בס״ד. מוצאי ש״פ נשא, י״ב סיון ה׳תשל״ח
הנחה בלתי מוגה
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו׳1, ועל ידו נמסרה לכל הזמנים עד סוף כל הדורות. וידוע דיוק רבינו נשיא דורנו כ״ק מו״ח אדמו״ר (במאמרו ד״ה זה2), דהנה כללות המסירה דתורה נקראת בשם נתינה, מתן תורה, ולכן קבעו בנוסח התפילה דשמונה עשרה (דחג השבועות) זמן מתן תורתנו, וכן נוסח ברכת התורה הוא ונתן לנו את תורתו וחותמים נותן התורה, וצריך להבין מפני מה אומר כאן משה קיבל תורה מסיני ולכאורה הוה לי׳ לומר הקב״ה נתן את התורה למשה או מסיני ניתנה תורה למשה וכיו״ב. ועוד צריך להבין, דהנה חשיב כאן ענין ואופן מסירת וקבלת התורה בהשתלשלותה מדור לדור (לכלל ישראל ולכאו״א מישראל), דבתורה שבכתב נזכרות המצוות בקיצור וברמז ורק בתורה שבע״פ מבוארות כל המצוות בפרטי דיניהן כהלכתן, וע״ז מבאר שכל פרטי הדינים הם בקבלה איש מפי איש ממשה רבינו שקיבל את התורה מסיני. וא״כ לכאורה היו צריכים לקבוע משנה זו בתחילת תורה שבע״פ, בתחילת המשניות (היינו במשנה הא׳ שבמסכת הא׳ שבסדר הא׳), להודיענו את מסורת וקבלת התורה מדור לדור, ולמה קבעוה בתחילת מסכת אבות שהיא כמה וכמה מסכתות לאחרי תחילת המשניות.
ומבאר בזה3, דדוקא במסכת זו דרוב עסקה הוא בעניני המדות להרחיק את המדות הבלתי טובות ולהקנות את המדות הטובות [וכדאיתא בגמרא4 שבמסכת זו מדובר אודות מילי דחסידותא], הנה כאן דוקא קבעו משנה זו דמשה קיבל תורה מסיני, וכמבואר במפרשי המשנה5 שזהו לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו מסיני. פירוש, שלא נאמר שמכיון שהתנאים הי׳ שכלם זך וברור הנה מצד שכלם וסברתם המציאו הוראות אלו שבמסכת זו, אלא שגם ענינים אלו קיבל משה מסיני ומסרם ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, והם אמרו העמידו תלמידים הרבה1, שעי״ז באו כל ענינים אלו במסכת אבות.
והנה מכיון שענין זה דמשה קיבל תורה מסיני הי׳ בשעת מתן תורה, צריך לומר שענין הנ״ל (השייכות למסכת אבות) שייך לכללות הענין דמתן תורה. ויש לבאר הקשר בדרך אפשר, ע״פ המבואר בכמה מקומות6 בענין החידוש שבמתן תורה לגבי עבודת האבות. דלכאורה צריך להבין החידוש דמתן תורה, שהרי קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה7, ומסרה ולימדה לבניו ולביתו אחריו כמ״ש8 למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, וכן אמרו רז״ל9 אברהם זקן ויושב בישיבה הי׳ וכן יצחק ויעקב, ומימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, אפילו במצרים, ומהו החידוש דמתן תורה. ובפרט שבעת מתן תורה היו ניסים גדולים ונפלאים, עד שוירד ה׳ על הר סיני גו׳10, שזהו ענין שלא הי׳ אף פעם דוגמתו, עד שידוע המאמר11 שמתן תורה לא יהי׳ עוד הפעם, שמזה מובן שהי׳ אז שינוי עיקרי. והביאור בזה6, דהחידוש דמתן תורה הוא, שאז תחתונים יעלו למעלה ע״י12 שעליונים ירדו למטה ואני המתחיל כו׳13, היינו שבמתן תורה נפעל שיהי׳ אפשר לשנות את הדברים הגשמיים שבעולם הזה. כי כל העבודות שלפני מתן תורה פעלו רק ברוחניות, אבל לא שינו את מציאות הדבר הגשמי בעולם הזה. וזהו מה שאברהם אבינו כשרצה להשביע את אליעזר בשבועה בנקיטת