בס״ד. ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשח״י

הנחה בלתי מוגה

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען¹, וידועה הקושיא, בשביל מה הוצרך להיות שילוח המרגלים, והרי הי׳ אז במצב כזה אשר אם היו נכנסים מיד לארץ ישראל היתה גאולה שלימה שאין אחרי׳ גלות², ובפרט לפי הידוע שאם הי׳ משה מכניסם לארץ ישראל לא היו צריכים אז לגמרי לדרכי הטבע³, אפילו לאותם דרכי הטבע שהי׳ בהכניסה ע״י יהושע⁴, וא״כ למה הוצרך לשילוח המרגלים. ובפרט לפי מה שפרש״י (ממדרש⁵) עה״פ שלח לך, לך לדעתך, והיינו אשר שילוח המרגלים הי׳ ממדריגתו של משה, דבמשה כתיב⁶ כי מן המים משיתיהו, וגם מצד גופו עמד על עמדו בשעת גילוי הנבואה⁷, ושכינה מדברת מתוך גרונו של משה⁸, ובשעת מעשה עמד על עמדו בכל חושיו, הרי מובן שהוא למעלה מדרך הטבע לגמרי, ולפי זה צריך להבין מהו ענין המרגלים.

והנה ויתורו הוא מלשון להותיר ולהוסיף⁹, וכדאיתא במדרש¹⁰ עה״פ¹¹ ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, לתור ולהותיר (להוסיף). והיינו, אשר ענינם של המרגלים הי׳ לפעול הוספה בארץ כנען. וכללות הענין הוא, דהנה בכניסה לארץ נתחדש כללות ענין התומ״צ בארץ הגשמית והחומרית (דבמדבר הי׳ עיקרם ברוחניות, ובכניסה לארץ נתחדש ענין המצוות בגשמיות), אשר ע״י קיום המצוות בגשמיות עושים את הארץ הגשמית שתהי׳ דירה לו ית׳¹². ולזאת הוצרך להיות תחילה ענין המרגלים, שזו היתה הכנה, לתור את הדרך (אויסטרעטן די וועג), וגם מלשון להותיר ולהוסיף. שהרי תכלית ענין התומ״צ הוא להוסיף אור בעולם, והיינו דלא רק שיהי׳ כמו קודם חטא עץ הדעת דעולם על מילואו נברא¹³, כי אם התכלית הוא להמשיך תוספות אור נעלה יותר מכמו שהי׳ קודם הבריאה, דזהו להותיר ולהוסיף. ובכדי לפעול יתרון זה, על זה הוצרך שיהי׳ ממדריגתו של משה דוקא, לך לדעתך. וזהו ג״כ מ״ש¹⁴ ויתרון ארץ בכל היא, דע״י העבודה בבחי׳ עיני כל אליך ישברו¹⁵, עי״ז פועלים יתרון והוספה בהארץ.

