בס״ד. יום ד׳, ט״ו באב ה׳תשל״ה

הנחה בלתי מוגה

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים¹, וצריך להבין מהו טעם הדמיון והצד השוה שבין ט״ו באב ליום הכיפורים. וגם צריך להבין מה שמאמר זה (לא היו ימים טובים כו׳) הוא בסיום וחותם מסכת תענית, והרי ימים טובים הו״ע השמחה, היפך ענין התענית. ובפרט שמהלשון לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו׳ מוכח שהשמחה שבחמשה עשר באב (ויום הכיפורים) היא ביותר מהשמחה שבהימים טובים שנאמר בהם ושמחת בחגך שהיא מצות עשה מן התורה², ולפי זה יוקשה יותר השייכות דענין זה ל(סיום וחותם) מסכת תענית דוקא. והנה השייכות דחמשה עשר באב לענין התענית מוכח ג״כ ממה שמקשר (במשנה) חמשה עשר באב ויום הכיפורים, שיום הכיפורים הוא התענית היחידי שמן התורה, ותענית זה הוא מיוחד ושונה משאר התעניות, שד׳ הצומות (וכן הצומות שנמנו במגילת תענית, וכמה מהם הובאו בטור³) יהפכו לששון ולשמחה⁴, משא״כ התענית דיום הכיפורים יהי׳ גם לעתיד. ומזה שמקשר (במשנה) חמשה עשר באב עם יום הכיפורים, מוכח, שהיו״ט דחמשה עשר באב שייך הוא לא רק לענין התענית בכלל [שלכן המאמר לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב הוא בסיום וחותם מסכת תענית], אלא גם להתענית דיום הכיפורים.

והנה הטעם מה שחמשה עשר באב הוא יו״ט [דלכאורה אינו מובן, וכמו שמקשה בגמרא⁵, בשלמא יום הכיפורים משום דאית בי׳ סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא ט״ו באב מאי היא], מובא בדרושים⁶ מפרי עץ חיים⁷, לפי שאז הוא מילוי הלבנה. ומקשה על זה בהדרושים, והרי בכל חודש יש יום ט״ו (שאז הוא מילוי הלבנה), ומהי המעלה דט״ו באב דוקא, וממ״ש לא היו ימים טובים כו׳ כחמשה עשר באב משמע שהוא למעלה גם מט״ו בניסן (פסח) וט״ו בתשרי (סוכות). והנה אחד הטעמים בגמרא שם⁸ (על מה שט״ו באב הוא יו״ט) הוא, מפני שאז תשש כחה של חמה. ואינו מובן, הרי תשישת כחה של חמה הו״ע שבמאורות השמים ואינו נוגע לעניני ופעולות האדם (כשאר הטעמים שבגמרא שם), וא״כ מהו היו״ט כשתשש כחה של חמה. והגם שמזה שתשש כחה של חמה (אף שהו״ע שבמאורות השמים) ישנן תוצאות בנוגע לענינים ופעולות שבארץ, וכדאיתא בגמרא שם ולא היו כורתין עצים למערכה כו׳, הרי מלשון הגמרא (מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה) משמע שהיו״ט (והשמחה) דחמשה עשר באב הוא מצד זה גופא שתשש כחה של חמה (ולא רק מצד התוצאות שעי״ז), וא״כ צריך לומר, שגם הענין דתשש כחה של חמה שייך הוא לעבודת האדם. שזהו הדמיון דחמשה עשר באב עם יום הכיפורים, דכמו שהכפרה דיום הכיפורים נעשית ע״י עבודת האדם [דהגם שעיצומו של יום מכפר⁹, מ״מ, ע״י עבודת האדם הכפרה היא ביתר שאת וביתר עוז. ויתרה מזו, שגם הכפרה הבאה מצד עיצומו של יום היא דוקא כאשר האדם מקיים (האַלט זיך אָן) עיצומו של יום, שהרי אכרת דיומא יום כיפור אינו מכפר¹⁰], עד״ז הוא גם בנוגע לתשש כחה של חמה שבחמשה עשר באב [שגם לאחרי שתשש כו׳ יש כחה של חמה, ורק שתשש כחה], שהו״ע השייך לעבודת האדם.