חפץ14, אמר לו15 שים נא ידך תחת ירכי, כי זה הי׳ החפץ של קדושה היחיד, אע״פ שקיים כמה וכמה מצוות וכו׳, ועד שנקרא אברהם אוהבי16, ועמד בכמה נסיונות, וקיים מצות הכנסת אורחים כפשוטה, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו17. ואעפ״כ, הנה כל פעולותיו לא שינו את הדבר הגשמי (שבו היתה הפעולה), כי הפעולות היו רק ברוחניות, ולא בנוגע להגשמיות והחומריות שבעולם הזה. משא״כ לאחר מתן תורה התחיל סדר העבודה שהתחתונים יכולים לעלות בדרגא של עליונים, ועד שעושים מדבר החומרי דבר גשמי, ומדבר גשמי ענין של קדושה עם כל הדברים והענינים הקשורים לזה. וענין זה הוא לא רק במעשה המצוות, אלא גם בהעבודה דוכל מעשיך יהיו לשם שמים18 ובכל דרכיך דעהו19. דאף שלכאורה דברים אלו (מעשיך ודרכיך, כאשר הם באופן של לשם שמים ודעהו) אין בהם גדרי קדושה, אפילו לא תשמישי קדושה וכו׳, מ״מ, מכיון שעל ידם נתקיים הציווי והפסק דין דכל מעשיך יהיו לשם שמים, עאכו״כ20 בכל דרכיך דעהו, הנה מזה גופא מובן שנעשה שינוי בדבר הגשמי, ועד שידוע פתגם אדמו״ר הזקן21 שהקב״ה נותן לבנ״י גשמיות ובנ״י עושים מהגשמיות רוחניות (אַז דער אויבערשטער גיט אידן גשמיות און אידן מאַכן פון די גשמיות רוחניות). וזהו הקשר דמתן תורה למסכת אבות דוקא, כי במסכת זו מדובר אודות מילי דחסידותא (לפנים משורת הדין), שגם זה נעשה דבר משנה, וע״ד דין ממש, שהוא ע״ד ההנהגה דכל מעשיך (שלך, חול) לשם שמים ובכל דרכיך דעהו כו׳.
ויובן כל זה בהקדם עוד דיוק בדברי המשנה הנ״ל, דלכאורה אינו מובן למה מדייק כאן שמשה קיבל תורה מסיני, דלכאורה מה שנוגע כאן הוא שהקב״ה נתן (בזמן מסויים) את התורה באופן של מתנה, שזהו הפירוש (הב׳) דמתן תורה, שניתנה לא רק באופן של נתינה (כפירוש הא׳) דכל הנותן בעין יפה הוא נותן22, אלא באופן של מתנה, והמתנה היא חמדה גנוזה וכו׳23. ולמה מדייק כאן שמשה הוא שקיבל את התורה מסיני.
והענין הוא, כמבואר בהמשך תער״ב24, דמשה רבינו הוא בחי׳ החכמה. והנה החכמה ענינה הוא אור, עד שהחכמה נקראת אור בלי כלי כי הכלי שלה הוא במדריגת האור (שזהו א׳ הפירושים באיהו וחיוהי חד25, דקאי על ספירת החכמה)26. וכיון שמשה רבינו ע״ה הוא בחי׳ החכמה, לכן משה קיבל תורה מסיני, דבתורה שבכתב מאיר האור דחכמה עילאה, ועד שמקיצור הדבר שבתורה שבכתב ידע כל פרטי דיני המצוה, וכמו בפסוק וקשרתם27 ידע כל פרטי מצות תפילין וכהאי גוונא, כי מכיון שהי׳ כלי לגילוי החכמה, לפיכך ראה כל דבר באופן ברור, כי אור החכמה הוא בבחי׳ אור ברור. ואף שמצות תפילין היא מהדוגמאות המובאות בכמה מקומות28 בתור הסברה למה שצריכים לתורה שבע״פ הנקראת תורת אמך29, כי היא בדוגמת האם שבה מקבל הולד את ציור האיברים שלו עם כל הפרטים30, שעד״ז הוא במצות תפילין שפרטי הדינים שבה יודעים רק מתורה שבע״פ, אמנם משה רבינו ע״ה שהי׳ כלי לגילוי אור החכמה כנ״ל, ראה בגלוי בכל עניני תורה שבכתב (החל מעשרת הדברות) את כל הפרטי דינים שבתורה שבע״פ, לפי שהתורה היתה אצלו באופן דתורה אור31, בגלוי, בחי׳ חכמה עילאה, ששם הידיעה היא למעלה גם מראיית עיני השכל, אלא היא ראי׳ אמיתית הנקראת ראיית החכמה (כמבואר בארוכה בהמשך הנ״ל שם).
