כג) ויהי ביום השמיני – ש״פ שמיני, כ״ד ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשל״ב

בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ד ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשל״ב

הנחה בלתי מוגה

ויהי1 ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל וגו׳2, ומשמעות הענין הוא דלפי שהי׳ יום השמיני לכן היו כל הענינים האמורים בפרשה, וצריך להבין מהו ענין יום השמיני, שמצד זה דוקא היו כל הדיבורים והענינים שנאמרו בפרשה, וכמו שהקשה בכלי יקר2. ופירש בכלי יקר שמספר שמיני הוא למעלה ממספר שבעה, דשמונה הוא קודש, וכמו שכתוב בתשובת הרשב״א3, דשבעה הוא ענין שבעת ימי ההיקף ושמונה הוא שומר את ההיקף, וע״כ הוא מספר קודש, וזהו ג״כ ענין יום השמיני כו׳. והנה רש״י2 מוסיף שאותו היום נטל עשר עטרות, ואותו היום קאי על יום השמיני. וצריך להבין מה מוסיף רש״י על פירוש הכלי יקר וכו׳, וממה נפשך, אם יש בחי׳ עשר עטרות ביום זה מהו ענין ביום השמיני, ואם זהו בחי׳ שמיני מהו ענין עשר עטרות שבו. גם צריך להבין מה שמקדים קרא משה לאהרן, מהו ענין הקריאה דוקא והוה לי׳ לומר כמו בכמה מקומות ויהי ביום השמיני ויאמר משה וגו׳, ואח״כ לפרש תוכן האמירה, ומהו ענין קרא משה. גם צריך להבין מה שממשיך בהפרשה כי היום ה׳ נראה אליכם4 וכופלו עוד הפעם וירא אליכם כבוד הוי׳5 וגם מה שסיים וירא כבוד הוי׳ אל כל העם6, דמשמע דכאן נתחדש בחי׳ הראי׳ באלקות, ולכאורה הרי מצינו כבר בחי׳ ראי׳ במתן תורה שנאמר7 ויראו את אלקי ישראל וגו׳ וגם כמה פעמים לאחרי זה, וא״כ מהו החידוש שנתחדש ביום השמיני למילואים שאז הנה וירא כבוד הוי׳ וגו׳.

