בס״ד. ש״פ ראה, כ״ז מנ״א, מבה״ח אלול ה׳תשמ״ז
הנחה בלתי מוגה
אני לדודי ודודי לי1 ר״ת אלול2, וידוע הדרוש בד״ה זה בלקו״ת פרשתנו (הדרוש הראשון)3, והוא אבוהון דכל הדרושים עם התחלה זו, שמבאר שם, כי באלול מתחיל בחי׳ אני לדודי דהיינו בחי׳ אתערותא דלתתא עד ראש השנה ויום הכיפורים שהם בחי׳ המשכת אלקותו ית׳ למטה בבחי׳ התגלות, כמ״ש4 שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שמראש השנה עד יום הכיפורים הוא בחי׳ שמאלו בחי׳ יראה לפי שהוא זמן התגלות מלכותו ית׳ כו׳ [וכנודע שבראש השנה הוא בנין המלכות, ושלימות בנין המלכות היא ביום הכיפורים5], וזהו בחי׳ ודודי לי [ויש להוסיף ע״פ המבואר במ״א6 דמ״ש4 וימינו תחבקני קאי על חג הסוכות, שאז הוא גילוי הענינים שבראש השנה וכו׳], רק שצריך לעורר תחילה את האהבה ויראה ע״י אתערותא דלתתא שהוא באלול.
ולבאר תוכן ענין העבודה דחודש אלול ממשיך בלקו״ת שם, דהנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י״ג מדות הרחמים7 [שבענין י״ג מדות הרחמים ישנם ב׳ קצוות, מצד אחד, הרי הם למעלה מסדר ההשתלשלות, ולאידך, הרי הם נמשכים במדידה והגבלה, שלכן נקראים בשם מדות (י״ג מדות הרחמים), מדות מלשון8 מדידה והגבלה]. ולהבין זה, כי למה הם ימות החול כו׳. ומבאר זה9 ע״פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ואח״כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה, וכך הענין עד״מ בחודש אלול שאז יוצאין להקביל אור פניו ית׳ בשדה כו׳ שהוא ענין הארת י״ג מדות הרחמים כו׳ והארה זו נמשכת מבחי׳ א-ל שהוא ראשית כל הי״ג מדות ומקורן וכללותן [וכנודע שיש כמה שיטות בזה10, מהי התחלת י״ג מדות הרחמים, וכאן קאי להשיטה שההתחלה היא בשם א-ל], וכמ״ש11 א-ל הוי׳ ויאר לנו כו׳, שזהו בבחי׳ הארת פנים, כמו במשל הנ״ל שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ונמצא, שהארת י״ג מדות הרחמים שבחודש אלול היא בתכלית השלימות (כמו ביום הכיפורים), אלא שזהו בשדה, ולכן ימי אלול הם ימות החול.
וממשיך שם בסעיף ב׳, והנה יש באדם בחי׳ עיר מושב ובחי׳ שדה ומדבר. דענין עיר מושב ושדה נתבאר קודם בסעיף א׳ (דבחי׳ עיר קאי על ימי ראש השנה וכו׳ ובחי׳ שדה קאי על ימי אלול), ובסעיף זה מבאר תוכן העבודה דמדבר. דעיר היא מקום מושב המלך, והשדה הרי המלך עובר שם בדרכו לעיר, משא״כ מדבר הוא למטה וההיפך מזה, וכמ״ש12 אשר לא ישב אדם שם, שאינו מקום מושב לאדם העליון. וכמבואר בלקו״ת שם, דהלשון ״זה״ הוא דבר שיכול להראות עליו באצבעו אשר יאמר עליו כי הוא זה, ואי אפשר לומר כך כי אם על הקב״ה כמ״ש13 זה א-לי ואנוהו כי מלא כל הארץ כבודו14, אבל מקום ומשכן הקליפות נקרא ״שם״, כלומר עמוק מאוד למטה. ויש להוסיף, דמה שהקליפות נקראות ״שם״ הוא גם מצד זה ש״זה״ מורה על הגילוי, משא״כ ״שם״ מורה על העלם והסתר, מה שהקליפות מסתירים על אלקות.