וממשיך בההמשך שם, אמנם גם פרטי המצוות נאמרו למשה מסיני כו׳ והן ההלכות פרטיות שנאמרו למשה בע״פ שהן ג״כ מגילוי אור החכמה בבחי׳ אור ברור כו׳, היינו דנוסף לזה שכל פרטי הדינים שבתורה שבע״פ הם כלולים בתורה שבכתב [וע״ד מה דאיתא בגמרא32 דאילפא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר׳ חייא ור׳ אושעיא ולא פשטינא לי׳ ממתניתין כו׳, היינו דליכא מידי בברייתא שאינם נרמזים במשנה, שעד״ז הוא בנוגע לכל פרטי הדינים שבתורה שבע״פ, שהם כלולים ונרמזים בתורה שבכתב], ומכיון שאצל משה רבינו ע״ה הי׳ הכל בבחי׳ חכמה ואור, הנה כל התורה שבע״פ היתה אצלו בגילוי בתורה שבכתב, הנה עוד זאת שגם פרטי המצוות עצמן עד כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה בסיני33 [וזהו מ״ש34 את כל הדברים האלה לאמר, וכמו שהובא לעיל35 מהמדרש36 שכל הנביאים קיבלו נבואתן מסיני, ואף החכמים כו׳ כאו״א קיבל את שלו מסיני, ואפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב״ה למשה באותה שעה], וזהו ג״כ מגילוי אור החכמה בבחי׳ אור ברור. והענין הוא, כמבואר שם, דמה שנמשך מתורה שבכתב (חכמה עילאה) לתורה שבע״פ (חכמה תתאה) הוא מבחי׳ המדות שבחכמה, וזהו שאמרו37 אורייתא מחכמה נפקת, דשרש התורה הוא בבחי׳ חכמה, אבל לשון נפקת הוא שיצאה בגילוי מהעלם דחכמה עילאה כו׳, והן בחי׳ מדות שבחכמה שהן בחי׳ הגילוי כו׳. והענין הוא, דכאשר המדות הן בבחי׳ החכמה הרי אינם בבחי׳ מציאות מדות עדיין, וכשנמצאים למטה יותר, נפקת, אז הם בבחי׳ מציאות מדות. והן בחי׳ ששה מדות שבחכמה שנמשכו בבחי׳ מלכות שנקראת חכמה תתאה כו׳, והן שיתא סדרי משנה מששה מדות שבמלכות שמאיר בהן מבחי׳ ו׳ קצוות דאבא כו׳ [וכמבואר בכמה מקומות38 דו׳ סדרי משנה נמשכין מששה מדות שלמעלה (וכמובן בתניא בהגה״ה הב׳ שבסוף פרק מ׳ שבעולם היצירה39 הן גופי ההלכות שבמשנה, והוא אות ו׳), דסדר זרעים הוא כנגד ספירת החסד ועד״ז שאר הסדרים] (וקודם חתימת המשנה ע״י רבינו הקדוש היו ת״ר סדרי משנה40, והוא התכללות עוד יו״ד מיו״ד כו׳ שהיא שלימות גדולה יותר). וכל זה הוא בבחי׳ חכמה ברורה מבחי׳ המדות שבחכמה.
והנה ענינים אלו מסר משה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה ועד הזוגות הי׳ הכל מה שבא בקבלה מפי משה הלכה ברורה בגילוי אור החכמה, ולכן הי׳ הכל בבירור גמור בלי שום בלבול ותערובות ובלי מחלוקת כלל, ורק הזוגות חלקו בדבר א׳ כדאיתא במשנה פ״ב דחגיגה41. כי לפני זה הי׳ גילוי אור החכמה הנקרא עץ החיים אפילו לגבי ענין הבינה, כי לית תמן לא קושיא כו׳ ולא מחלוקת כו׳42, ואדרבה והחכמה תחי׳ כתיב43, היינו שאין לחכמה שום ענינים (חכמה פאַרמאָגט ניט און האָט ניט קיינע ענינים) המורים על היפך החיות והגילוי והאור, ולפיכך הי׳ הכל בבירור כו׳. וגם אח״כ נמשך כן עד רבינו הקדוש. וזהו גם ענין ומסרה ליהושע דקאי על הסמיכה שהסמיך משה את יהושע כו׳, והיינו שהנסמך יש בו כח החכמה מבחי׳ משה כו׳, ואח״כ הי׳ ענין הסמיכה בכל דור, וכמו״כ בהתנאים [שלכן נקראים בשם רבי (בתוספת יו״ד) המורה על המשכת החכמה44], ועד כפי שמביא שם45 דאיתא במ״א דעד רב ושמואל הי׳ גילוי אור החכמה.