ונקודת הביאור בהמעלה דט״ו באב, הגם שבכל ט״ו בחודש הוא מילוי הלבנה, מבואר בהדרושים¹¹, שזהו לפי שהעלי׳ דט״ו באב באה לאחרי הירידה דתשעה באב. והענין הוא, הנה איתא בילקוט¹², עלה ארי׳ במזל ארי׳ והחריב אריאל כו׳ על מנת שיבוא ארי׳ [זה הקב״ה דכתיב בי׳¹³ ארי׳ שאג מי לא יירא], במזל ארי׳ [והפכתי אבלם לששון¹⁴], ויבנה אריאל כו׳. והיינו, שהגלות והחורבן שהי׳ במזל ארי׳ (בחודש החמישי) הוא בכדי (על מנת) שיבוא ארי׳ כו׳ ויבנה אריאל, בית המקדש השלישי, שהוא נעלה יותר מבית ראשון ושני. כי העילוי דבית המקדש השלישי (שהוא נעלה יותר מבית ראשון ובית שני) בא דוקא ע״י קדימת הגלות וכו׳. וזהו המעלה דט״ו באב על ט״ו שבכל חודש, גם על ט״ו בניסן (פסח) וט״ו בתשרי (סוכות), כי מכיון שהעלי׳ דט״ו באב באה לאחרי הירידה הגדולה דתשעה באב (עלה ארי׳ כו׳ והחריב אריאל), לכן היא עלי׳ גדולה ביותר. וכידוע¹⁵ הכלל בעליות וירידות, שלפי ערך הירידה כן היא העלי׳. והגם שגם העלי׳ דט״ו בניסן (פסח) באה לאחרי הירידה דגלות מצרים, הרי אז היו ישראל במעמד ומצב של צדיקים. וגם העלי׳ דט״ו בתשרי (סוכות), הגם שהיא באה בהמשך להתשובה דיום הכיפורים, מ״מ, מכיון שכללות העבודה דתורה ומצוות, היא עבודה רוחנית [דהגם שהמצוות נתלבשו בדברים גשמיים, ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי, מ״מ הרי ענין המצוות הוא לעשות מהגשמיות רוחניות], הרי הירידה שע״י החטאים ועוונות (היפך ענין המצוות) היא בנוגע להגשמיות כמו ששייך לרוחניות, ובמילא אין זה עדיין תכלית הירידה, ולכן גם העלי׳ דסוכות שע״י התשובה אינה תכלית העלי׳. משא״כ הירידה דתשעה באב, מכיון ששפך חמתו על העצים ועל האבנים¹⁶ (עצים ואבנים גשמיים), היינו שהירידה (שמצד החטאים) אז פעלה בהגשמיות דעולם שאין תחתון למטה ממנו, הנה מכיון שהירידה דתשעה באב היא ירידה שאין למטה ממנה, לכן גם העלי׳ דט״ו באב שלאחרי ירידה זו היא עלי׳ גדולה ביותר לפי ערך עוצם הירידה. שזהו ענין נחמה בכפליים¹⁷, אנכי אנכי הוא מנחמכם¹⁸, ב״פ אנכי¹⁹. ועפ״ז מובן שהיו״ט דחמשה עשר באב הוא נעלה יותר גם מהיו״ט דיום הכיפורים. וזהו מה שאמרו לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שמקדים חמשה עשר באב ליום הכיפורים, אע״פ שהענין דחמשה עשר באב (לפי כל הטעמים שבגמרא) נתחדש משך כמה שנים לאחרי יום הכיפורים, וגם בזמני השנה (בכל שנה) יום הכיפורים (שבחודש תשרי) הוא קודם לחמשה עשר באב, לפי שהיו״ט דחמשה עשר באב הוא נעלה יותר (קודם במעלה) מהיו״ט דיום הכיפורים.