ויובן בהקדם מה שנת״ל8 דעם היות שישנם כמה כחות נעלים בנפש האדם ועד לכח השמיעה, שהוא כח נעלה ביותר וכדמוכח ממה שחרשו נותן לו דמי כולו9, מ״מ אינו דומה שמיעה לראי׳10, שראי׳ הוא למעלה יותר, דראי׳ מגיע בעומק הנפש יותר משאר כל הכחות וההתאמתות היא חזקה ביותר11, דמי שראה איזה דבר אי אפשר להפריך אותו ע״י קושיא וגם אי אפשר להחלישו, לפי שאומר עיני ראו, שהוא בעצמו ראה, וההתאמתות היא חזקה כל כך שגם אם ראה דבר בלי שימת לב בעת מעשה, הרי זה פועל עליו, ולכן צ״ל זהירות יתירה בכח הראי׳ כמבואר בקונטרס העבודה12 ובכמה מקומות13. ולאידך גיסא הרי כח הראי׳ מגיע למטה מטה, שתופס בדבר גשמי דוקא11, ולא בדבר רוחני. ולכאורה הרי זה דבר והיפוכו, שמצד א׳ הנה כח הראי׳ הוא נעלה ביותר, ומ״מ הוא תופס דוקא בדבר גשמי. אך באמת היא הנותנת, דלהיות שראי׳ הוא כח נעלה ביותר בנפש הרי הוא יורד למטה ביותר, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר14, ולכן הראי׳ תופסת בדבר גשמי דוקא. אך הנה כל זה הוא בכללות, אבל בפרטיות הנה כמו שישנן כמה מדריגות בשמיעה כמו״כ ישנן כמה מדריגות בראי׳, דכללות ענין החכמה הוא בחי׳ ראי׳ שלכן נקראים חכמי העדה בשם עיני העדה15. אמנם בחינה זו היא הדרגא הכי תחתונה בראי׳, דבחכמה ישנן כמה מדריגות, דישנו בחי׳ החכמה כמו שהוא לעצמו, ועד לחכם בעצם כח חכמתו, ומה שחכמי העדה נקראים עיני העדה הוא לא כמו שהם לעצמם אלא כמו שהם שייכים להזולת – לתלמידים ועד לתלמיד קטן, וגם למי שאינו תלמידו. וזהו שנקראים עיני העדה, שלא רק שהם שייכים להעדה אלא שגם יודעים מהנעשה אתם ולכן יכולים להנהיגם כו׳. ולמעלה מזה הוא בחי׳ ראי׳ שבחכמה גופא הנקראת ראי׳ דחכמה16, ולמעלה מכל זה הוא בחי׳ ראי׳ מוחשית. דעם היות שגם בחכמה ההתאמתות היא חזקה כו׳, וכמ״ש בזהר17 בעין השכל שבלבא אתחזאי כו׳, מ״מ אינו דומה להתאמתות שבראי׳ מוחשית שמגיע בעומק הנפש ביותר. ומשום זה הראי׳ תופסת דוקא בדבר גשמי כנ״ל. ומה שאמר רשב״י לר׳ חזקי׳ נושא עון חמינא18, אין זה בחי׳ ראי׳ מוחשית, דהלא זהו בהי״ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות, והרי גם נבואת משה לא היתה רק מבחי׳ אחוריים דאבא המלובשת בנצח והוד כדאיתא באגה״ק19, וא״כ מובן שלא הי׳ זה בחי׳ נבואה, ועאכו״כ שאין זה בחי׳ ראי׳ מוחשית. וזהו העילוי וההפלאה דלעתיד לבוא, שלימוד התורה של משיח יהי׳ באופן של ראי׳ מוחשית20. והחידוש יהי׳ הן בישראל שיהי׳ וראו כל בשר21 גו׳, וגם שעי״ז יהי׳ החידוש גם בכללות העולם וגם בהפרטים שבעולם, שלא רק שיהי׳ וראו כל בשר גו׳ (מין המדבר) אלא שיפעל גם במין החי וצומח ודומם. ואף שגם עכשיו ישנה בחי׳ הראי׳ אצל יחידי סגולה, ובכאו״א באופן מקיף, אבל אין זה בחי׳ ראי׳ מוחשית שיהי׳ לעתיד לבוא ע״י משיח.

והנה מעין הגילוי דלעתיד הי׳ בשעת מתן תורה22, אלא שאז הי׳ בדרך אתערותא דלעילא, בחי׳ מתנה מלמעלה לפי שעה. אבל הגילויים דלעתיד לבוא עד גם באלף השביעי תלויים במעשינו ועבודתינו דמשך כל זמן הגלות23, דע״י אתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא סטרא אחרא, עי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין24 (שהכוונה באסתלק הוא גילוי נעלה ביותר, אלא שהגילוי הוא באופן של רוממות שלכן נקרא אסתלק25). אמנם בזה גופא ישנן שתי מדריגות, דישנה בחי׳ מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת26, שהאכילה בשבת היא לפי ערך היגיעה בערב שבת שזהו עדיין בחי׳ שייכות להשתלשלות, שהרי שבת הוא א׳ משבעת ימי ההיקף. אמנם בחי׳ שמיני השומר את ההיקף הוא למעלה מהשתלשלות לגמרי, וכדוגמת ענין ספירת העומר (שהי׳ לאחרי יציאת מצרים, שאז הי׳ הגילוי מלמעלה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם), שיש בזה ב׳ בחינות כמבואר בלקו״ת27, בחי׳ שבעה שבועות תספר לך28, אך זהו מה שנמשך ע״י עבודת המטה, שזהו ענין תספרו אתם, והוא בחי׳ שבעה השייך להשתלשלות, וישנה בחינה נעלית יותר שלמעלה מספירות האדם (ז״א), והוא בחי׳ שמיני שהוא ספירת הבינה29, תספרו חמשים יום30, שגילוי עתיקא הוא בבינה31, דעם היות שבחכמה ישנו בחי׳ עתיק וכמאמר32 פנימיות אבא פנימיות עתיק, אבל גילוי בחי׳ עתיקא הוא בבינה דוקא, שהתגלות התענוג הוא כאשר ההשכלה באה לידי השגה והבנה, והוא בחינה הב׳ שבחמישים, בחי׳ שמיני שלמעלה מהשתלשלות. וזהו ענין ויהי ביום השמיני, שמיני למילואים, דבחי׳ שבעת ימי המילואים הוא בחי׳ השתלשלות ובחי׳ שמיני למילואים הוא למעלה מהשתלשלות. אך ישנו בחינה נעלה יותר והוא מה שאותו היום נטל עשר עטרות, שעם היות שבחי׳ עשר הוא בחי׳ השתלשלות, הנה הדיוק בזה הוא (עשר) עטרות, והיינו מה שאותו היום, בחי׳ שמיני למילואים, נטל בחינה שלמעלה ממנו, בחי׳ עשר עטרות.