ובזה יובן מה שענינה של תורה שבע״פ הוא בפסקי דינים בנוגע לפועל ממש. כי ספיקות ושקלא וטריא ומחלוקת שייכים דוקא כאשר אין זה קשור עם עץ החיים. משא״כ כשנמשך מבחי׳ החכמה, מחכמה נפקת, הנה מזה באים פסקי דינים בהששה סדרים, ע״י שעוברים לפני זה את הת״ר סדרים (תכלית השלימות שבזה, כנ״ל), ומזה נמשך אח״כ לכל הפסקי דינים בכל הזמנים שכולם באים מגילוי אור החכמה, וכדאיתא בהלכות תלמוד תורה46 שבזמן הזה כל ההלכות פסוקות בכלל משנה יחשבו, היינו שיש להם תוקף של דבר משנה, כיון שנתקבלו ברוב תפוצות ישראל.
וע״פ כל הנ״ל יובן מה שמשנה זו באה בתחילת מסכת אבות דוקא. כי במשנה זו (משה קיבל תורה מסיני כו׳) מבואר דמסירת התורה היא מבחי׳ משה, בחי׳ החכמה, ללמטה ממנה, ומכיון שהמשכת תורה שבע״פ מהחכמה היא ע״י מדות שבחכמה דוקא (שזהו ענין אורייתא מחכמה נפקת, וכנ״ל שמבחי׳ מדות שבחכמה נמשך בהששה מדות כמו שהם במציאות מדות), לכן באה המשנה דמשה קיבל תורה מסיני בריש מסכת אבות, כי עיקר קבלת התורה הי׳ על מנת שיהי׳ ומסרה כו׳, היינו שיומשך בתורה שבע״פ בפסקי דינים הקשורים במעשה בפועל, עד שעי״ז יהי׳ בירור וזיכוך המדות הטבעיות שזהו תכלית הכוונה. וזהו גם הקשר עם כללות הענין דמתן תורה, שענינו לפעול שינוי למטה דוקא, שלא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות47.
ובזה יובן גם מנהג ישראל ללמוד פרקי אבות לפני זמן מתן תורתנו48, כי צריך שתהי׳ (עכ״פ באופן האפשרי) האתערותא דלתתא שהביא להאתערותא דלעילא דוירד ה׳ על הר סיני, שאז משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו׳, ע״י המדות שבחכמה עד שכל דיני התורה יהיו באופן דנפקת. ולכן מנהג ישראל (תורה הוא49) ללמוד פרקים אלו בין פסח לעצרת כהקדמה לזמן מתן תורתנו, ואח״כ מקבלים התורה בשמחה ובפנימיות50, ואח״כ ״יש נוהגין כך (לומר) כל שבתות הקיץ״48, היינו שלומדים אח״כ באופן מחודש כל הענינים דמשה קיבל תורה מסיני עם ההתחלה וההדגשה שמשה קיבל התורה, היינו שהתורה נמשכת מבחי׳ החכמה עץ החיים למטה מטה עד למעשה בפועל שהמעשה הוא העיקר51 בעולם העשי׳ הזה. ועי״ז נהי׳ תחתונים יעלו למעלה ועליונים ירדו למטה. ועד שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכמ״ש52 חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות53. היינו שכאו״א העוסק בתורה נהי׳ במעמד ומצב דבן חורין, ואח״כ ממשיך ענין זה בסביבתו, בדוגמת המדובר לעיל שלא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, וזוהי כל הכוונה בירידת הנשמה למטה לתקן נפשו הבהמית וגופו וחלקו בעולם, ולעשות מהם דירה לו ית׳. ובגלוי יהי׳ כל זה (שכבר הי׳ מעין זה בשעת מתן תורה54, אבל בגלוי בשלימות יהי׳) בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, כמבואר בתניא פל״ז בארוכה, שאז יקויים מ״ש55 ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר.