אך עדיין צריך להבין, הרי ושמחת בחגך הוא מצות עשה מן התורה, משא״כ היו״ט (והשמחה) דחמשה עשר באב אינו מן התורה, וגם היו״ט דיום הכיפורים אינו מן התורה [שהרי אין חיוב ומצוה לשמוח ביום הכיפורים, ואדרבה, המצוה דיום הכיפורים היא ועניתם את נפשותיכם²⁰. ורק שמכיון שהוא יום סליחה וכפרה, הנה בדרך ממילא מסתעף מזה ענין השמחה], וא״כ איך אפשר שהיו״ט (והשמחה) דט״ו באב ויום הכיפורים יהי׳ גדול יותר מהימים טובים שמצוה מן התורה לשמוח בהם. אך הענין הוא, שבהעילוי דקיימא סיהרא באשלמותא ישנם שתי בחינות בכללות. הבחינה דקיימא סיהרא באשלמותא כמו שהיא מצד מהלך הענינים כמו שהם ע״פ תורה [ומזה נשתלשל הסדר דמהלך הלבנה ע״פ טבע], והבחינה דקיימא סיהרא באשלמותא כמו שהיא מצד עבודת האדם, שהיא למעלה מכמו שהוא מצד התורה. כי ישראל הם למעלה מהתורה, שלכן נקראים ישראל בשם חתן והתורה בשם כלה²¹, לפי שישראל הם משפיעים בתורה. דזהו ענין ברכו בתורה תחילה²², שישראל מברכים וממשיכים בתורה מבחי׳ נותן התורה, וע״ד דוד הי׳ מחבר אורייתא בקוב״ה²³. וזהו העילוי דט״ו באב על ט״ו בניסן וט״ו בתשרי, כי שלימות הלבנה שבט״ו בניסן וט״ו בתשרי הו״ע קיימא סיהרא באשלמותא שמצד התורה, היינו מצד עבודת האדם כמו שהיא במדידה ע״פ תורה. דהגם שגם ע״י עבודה זו נעשה עילוי בהעולם, מ״מ העילוי הוא בהגבלה. משא״כ שלימות הלבנה שבט״ו באב הו״ע קיימא סיהרא באשלמותא כמו שהוא מצד העבודה דנשמות ישראל שלמעלה מהתורה, עבודה דבכל מאדך²⁴.

ובכדי לבאר ג׳ ענינים אלו [העולם כמו שהוא מצד עצמו, דעולם על מילואו נברא²⁵, מה שמיתוסף בהעולם ע״י עבודת האדם כמו שהיא מצד המדידה דתורה, והחידוש שנעשה ע״י העבודה דבכל מאדך שלמעלה ממדידה (גם מהמדידה דתורה)], מביא בהדרושים²⁶ פירוש הכתוב²⁷ ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד, שיש בזה ג׳ בחינות. בחי׳ ארץ כמו שהיא מצד עצמה, היתרון דארץ ע״י בחי׳ כל, ובחי׳ מלך לשדה נעבד שנעלה גם מיתרון ארץ. דהנה יתרון ארץ הוא בחי׳ שדה (כמו שהיא מצד עצמה) [כי שדה היא בכלל ארץ אלא שלהיותה מהמובחר שבארץ, מה שראוי לזריעה ולצמיחה, לכן היא יתרון ארץ], אמנם מה שמלך לשדה נעבד (העילוי שנעשה בשדה ע״י עבודה) הוא למעלה מיתרון ארץ. והענין הוא, הנה שדה קאי על גן עדן, דכמו ששדה היא מהמובחר שבארץ מה שראוי לזריעה וצמיחה (כנ״ל), כן גן עדן הוא מהמובחר שבעולם מה שראוי לגילוי אור, היינו לבחי׳ אור שלמעלה מהאור שמאיר בכללות העולם. דהאור שמאיר בכללות העולם הוא מבחי׳ המדות, דזהו מה שההתהוות היא מבחי׳ ששת ימי הבנין או שבעת ימי הבנין. והגם שבעשרה מאמרות נברא העולם²⁸ (שבעשרה נכלל גם ג׳ מוחין), הרי זהו המוחין כמו שהם בהמדות. אבל האור שמאיר בגן עדן הוא (גם) מבחי׳ ג׳ ראשונות. ומטעם זה יש עוד מעלה בגן עדן לגבי כללות העולם, שהגילוי שבעולם הוא רק בבחי׳ ידיעת המציאות, ובגן עדן הוא גילוי המהות. וזהו מה שויתרון ארץ גו׳ הוא בחי׳ גן עדן (וכנ״ל שיתרון ארץ הוא בחי׳ שדה), כי גן עדן הוא בחי׳ העולם כמו שהוא בנין שלם בכל העשר ספירות, ז׳ תחתונות וג׳ ראשונות, בחי׳ עולם על מילואו נברא. וזהו ג״כ מ״ש ויתרון ארץ בכל היא, שהיתרון (והמעלה) בגן עדן לגבי כללות העולם הוא בבחי׳ כל, כל קאי על ספירת היסוד²⁹ שנקרא כל על שם חמשים שערי בינה (כל בגימטריא חמשים³⁰) הנמשכים בו, ועי״ז נמשך בו גם מבחי׳ החכמה, דחכמה ובינה הן כללות המוחין. ועילוי הנ״ל שבגן עדן מה שהוא יתרון ארץ [מה שמאיר בו הבחינה דג׳ ראשונות, ושמצד זה יש בו גם גילוי המהות] הוא בחי׳ שדה מצד עצמה. אמנם ע״י העבודה, מלך לשדה נעבד, נעשה עילוי שלמעלה מבחי׳ יתרון ארץ. וכדאיתא בזהר³¹ מלך לשדה נעבד מאן מלך דא מלך עילאה, שבחינה זו היא למעלה מעולם (גם כמו שהוא בשלימות, יתרון ארץ). כי כל ענין התהוות העולם הוא רק מעשרה מאמרות שראשיתם היא חכמה, ומלך עילאה הוא בחי׳ הכתר שלמעלה מהשתלשלות.

