בס״ד. ש״פ חיי שרה, כ״ז מרחשון, מבה״ח כסלו ה׳תשי״ג
הנחה בלתי מוגה
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה1, דמה שנכתב שנה בכל כלל וכלל הוא להגיד שבחה של שרה, כמ״ש רש״י וכן הוא במדרש2, בת ק׳ כבת כ׳ ובת כ׳ כבת ז׳, וכן מ״ש שני חיי שרה הוא להגיד שבחה, דכולם שוין לטובה. וצריך להבין מה בא להוסיף מ״ש שני חיי שרה דכולם שוין לטובה על מ״ש קודם שהיתה בת ק׳ כבת כ׳ ובת כ׳ כבת ז׳. ואם נאמר שיש מעלה במ״ש שני חיי שרה, כללות שנותי׳ דכולן שוין לטובה, על מה שחושב כל פרט בפני עצמו, אינו מובן אומרו תחילה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים בפרטיות, והי׳ צריך לומר רק את הכלל ולא את הפרטים.
אך הענין הוא, דאיתא בזהר3 הטעם מה שחושב שני חיי שרה שלא מצינו כן בשאר נשים, לפי ששרה נחתת וסלקת. דחוה קלקלה ונח רצה לתקן, אבל לבסוף לא תיקן, דאדרבה יצא קלקול כמ״ש4 ויטע כרם גו׳ וישכר, ושרה נחתת וסלקת כמ״ש5 ויעל אברהם ממצרים הוא ואשתו. והיינו דלא זו בלבד שמצרים לא פעל בהם ירידה ויצאו משם בשלימות, אלא עוד זאת שביררו גם את הניצוצות שבמצרים כמ״ש6 כבד גו׳ בכסף ובזהב. ומעשה אבות סימן לבנים7, שהעלי׳ דאברהם ושרה ממצרים היא נתינת כח לכל ישראל שהגלות דמצרים לא תפעל בהם מאומה, ואדרבה שיבררו גם את הניצוצות שבגלות כמ״ש8 ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וכמו״כ הוא גם בגלות האחרון, שהעלי׳ דאברהם ממצרים הוא נתינת כח שהגלות לא תפעל מאומה, ועוד יותר שיבררו גם את הניצוצות שבגלות. וזהו מה שאמרו רז״ל9 לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. דלפי פשוטו אינו מובן10, שהרי מספר הגרים הוא מתי מעט, ומספר ישראל שהוגלו לבין האומות הוא בריבוי, עד אשר מספר הגרים הוא באין ערוך לגבי המספר דישראל שהוגלו, וא״כ אינו מובן איך הוא כדאי שיגלו ריבוי ישראל בשביל מתי מעט גרים אשר אין זה בערך כלל. והענין בזה הוא, דענין הגר הוא שבתחילה הי׳ מרוחק לגמרי, דקרו לי אלקא דאלקיא11, עד שבהשתלשלות הוא מנגד לגמרי שאומר אני ואפסי עוד12, ואח״כ כשנתגייר הוא מתהפך לקדושה, ולא זו בלבד שהוא מתהפך לקדושה אלא שמוסיף חיות בכללות ענין הקדושה. דכמו״כ הוא גם בבירור דברים הגשמיים, דבירידת הנשמה בגוף יש לה שייכות לענינים גשמיים, ובפרט בזמן הגלות שהדברים גשמיים הם בריבוי מניעות ועיכובים העלמות והסתרים, הנה ע״י בירור דברים הגשמיים מיתוסף חיות בקדושה, והיינו דלא זו בלבד שהדבר הגשמי אינו מנגד לקדושה ואינו גם באופן דקרו לי׳ אלקא דאלקיא אלא שמתהפך לקדושה, הנה לבד זאת שהדבר הגשמי עצמו מתהפך לקדושה, הנה עוד זאת שעי״ז ניתוסף בכללות ענין הקדושה. דהנה דברים הגשמיים שרשם מעולם התהו, דבתהו היו אורות מרובים, ונתבאר במאמר הקודם13 ובכמה מקומות דהריבוי שבתהו אין זה ריבוי בכמות כי אם ריבוי באיכות. דהכלים מרובים שבתיקון הנה הריבוי הוא ריבוי בכמות, אבל הריבוי שבתהו הוא ריבוי באיכות, דלכן בהכלים דתיקון הנה כל מה שנמשכים למטה יותר הריבוי הוא ביותר, דלהיות שהריבוי בהם הוא ריבוי בכמות, היינו שהריבוי הוא מצד ריבוי ההתחלקות, לזאת הנה הריבוי הוא למטה ביותר מפני שלמטה ההתחלקות הוא ביותר, אבל בתהו הנה הריבוי הוא למעלה ביותר להיות שהוא ריבוי באיכות, היינו שאין זה מצד ריבוי ההתחלקות כי אם הריבוי הוא מצד הבלי גבול דאין סוף.