__________
1) אבות פ״א מ״א (שלומדים בשבת זו).
2) סה״מ תש״ב ע׳ 109 ואילך. וראה גם ד״ה זה תשד״מ (לקמן ע׳ עג ואילך).
3) סה״מ תש״ב שם ריש ע׳ 110.
4) ב״ק ל, א.
5) רע״ב. הובא בסה״מ שם.
6) ראה לקו״ש ח״א ע׳ 40 ואילך. ח״ה ע׳ 79 ואילך. ע׳ 88 ואילך. חט״ז ע׳ 213 ואילך. וש״נ.
7) יומא כח, ב. קידושין פב, א (במשנה). וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 200. וש״נ.
8) וירא יח, יט.
9) יומא שם.
10) יתרו יט, כ.
11) סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קיג. עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
12) ראה לקו״ש ח״ח ע׳ 23.
13) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
14) שבועות לח, ב. שו״ע חו״מ ספ״ז סי״ג-טו.
15) חיי שרה כד, ב.
16) ישעי׳ מא, ח.
17) שבת סג, א. וש״נ.
18) אבות פ״ב מי״ב. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 646 הערה ד״ה כל מעשיך לשם שמים.
19) משלי ג, ו. רמב״ם וטושו״ע שם. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
20) ראה לקו״ש ח״י ע׳ 104. וש״נ.
21) ״היום יום״ כז טבת. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ חי״א ע׳ לד. וש״נ.
22) ב״ב נג, א.
23) שבת פח, ב.
24) ח״ג ע׳ א׳שעז ואילך.
25) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
26) ראה לקו״ת מטות פז, סע״ד. אוה״ת וארא ע׳ קנ-קנא. סה״מ תרע״ח ע׳ שסו. סה״מ דברים ח״א ע׳ קצא. ובכ״מ.
27) ואתחנן ו, ח. עקב יא, יח.
28) אגה״ק סכ״ט (קנ, ב ואילך). סה״מ תרפ״א ע׳ שלו (תשי״א ע׳ 333). תש״י ע׳ 261.
29) ל׳ הכתוב – משלי א, ח. וראה בהנסמן בסה״מ תש״י שם. אגה״ק שם.
30) סה״מ תרפ״א (תשי״א) שם. וראה גם לקו״ת שמע״צ פה, ב. אוה״ת יתרו ע׳ תתקלו. ועוד.
31) ל׳ הכתוב – משלי ו, כג.
32) תענית כא, א.
33) נסמן בלקו״ש ח״ד ע׳ 1088.
34) יתרו כ, א.
35) ד״ה וידבר אלקים דיום ב׳ דחה״ש (סה״מ שבועות ס״ע שפד-ה).
36) שמו״ר פכ״ח, ו. פמ״ז, א.
37) זח״ב קכא, א.
38) ראה אוה״ת במדבר ע׳ עח. ובכ״מ.
39) ראה תקו״ז ת״ו.
40) חגיגה יד, א. וראה תשובות הגאונים – שערי תשובה ס״כ. מח״ו ע׳ 484.
41) טז, סע״א. וראה פרש״י תמורה טז, רע״א.
42) זח״ג קכד, ב. הובא ונתבאר באגה״ק סכ״ו.
43) קהלת ז, יב.
44) ראה מאו״א אות ר׳ ס״ז. הובא ונת׳ באוה״ת ואתחנן ע׳ עו.
45) ריש ע׳ א׳שפ. ע׳ א׳שפה.
46) לאדה״ז – פ״ב ה״א. וש״נ.
47) ב״ר פמ״ד, א. תנחומא שמיני ז.
48) סידור אדה״ז לפני פרקי אבות. וראה שיחת ש״פ נשא תשמ״ז (התוועדויות ח״ג ע׳ 460-61).
49) ראה ירושלמי פסחים פ״ד ה״א. תוד״ה נפסל – מנחות כ, ב. ובכ״מ.
50) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
51) אבות פ״א מי״ז.
52) תשא לב, טז.
53) אבות פ״ו מ״ב.
54) ראה תניא פל״ו (מו, א).
55) ישעי׳ מ, ה.
[סה"מ ימי הספירה ע' סז ואילך]
י״ל בסה״מ תשל״ח (קופּיר) ע׳ 362 ואילך.