בס״ד. ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשל״א
הנחה בלתי מוגה
שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען גו׳1, ומביא ע״ז כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת2 דלשון יתורו יש בו כמה פירושים, כדאיתא בשיר השירים רבה3 על הפסוק4 ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, מהו ולתור בחכמה לעשות תייר בחכמה, הדא הוא דכתיב ויתורו את ארץ כנען, דבר אחר לדרוש ולתור ולהותיר. וכן הוא בקהלת רבה5 עה״פ ונתתי את לבי, מהו ולתור, לעשות תואר לחכמה, כמה דאת אמרת שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, דבר אחר לתור להותיר. וא״כ הרי זה בא ללמד ונמצא למד, דגם בענין לתור את ארץ כנען יש לפרש ג״כ לשון להותיר, וגם מענין תייר ותואר. ומכל זה מובן, דמ״ש לתור את ארץ כנען הוא לא רק לשון תייר ומורה דרך, אלא הוא גם לשון תואר, ויתירה מזו, שהוא גם לשון יתרון והוספה, וכמבואר שם שויתורו את ארץ כנען היינו ענין היתרון שבארץ, כמ״ש6 ויתרון ארץ בכל היא גו׳.
ומבאר בזה שם, דענין יתרון זה שע״י ההליכה לארץ כנען הוא ע״ד מ״ש7 שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. וביאור הענין הוא, דהנה ישנו יתרון ומעלה בחכמה כזו הבאה ע״י הקדמה של סכלות והעדר ההבנה8, דדוקא כשלומד סוגיא ואינו מבין ויש לו קושיות וכו׳ (סכלות), הרי מצד הקושי שבסוגיא הרי הוא מייגע את עצמו להבין את הענין, ועי״ז דוקא מגיע לשלימות נעלית יותר בשכל, שאז מתורצות הקושיות שהיו בתחילה. ועד״ז הוא תלמיד המחכים את רבו9, שמלבד זאת שהתלמיד צ״ל באופן של ביטול מוחלט אל הרב, כדאיתא בגמרא10 שצ״ל שפתותיו נוטפות מור11 דהיינו ענין הביטול, הנה מלבד זאת הרי התלמיד האמיתי הוא מחכים את רבו ע״י ריבוי הקושיות ששואל מהרב, שעי״ז הרב מגיע לעמקות נעלית יותר בשכל מכמו שהי׳ לפנ״ז. וכדאיתא בגמרא בבא מציעא12 לענין ר׳ יוחנן וריש לקיש דכד נח נפשי׳ דריש לקיש הוה קא מצטער ר׳ יוחנן בתרי׳ טובא, אמרו רבנן מאן ליזיל ליתבי׳ לדעתי׳ ניזיל ר׳ אליעזר בן פדת דמחדדין שמעתתי׳, אזל יתיב קמי׳, כל מילתא דהוה אמר ר׳ יוחנן אמר לי׳ תניא דמסייעא לך, אמר את כבר לקישא, בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא לי׳ עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא כו׳. ונקודת הענין היא, שדוקא מצד הקושיות דריש לקיש אז רווחא שמעתא, כי ע״י הקושיות מגיעים לשכל נעלה ועמוק יותר, כיתרון החכמה מן הסכלות. וכמבואר במ״א13 שמטעם זה הלכה כבבלי לגבי הירושלמי14, כי בתלמוד ירושלמי הלימוד הוא באופן דאור ישר, שאין שם כ״כ מחלוקת וקושיות וכו׳, אלא הכל הוא באופן דשפיר קאמינא, משא״כ בתלמוד בבלי יש הרבה קושיות והעלמות וכו׳, וכמאמר15 במחשכים הושיבני16 זה תלמודה של בבל, שלכן הלכה כבבלי, כי דוקא ע״י הקושיות מגיעים לעומק יותר, כיתרון החכמה מן הסכלות17.