וזהו מה שע״י בירור דברים גשמיים מיתוסף בקדושה, להיות שע״י בירור דברים גשמיים נמשך ריבוי האור דתהו. וזהו מה שאמרו רז״ל כדי שיתוספו עליהם גרים, שבשביל ענין הגרים ובירור דברים הגשמיים כדאי ירידת הנשמות למטה והיותם בגלות בין האומות, משום דלבד זאת שהבירור הוא בכל יום ויום, דכל יומא ויומא עביד עבידתי׳14, דעל כל מאכל הוא מברך תחילה וסוף, וכמו״כ הוא מה שאוכל לשם שמים וכל עשיית צרכיו הוא לשם שמים, ואח״כ כשעובד את הוי׳ בכח האכילה ועשיית צרכיו, מתברר הגשמי ומתהפך לקדושה15, הנה עוד זאת שע״י בירור הדבר הגשמי הוא ממשיך האור דתהו, דנשמות שרשם מהתיקון וע״י הבירור דברים הגשמיים הוא ממשיך את ריבוי האור דתהו. וכמו״כ מצינו באברהם אבינו, דההוספה דאות ה״א מה שקראו לו אברהם הוא משום כי אב המון גוים נתתיך16, דבשביל בני ישראל לא היו מוסיפים אות ה׳, אך בשביל המון גוים דוקא נמשך לו תוספת17, דאף שאברם הוא ג״כ מדריגה גבוהה, כמבואר בחסידות18 דאברם הוא אב רם שכל הנעלם מכל רעיון, שהוא מדריגה בקדושה שהוא בהבדלה לגמרי מסדר השתלשלות, מ״מ הנה בשביל שיהי׳ אב המון גוים נמשך לו תוספת, להיות שע״י הבירור דגוים הוא המשכת האורות מרובים דתהו, שזהו המון גוים.