והנה מכיון שבחי׳ הכתר (מלך עילאה) היא למעלה מהשתלשלות, לכן גם העבודה שבאדם הממשכת בחינה זו, צריכה להיות למעלה מהשתלשלות הכחות שבו, בחי׳ בכל מאדך. כי ע״י העבודה דתורה ומצוות כמו שהיא בבחי׳ מדידה והגבלה (השתלשלות שבאדם), נמשך האור שבבחי׳ השתלשלות. והגם שע״י העבודה דתורה ומצוות (גם כשהעבודה היא במדידה והגבלה) נמשך אור נעלה יותר מהבחינה דגן עדן, וכדמוכח ממ״ש³² ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, לעבדה זה רמ״ח מצוות עשה ולשמרה זה שס״ה מצוות ל״ת³³, והיינו שהגן עדן אצל אדם הראשון לא הי׳ נחשב לבחי׳ קבלת שכר כי אם שהגן עדן הי׳ אצלו מקום עבודה, וע״י עבודתו בגן עדן המשיך אורות נעלים יותר מהבחינה דגן עדן³⁴, מ״מ, זה מה שנמשך ע״י העבודה כמו שהיא במדידה ע״פ תורה הוא רק מה ששייך לעולם, והוא מה שע״י התורה נעשה קיום העולם, כדאיתא בגמרא³⁵ אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין. אבל המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות היא ע״י העבודה דבכל מאדך דוקא.

וע״פ הנ״ל יובן מה שמקדים בהמאמר הפירוש במלך לשדה נעבד להביאור בהמעלה דט״ו באב על ט״ו בניסן וט״ו בתשרי, כי מעלת ט״ו באב על ט״ו בניסן וט״ו בתשרי הוא דוגמת המעלה דמלך לשדה נעבד על בחי׳ שדה כמו שהיא מצד עצמה. דהנה מעלת הגן עדן (שדה) שהוא בחי׳ יתרון ארץ, היינו מה שהעולם הוא בשלימות (כנ״ל), הוא דוגמת קיימא סיהרא באשלמותא. אמנם, שלימות זו היא רק השלימות דעולם, וגם מה שמיתוסף בגן עדן ע״י העבודה דלעבדה ולשמרה (כמו שהיא במדידה דתורה) הוא רק מה ששייך לעולם, ועד״ז הוא גם בנוגע לשלימות הלבנה דט״ו בניסן וט״ו בתשרי, שמצד ענין התורה. משא״כ שלימות הלבנה דט״ו באב, מכיון שהיא באה לאחרי הירידה דתשעה באב שירידה זו מעוררת העבודה דבכל מאדך (כמשי״ת לקמן), הוא דוגמת מלך לשדה נעבד, אור שלמעלה מהשתלשלות.