והנה הכוונה בהמציאות ד״שם״ (מקום משכן הקליפות) הוא בכדי שיהי׳ ובקשתם משם15 (כמבואר בלקו״ת הדיוק דובקשתם משם, משם דייקא), שעי״ז נעשה עלי׳ יותר גדולה. והענין הוא, דהנה מבואר בארוכה באגה״ק סימן כ׳16 שהתהוות יש מאין היא מעצמותו ומהותו ית׳ שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, וגם כמו שנמשך ענין זה בסדר ההשתלשלות הרי כל דבר מתהוה בכל רגע ורגע מאין ואפס המוחלט ממש ע״י דבר ה׳17, ולפי זה הרי גם בקליפות ישנו הכח האלקי18. ועפ״ז יפלא, מכיון שגם בקליפות יש כח אלקי, והם מתהוים בכל רגע יש מאין ואפס המוחלט, הרי זה פלא גדול היאך שייך שתהי׳ מציאות כזו שתעלים ותסתיר על האלקות שבתוכו. והביאור בזה, שפלא גדול זה הוא כדי לבוא לפלא גדול עוד יותר, העלי׳ שע״י הירידה בבחי׳ ״שם״, שהיא עלי׳ שלא בערך, דזהו מ״ש15 ובקשתם משם את הוי׳ אלקיך, ומשם דייקא, וכמ״ש19 משם יקבצך ה׳ אלקיך גו׳, דע״י הירידה לדרגת ״שם״ עולים בעילוי נעלה יותר שלא בערך, דזהו מ״ש15 ובקשתם גו׳ ומצאת, דמציאה ענינה הוא שהיא שלא בערך הטירחא. ויתירה מזו, שע״י ירידה זו בבחי׳ מדבר פועלים עילוי גם בבחי׳ שדה ובבחי׳ עיר. ויש בזה שני אופנים, א׳ שע״י העבודה דתשובה (היציאה מהמדבר) עולים בבחי׳ שדה ואח״כ בבחי׳ עיר, וב׳ שהעלי׳ היא תחילה בבחי׳ עיר ומשם נמשך אח״כ בבחי׳ שדה. והענין הוא, ע״פ הידוע שלאחרי העבודה דתשובה צ״ל ג״כ העבודה דצדיקים, אלא שעבודת הצדיקים הבאה לאחרי העבודה דתשובה אפשר שתהי׳ בדרך דילוג (כידוע20 מה שהתשובה גופא היא בדרך דילוג), והיינו, דסדר העבודה ע״ד הרגיל, שכדי לבוא למעלת צדיק גמור (עיר) צ״ל עבודה גדולה זמן רב (וכמובן מהמבואר בתניא21 בענין צדיק גמור), משא״כ ע״י עבודת התשובה, ובקשתם משם, אפשר לבוא תיכף ומיד לדרגת עיר, וכנודע שע״י הרהור אחד דתשובה נעשה צדיק גמור מיד. וכפסק ההלכה22 שהמקדש את האשה על מנת שהוא צדיק גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, היינו שע״י ההרהור תשובה נעשה צדיק גמור מיד, וכדאיתא בזהר23 שבעלי תשובה הרי בשעתא חדא וברגעא חדא עולים למעלת צדיק גמור וכו׳, ולכן אפשר שהתשובה (היציאה מהמדבר) תהי׳ באופן שיגיעו מיד לעיר (בלי קדימת העבודה דשדה), ומבחי׳ עיר ימשיכו אח״כ לבחי׳ שדה, המשכה מלמעלה למטה.
והנה אמרו רז״ל24 ששלשה דברים באים בהיסח הדעת, ומהם מציאה ומשיח. וזהו ענין ומצאת, שע״י עבודה הנ״ל מביאים את הגאולה ע״י משיח צדקנו שהיא בבחי׳ מציאה הבאה בהיסח הדעת. ואף שצ״ל מעשינו ועבודתינו25, הרי גם במציאה כפשוטה צ״ל איזה מעשה של האדם, דהיינו הגבהת המציאה26, וכמו״כ הוא גם בנוגע לביאת משיח צדקנו, שצ״ל איזה מעשה כו׳. ויש להוסיף בזה, דשלימות מעשינו ועבודתינו היא באופן כזה שלא רק שיהי׳ בבחי׳ קב שלו27, אלא שיהי׳ לו גם התשעה קבין של חבירו27, שלימות דמספר עשרה, ולא עוד אלא שיהי׳ לו (לא רק תשעה קבין של חבירו, אלא) את חבירו גופא, חבירו זה הקב״ה, וכמ״ש28 רעך ורע אביך אל תעזוב, עד שנעשה לדבר אחד, עד שישראל ומלכא בלחודוהי29, ישראל וקוב״ה כולא חד30, יש האמיתי ויש הנברא כולא חד31, וכמבואר בכמה מקומות בשיחות כ״ק מו״ח אדמו״ר32.
