זמן], ממילא אין שייך בו העלי׳ לגולגלותם וכו׳, משא״כ הראש שכל ענינו הוא הבנה והשגה, לכן כאשר מגיעה אליו הידיעה אודות הרצון, ה״ה מתבונן איך ומהו הרצון עד שמבינו, ובתחילה ה״ה מבינו רק בכללות, ולאח״ז ה״ה משתדל להבין הפרטים שבזה, שהרי זהו כל ענינו של השכל להביא הענין לחכמה בינה ודעת, עד שמתאחד עם השכל והיו לאחדים ממש, וא״כ צ״ל בזה העלי׳ לגולגלותם. דכ״ז נוגע לכאו״א, כי כל אדם הוא עולם מלא, דלפיכך נברא אדם יחידי כו׳26, ועד שהוא כולל את כל הששים רבוא, לכן ה״ה יכול לפעול על כל הששים רבוא, דע״י מעשה אחד ה״ה מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות27. וזהו גם הטעם שכל אחד משלים את המנין של כל ישראל, דאילו היו ישראל ששים רבוא חסר אחד לא היו מקבלים את התורה28, וכדמשמע מזה שנאמר אנכי הוי׳ אלקיך29 בלשון יחיד, כי כל זה נאמר לכ״א ביחוד30.
והנה כ״ז פועלים ע״י המנין, ולכן מצינו במנין דבר והיפוכו, דכללות ענין המנין מורה על החשיבות, דאת שדרכו למנות31, ולכן דבר שבמנין לא בטל31, וגם ענין המנין הוא מה שמחלקים אותו מהאחרים (וואָס מען טיילט עם אויס פון די אַנדערע), שהו״ע ההתחלקות, וזהו גם שהמנין הו״ע הגילוי, דאיפה שיש גילוי אי״ז עצם, ואיפה שיש גילוי זהו הגבלה (וואָס וואו גילוי איז דאָס ניט עצם, און וואו גילוי איז דאָס הגבלה), ולאידך גיסא הרי במנין אפילו האדם שהוא בדרגא הכי נעלית נחשב רק לאחד (ולא יותר) בהמנין – לא יותר מאחד, ואדם שהוא פחות שבפחותים גם הוא נחשב כאחד (ולא פחות), שזה מורה שהמנין הוא לא מצד מעלותיו של האדם (דאף שבודאי חלוקים הם במעלותיהם, עכ״ז לא מצד זה הוא המנין שלהם) כ״א מצד העצם שלו, שהוא בשוה אצל כולם ולכן כולם מנויים בשוה, שכ״ז מורה שיש במנין ענין מאד נעלה. ובזה יש ענין נוסף, שכאשר המנין הוא ע״פ תורה אין שייך בו עינא בישא, דבדרך הרגיל הרי אין הברכה מצוי׳ אלא בדבר הסמוי מן העין32, כיון שזהו מעלמא דאתכסיא שלא שולטת בו עינא בישא33, וכאן החידוש שגם כשבאים במנין, מ״מ כיון שזהו מנין שע״פ תורה, לא שייך בזה עינא בישא, והוא ע״ד מ״ש34 וידגו לרוב בקרב הארץ, דבד״כ לא שלטא עינא בישא רק בדגים, וכאן הוא החידוש שאפילו בקרב הארץ לא שולטת בהם עינא בישא, שזהו מצד העינא פקיחא דעתיקא קדישא, דלית שמאלא בהאי עתיקא35, שכולו ימין וכולו טוב. דעי״ז פועלים את ענין שאו את ראש בני ישראל גו׳ לגולגלותם, ואח״כ בא עי״ז למשפחותם ולבית אבותם, דהיינו לבחי׳ י״ב שבטים ולבחי׳ שבעים משפחות שיצאו משבעים נפש שירדו למצרים, עד לבחי׳ הששים רבוא, ולהשיריים דשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים36, כמבואר ענינם במ״א37. ולכן ה״ה מונה פרטים אלו גם אצל כאו״א מהשבטים, כי כל שבט יש לו מעלה מיוחדת, וכ״א במסילתו יעלה38. ועכ״ז צריך כ״א מישראל לקרוא בתורה כל הפרטים הנאמרים בנוגע לכל השבטים, כי כ״א מישראל כולל בתוכו את כל הששים רבוא והשיריים כו׳, ולכן נוגע אליו מה שנאמר לגבי כל השבטים, ובפרט עתה שאין כולם יודעים מאיזה שבט הם (ולכן ישנו הנוסח הכללי של אדמו״ר הזקן39), ואפילו בזמן שכולם ידעו עדיין מאיזה שבט הם, הרי כל ישראל ערבים זה לזה40, כיון שכולם כלולים זמ״ז. והנה כ״ז נעשה ע״י תורה ותפילה כנ״ל, ולכן אומר במדבר סיני ובאהל מועד, שהו״ע תורה ותפילה, כמבואר בהדרושים על פסוקים אלו41. דכ״ז קוראים בתורה לפני הזמן דמ״ת, שבכל שנה נמשך הענין דמ״ת מחדש, וכל שנה ה״ז באי״ע לגבי השנה הקודמת, כי בכל שנה נמשך אור חדש ומחודש שלא הי׳ מאיר עדיין מעולם, כמבואר42 בענין מרשית השנה ועד אחרית שנה43, וכן הוא גם בענין ההכנה למ״ת שהו״ע המנין כנ״ל, שבכל שנה נמשך באופן שבאי״ע לגבי השנה הקודמת, מצד האור חדש שלא הי׳ לעולמים. וזהו ההכנה לקבל את התורה בזמן מתן תורתנו, ומזה נמשך לכל השנה, שתהי׳ שנת תורה שנת אורה שנת ברכה עם כל הפרטים שמנויים שם, עד לברכה העיקרית שנת גאולה, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
__________
1) ריש פרשתנו (במדבר א, א-ב).