והנה בכדי לבוא להעבודה דבכל מאדך שלמעלה ממדידה והגבלה, הוא ע״י התבוננות בהמיצרים וגבולים דעולם. כי ע״י שהוא מרגיש את המיצרים וגבולים דעולם, הנה זה גופא מעורר אותו שיצא מהמיצרים וגבולים, ושעבודתו תהי׳ למעלה ממדידה והגבלה. וכל מה שמרגיש יותר את המיצרים וגבולים, שנוסף להמיצרים והגבלות דעולם בכלל ישנם גם דברים המונעים ומבלבלים לעבודת ה׳, כמו הרעבון והחולי [דכשהאדם הוא רעב וחולה אי אפשר שיבין וישתכל כו׳ ולא יוכל לעבוד את ה׳³⁶ (היינו שבכדי לעבוד את ה׳ כשהוא חולה צריך להשתדלות מיוחדת)], ועאכו״כ ההעלמות וההסתרים שבזמן הגלות, הנה כל מה שמרגיש יותר את המיצרים וגבולים זה מביא אותו יותר להעבודה דבכל מאדך, היציאה ממיצר וגבול. ובזה יובן מה שמביא בדרוש הנ״ל את פירוש השני שבזהר, שמלך לשדה נעבד הוא לגריעותא, ששדה הוא בחי׳ שדה דלעו״ז (בשדה מצאה³⁷), ומלך לשדה נעבד הוא מה שספירת המלכות רגלי׳ יורדות כו׳³⁸ ומתעלמת בשדה דלעו״ז, כי ההתבוננות בהענין דמלך לשדה נעבד כמו שהוא לגריעותא, שהו״ע גלות השכינה [שהסיבה לזה ששכינתא בגלותא³⁹ הוא הגלות דישראל⁴⁰, מה שגלינו מפני חטאינו⁴¹], הנה התבוננות זו מעוררת אותו שעבודתו תהי׳ למעלה ממדידה והגבלה, ועי״ז נמשך אור שלמעלה מהשתלשלות, מלך לשדה נעבד למעליותא.

וזהו עלה ארי׳ במזל ארי׳ והחריב אריאל כו׳ על מנת שיבוא ארי׳ במזל ארי׳ ויבנה אריאל, כי יבוא ארי׳ [זה הקב״ה דכתיב בי׳ ארי׳ שאג מי לא יירא] הו״ע התגלות הכתר שלמעלה מהשתלשלות, ומכיון שהגילוי שלמעלה מהשתלשלות הוא ע״י העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, לכן בכדי שיבוא ארי׳ כו׳ הוצרך להיות עלה ארי׳ כו׳, כי המרירות והצער שמצד מיצר הגלות היא המעוררת את העבודה שלמעלה מהגבלה, כנ״ל. ולכן ע״י קדימת הגלות דוקא יבוא ארי׳ כו׳ ויבנה אריאל, בית המקדש השלישי. וזהו גם המעלה דבית המקדש דלעתיד על בית ראשון ובית שני, שדוקא בבית המקדש השלישי (להיותו אחרי קדימת הגלות וכו׳) יהי׳ בו (עיקר) גילוי בחי׳ א״ס שלמעלה מהשתלשלות (יבוא ארי׳). וזהו הטעם מה שבית המקדש דלעתיד יהי׳ בבחי׳ נצחיות (משא״כ בית ראשון ובית שני היו בבחי׳ הפסק), כי מצד הגילוי דא״ס שלמעלה מהשתלשלות, אין שייך ענין ההפסק. וזהו מ״ש⁴² מקדש אדנ-י כוננו ידיך הוי׳ ימלוך לעולם ועד, שהפירוש בזה הוא (כמ״ש בדרוש הנ״ל⁴³), דלהיות שמקדש גו׳ כוננו ידיך, היינו שבית המקדש דלעתיד יהי׳ בידי הקב״ה בעצמו [היינו בחי׳ הא״ס שלמעלה מהשתלשלות] לכן הוי׳ ימלוך לעולם ועד, שיהי׳ בבחי׳ נצחיות.

