בס״ד. ש״פ אחרי-קדושים, י״ג אייר ה׳תשמ״ח
הנחה בלתי מוגה
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם גו׳ לפני ה׳ תטהרו1, ומבואר ע״ז בלקו״ת פרשתנו2 (החסידישע פרשה דשבוע זה) דלפני הוי׳ פירושו למעלה משם הוי׳3. ומביא בזה, דענין התשובה הוא להשיב נפשו האלקית למקור חוצבה כמו שהיתה קודם השתלשלות וירידת המדריגות לעולם הזה להתלבש בגוף האדם הגשמי, שאז היתה כלולה במקורא ושרשא דכל עלמין אור א״ס ב״ה, אלא שלאחר ירידתה והשתלשלות המדריגות נשתנתה ממהות למהות וירדה להתלבש בגוף האדם בעולם הזה, אשר ע״כ צריך להשיבה למקורה כשהיתה ולהעלות נפשו להוי׳ להיות דבוקה באלקים חיים שתכלל באור א״ס ב״ה כבתחילה.
ויש לומר, דמה שמבאר בהמאמר דתוכן ענין התשובה הוא להשיב את נפשו למקורה, הוא גם בכדי לבאר מה שנאמר כאן (בענין התשובה) לפני הוי׳ תטהרו, למעלה משם הוי׳ כנ״ל, כי מ״ש בהמאמר דשורש הנשמה הוא באור א״ס ב״ה, יש לומר שהכוונה בזה היא לאוא״ס ב״ה שלמעלה משם הוי׳, וכיון שענין התשובה הוא להשיב את נפשו למקורה ושרשה, נמצא שענין התשובה הוא להשיב את הנפש למעלה משם הוי׳, ולכן נאמר כאן (בענין התשובה) לפני הוי׳, כי התשובה היא השבת הנפש למעלה משם הוי׳.
וביאור הענין (מה ששרש הנשמה הוא למעלה משם הוי׳) הוא, דהנה אנו אומרים4 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו׳, דהיינו שהנשמה מצד עצמה היא בבחי׳ טהורה היא, שלמעלה מאתה בראתה. והיינו דבחינה זו דטהורה היא הוא בחי׳ אלקות שלמעלה מכל ענין התהוות העולם. ולא עוד אלא שהוא גם למעלה מבחי׳ אלקות המהוה את העולם, ובזה גופא הוא למעלה גם מבחינה הכי נעלית באלקות המהוה את העולם. דהנה באלקות המהוה את העולם ישנם כמה דרגות, דישנה בחי׳ אלקות השייכת ממש לעולם, שהוא בחי׳ שם אלקים, וכמ״ש5 בראשית ברא אלקים, וישנו בחי׳ אלקות שאינו שייך ממש להעולם, שהוא בחי׳ שם הוי׳, בכל זאת גם בחינה זו יש לה איזו שייכות להעולם, שהרי נקרא הוי׳ על שם שמהוה את העולם6, וכתיב7 ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, דעשיית ארץ ושמים שייכת לא רק לשם אלקים אלא גם לשם הוי׳. ומזה נמצא, דזה שהנשמה שרשה בבחי׳ טהורה היא שלמעלה מאתה בראתה הרי זה למעלה לא רק מהעולם עצמו, ולא רק משם אלקים, אלא שהוא למעלה גם משם הוי׳, כי גם שם הוי׳ שייך לענין ההתהוות.
וביאור הענין בעומק יותר, הנה ידוע דשם הוי׳ הוא שם העצם ושם המפורש ושם המיוחד8, והיינו שהוא השם הכי נעלה, ולכן צריך לומר דזה ששם הוי׳ שייך לענין ההתהוות, הרי זה רק מפני שהוא שם בלבד ולא עצם. ובזה יובן עומק הענין מה ששורש הנשמה הוא בבחי׳ טהורה שלמעלה משם הוי׳ (השייך להתהוות העולם), דשורש הנשמה הוא בעצמותו שלמעלה מכל שמות וגילויים.