והביאור בזה הוא דהנה אמרו רז״ל33 כל השביעין חביבין, שמשה רבינו ע״ה הי׳ השביעי לאברהם שהמשיך והוריד את השכינה מרקיע הז׳ לו׳, ומשה שהוא הי׳ השביעי וכל השביעין חביבין הורידה מרקיע הא׳ לארץ34. דהנה אברהם הי׳ מרכבה למדת החסד דאצילות35, ולכן גם עבודתו למטה הי׳ בהכנסת אורחים, אבל עיקר ענינו ועבודתו לא הי׳ להמשיך האור למטה כי אם להוסיף אורות באצילות, וכדאיתא בספר הבהיר36 מיום שבא אברהם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, וכידוע37 דאברהם אברהם פסיק טעמא בגווי׳, דזהו כמו שהוא בבריאה ועאכו״כ כמו שירד למטה יותר, וע״כ אחרי עבודתו בהכנסת אורחים שהכניס גם ערביים38 לא נשאר שום רושם למטה. אמנם משה שהוא השביעי הוריד את השכינה מרקיע הא׳ לארץ, שיש בזה שני ענינים39, א׳ דכמו שאברהם הוריד את השכינה מרקיע הז׳ לו׳ כמו״כ משה הוריד מרקיע הא׳ לארץ, אבל עיקר הענין בזה הוא שהירידה מרקיע הא׳ לארץ אין זה רק שירדה למטה יותר (כמו באברהם), אלא שעי״ז נתבטלה הגזירה דעליונים לא ירדו למטה40 וכו׳, והיינו שהשכינה תהי׳ למטה כמו שהיא למעלה, וזהו משה משה לא פסיק טעמא37 וכו׳. והכח להמשיך השכינה בתחתונים הוא מבחינה שלמעלה מעליונים ותחתונים, וע״כ מבחינה זו אפשר להיות חיבור מעלה ומטה, שיומשך השכינה למטה כמו למעלה. ולכן ניתנה התורה ע״י משה דוקא, לפי שמשה הוא מבחינה זו שלמעלה מעליונים ותחתונים, ולכן הי׳ בכחו לבטל הגזירה דעליונים ותחתונים וכו׳. ועם היות שמשה הוא בחי׳ השביעי כנ״ל, הרי בחינה זו הוא בחינה עליונה יותר שבשביעי, בחינה שלמעלה מהשתלשלות, והוא בחי׳ שמיני שיש בשביעי, ולכן אמר משה אנכי עומד בין הוי׳ וביניכם41, שלא הי׳ ממוצע המפסיק ח״ו כי אם ממוצע המחבר ישראל עם הקב״ה42, ובחינה זו המשיך למטה במתן תורה. וישנה בחינה עליונה יותר, והוא מה שהתורה היא בחי׳ חדוותא דלעילא ושעשועי דקוב״ה, וכדאיתא בזהר43 שהתורה היא חדוותא דקוב״ה ואטיילותא דילי׳ שהוא בחי׳ תענוג העצמי שלמעלה גם מבחי׳ שמיני, וגם בחינה זו נמשכה ע״י משה שהוא השביעי. ועם היות שהתורה נחלקת לששה סדרים כנגד ששה מדות, זהו רק כמו שנמשכת בהשתלשלות, אבל כמו שהיא למעלה מהשתלשלות וכו׳ היא בחי׳ שעשועים ותענוג העצמי44, וגם זה נמשך במתן תורה ע״י משה שהמשיך השכינה מרקיע הא׳ לארץ.