והנה התוספות שנמשך לאברהם כדי שיהי׳ אב המון גוים הוא אות ה׳, שהוא אתא קלילא דלית בה מששא19, היינו שהיא אות כזו שיש לה אחיזה מועטת (אומווייניקסטען צו טאָן) בגשמיות, דכללות האותיות אחה״ע שמהגרון יש להם אחיזה מועטת בגשמיות, והשייכות דאות ה׳ לגשמיות הוא מיעוט היותר מועט, והמשכה זו נמשכה לאברהם כדי שיהי׳ אב המון גוים דוקא. ואף דכללות ההתהוות הוא ע״י אות ה׳, כמאמר20 בהבראם21 בה׳ בראם, ובפרט העולם הזה שנברא בה׳20, אמנם בכללות ההתהוות הנה אף דשרש ההתהוות הוא מאות ה׳, אבל ההתהוות הוא ע״י התלבשות אות ה׳ בשאר אותיות שהם באים בגשמיות, דבעשרה מאמרות נברא העולם22, היינו שההתהוות היא מהאות ה׳ כמו שבאה בהתלבשות בהעשרה מאמרות, אבל המשכת אות ה׳ מה שנמשך לאברהם הוא אות ה׳ עצמה שאינה באה בהתלבשות באותיות אחרות. היינו, שההמשכה בשביל שיהי׳ אב המון גוים היא המשכה שאינה שייכת לגשמיות כלל. ואף שלפי פירוש הפשוט הרי מה שאות ה׳ היא אתא קלילא דלית בי׳ מששא הוא חסרון, היינו שהוא אות קל שאינו תופס מקום, אבל באמת מזה גופא שאינו תופס מקום להיות דלית בי׳ מששא מובן שהיא מעלה, שהרי אינו שייך לגשמיות. והנה גם לפירוש הפשוט שהוא חסרון, מובן השייכות דאות ה׳ להמון גוים, דלהיות שהבירור דהמון גוים הוא ירידה, הנה זהו השייכות של החסרון דאות ה׳, אבל בכדי שתהי׳ ירידה ויהי׳ הבירור כו׳, הנה הנתינת כח על זה הוא מבחינה שאין לה שייכות לגשמיות דוקא.
וביאור הענין הוא, דהנה אנו רואים למטה בהעולם קטן23 שישנם השפעות פנימיות והשפעות חיצוניות, ובכל א׳ מהם יש מדריגות, דהנה יש מדריגת חיות בנפש שאינה באה בהתחלקות פרטים לפי אופן הגוף שהוא חיות כללי, אלא שהיא עומדת הכן שיהי׳ ממנה התחלקות פרטים. ואח״כ מתחלק החיות לפי פרטי אברי הגוף, ובאה בחיות פרטי, דב׳ מדריגות אלו הם בהנפש (קודם שמתלבש בהגוף), ולהיות שהוא בהנפש לזאת הוא הציור דאדם פנימי. וישנם ב׳ מדריגות בהגוף, א׳ שהוא האברים כלליים, ובפרט המוח שבו הוא ההשראה כללית של הנפש להיותו אבר כללי, ויש בו אברים פרטיים שהם כלים פרטיים, דב׳ מדריגות אלו הוא אדם חיצוני, אמנם כל זה הוא בהגוף כמו שבטל אל החיות ומרגיש את החיות, דלכן כשיזיזו (אַז מען וועט אָנרירען) את הגוף, ירגיש זאת, ומכל שכן כאשר יגזזו א׳ מאברי הגוף ירגיש כאב עצום, אבל אחורי העור ישנם השערות שאינם מרגישים את החיות, דאף שגם בהם יש חיות וצומחים ומתגדלים מהחיות, מ״מ אינם בטלים ומרגישים את החיות, דלכן כאשר יגזוז את שערותיו לא ירגיש כאב, והיינו דאף שגם הם חיים מהנפש אבל אין זה מפריע שיפרידו אותו מהנפש ויהי׳ נפרד (עס אַרט ניט אַז מען וועט אים אָפּרייסן פון נפש און ער וועט זיין אַ נפרד)24. ולזאת הנה במקום השערות הוא הזיעה שהוא הפסולת, וגם אפשר להיות שם כינים שהם מנגדים אל האדם שמצערים ומחלישים אותו, דאף שהשערות הם חיים מהנפש, מ״מ להיות שאין זה מפריע (אַז עס אַרט ניט) שיהי׳ נפרד, לכן הנה במקום השערות אפשר להיות מנגד אל האדם25.