ולהבין¹⁶ הענין בפרטיות, הנה נת״ל¹⁷ אשר בסדר ההשתלשלות הנה כל מה שנמשך האור הרי בהמשכתו נתמעט ונתצמצם. וכמו שפרש״י עה״פ¹⁸ ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, מנהג הדיוט כל זמן שהוא מאריך לתקוע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאד. דמה שאמרו מנהג הדיוט הכוונה הוא גם על מילין דהדיוטא שהם העשרה מאמרות, דלאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא¹⁹, דלכן בהשתלשלות העולמות הרי מעולם לעולם נתמעט האור ונתצמצם עד שנעשה בתכלית הצמצום והקיצור, והוא לפי שהעשרה מאמרות כל מה שנמשכים למטה יותר הם מתצמצמים. דכמו״כ הוא גם בשרשם באור הקו, שכל מה שנמשך למטה יותר הוא נתצמצם, וכל ענין הקו הוא לעשות מעלה ומטה²⁰, כמשנת״ל בארוכה. והנה זה שיש מעלה ומטה בהקו, הוא לפי שנמשך ע״י הצמצום. והגם שהקו נוגע בעיגול הגדול שקודם הצמצום, מ״מ מאחר שנמשך ע״י הצמצום לכן יש בו מעלה ומטה²¹. וביאור ב׳ ענינים אלו, שנוגע בעיגול הגדול ושנמשך ע״י הצמצום, איך שאין סותרים זל״ז, יובן ע״פ המשל הידוע²² מהרב המשפיע שכל לתלמיד שבאין ערוך, הרי בתחילה צריך לסלק את כל שכלו, ואחרי הסילוק הוא ממשיך שכל ששייך אשר יומשך להתלמיד. והנה שכל זה נמשך ג״כ משכל הרב עצמו, אך להיות שהמשכתו הוא ע״י הקדמת הצמצום וסילוק, לזאת הנה השייכות של שכל זה עם שכל הרב הוא רק בהעלם ולא בגילוי. דכמו״כ יובן באור הקו, דאף שנוגע ודבוק בעיגול הגדול שקודם הצמצום, מ״מ מאחר שנמשך ע״י הצמצום וסילוק, הנה זה שנוגע ודבוק בעיגול הגדול הוא רק בהעלם, ובגילוי הוא קו קצר ומצומצם. וכדאיתא בספר הבהיר²³ והובא בפרדס²⁴ שכינה למטה כשם ששכינה למעלה כו׳, משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו ז׳ בנים ושם לכל אחד מקומו ואמר להם שבו זה על גב זה, ואמר התחתון אני למטה לא אתרחק ממך, אמר להם הריני מסבב ורואה אתכם כו׳. וידוע בזה²⁵ דמלך קאי על האור שקודם הצמצום, והז׳ בנים הם שבעת ימי הבנין, והושיבן זה ע״ג זה, שהספירות הם זה ע״ג זה, וקבע מקום לכאו״א הוא אשר גם קודם הצמצום שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, וכשהושיבן זה ע״ג זה הרי ספירת המלכות היא למטה מכולם, אשר הירידה שבמלכות פועל בה התשוקה לעלות, דזהו מה שאמר התחתון אני לא אתרחק ממך שהו״ע תשוקת המלכות כידוע, ותשוקה זו פעלה (האָט אַרויסגערופן) אשר אמר המלך הריני מסבב ורואה כולכם, והוא אשר האור שקודם הצמצום נמשך גם במלכות, ואדרבה יש בה מעלה ביותר, וכידוע²⁶ בענין ומתחת זרועות עולם²⁷. וזהו שכינה למטה כשם ששכינה למעלה. הרי מובן בזה אשר בגילוי הנה ספירת המלכות היא למטה מכולם, והגם אשר מתחת זרועות עולם, הרי ענין זה הוא בהעלם. דכמו״כ יובן בכללות אור הקו, שדביקותו בהעיגול הגדול שקודם הצמצום הוא בהעלם, אבל בגילוי הוא קו קצר ומצומצם, ובפרט בספירת המלכות שהאור בה הוא בתכלית הצמצום. ולכן צריך לפעול יתרון בבחי׳ המלכות, דזהו ויתרון ארץ. והיתרון נעשה בה ע״י בחי׳ כל, שהוא ספירת היסוד, וכמ״ש²⁸ כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא ובארעא, והוא לפי שע״י היסוד נמשך האור שקודם הצמצום, דבאור זה אין חילוק בין מעלה ומטה, שהחילוק דמעלה ומטה הוא רק באור הקו שהוא אור מוגבל, אבל באוא״ס שקודם הצמצום אין שום חילוק והוא בכל מקום בשוה. וכמבואר במ״א²⁹ ההפרש בין אור האצילות לאוא״ס, דבאור האצילות הנה אף שהוא אין סוף, מ״מ הא״ס שבו הוא רק באצילות, אבל המשכתו בבריאה הוא ע״י צמצום ופרסא ונעשה מוגבל, משא״כ אוא״ס הרי בכל מקום שהוא נמשך הוא בבחי׳ א״ס, ובפרט בהעצם שלמעלה מהאור שהוא בכל מקום בשוה, והמשכת אור זה הוא ע״י קו האמצעי, דבקו האמצעי נמשך אור הבלי גבול וגם העצם, דלכן קו האמצעי הוא בכל מקום בשוה. וכמשנת״ל³⁰ אשר גם בציור גוף האדם אנו רואים ההפרש בין שאר הקוין לקו האמצעי, דבשאר הקוין ישנו החילוק דראש יד ורגל, משא״כ בקו האמצעי, ובפרט בפנימיות קו האמצעי, הרי ע״י חוט השדרה הוא מחבר ומאחד מבחי׳ המוחין עד סיום הגוף, דזהו ענין טיפה הזרעית דאין קישוי אלא לדעת³¹, והוא מבחי׳ פנימיות המוחין שלמעלה משכל הגלוי, שנמשך עד סיומא דגופא, ומוליד בדומה להעצם. ועד״ז יובן למעלה, אשר ע״י קו האמצעי נמשך אור הבלי גבול, וגם העצם שהוא בכל מקום בשוה. וזהו ויתרון ארץ בכל היא, דהיתרון בבחי׳ ארץ הוא ספירת המלכות הוא ע״י ספירת היסוד, לפי שכל השפעה וגם המשכת האור וכמו״כ גם המשכת העצם הוא ע״י ההתקשרות שבספירת היסוד, דע״י היסוד נמשך העצם שבכל מקום בשוה, ולכן פועל יתרון בספירת המלכות.