והנה ענין הנ״ל מה שמשיבים את הנפש לשרשה הו״ע של עלי׳ להנשמה. ונקודת הביאור בזה, דזה שגם לפני זה היתה הנשמה מושרשת בעצמותו, הרי זה כפי שהנשמה היא למעלה, משא״כ זה שמשיבים את הנפש אח״כ, הכוונה בזה שגם כמו שהנשמה נמצאת למטה, נשמה מלובשת בגוף, הנה גם בדרגא זו עצמה נהי׳ והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה9. והענין הוא, דהנה ענין זה דהשבת הנפש לשרשה נעשה ע״י עבודת הנשמה למטה, מה שהיא עושה דירה לו ית׳ בתחתונים10. דתוכן ענין עשיית העולם לדירה לו ית׳ הוא שגם בתחתונים יאיר עצמותו ית׳ בלי כל צמצומים, וכמו שבדירת האדם כפשוטה הרי עצם האדם דר בהדירה11, כן הוא גם בזה שהעולם נעשה דירה לו ית׳, שגם בתחתונים מתגלה עצמותו ית׳ בלי כל צמצומים, וכמ״ש12 ולא יכנף עוד מוריך ומבואר בתניא13 (ובארוכה בכמה מקומות) שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש. וע״י עבודה זו שהנשמה ממשיכה את עצמותו ית׳ למטה, הנה עי״ז נעשית עלי׳ גם בהנשמה, שמשיבים אותה לשרשה בעצמותו ית׳. ומזה מובן, דזה שהנשמה חוזרת לשרשה הרי זה כפי שהנשמה היא מלובשת בגוף, שהרי זה שהנשמה המשיכה את עצמותו הרי ההמשכה היא בתחתונים, ולכן גם השכר שמגיע להנשמה עבור עבודה זו הוא ג״כ עד״ז, להיות והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה גם בהיותה למטה, נשמה מלובשת בגוף. וזהו ענין העלי׳ שנעשה בהנשמה ע״י ירידתה בגוף, שגם בדרגא זו שהנשמה נמצאת למטה מלובשת בגוף נהי׳ אצלה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. ובעלי׳ זו ישנם שני ענינים. הא׳, דזה שגם בהיות הנשמה למטה הרי היא חוזרת להיות דבוקה בעצמותו ית׳ (והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה) הרי זה מורה על תוקף התקשרותה בעצמותו, וע״ד המבואר בתניא14 בענין החטא שגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית׳, דאמנה ואתו מורה על תוקף התקשרותה שנשאר גם בשעת החטא, ומזה מובן גם בענין ירידת הנשמה למטה, דזה שגם למטה נעשה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה הרי זה מורה על תוקף ההתקשרות דהנשמה בעצמותו ית׳. והב׳, שהעבודה הנ״ל פועלת גם על הגוף, ופעולתה בהגוף היא לא באופן שהגוף מתבטל, אלא גם כמו שהגוף נשאר במציאותו, הרי הנשמה פועלת עליו, והיינו, מה שעושה גופו טפל ונפשו עיקר15.
ויש לקשר זה עם המבואר בלקו״ת פ׳ קדושים16 (החסידישע פרשה דהסדרה השני׳ דשבוע זה) עה״פ17 כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל גו׳, דלכאורה אינו מובן, דהנה סדר הדברים הוא בסדר דהשתלשלות מלמטה למעלה, תחילה שלש שנים יהיו להם ערלים, הוא בחי׳ סור מרע, ובשנה הרביעית גו׳ קודש הילולים להוי׳ שאוכלו בירושלים כו׳18 דוגמת האכילה דשבת ויו״ט, בחי׳ עשה טוב. ואינו מובן, מה שפירות השנה החמישית מותר לאכלם בכל מקום, וגם באופן של חול. ואדרבה, רוב האכילות הם האכילות דימות החול ולא דשבתות וימים טובים. והענין בזה19, דהיתרון דשנה החמישית שהיא עבודה נעלית יותר שבכחה לברר גם את הדברים הגשמיים להיות בכל דרכיך דעהו20, ויתירה מזו, כל מעשיך לשם שמים21, שגם בהיותם מעשיך (גם כשחסר הענין דדעהו), הרי הם לשם שמים, וע״ד הנ״ל שפועל גם על הגוף להיות גופו טפל ונפשו עיקר.