2) י, יא-ב.
3) ראה גם ד״ה שאו את ראש במאמרי אדה״ז תק״ע ע׳ צה. מאמרי אדהאמ״צ פרשתנו ע׳ כה. אוה״ת פרשתנו ס״ע כט ואילך. ד״ה הנ״ל תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ שיב). וראה סה״מ תרל״ד ע׳ רח ואילך.
4) מאמרי אדה״ז ואדהאמ״צ שבהערה 3.
5) תניא רפי״ז.
6) לקו״ת פרשתנו א, ב. ד״ה שאו במאמרי אדהאמ״צ פרשתנו ע׳ עה ואילך. שם ע׳ עח ואילך. ד״ה הנ״ל תרע״ח (סה״מ תרע״ח שם. שם ריש ע׳ שיט).
7) נצבים מה, א. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בשיחת מוצאי ש״פ חיי שרה תשל״ט ס״ו (שיחות קודש תשל״ט (ברוקלין, תשס״ג) ח״א (כרך נ) ע׳ 188).
8) ישעי׳ מ, יב.
9) ראה לקו״ת פרשתנו א, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ פרשתנו ע׳ עד ואילך.
10) שמואל-ב כג, ה.
11) עירובין נד, א.
12) נדרים פא, א. ב״מ פה, ריש ע״ב.
13) ראה ספר הבהיר (סנ״ח) סקצ״ו. לקו״ת שלח מז, ג. נא, א. אוה״ת שבועות ע׳ קעז. קעט. קצא ואילך. ובכ״מ.
14) ברכות ה, ב. וראה לקו״ת ברכה צו, ב.
15) ד״ה תניא אמר ר׳ יוסי דל״ג בעומר (סה״מ ימי הספירה ע׳ קמז ואילך).
16) ראה תו״א מקץ לה, ד.
17) ראה לקו״ת ומאמרי אדהאמ״צ ר״פ ראה. ובכ״מ. וראה המשך תער״ב ח״א ע׳ שפג. ובכ״מ.
18) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ריש ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). ועוד.
19) פמ״א (נח, ב).
20) ראה חגיגה ו, סע״א ואילך. וש״נ. תו״כ ופרש״י ר״פ בהר.
21) שו״ע או״ח סצ״ח ס״א.
22) שבת י, א.
23) חגיגה ה, ב.
24) ראה סה״מ תש״ד ע׳ 5.
25) ראה סהמ״צ להצ״צ פה, ב. ובכ״מ.
26) משנה סנהדרין לז, א.
27) קידושין מ, ב. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ג ה״ד.
28) ב״ר פ״ע, ט. דב״ר פ״ז, ח. מכילתא עה״פ יתרו יט, יא.
29) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
30) ראה ילקוט שמעוני עה״פ.
31) ביצה ג, ב. וש״נ. שו״ע יו״ד סימן קי ס״א. וראה (בנוגע לעניננו): של״ה פרשתנו שמז, סע״א ואילך. הובא ונתבאר באוה״ת תשא ע׳ א׳תתכח ואילך; המשך תער״ב ח״א פפ״ז (ע׳ קסז) ואילך. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1019 ואילך. חי״ח ע׳ 25.
32) תענית ח, ב. ב״מ מב, א. – ראה אוה״ת שם ע׳ א׳תתכט ואילך.
33) ל׳ חז״ל – ברכות כ, א. וש״נ.
34) ויחי מח, טז. וראה ברכות שם.
35) זח״ג קכט, א. ועד״ז שם רפט, א.
36) פרשתנו א, מו.
37) ראה לקו״ת פרשתנו ב, א ואילך. ג, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ פרשתנו ע׳ יז ואילך. שם ע׳ כא ואילך.
38) ראה פע״ח בהקדמה לשער א. ועוד. עמה״מ שער עולם הבריאה פי״א (בהגהה). שער הכולל (להרא״ד לאוואוט) בהקדמתו. וש״נ. לקו״ש חכ״ג ע׳ 54. וש״נ.
39) ראה שער הכולל שם. וראה לקו״א להה״מ סקל״ג (לא, א-ב). מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תקפא ואילך.
40) שבועות לט, א. תו״כ ופרש״י בחוקותי כו, לז.
41) לקו״ת במדבר ב, ב ואילך. ובכ״מ.
42) אגה״ק סי״ד.
43) עקב יא, יב.
[סה"מ במדבר ח"א ע' לג ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ג ע׳ 406 ואילך.