והנה כמו שהוא בהעולם קטן, כמו״כ הוא בהעולם גדול שהוא העולם הזה. ובכללות יותר הוא בכללות ההשתלשלות, שיש בזה כל המדריגות הנ״ל. דבהאורות יש בהם ב׳ מדריגות, א׳ כמו שהם בכללות טרם שבאים בהתחלקות, דבלשון הקבלה הוא עשר ספירות הגנוזות, שלא יש בהם פרטים ונקראים עשר ספירות משום מה שנשתלשל מהם, והמדריגה הב׳ הוא כמו שבאים בהתגלות ובהתחלקות פרטיים, דב׳ מדריגות אלו הוא באורות, דבין השלהבת כמו שהיא בהגחלת26 ובין כמו שהיא על גבי הגחלת הוא בהאור. וכמו״כ ישנם ב׳ המדריגות בהכלים, הא׳ כמו שהם בכללות, דזהו מה שהעשר ספירות עקודים בכלי אחד, וכמו״כ הוא גם כמו שהם בהתגלות היינו כמו שהם באצילות, שגם בהיותם באצילות הם עשר ספירות בלי מה27, בלי מהות (דאף שיש כבר התחלקות פרטיים, אבל אין זה פרטיים בפועל), ומדריגה הב׳ הוא כמו שהם באים בהתחלקות פרטיים, דזהו מה שנמשכים בבי״ע, ולפי אופן אחד הוא גם באצילות, שאז יש בהם התחלקות פרטיים, דכל זה הוא בכלים דקדושה, דאף שהם בדביקות בלתי ניכרת28, אבל מ״מ הרי הם בדביקות ואיהו וגרמוהי חד29, אבל ע״י ההפסק ישנו הענין דקליפת נוגה שהוא כדוגמת השערות, דזהו שרש שיהי׳ מנגד לגמרי שהוא ג׳ קליפות הטמאות.
והנה כמו״כ הוא גם בעבודה שיש בזה כל מדריגות הנ״ל. דמדריגה הא׳ היא שאין בזה התחלקות פרטים כלל, שהיא נקודת היהדות, דקיום המצוות מצד נקודת היהדות אינה מצד הסגולות וההמשכות פרטיות שבכל מצוה כי אם הקיום הוא מצד ציווי הבורא, וכמבואר30 דגם אם הי׳ הציווי לחטוב עצים הי׳ זה מצוה. ומדריגה הב׳ היא השגת השלילה, היינו שלאחר ההשגה הוא שולל את כל עניני ההשגה, ואין זה ענין הכלים, שהרי אינו מתלבש בכלים, לא רק שאינו מתלבש בכלים דעולם הזה אלא שאינו מתלבש גם בכלים דהשגה31, והיינו שב׳ מדריגות אלו הם בהנפש טרם שבא בכלים, אלא שמדריגה הא׳ היא מדריגה כללית ומדריגה הב׳ היא ששולל את ההשגה. וכמו״כ יש גם ב׳ מדריגות בהשגה, הא׳ הוא השגה32 והב׳ הוא כמו שההשגה מתלבשת בענין קיום המצוות, היינו שהיא באה בפרטי קיום המצוות רמ״ח אברים ושס״ה גידים, וקיום המצוות הוא כדי שיוכל להיות העלי׳ וההמשכה שע״י המצוות. וכל זה הוא בקדושה, אבל ע״י ההפסק ישנו הענין דדברי הרשות, הנה אף אשר [גם עשייתם היא לשם שמים], אבל מ״מ הרי אינו מרגיש שעושה זה לשם שמים ומ״מ אינו מרגיש כאב, א״כ הרי זה שלא איכפת לי׳ שיהי׳ נפרד, דלכן זהו שרש על דבר המנגד, דזהו שמתאוות היתר בא לתאוות איסור, תחילה בשוגג ואח״כ במזיד33. והנה אנו רואים שהתיקון על חטא במזיד שהוא מדריגה היותר פחותה הוא ע״י מדריגה היותר גבוהה דוקא שהוא הנפש טרם שבא בהתחלקות. שהתיקון הוא ע״י תשובה, שהיא הזזה עצמית, שבזה ניזוז כל הכחות בשוה, הנה זהו דוקא התיקון על חטא במזיד. וכמו״כ הוא בהשתלשלות, שבירור הניצוצות שבג׳ קליפות הטמאות הוא ע״י מדריגה שלמעלה מהשתלשלות והתחלקות לגמרי. דבזה יובן הטעם אשר בכדי שיהי׳ אב המון גוים, שהוא בירור הניצוצות שבג׳ קליפות הטמאות, הוא ע״י מדריגה גבוהה ביותר דוקא, שעי״ז הוא מברר את הניצוצות שנפלו למטה יותר, שניצוצות אלו הם גבוהים ביותר, דכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה יותר34.