והנה זהו העילוי של אותו היום שבו נטל עשר עטרות, דהנה בחי׳ שמיני, עם היותו למעלה משבעת ימי ההיקף, הרי יש לו איזה שייכות להשתלשלות, דעם היות שבשבעת ימי המילואים היתה ההמשכה לא רק מז׳ מדות דאצילות אלא גם מז׳ תחתונות דעתיק, ובשמיני למילואים היתה ההמשכה מבחי׳ בינה הכוללת ג׳ ראשונות דעתיק, ולכן במצות מילה אמרו שצריך שיעבור עליו שבת אחת45 שהוא בחי׳ שמיני שלמעלה מהשתלשלות, מ״מ יש לזה איזה שייכות להשתלשלות וכו׳, ובחי׳ עשר עטרות הוא גילוי עצם הג׳ ראשונות שיתגלה לעתיד לבוא וכמ״ש46 עלי עשור ועלי נבל, דכינור של לעתיד לבוא הוא של עשרה נימין47. ואין זה סותר למה שנת״ל שבמתן תורה הי׳ גילוי בחינה זו, שהרי ידוע48 שמתן תורה לא יהי׳ עוד פעם לפי שכל הענינים כבר ניתנו במתן תורה, ויש לומר שזהו ההמשך בתניא22 לאחרי שמבאר תכלית השכר שיהי׳ לעתיד לבוא ושהתורה נקראת עוז49 וכח, וכמארז״ל50 שהקב״ה נותן כח בצדיקים לקבל שכרם לעתיד לבוא שיהי׳ הגילוי בלי שום לבוש וכמ״ש51 עין בעין יראו וגו׳, הנה לאחרי זה ממשיך וגם כבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה. שהכוונה בזה לתרץ דלכאורה מכיון שמתן תורה לא יהי׳ עוד פעם, א״כ מאין נמשך הגילוי שיהי׳ לצדיקים לעתיד לבוא, וע״ז אומר שמעין זה כבר הי׳ בשעת מתן תורה, ואדרבה מצד זה שכבר ניתן במתן תורה, לכן יש בכוחנו להמשיך הגילוי דלעתיד וכו׳ ע״י מעשינו ועבודתינו. וע״ד המבואר בכמה מקומות52 בענין ותלמודו בידו53, שע״י שיש לו תורת הנגלה עי״ז יוכל לקבל גילוי פנימיות התורה שיתגלה לעתיד לבוא. וזהו העילוי בלימוד התורה של משיח שיהי׳ בבחי׳ ראי׳ מוחשית שלמעלה מהשתלשלות לגמרי וכו׳, ולכן אף שכולם ידעו אותי54, בחי׳ עצמות ומהות, מ״מ ילמד משיח עם כ״א מישראל באופן של ראי׳ וכו׳55.

וזהו מ״ש ויהי ביום השמיני קרא משה וגו׳, שמצד בחי׳ ביום השמיני נתגלה גם בחי׳ עשר עטרות שלמעלה גם מבחי׳ שמיני, והוא גילוי עצם הג׳ ראשונות כמבואר בד״ה ויהי ביום השמיני תש״ד ותש״ה56, ולכן וירא כבוד הוי׳ אל כל העם, וע״ד שיהי׳ לעתיד לבוא שהלימוד יהי׳ באופן של ראי׳ ולכן לא יהי׳ בזה התחלקות קטנים וגדולים, והיינו לפי שהלימוד לא יהי׳ באופן של שמיעה כי אם באופן של ראי׳. ועד״ז הי׳ ביום השמיני למילואים שהי׳ ב׳ הקצוות, בחי׳ וירא כבוד הוי׳ וכו׳ בחי׳ ראי׳, והי׳ אל כל העם בשוה. ואף שעיקר גילוי בחינה זו יהי׳ לעתיד לבוא בבית המקדש השלישי שיבנה ע״י הקב״ה, וכדאיתא בזהר57 שזהו מ״ש58 מקדש אדנ-י כוננו ידיך, מ״מ מעין זה הוצרך להיות במשכן דאקרי מקדש59, בדוגמת המבואר לעיל שאף שעיקר הגילוי דראי׳ מוחשית כו׳ יהי׳ לעתיד לבוא, מ״מ מעין זה כבר הי׳ במתן תורה. וע״י הלימוד והעסק בענינים אלו דפנימיות התורה ובאורך רוחב ועומק, בחי׳ חב״ד שהוא באופן דיתפרנסון כדאיתא בזהר60, זה גופא ימהר ויוסיף גילוי המשיח ותורתו של משיח וענינו של משיח, שיבנה מקדש במקומו61 ובבית המקדש זה יתלבש הבית המקדש שלמעלה, ואז יהי׳ כינור של עשרה נימין, ואז יהי׳ אמיתית הענין דראי׳ מוחשית בישראל דעין בעין יראו, ועד״ז בכל העולם כולו במהרה בימינו.