אמנם³² בענין בחי׳ היסוד הרי יש כמה וכמה יסודות, וכמ״ש³³ זכר רב טובך יביעו, דטובך הוא בחי׳ יסוד, ואומר על זה רב טובך לפי שיש כמה יסודות, וכידוע שיש ט״ו יסודות³⁴, והיינו שבכל פרצוף ישנם ג׳ יסודות, ולהיות שישנם ה׳ פרצופים ובכל א׳ מהם יש ג׳, הרי ישנם ט״ו יסודות. וביאור ענין הג׳ יסודות שבכל פרצוף, יובן זה מבחי׳ כל, דכל בגימטריא נו״ן, והוא נו״ן שערי בינה. וענין שערי בינה הוא שעל ידם הוא המשכת הבינה למדות, ולהיות שיש ז׳ מדות וז׳ פעמים ז׳ הוא מ״ט, ויש מדריגה הכוללת את כולם, דזהו ענין נו״ן שערי בינה³⁵. וכמו״כ הוא גם בעבודה, דאיתא בזהר³⁶ עה״פ³⁷ נודע בשערים בעלה, קוב״ה אתיידע לכל חד וחד לפום שיעורא דילי׳, לפום מה דמשער בליבי׳, שהם נו״ן שערים. והגם שיש ששים ריבוא נשמות ישראל שהם נשמות כלליות³⁸, ומאחר שאתיידע לכל חד וחד לפום מה דמשער בליבי׳, הרי יש הרבה יותר מנו״ן שערים, הענין הוא לפי שהשערים אינם בהמדות עצמם, כי אם בסדר ההמשכה מהמוחין למדות, דבזה יש נו״ן המשכות, אבל אח״כ כמו שההמשכה באה במדות שבלב, הרי הו׳ מדות כל אחת מהם כלולה מיו״ד ויו״ד מיו״ד ויו״ד מיו״ד כו׳, עד שנעשה מספר ששים ריבוא, ולכן נש״י ששרשם מבחי׳ ז״א הם במספר ששים ריבוא נשמות כלליות, לבד הפרטים והניצוצות. דכל זה הוא ההתחלקות כמו שנעשה בהז״א עצמו שהוא המדות, אבל בענין ההמשכה מהבינה למדות יש רק נו״ן שערים, דהרי ענין השער אינו בפנים ואינו בחוץ כי אם ענינו הוא שמשמש יציאה מפנים לחוץ וכניסה מחוץ לפנים³⁹, דכמו״כ יובן בענין הנו״ן שערי בינה, שאינם בבחי׳ המוחין ואינם בבחי׳ המדות, כי אם ענינם הוא לקשר את המוחין במדות והמדות במוחין, שיהי׳ המשכת המוחין להמדות והעלאת והתכללות המדות בהמוחין.