וזהו ויהיו חיי שרה ואיתא בזהר דשרה נחתת וסלקת, דזה מה ששרה נחתת וסלקת הוא ע״י אברהם, ומה שמייחסים זה לשרה הוא לפי שבאברהם אין זה פלא וחידוש, דאברהם הוא בחי׳ משפיע, בחי׳ אור, דמציאות האור הוא שהוא דבוק במקורו ואם יהי׳ נפסק ממקורו לא יהי׳ אור כלל35, ולכן הנה באברהם לא שייך כלל שלא יהי׳ וסליק, ולכן הנה מה דסליק אי״ז חידוש. משא״כ שרה שהיא בחי׳ מקבל, בחי׳ כלים, שהם בדביקות בלתי ניכרת ומ״מ וסלקת, הוא חידוש, אבל עלייתה היא ע״י אברהם דוקא (בחי׳ אור ומדריגה היותר גבוהה, כנ״ל שהבירור דג׳ קליפות הטמאות הוא ע״י מדריגה היותר גבוהה). דנח רצה לתקן את חטא עץ הדעת, שקודם החטא היו הקליפות משמשות לקדושה36 ואחרי החטא היו מנגדים לקדושה, ונח רצה לתקן את החטא ע״י השגת השלילה, פנימיות בינה, אבל עי״ז לא יכול לתקן זה, כי התיקון הוא ע״י הזזה עצמית דוקא כנ״ל. ושרה תקנה את החטא ע״י קבלת עול שהיא הזזה עצמית, דעי״ז ביררה גם את הניצוצות דמצרים, דזהו נחתת וסלקת. וזהו37 ויהיו חיי שרה מאה שנה גו׳ שני חיי שרה, מאה שנה הוא ספירת הכתר, ועשרים שנה הוא ספירת חכמה ובינה, ושבע שנים הוא זו״ן, דכל זה הוא באצילות, ושני חיי שרה הוא בי״ע, היינו הבירור בבי״ע, דאף שגם הספירות נמשכות בבי״ע, דאבא עילאה מקננא באצילות38, אמא עילאה מקננא בכורסיא, שית ספירן מקננא ביצירה ואופן בעשי׳, אבל כל זה הוא הספירות כמו שהן בבי״ע, משא״כ שני חיי שרה הוא עולמות בי״ע עצמם, ובכדי שיהי׳ הבירור בבי״ע, מדריגה היותר אחרונה, הוא ע״י הזזה עצמית. דזהו שני חיי שרה, בחי׳ כלל שאינו חושב בזה פרטים, דמאה שנה עשרים שנה ושבע שנים הרי זה בהתחלקות שהם מדריגות חלוקות, ובשבע שנים שהוא זו״ן כתיב שנים (לשון רבים) לפי שהוא שייך לעולמות והוא בהתחלקות, משא״כ שני חיי שרה הוא בחי׳ קבלת עול והזזה עצמית שאין בזה התחלקות פרטים, הנה עי״ז הוא הבירור דשני חיי שרה, היינו הבירור בבי״ע. אך כדי להגיע לבחי׳ הזזה עצמית הוא ע״י הקדמת העבודה שע״פ טעם ודעת, דזהו שבתחילה הוא חושב מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שהם מדריגות פרטיות, ועי״ז מגיעים גם לבחי׳ שני חיי שרה, הזזה עצמית, דעי״ז הוא הבירור גם בבי״ע דזהו נחתת וסלקת.