והנה כמו שהוא ביתרון שבחכמה, שהיתרון הוא מן וע״י הסכלות, עד״ז הוא ביתרון הארץ (יתרון ארץ בכל הוא), שיתרון זה הוא מחמת הירידה וההעלם שבארץ, שדוקא משום זה יש בה מעלה גדולה יותר. דארץ בפשטות הוא תחתון שאין תחתון למטה ממנו, ודוקא בארץ זו יש יתרון גדול ביותר, כמבואר באגה״ק18 שכח הצמיחה הוא בארץ דוקא, משום שיש בה מעין ענין התהוות יש מאין. וזהו ענין היתרון שישנו בארץ דוקא, מצד היותה תחתונה ביותר. וזהו מ״ש ויתורו את ארץ כנען דוקא, שהיתרון הוא (גם) מצד זה שהיא ארץ כנען, כי ארץ כנען היא מהפחותות שבאומות, וכדפרש״י על הפסוק19 כמעשה ארץ מצרים גו׳ וכמעשה ארץ כנען גו׳. וכשם שהי׳ יתרון מיוחד מארץ מצרים, וכמ״ש20 וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן21, היינו שביררו ממנה את הניצוצות שהם ניצוצות עליונים ביותר, עד״ז הוא היתרון הנעשה מצד ארץ כנען, שלהיותה במדריגה תחתונה ביותר יש בבירורה יתרון האור הבא מן החושך דוקא.
וזהו ענין שילוח המרגלים לתור את הארץ, שזהו ההכנה לצאת מן המדבר ולהיכנס לארץ ישראל. דבהיותם במדבר הי׳ עיקר עבודתם לימוד התורה, ענין הרוחניות22, שהרי בהיותם במדבר היו ניזונים מן המן, וארז״ל23 לא ניתנה תורה כו׳ אלא לאוכלי המן, משא״כ עסק המצוות לא הי׳ עיקר עבודתם. לא מיבעי מצוות התלויות בארץ שלא היו שייכים לזה במדבר, אלא אפילו מצוות שאינן תלויות בארץ, הרי עיקרם התחיל כשנכנסו לארץ, שאז התחילה עיקר העבודה בדברים גשמיים. ודוקא ע״י הכניסה לארץ ישראל, היינו הירידה להתעסק עם דברים ארציים וגשמיים, דוקא עי״ז נעשה יתרון האור. ואף שארז״ל24 שרשב״י וחבריו היתה תורתן אומנתן, ואמר25 אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה כו׳ תורה מה תהא עלי׳, ומ״מ הפסיק רשב״י עצמו לעשיית סוכה ולולב כדאיתא בירושלמי26, ועוד זאת, דהרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם כו׳, ודוקא אלו שעשו כר׳ ישמעאל שהי׳ אומר שצ״ל ואספת דגנך כו׳27, עלתה בידם25. ויש לומר דענין ואספת דגנך ותירושך ויצהרך (בפרשה שני׳ דקריאת שמע) רומז בכללות לל״ט מלאכות שהם רמז לכל המצוות28. וזהו גם מה שנמנו וגמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה29, כידוע הפירוש בזה30, שמזה גופא מובן גדלות המעשה, שגדלות התלמוד היא בזה שמביא לידי מעשה. ועוד זאת, דאיתא בכתבי האריז״ל שלע״ל יהי׳ מעשה גדול31.
אמנם אעפ״כ סדר העבודה הוא, שלפני ההתעסקות בעניני העולם צ״ל הקדמת התורה, וכמו בישראל שבתחילה היו במדבר ואח״כ נכנסו לארץ, וכמבואר בשו״ע אדמו״ר הזקן32 שבתחילת היום צ״ל התפילה, ואח״כ מבית הכנסת לבית המדרש33, לימוד התורה, ורק אח״כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ25, ההתעסקות בעניני העולם. וזהו גם מה שהמרגלים היו אנשי משה34 דוקא, שמשה עיקרו הוא תורה וכמ״ש35 זכרו תורת משה עבדי, לפי שמסר נפשו עלי׳ לפיכך נקראת על שמו36.
וזהו גם תוכן ג׳ הפירושים בתיבת ויתורו, שע״י שהולכים בכחו של משה, בכח התורה, עי״ז הרי בתחילה הולכים לתייר בארץ, לברר את הארץ באופן של תיור, ואח״כ מוסיפים בה תואר, שמגלים בהגשמיות זה שלא נברא אלא לכבודו, ואח״כ עולים למדריגה הכי העליונה, ויתורו לשון יתרון, שמקבלים תוספת אור דוקא מהארץ, ונקבה תסובב גבר37.