וביאור⁴⁰ הענין הוא, דהנה הבינה עצמה היא למעלה מענין המדות לגמרי, וכמו שאנו רואים דכאשר הוא עוסק ומתייגע בשכל עמוק, הרי אז נולדים אצלו סברות לכאן ולכאן, וא״א בשום אופן שיהי׳ פסק הלכה. ובעומק יותר, הנה לא זו בלבד שא״א לבוא לפסק הלכה, הנה מצד עצם ענין השכל הוא למעלה מענין הנטי׳ למדות לגמרי, לפי שבינה עצמה היא למעלה מהנטי׳ למדות, והנטי׳ למדות נעשה ע״י הדעת, שנקראת דעת נוטה, עד שנעשה בחי׳ המדות שבשכל ואח״כ המדות שבלב. דהנה גם המדות שבשכל הם באין ערוך להשכל, דהגם שאינם דומים להמדות שבלב, שהמדות שבלב הם בהתפעלות והתלהבות, משא״כ המדות שבשכל הם במנוחה, ולכן הם בפרצוף השכל לפי שהם במנוחה דוגמת השכל, מ״מ הם באי״ע להשכל עצמו, שהרי המדות הם כבר במורגש והשכל אינו במורגש כלל, וכמו כשמתבונן בגדולתו ית׳ הרי בעצם השכל אינו נרגש שום הרגש עצמו כלל, וכל ההרגש הוא רק מה שקרבת אלקים טוב, משא״כ במדות שבשכל ההרגש הוא מה שקרבת אלקים לו טוב⁴¹, דהגם שהם במנוחה עדיין ואינם דומים להמדות שבלב שהם בהתפעלות והתלהבות, מ״מ מאחר שהם במורגש הם באי״ע להשכל, הגם שגם בהשכל עצמו ישנו שרש להמדות, מ״מ הרי המדות הם באי״ע אליו, ולכן השכל עצמו הוא למעלה מענין הנטי׳ למדות, גם למדות שבשכל, ובכדי שיהי׳ הנטי׳ הוא ע״י השערים דוקא, ואח״כ נמשך יותר ונעשה בחי׳ מדות שבשכל, עד שנמשך יותר ונעשים ממנו מדות שבלב. וכמו בבית שמאי ובית הלל, דבית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים, ומבואר בתניא⁴² שהוא מצד שרש נפשם, דשרש ב״ש הוא מהגבורות ושרש ב״ה מהחסדים, הרי מובן אשר ההתחלקות דב״ש וב״ה אינו בעצם השכל, כי אם כמו שנמשך בענין המדות דוקא, אבל בעצם השכל לא יש שום התחלקות. והגם אשר ההפרש בין ב״ש וב״ה הוא מצד שרש נשמתם, וא״כ הרי גם בהשכל עצמו מוכרח לומר שהשכל דב״ש הוא בקו הגבורות והשכל דב״ה הוא בקו החסדים, מ״מ מאחר שהבינה היא למעלה מענין הנטי׳ כנ״ל, לזאת הנה בהשכל עצמו לא יש שום נטי׳ כלל, והנטי׳ לחסד וגבורה נעשה ע״י השערים דוקא, עד שנמשך יותר ונעשה מדות שבשכל, עד שנמשך יותר ונעשה מדות שבלב, שאז דוקא הוא הפלוגתא דב״ש וב״ה, שב״ש מחמירין וב״ה מקילין. אשר הם חולקים בכללות אופן העבודה דנש״י, דכיצד מרקדים לפני הכלה, ב״ש אומרים כלה כמות שהיא וב״ה אומרים כלה נאה וחסודה, אפילו חיגרת וסומא⁴³, דכלה קאי על כנס״י, וכיצד מרקדין לפני הכלה, ב״ש אומרים כלה כמות שהיא, דלפי אופן עבודתו כך היא ההעלאה מלמטלמ״ע וכך היא גם ההמשכה מלמעלמ״ט, וב״ה אומרים דגם כאשר היא חיגרת וסומא אומרים כלה נאה וחסודה, לפי שמצד ההמשכה שמלמעלמ״ט הנה גם אם היא חיגרת וסומא נעשית כלה נאה וחסודה. דהמחלוקת דב״ש וב״ה היא מצד המדות דוקא, אבל מצד המוחין עצמם הרי הוא למעלה מהתחלקות.