והנה מעשה אבות סימן לבנים. דעי״ז ששרה נחתת וסלקת, דלא זו בלבד שמצרים לא פעל בהם ירידה ויצאו משם בשלימות אלא שביררו גם את הניצוצות דמצרים כמ״ש בכסף ובזהב, הנה מעשה אבות סימן לבנים, היינו שהוא נתינת כח לבנים דגם בזמן ההעלם והסתר ביותר שהוא זמן הגלות שהוא חושך, ובפרט בגלות האחרון שהוא חושך כפול ומכופל, ובפרט בעקבתא דמשיחא שההעלם וההסתר הוא ביותר אשר מהרסיך ומחרביך ממך יצאו39, שהוא העלם והסתר ביותר, דקליפה מצד עצמה אין לה תוקף עצמי לנגד לקדושה, דבתחילת הבריאה היו הקליפות משמשות לקדושה וגם אחרי החטא שהם מנגדים לקדושה מ״מ אין להם תוקף עצמי לנגד לקדושה שהרי כל קבלת חיותם הוא מהקדושה, אבל כאשר מהרסיך ומחרביך ממך יצאו, הרי אז יש להם כח הקדושה לנגד, היינו שיש להם תוקף עצמי, במילא הרי הניגוד וההעלם והסתר הוא ביותר. דזהו ג״כ הענין די״ט כסלו, שההתנגדות היתה מיהודי דוקא40 שיש לו בבואה דבבואה41, דכאשר נתגלתה תורת החסידות שהיא כלי לביאת המשיח ולא הי׳ אפשר לנגד על זה, הנה מה עשו (איז וואָס האָט מען געטאָן), לקחו כחות מקדושה גופא בכדי לנגד על תורת החסידות, דזהו מה שההתנגדות הי׳ מכזה שיש לו בבואה דבבואה דוקא. דכמו״כ הוא גם עכשיו אשר מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, שלוקחים את מקום המקודש מכל הארצות ועניני קדושה ובזה גופא מנגדים (אַז מען נעמט דעם מקום המקודש מכל הארצות און ענינים פון קדושה און דערמיט גופא איז מען מנגד), שהוא העלם והסתר ביותר, הנה מ״מ אין להתפעל מזה, דמעשה אבות סימן לבנים, וכמו ששרה נחתת וסלקת, דאף שהנחתת הי׳ העלם ביותר, עד אשר ותוקח האשה בית פרעה42, לקחו (מ׳האָט גענומען) פנימיות השכינה בית פרעה ובזה העלימו כו׳, ומ״מ הי׳ וסלקת, דלא זו בלבד שיצאו בשלימות, אלא שביררו גם את הניצוצות דמצרים כמ״ש בכסף ובזהב כו׳, הנה מעשה אבות סימן לבנים, שגם בזמן הגלות שההעלם וההסתר הוא ביותר, מ״מ הנה לא זו בלבד שיצאו בשלימות, אלא שביררו גם את הניצוצות שבגלות, דכמו״כ הי׳ בגלות מצרים שהוא שרש לכל הגליות43, דכתיב בי׳ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהוא בירור הניצוצות דמצרים. וכמו״כ הוא גם בגלות האחרון, אשר לא זו בלבד שיצאו בשלימות, אלא שיבררו גם את הניצוצות אשר בהגלות, דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות44, שהוא הגאולה השלימה ע״י משיח צדקנו במהרה בימינו.
__________
1) ריש פרשתנו (חיי שרה כג, א).
2) ב״ר פנ״ח, א.
3) ח״א קכב, ב. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ עח ואילך. ד״ה ויהיו חיי שרה תשמ״א (לקמן ע׳ שנז ואילך).
4) נח ט, כ-כא.
5) לך לך יג, א.