ויהי רצון, שע״י הלימוד בענינים אלו, ובפרט שעומדים בשבת פ׳ ראה, נבוא בקרוב ממש ללימוד תורתו של משיח שיהי׳ באופן של ראי׳33, עד שיהי׳ אז ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו34, בגאולה האמיתית והשלימה למטה מעשרה טפחים בפשטות, ולא עכבן אפילו כהרף עין35, במהרה בימינו ממש.
__________
1) שה״ש ו, ג.
2) אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. ראשית חכמה שער התשובה פ״ד (קטו, א). ב״ח לטואו״ח הל׳ ר״ה סתקפ״א ד״ה והעבירו. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
3) לב, א ואילך. וראה גם אוה״ת פרשתנו (ראה) ריש ע׳ תשצא. רד״ה זה תרכ״ז (סה״מ תרכ״ז ע׳ קצו). תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ שכו). ד״ה זה ה׳ש״ת פ״א (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 151). ועוד.
4) שה״ש ב, ו.
5) ראה פע״ח שם ואילך. שער (כה) תפלות ר״ה פ״א. שער (כז) יוהכ״פ פ״ה. המשך תרס״ו ס״ע תקמא ואילך. ועוד.
6) ראה פע״ח שער (כד) ר״ה ספ״א. לקו״ת סוכות עט, א. שמע״צ פז, סע״א. אוה״ת נצבים ע' א׳רנט. ועוד.
7) ראה פע״ח שער (כד) ר״ה בתחלתו.
8) ראה אוה״ת וירא צג, ב. המשך תרס״ו ע׳ רפה. ועוד.
9) לקו״ת שם, ב. וראה גם מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תתכה. סד״ה לך אמר לבי ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 166-7. ה׳שי״ת ע׳ 285).
10) ראה בפרטיות אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ב ע׳ שסט.
11) תהלים קיח, כז.
12) ירמי׳ ב, ח.
13) בשלח טו, ב.
14) ישעי׳ ו, ג.
15) ואתחנן ד, כט.
16) קל, ריש ע״ב.
17) ראה שעהיוה״א פ״א. ובכ״מ.
18) ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשע. ועוד.
19) נצבים ל, ד.
20) לקו״ת שבת שובה סה, א. וראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ע׳ דילוג ס״ב. וש״נ. ועוד.
21) פי״ד. וראה שם פ״י ואילך.
22) קידושין מט, ב.
23) ח״א קכט, א ואילך. נתבאר בלקו״ש ח״כ ע׳ 86 ואילך.
24) סנהדרין צז, א (וראה חדא״ג מהרש״א שם).
25) ראה תניא רפל״ז.
26) ראה גם לקו״ש חי״ג ע׳ 117 ואילך.
27) ראה ב״מ לח, א.
28) משלי כז, י. וראה שמו״ר פכ״ז, א. תנחומא יתרו ה. זח״ב נה, ב. פרש״י משלי שם. פרש״י שבת לא, א – ד״ה דעלך.
29) ראה זהר ח״א רח, ב. ח״ג לב, א.
30) ראה זח״ג עג, א. וראה לקו״ש חי״ב ע׳ 75 ואילך.
31) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בשלח מג, ג. ועוד.
32) ראה לקו״ד ח״ג תצא, ב. וראה סה״מ תש״ז ע׳ 256 ואילך. ועוד.
33) לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. ועוד.
34) ישעי׳ מ, ה. וראה תו״ח תצוה תפב, א ואילך. שער האמונה פכ״ה (מד, ב ואילך). ועוד.
35) ע״פ מכילתא ופרש״י בא יב, מא.
[סה"מ אב-אלול ע' רלט ואילך]
״מאמרי החסידות שנאמרו בשבת מברכים אלול – שהיו גם מאמרים שהתחלתם (לא בפרשת השבוע, ובנדו״ד, פ׳ ראה, כי אם) ״אני לדודי ודודי לי ר״ת אלול״, אע״פ שעדיין לא הגיע ר״ח אלול, כי אם, שבת מברכים אלול. וכפי שרואים בספרי המאמרים הנדפסים – שישנם כו״כ מאמרי רבותינו נשיאינו מש״פ ראה, מבה״ח אלול, שהתחלתם אני לדודי ודודי לי ר״ת אלול, אשר, אבוהון דכולהו הוא ד״ה אני לדודי ודודי לי הראשון שבלקוטי-תורה דפ׳ ראה. (אמר מאמר ד״ה אני לדודי ודודי לי ר״ת אלול) (התוועדויות תשמ״ז ח״ד ע׳ 265-6).
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ז ע׳ קצז ואילך. התוועדויות תשמ״ז ח״ד ע׳ 250 ואילך.