ועפ״ז⁴⁴ יובן ענין הג׳ יסודות שבפרצוף הבינה, דלהיות שהבינה עצמה היא למעלה גם מענין הנטי׳ להמדות, הנה ע״י יסוד הא׳ נעשה בה ההתקשרות וההמשכה שנעשה נטיית המוחין, וע״י יסוד הב׳ נעשה המדות שבשכל, וע״י יסוד הג׳ נעשה המדות שבלב. וכמו שהוא בפרצוף הבינה, כמו״כ הוא בשאר הפרצופים, אשר בכל פרצוף יש ג׳ יסודות. וכמבואר במ״א⁴⁵ בענין פרצוף הרצון, אשר הרצון עצמו הוא למעלה מכל ענין המציאות, גם ממציאות החכמה, ובכדי שיהי׳ בו הנטי׳ להתחכמות, הנה זה נעשה ע״י יסוד הא׳ שמקשר את הרצון שיהי׳ בו הנטי׳ לחכמה, והוא הרצון להתחכם. אמנם בבחינה זו אין שום מציאות של חכמה עדיין, כי אם מציאות של רצון, אלא שהרצון הוא להתחכם. וע״י יסוד הב׳ נעשה מציאות החכמה שברצון. וע״י יסוד הג׳ נעשה מציאות החכמה בפועל. וזהו ויתרון ארץ בכל היא, שע״י היסודות נעשה יתרון בבחי׳ ארץ, וכמו בענין המדות שבלב, שע״י הג׳ יסודות נעשה בהם יתרון ועלי׳, שמתעלים לבחי׳ המדות שבמוחין, ולמעלה יותר לבחי׳ נטיית המוחין, ולמעלה יותר לבחי׳ הבינה עצמה.

אמנם כל זה הוא העלי׳ כמו שהיא בהתחלקות מדריגות. ואין זה תכלית העלי׳ והיתרון, כי אם אמיתית היתרון הוא המשכת אור הבלי גבול, שעי״ז נעשים מעלה ומטה שוין, וכמשנת״ל שזהו אמיתית היתרון. וגם יתרון זה נעשה ע״י היסוד, לפי שבחי׳ היסוד מגיע באור הבלי גבול, ולמעלה יותר, בהעצם ממש.

והענין⁴⁶ הוא, דהנה כתיב⁴⁷ המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, דטובו קאי על ספירת היסוד כנ״ל, ובענין המחדש בטובו פירש האבודרהם שקאי על האור שנברא ביום ראשון שנאמר בו⁴⁸ כי טוב, דבאור זה נסתכל בו אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו⁴⁹, שהוא עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא⁵⁰. ואף שאור זה גנזו⁵¹, מ״מ בהעלם מאיר גם עכשיו, וכדאיתא בזהר⁵² ולא מנע מיני׳ בכל יומא, ופירש הרמ״ז⁵³ שהו״ע המחדש בטובו בכל יום תמיד. ויובן זה ע״ד ההפרש בין שערים ונתיבות, דבבינה הם שערים, נו״ן שערי בינה, ובחכמה הוא נתיבות, ל״ב נתיבות חכמה, וההפרש בין שערים לנתיבות הוא דשערים הם הידועים לרבים, משא״כ נתיבות הם רק ליחידי סגולה וכמ״ש⁵⁴ נתיב לא ידעו עיט, ושייכים רק ליחידי סגולה, הם אותם ששייכים לבחי׳ החכמה דמקננא באצילות⁵⁵, והיינו שהם ידועים רק לנשמות דאצילות. אמנם אעפ״כ, הרי ידוע דגם הנתיבות מאירים בהעלם גם לנשמות דבי״ע. ועד״ז יובן גם בענין האור שנברא ביום ראשון, והוא אור הבלי גבול, שבהעלם לא מנע מיני׳ בכל יומא, והמשכת אור זה הוא ע״י בחי׳ היסוד דוקא, שזהו ובטובו דקאי על היסוד כנ״ל. אמנם בחי׳ יסוד זה אינו כמו בחי׳ יסודות הנ״ל שממשיכים רק את האור דהשתלשלות, כי אם הוא בחי׳ יסוד דעתיק, שנקרא ברית⁵⁶ שלומי⁵⁷, שעל ידו נמשך אור הבלי גבול, וגם העצם ממש. ולכן בההמשכה שע״י בחי׳ יסוד זה, אין בו שום הגבלות והתחלקות כלל, לפי שבאור הבלי גבול ובפרט בהעצם הרי הם בכל מקום בשוה. וזהו שכתוב⁵⁶ כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, שהרים וגבעות הם שאר היסודות הנה בהם שייך הגבלה כו׳, אבל וברית שלומי שהוא יסוד דעתיק הנה אין בו שום הגבלות כלל, לפי שהוא המשכת העצם ממש שנמשך ע״י יוסף הצדיק, צדיק⁵⁸ יסוד עולם⁵⁹, בחי׳ יסוד דעתיק, דעתיק הוא מה שנעתק ונבדל מהעולמות⁶⁰, שאין בו שום הגבלות העולמות כלל, והוא בכל מקום בשוה. וכמ״ש גבי יוסף טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל⁶¹, ויוסף גו׳ הוא המשביר לכל עם הארץ⁶², שממשיך גם במצרים כו׳, לפי שעל ידו הוא המשכת העצם שבכל מקום בשוה. וזהו ענין ויתרון ארץ בכל היא, שהוא ההמשכה לבחי׳ ארץ, בחי׳ המלכות, וגם לארץ הגשמית, שנעשה בה יתרון ע״י המשכת אור הבלי גבול עד העצם ממש, שזהו אמיתית ענין היתרון, שהוא אור נעלה יותר גם מכמו שהי׳ בתחילת הבריאה, דעולם על מילואו נברא.