ויהי רצון שע״י הדיבור בענינים אלו נבוא לקיום מצוות התלויות בארץ בפועל שזה יהי׳ לעתיד לבוא, ובתכלית השלימות שאז יהיו כל יושבי׳ עלי׳ שזה לא הי׳ גם בזמן בית שני, וגם יש לעיין האם הי׳ זה בזמן בית ראשון לאחר שגלו עשרת השבטים, משא״כ לעתיד לבוא שאז יהיו כל יושבי׳ עלי׳. ובפרט שהדיבור בענינים אלו הוא בפנימיות התורה, שהוא ענין של הפצת המעיינות חוצה, שזהו שמאמר הנ״ל בלקו״ת פ׳ אחרי וישנו בזה גם ביאור מהצ״צ22, ולאחרונה נדפס גם מאדמו״ר האמצעי23, ושייך גם לל״ג בעומר שענינו הוא גילוי פנימיות התורה24, שלכן גם השמחה שבזה היא שמחה גלוי׳, שזהו החילוק בין ז׳ באדר לל״ג בעומר, דז׳ באדר הי׳ מתחילה ענין הפכי כו׳ ורק אח״כ נעשה שמחה כו׳, משא״כ ל״ג בעומר הי׳ גם מתחילה ענין של שמחה גלוי׳25, ועוד זאת דל״ג בעומר הוא בספירת הוד שבהוד, ושבוע החמישי דספירת העומר, בחינה הכי תחתונה, והרי זה מתקשר עם בחינה הכי עליונה שלמעלה גם מגדר עליון כו׳, שמחה למעלה מכל מדידה והגבלה26, ועי״ז באים לגאולה האמיתית והשלימה, ושמחת עולם על ראשם27.
__________
1) פרשתנו (אחרי) טז, ל.
2) כה, ג ואילך.
3) שם כו, סע״ג.
4) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
5) בראשית א, א.
6) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. שעהיוה״א פ״ד (עט, רע״א). וראה זח״ג רנז, ב.
7) בראשית ב, ד.
8) ראה סוטה לח, א. סנהדרין ס, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב. פרדס שער (יט) שם בן ד׳ פ״א. מו״נ ח״א פס״א ואילך. לקו״ש חט״ו ע׳ 234. וש״נ.
9) קהלת יב, ז. וראה לקו״ת ר״פ האזינו.
10) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו. ועוד.
11) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תרעט ואילך. אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סו. וש״נ.
12) ישעי׳ ל, כ.
13) פל״ו.
14) ספכ״ד.
15) ראה תניא פל״ב.
16) כט, סע״א ואילך.
17) פרשתנו (קדושים) יט, כג.
18) שם, כד ובפרש״י.
19) ראה לקו״ש ח״ז ע׳ 137 ואילך.
20) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
21) אבות פ״ב מי״ב. רמב״ם וטושו״ע שם. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 646 בהערה ד״ה כל מעשיך לשם שמים.
22) אוה״ת פרשתנו (אחרי) ע׳ צח. (כרך ב) ע׳ תקסו ואילך. (כרך ג) ע׳ תתכז ואילך. (כרך ד) ע׳ א׳נה ואילך.
23) מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תפד ואילך.
24) ראה תו״ח שמות רחצ, ב. המשך תרס״ו ע׳ ריט. סה״מ תש״ד ע׳ 211.
25) ראה ביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תכה. ובכ״מ.
26) ראה סידור (עם דא״ח) שער הל״ג בעומר דש, א ואילך. ועוד.
27) ישעי׳ לה, י. נא, יא.
[סה"מ ויקרא ע' קצא ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ח ע׳ קלו ואילך. התוועדויות תשמ״ח ח״ג ע׳ 275 ואילך. ״קובץ י״ג אייר – ארבעים שנה״ (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ 91 ואילך.