ועל פי כל הנ״ל יובן תוכן ההוראה מפרשה זו בעבודת האדם, שצ״ל ההתעסקות גם בדברים גשמיים, ואם טוען שירא ומפחד מזה, הרי ע״ז ישנה תפילת משה רבינו שיצליח בעבודתו (ע״ד תפילת משה עבור יהושע י-ה יושיעך מעצת מרגלים38), שבכל מקום שיהודי הולך הרי אינו לבד39 אלא הקב״ה הולך עמו כביכול, ועד שעלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה40, ובאופן דטובה הארץ מאד מאד41, מאד ב״פ, כמבואר בלקו״ת פרשתנו42, ובקרוב ממש יקויים היעוד דיקום איש מבית דוד כו׳ וילחום מלחמת ה׳ וינצח ויבנה מקדש במקומו43, דבית המקדש הוא מקום התפילה, שלכן כל התפילות עולות דרך ביהמ״ק [דמטעם זה צריכים להתפלל לכיוון ביהמ״ק44], וגם מקום תורה, דמשם תורה והוראה יוצאת לכל העולם כולו45, והבנין הוא במקום גשמי דוקא, וכן תהי׳ לנו, בעגלא דידן, ובקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.
__________
1) פרשתנו (שלח) יג, ב.
2) פרשתנו ס״ע תמה ואילך. תנו ואילך.
3) פ״א, א (ז).
4) קהלת א, יג.
5) פ״א, יג.
6) קהלת ה, ח.
7) שם ב, יג.
8) ראה זח״ג מז, ב.
9) ראה חגיגה יד, א.
10) שבת ל, ב.
11) שה״ש ה, יג.
12) פד, א.
13) שערי אורה שער החנוכה ד״ה בכ״ה בכסלו פנ״ד (כב, ב) ואילך. המשך תרס״ו ע׳ צ ואילך. סה״מ תרפ״א ע׳ קצה ואילך. תש״ח ע׳ 121 ואילך.
14) רי״ף סוף מס׳ עירובין. וראה אנצקלופדי׳ תלמודית ערך הלכה ע׳ רנ ואילך.
15) סנהדרין כד, א.
16) איכה ג, ו.
17) ראה גם אוה״ת ואתחנן ע׳ עה ואילך.
18) סימן כ (קלא, סע״א ואילך).
19) אחרי יח, ג.
20) בא יב, לו.
21) ברכות ט, ב.
22) ראה לקו״ת פרשתנו לו, ג-ד. שם לז, ב. אוה״ת פרשתנו ס״ע תמג ואילך. שם ס״ע תנה ואילך. ועוד.
23) מכילתא ר״פ בשלח. שם טז, ד. ילקוט שמעוני שם רמז רכז. רנח. ועוד.
24) שבת יא, א.
25) ברכות לה, ב.
26) שבת פ״א ה״ב.
27) עקב יא, יד.
28) ראה אמרי בינה שער הק״ש פפ״ו (עג, א).
29) קידושין מ, ב. ב״ר יז, א (בשינוי לשון).
30) ראה לקו״ש ח״ז ע׳ 327 – ע״פ הלכות ת״ת לאדה״ז פ״ד ס״ג.
31) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ שיז. אוה״ת ואתחנן ס״ע רמז. לקו״ש חכ״ה ע׳ 264. וש״נ. וראה ע״ח שער (מ) פנימיות וחיצוניות סוף דרוש ד. ובכ״מ.
32) או״ח סקנ״ה ס״א.
33) ברכות בסופה.
34) ראה סד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳לו). וראה גם אוה״ת פרשתנו ע׳ תנב. ועוד.
35) מלאכי ג, כב.
36) מכילתא ר״פ בשלח.
37) ירמי׳ לא, כא.
38) פרש״י פרשתנו יג, טז.
39) ראה גם ״היום יום״ כב אייר.
40) פרשתנו שם, ל.
41) שם יד, ז.
42) לז, ב ואילך.
43) ראה רמב״ם הל׳ מלכים ספי״א.
44) ברכות ל, א. רמב״ם הל׳ תפלה פ״ג ה״ג. טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח רסצ״ד.
45) ראה סנהדרין פו, סע״ב (במשנה).
[סה"מ במדבר ח"א ע' ער ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״א ע׳ 484 ואילך.