והנה בהכניסה לארץ ישראל, שהיו צריכים לפעול העלי׳ בארץ, בחי׳ המלכות, ועל ידה גם בארץ הגשמי, שיהי׳ כלי אשר ע״י קיום המצוות תהי׳ דירה לו ית׳, הרי ידוע דבכדי לפעול העלי׳ בבחי׳ המלכות שהיא שם ב״ן, צריך להיות ההמשכה מבחי׳ שם מ״ה, כידוע דמ״ה מברר ב״ן. וזהו שלח לך לדעתך, דמשה הוא מבחי׳ ונחנו מה⁶³, והמרגלים היו בערך מדריגתו של משה, ולכן על ידם דוקא הי׳ אפשר להיות היתרון בארץ כנען, דאף שהיא ארץ גשמית, אשר הגשמיות היא באין ערוך להרוחניות בכלל ולאור הבלי גבול בפרט, ומכל שכן להעצם, מ״מ פעלו בה היתרון שתהי׳ דירה לעצמותו ומהותו, דזהו ענין הדירה מה שעצם המלך דר בהדירה⁶⁴, דבמדבר לא הי׳ ענין זה כי אם בארץ ישראל דוקא, כמבואר בלקו״ת⁶⁵, וזהו ויתורו את ארץ כנען, שפעלו בה היתרון אשר גם הארץ הגשמית תהי׳ ע״י תומ״צ דירה לעצמותו ית׳.