6) שם, ב.
7) ראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. רמב״ן לך לך יב, ו. שם, י. יד, א. תולדות כו, א. ר״פ וישלח. ס״פ ויחי. תו״ח לך לך פג, סע״ג ואילך. אוה״ת ר״פ לך לך. ועוד.
8) לך לך טו, יד.
9) פסחים פז, ב.
10) ראה ביאוה״ז לאדהאמ״צ ויגש קלה, סע״ד ואילך. תו״ח פרשתנו קכא, סע״ב ואילך. אוה״ת לך לך פו, א. פינחס ע׳ א׳ריג. מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ רנח. ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תשכו. שם ע׳ תשל. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ י. תרכ״ח ע׳ קנז ואילך. תרנ״ד ס״ע סט-ע. תרנ״ח ע׳ כד. ועוד.
11) מנחות בסופה.
12) ע״פ ישעי׳ מז, ח. י. צפני׳ ב, טו. וראה תניא ספכ״ב.
13) ד״ה והוא עומד עליהם (לעיל ע׳ רז ואילך). וש״נ.
14) זח״ג צד, ב.
15) ראה תניא פ״ז (יא, ב). סה״מ תרס״ח שבהערה 17. ובכ״מ.
16) לך לך יז, ה.
17) ראה תו״ח לך לך צא, א. סהמ״צ להצ״צ ח, ב. סה״מ תרס״ח ע׳ רנז.
18) ראה תו״א ר״פ לך לך. אוה״ת לך לך (כרך ד) תרפה, א. וש״נ. וראה גם הנסמן במאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״א (במילואים) ע׳ שי.
19) פיוט אקדמות לשבועות. וראה אגה״ק סימן ה (קז, ב).
20) מנחות כט, ב.
21) בראשית ב, ד.
22) אבות פ״ה מ״א.
23) ראה תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תס״ט (ק, ב. קא, א). ועוד.
24) ראה לקו״ת בהעלותך ל, ג. קרח נג, א. ובכ״מ.
25) ראה תו״ח פרשתנו קכה, ב.
26) ע״פ ספר יצירה פ״א מ״ז. זח״ג ע, ב. ובכ״מ.
27) ספר יצירה שם מ״ב ואילך. זח״ב קפז, ב. ובכ״מ.
28) ראה סה״מ תרס״ב ע׳ רכט. תש״ד ע׳ 39 ואילך. ובכ״מ.
29) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
30) ראה לקו״ת שלח מ, א. ועוד.
31) אולי אמר: כלים דקדושה. המו״ל.
32) חסר קצת. המו״ל.
33) ראה קונטרס ומעין מאמר א-ב.
34) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
35) ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קנז. ובכ״מ.
36) ראה של״ה יט, ב. הובא באוה״ת לתהלים (יהל אור) ס״ע רל. ועוד.
37) בהבא לקמן – ראה ביאוה״ז לאדהאמ״צ פרשתנו (הוספות) קלא, סע״ב. תו״ח פרשתנו קכו, ב ואילך. ביאוה״ז להצ״צ ח״א פרשתנו ע׳ עח ואילך. אוה״ת פרשתנו קי, ב ואילך.
38) ראה תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב-ג. הנסמן בהערה בסה״מ ה׳ש״ת ע׳ 59. תש״ג ע׳ 133. תש״ח ע׳ 81.
39) ישעי׳ מט, יז.
40) ראה תורת שלום ספר השיחות ע׳ 45.
41) ראה יבמות קכב, א. וש״נ. לקו״ת תצא לו, ג ואילך. ובכ״מ.
42) לך לך יב, טו.
43) ראה ל״ת להאריז״ל פ׳ תצא. סה״מ תש״ט ע׳ 107. וראה ב״ר פט״ז, ד.
44) מיכה ז, טו.
[סה"מ בראשית ח"א ע' רנו ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ג (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 319 ואילך.