__________

1) מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו (ד״ה הנה ישכיל עבדי דאחש״פ – סה״מ פסח ח״ב ע׳ ר ואילך). וראה ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רסט ואילך). תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 188 ואילך). תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 167 ואילך).
2) ריש פרשתנו (שמיני ט, א).
3) ח״א ס״ט.
4) ט, ד.
5) שם, ו.
6) שם, כג.
7) משפטים כד, י.
8) ד״ה הנה ישכיל עבדי הנ״ל הערה 1.
9) ב״ק פה, ב. וראה אוה״ת עקב ס״ע תרכא ואילך. ועוד.
10) מכילתא יתרו יט, ט.
11) ראה לקו״ש ח״ו ע׳ 121 ואילך. וש״נ.
12) פרק ב.
13) ראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 309 ואילך. וש״נ.
14) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
15) ראה שהש״ר פ״א, טו (ב). אגה״ק סי״ד. ובכ״מ.
16) ראה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ קמח. וש״נ.
17) ח״ב קטז, ב.
18) זח״ג קלב, ב.
19) סימן יט.
20) ראה לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ.
21) ישעי׳ מ, ה.
22) תניא פל״ו (מו, א).
23) שם רפל״ז.
24) ראה זח״ב סז, ב. קכח, ב. קפד, א. תניא פכ״ז (לד, א). תו״א ויקהל פט, ד. לקו״ת פקודי ג, א. חוקת סה, ב.
25) ראה סה״מ תש״י ע׳ 112, ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א שם.
26) ע״ז ג, סע״א.
27) במדבר י, א ואילך. ובכ״מ.
28) פ׳ ראה טז, ט.
29) זח״ג רמה, ב. תקו״ז תכ״א (סא, ב). לקו״ת שמע״צ פד, ג. ובכ״מ.
30) אמור כג, טז.
31) ראה זח״ג קעח, ב. תו״א ר״פ לך לך (יא, סע״ב ואילך). תו״ח שם פא, ב ואילך. לקו״ת ר״ה נז, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב). ובכ״מ.
32) ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
33) ויק״ר פכ״ט, יא. וראה סה״מ תש״י ע׳ 111 ואילך.
34) ב״ר פי״ט, ז. שהש״ר פ״ה, א.
35) ראה אגה״ק סט״ו. ובכ״מ.
36) סימן קצא – הובא ונתבאר בפרדס שער (כב) הכנויים פ״ד. וראה גם זח״א (בהשמטות) רסד, ריש ע״ב. סה״מ תרפ״ט ע׳ 97, ובהנסמן שם הערה 82. ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אברהם אבינו ס״א (ע׳ סו). וש״נ.
37) זח״ג קלח, א (אד״ר).
38) ב״מ פו, ב. פרש״י וירא יח, ד.
39) ראה גם סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ד.
40) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג. ועוד.
41) ואתחנן ה, ה.
42) ראה לקו״ש חי״ט ע׳ 10 ואילך. וש״נ.
43) ריש פרשתנו (ח״ג לה, ב).
44) ראה לקו״ת במדבר יז, ד ואילך. ובכ״מ.
45) ראה זהר ח״ב רנה, ב. ח״ג מד, סע״א (ברע״מ). ויק״ר פכ״ז, י.
46) תהלים צב, ד.
47) ערכין יג, ב.
48) סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קיג. עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
49) מכילתא בשלח טו, ב. וראה תו״א ר״פ יתרו.
50) סנהדרין ק, ב.
51) ישעי׳ נב, ח.
52) ראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 570 הערה 19, וע׳ 580 הערה 8.
53) פסחים נ, א. וש״נ.
54) ירמי׳ לא, לג.
55) חסר קצת. המו״ל.
56) שבהערה 1.
57) ח״א כח, א. ח״ב נט, סע״א. קח, סע״א. ח״ג רכא, א.
58) בשלח טו, יז.
59) עירובין ב, א. וש״נ.
60) תקו״ז ת״ו בסופו. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 136 הערה 35. וש״נ.
61) רמב״ם הל׳ מלכים ספי״א.

[סה"מ ויקרא ע' קה ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ב ע׳ 167 ואילך.

סגירת תפריט