__________

1) פרשתנו (שלח) יג, ב. – לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳כט ואילך).
2) ראה מגלה עמוקות אופן קפה. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 346. וראה גם לעיל ע׳ קפו הערה 1.
3) ראה פרש״י דברים א, ח. וראה לקו״ש (חל״ד) דברים תשמ״ז ס״ח. וש״נ.
4) ראה לקו״ש ח״ט ע׳ 9 ואילך. וראה גם לקו״ש שבהערה הקודמת. ועוד.
5) תנחומא פרשתנו ה בסופו. במדב״ר פט״ז, ח. ועד״ז בסוטה לד, ריש ע״ב.
6) שמות ב, י.
7) רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ז ה״ו.
8) ראה זח״ג רלב, א (ברע״מ). ובכ״מ – נסמן לקמן ע׳ שלו הערה 49.
9) ראה (מלבד הנסמן בהערה 1) אוה״ת פרשתנו ס״ע תמה-ו. ע׳ תנו. סד״ה זה תער״ב (המשך תער״ב ח״א ס״ע לב-ג). ד״ה זה תשכ״א (לקמן ע׳ רמג ואילך). תשל״א (ע׳ ער ואילך). תשל״ד (ע׳ רפב ואילך). ועוד.
10) קה״ר עה״פ א, יג. שהש״ר פ״א, א (ז).
11) קהלת שם.
12) ראה לקו״ת ריש פרשתנו (לו, ג ואילך).
13) ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, ג (וביפ״ת שם).
14) קהלת ה, ח.
15) תהלים קמה, טו.
16) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב ח״ב שם (ע׳ א׳ל). סה״מ תש״ה ע׳ 14-15.
17) בד״ה קרוב הוי׳ לכל קוראיו דיום ב׳ דחה״ש (סה״מ שבועות ע׳ קלא).
18) יתרו יט, יט.
19) זח״ג קמט, ב. וראה לקו״ת אחרי כה, ד. ועוד.
20) ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר ענף ב.
21) ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשצא. שם ע׳ תתקכ. ועוד.
22) ראה גם מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ קצט. שם ע׳ רצב.
23) סקע״א.
24) שער (טו) ממטה למעלה פ״ד.
25) ראה גם לקו״ת חוקת סד, א. אוה״ת חוקת ע׳ תתעה.
26) ראה תו״א ויצא כב, א. לקו״ת שה״ש יח, ד. מא, א. ובכ״מ.
27) ברכה לג, כז.
28) דברי הימים-א כט, יא ובתיב״ע.
29) המשך תער״ב ח״א פי״ב (ע׳ יט-כ).
30) מאמר שבהערה 17 (סה״מ שם ע׳ קלג).
31) יבמות נג, ב.
32) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שבהערה 1 (ע׳ א׳ל-א׳לב). סה״מ תש״ה ע׳ 16.
33) תהלים קמה, ז.
34) ראה אוה״ת ויקרא ע׳ עג. (כרך ג) ע׳ תשמט.
35) ראה לקו״ת מסעי פה, ב. וש״נ.
36) ח״א קג, סע״א ואילך.
37) משלי לא, כג.
38) תניא בהקדמה (ג, ב). פל״ז (מח, א).
39) ראה גם תו״ח בא קכח, סע״א-ב. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ תיד.
40) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ א׳לב-ג). סה״מ תש״ה שם ע׳ 17-18.
41) ע״פ תהלים עג, כח.
42) אגה״ק סי״ג. וראה גם בהקדמה (ד, רע״א).
43) כתובות טז, סע״ב ואילך. דרך ארץ רבה ספ״ו. וראה לקו״ת שה״ש מח, ב ואילך.
44) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ א׳לג-ד). סה״מ תש״ה שם ע׳ 18 ואילך.
45) ראה מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ס״ע קעא-ב. סה״מ תרנ״ה ע׳ קפג.
46) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ א׳לא. ע׳ א׳לד-ה). סה״מ תש״ה שם ע׳ 15. שם ע׳ 19.
47) ברכת יוצר.
48) בראשית א, ד.
49) חגיגה יב, א. ירושלמי ברכות פ״ח ה״ה. ב״ר פי״א, ב. פי״ב, ו. זהר ח״א לא, ב. מה, סע״ב. רג, ב. ח״ג פח, א.
50) ראה (נוסף להמצויין בהערה 1) אוה״ת בראשית (כרך ג) תצד, א. המשך יונתי תר״ם ע׳ מח. ועוד.
51) חגיגה שם. ירושלמי שם ה״ו. ב״ר וזהר שם.
52) ח״ג שבהערה 49.
53) לזהר שם.
54) איוב כח, ז. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 10. וש״נ.
55) תו״א משפטים עה, א. ובכ״מ. וראה סה״מ תרצ״ו ע׳ 119.
56) ישעי׳ נד, י.
57) לקו״ת תצא מא, ב. וראה גם אוה״ת נ״ך (כרך ג) ע׳ א׳רצא. המשך תער״ב ח״א ע׳ שי.
58) משלי י, כה.
59) ראה זהר ח״א נט, ב. ח״ג רלו, א. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים מערכת יוסף.
60) תו״א מג״א צח, רע״ג. לקו״ת ר״ה סא, ג. סהמ״צ להצ״צ לט, א. סה״מ תרנ״ח ע׳ קצט. ובכ״מ.
61) משלי כב, ט. זח״ג קל, א.
62) ע״פ מקץ מב, ו.
63) בשלח טז, ז-ח. וראה תו״א וארא נו, א. ועוד.
64) אוה״ת בלק ע׳ תתקצז ואילך. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג.
65) שבהערה 12.

[סה"מ במדבר ח"א ע' רכג ואילך]

מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 461 ואילך.