והנה הכח שיש בזמן הגלות להעבודה דבכל מאדך שעי״ז יהי׳ בית המקדש דלעתיד לבוא הוא מצד הגילויים דבית ראשון ובית שני שהיו לפני הגלות. שגילויים אלו נותנים את הכח להאיר את חשכת הגלות בנר מצוה ותורה אור⁴⁴, ועד שעי״ז יהי׳ ולילה כיום יאיר⁴⁵ בגאולה העתידה. והטעם לזה (מה שבית ראשון ובית שני נותנים את הכח על העבודה דבכל מאדך שעי״ז יהי׳ בית המקדש השלישי) הוא, לפי שגם בבית ראשון ובית שני (אף שהי׳ בהם הפסק) הי׳ מעין בית המקדש השלישי. ועד״ז הוא גם בנוגע למשכן שהי׳ מעין בית המקדש דלעתיד. דהגם שהמשכן נקרא אוהל⁴⁶, דירת ארעי⁴⁷ (ודלא כהמקדש שנקרא בית⁴⁶, דירת קבע), הרי דוקא המשכן, מכיון שהי׳ מעשה ידי משה, הוא קיים לעולם⁴⁸. ובזה יובן מה שלאחרי שמביא בדרוש הנ״ל את הפירוש דעמק המלך שמקדש אדנ-י כוננו ידיך קאי על בית המקדש דלעתיד הוא מוסיף שהמשמעות מגמרא ומדרשים שקאי על משכן ומקדש (אף שפירוש זה אינו שייך לכאורה לתוכן הענין המבואר בדרוש זה), כי זה שבמקדש אדנ-י כוננו ידיך יש ב׳ פירושים אלו (שקאי על בית המקדש דלעתיד, ושקאי על משכן ומקדש) הוא לפי שבבית ראשון ובית שני (וכן במשכן) הי׳ מעין בית המקדש דלעתיד כנ״ל. ולכן מביא בהמאמר גם הפירוש שמקדש אדנ-י כוננו ידיך קאי על משכן ומקדש, כי בזה מבאר, שהכח שבזמן הגלות על העבודה להמשיך את בית המקדש השלישי הוא מבית ראשון ובית שני (וגם ממשכן).

אמנם עיקר הענין דמקדש אדנ-י כוננו ידיך הוא בבית המקדש דלעתיד דוקא. משא״כ במשכן ומקדש (בית ראשון ובית שני) הוא רק מעין בית המקדש דלעתיד. כי פירוש כוננו ידיך הוא שנעשה בידי הקב״ה בעצמו, היינו בחי׳ הכתר שלמעלה מהשתלשלות, וגילוי בחינה זו יהי׳ בבית המקדש דלעתיד, שאז דוקא יהי׳ אמיתית הענין דקיימא סיהרא באשלמותא, בחי׳ השלימות שלמעלה מהשתלשלות. דבחי׳ קיימא סיהרא באשלמותא שבבית ראשון [וכמארז״ל⁴⁹ שבית המקדש נבנה ע״י שלמה, לפי ששלמה הי׳ בדור ט״ו לאברהם ואז נתמלא דיסקוס של לבנה], הוא דוגמת בחי׳ יתרון ארץ, משא״כ השלימות שבבית המקדש דלעתיד הו״ע מלך לשדה נעבד. ובכדי להמשיך בחי׳ מלך לשדה נעבד כמו שהוא למעליותא, הוצרך להיות תחילה הגלות, בחי׳ מלך לשדה נעבד כמו שהוא לגריעותא. וע״י ירידת המלכות בקצה הכי תחתון, עד שהיא נעבדת לשדה דלעו״ז, תהי׳ עליית המלכות בבחינה הכי נעלית, עד שתאיר בה בחי׳ עתיק. שהטעם לזה שירושלים שהוא בחי׳ מלכות תיקרא נוה שאנן⁵⁰ שקאי על בחי׳ עתיק⁵¹, הוא מצד זה שבמלכות תאיר בחי׳ עתיק.

וזוהי גם השייכות דחמשה עשר באב ליום הכיפורים. כי ביום הכיפורים הוא עליית המלכות. דזהו מה שיום הכיפורים הוא יום שנתחייב בחמש תפילות⁵², שבכל תפילה מתעלית המלכות לבחינה עליונה יותר, ועד שבסיום תפילת נעילה היא מתעלית בבחי׳ פנימיות עתיק. שלכן אומרים אז הוי׳ הוא האלקים ז׳ פעמים, ברוך שם ג׳ פעמים ושמע ישראל גו׳⁵³, שזהו מצד עליית המלכות בעתיקא, כמבואר בכמה מקומות. וזהו השייכות דחמשה עשר באב ליום הכיפורים, כי בחמשה עשר באב מתעלית המלכות בבחי׳ פנימיות עתיק, ואדרבה, מכיון שהעלי׳ דחמשה עשר באב היא לאחרי הירידה דתשעה באב, לכן עליית המלכות דחמשה עשר באב היא למעלה יותר מהעלי׳ דיום הכיפורים, כי אם, בדוגמת העלי׳ שתהי׳ בגאולה העתידה ע״י משיח צדקנו, שילחום מלחמת ה׳ וינצח [היינו שיצטרך ללחום עם מנגדים העומדים בתוקף כו׳ ואעפ״כ ינצח] ויבנה בית המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל⁵⁴, שיקבץ כל ניצוצות הקדושה וגם נדחי ישראל כפשוטם – הענין דקיבוץ גלויות, בקרוב ממש בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

__________

1) תענית כו, ב (במשנה).
2) פ׳ ראה טז, יד. שו״ע אדה״ז או״ח סתקכ״ט ס״ו.
3) טושו״ע או״ח סימן תקפ.
4) זכרי׳ ח, יט.
5) שם ל, ב.
6) ד״ה נחמו עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ ריח ואילך. שם ע׳ רכא ואילך). וראה גם אוה״ת ואתחנן (כרך ו) ע׳ ב׳קצז.
7) שער (כג) חג השבועות בסופו.
8) לא, רע״א.
9) ראה יומא פה, ב. שבועות יג, א. רמב״ם הל׳ תשובה פ״א ה״ג.
10) שבועות שם.
11) אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳צו. סה״מ עת״ר שם ס״ע רכט-ל.
12) שמעוני – ירמי׳ רמז רנט.
13) עמוס ג, ח.
14) ירמי׳ לא, יב.
15) סה״מ עת״ר שם ע׳ ריט. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ כה-ו. לקו״ת שה״ש יא, ג – צויינו בסה״מ עת״ר שם.
16) איכ״ר פ״ד, יד.
17) ראה איכ״ר ספ״א. יל״ש ישעי׳ רמז תמה. ועוד.
18) ישעי׳ נא, יב.
19) ראה לקו״ת נצבים מה, ג ואילך. שבת שובה סה, ב ואילך. אוה״ת ואתחנן שם ע׳ ב׳רא. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳רג.
20) אמור כג, יז.
21) ראה לקו״ת ברכה צג, סע״ד ואילך. וש״נ.
22) נדרים פא, א. ב״מ פה, ריש ע״ב. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 3. וש״נ.
23) ס׳ הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
24) ואתחנן ו, ה.
25) ראה ב״ר פי״ד, ז. פי״ג, ג.
26) סה״מ עת״ר שם ע׳ ריח. ע׳ רכב ואילך. וראה גם סה״מ תר״ל ע׳ יט ואילך (צויין בסה״מ עת״ר שם). פר״ת ע׳ קמ ואילך. וראה גם ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) חיי שרה (הוספות) קכט, ד.
27) קהלת ה, ח.
28) אבות פ״ה מ״א.
29) ראה זח״ג רנז, סע״א (ברע״מ). פרדס שער (יג) השערים ספ״ו. ובכ״מ.
30) פרדס שם. שער (כג) ערכי הכינויים מערכת כל כלה.
31) ח״א קכב, א.
32) בראשית ב, טו.
33) יל״ר עה״פ. זהר ח״א כז, א. ח״ב קסה, ב. וראה תקו״ז תיקון כא (סב, סע״א). תיקון נה (פח, ב). לקו״ת שה״ש מח, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע״ב. ועוד.
34) לקו״ת קרח נב, ג.
35) שבת פח, א.
36) רמב״ם הל׳ דעות פ״ג ה״ג.
37) תצא כב, כז.
38) משלי ה, ה. וראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תקסד ואילך). ובכ״מ.
39) ראה מגילה כט, א. ספרי מסעי לה, לד. זח״א קנ, א. ובכ״מ.
40) מגילה שם.
41) ע״פ נוסח תפלת מוסף דיו״ט.
42) בשלח טו, יז-יח.
43) סה״מ עת״ר שם ע׳ רכ. שם ע׳ רכח.
44) משלי ו, כג.
45) תהלים קלט, יב.
46) שמואל-ב ז, ו.
47) שהש״ר פ״א, טז (ג).
48) סוטה ט, סע״א.
49) שמו״ר פט״ו, כו. זהר ח״א קנ, רע״א. רכה, סע״ב. רמג, סע״א. ח״ב פה, א. ח״ג מ, ב. מו, א.
50) ישעי׳ לג, כ.
51) זח״ג קלז, סע״א.
52) ראה לקו״ת ס״פ פינחס.
53) ואתחנן ו, ד.
54) רמב״ם הל׳ מלכים פי״א ה״ד.

[סה"מ אב-אלול (הוספות) ע' רנו ואילך]