בס״ד. ל״ג בעומר ה׳תשל״ח

הנחה בלתי מוגה

תניא¹ אמר ר׳ יוסי זימנא חדא הוה צריכה עלמא למיטרא, הלכו התלמידים לגבי׳ דר׳ שמעון (דסתם ר׳ שמעון הוא רשב״י²) כו׳, פתח ואמר שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כו׳³, וע״י שדרש להם בפסוק זה ירד מטר כמובן מהמשך הסיפור בזהר שם. והנה כל עניני התורה, כולל סיפורי התורה⁴, הם הוראה בעבודת האדם לקונו⁵ (דאני נבראתי לשמש את קוני⁶), עד להוראה במעשה בפועל שהמעשה הוא העיקר⁷. ולפי זה צריך להבין מהי ההוראה מסיפור זה בעבודת כאו״א, גם בדורנו זה ובחוץ לארץ. עוד צריך להבין בסיפור זה, מדוע הוצרכו התלמידים לבוא אל רשב״י וכו׳ ורק אז אמר תורה ופעל ירידת המטר, והרי אפילו כאו״א מישראל משתדל לעשות מה שביכולתו בנוגע לענינים שהם לטובת היחיד או הרבים, עאכו״כ תנאים ואמוראים, ובפרט רשב״י שאמר יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין⁸, הרי ודאי עשה כל מה שביכולתו להיטיב לכלל ישראל, ומדוע כאשר הי׳ העולם צריך למטר (והי׳ ביכולתו לפעול שירד מטר, וכמו שרואים שאח״כ פעל זה, ואעפ״כ) הי׳ צריך להמתין עד שיבואו התלמידים אליו, ורק אז אמר תורה עה״פ הנה מה טוב גו׳, ואז ירד מטר. וגם צריך להבין, מהו הקשר של הפסוק הנה מה טוב גו׳ עם ירידת המטר, דלכאורה פסוק זה מדבר אודות הנהגת האדם בינו לבין חבירו, שבת אחים גם יחד, ומהו הקשר לירידת המטר. וגם צריך להבין השייכות דכללות ענין זה לרשב״י והחבריא דילי׳. דהנה אצל רשב״י וחביריו היתה תורתם אומנתם⁹, וכמאמר רשב״י בברכות¹⁰ אפשר אדם חורש כו׳ וזורע כו׳ תורה מה תהא עלי׳ אלא כו׳ מלאכתן נעשית ע״י אחרים. וא״כ הרי הענין דירידת המטר השייך לעבודת האדמה אינו שייך לכאורה לרשב״י וחביריו. וכמובן גם מפרשת השבוע, דכתיב בה¹¹ שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו׳ ובשנה השביעית שבת שבתון יהי׳ לארץ שבת לה׳ גו׳, ומבואר בספרי טעמי המצוות¹² טעם מצוה זו, שבשנה השביעית כששובתים מעבודת האדמה, מוסיפים בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז. שמזה מובן שבמשך השש שנים הנה ע״פ תורה עבודת האדמה היא הענין הבא בזמן של לימוד התורה. ובפרט ע״פ מאמר רשב״י הנ״ל דאפשר אדם חורש כו׳ תורה מה תהא עלי׳, שמזה מובן שעבודת האדמה ולימוד התורה הם בסתירה זה לזה. ולפי זה צריך ביאור מדוע דוקא תלמידי רשב״י הם שהלכו לפעול שירד מטר (כאשר הוה צריכה עלמא למיטרא), ורשב״י הוא שהביא ירידת המטר ע״י אמירת תורה.

אך הענין הוא (כמובן מדרושי רבותינו נשיאינו¹³), דהנה פסוק זה דהנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד קאי על תחילת סדר ההשתלשלות שהם העשר ספירות. דמה טוב קאי על ספירת החכמה כידוע שמ״ה הוא בחי׳ החכמה (הנקראת חכמה, כ״ח מ״ה) וגם טוב הוא חכמה. ומה נעים קאי על ספירת הבינה, דבבינה הו״ע הנועם (ומ״ש ומה נעים, כי בבינה ישנו גם הענין דמ״ה, כמאמר¹⁴ וחכם בבינה (ככל הפירושים שבזה¹⁵)), שבת אחים הוא ז״א, וגם מרבה את ספירת המלכות. ובכללות יותר, הנה שבת אחים קאי על ז״א ומלכות. וע״ז מסיים דכל ספירות אלו הם באופן דיחד, היינו שכולם הם ביחודא שלימתא.

והנה כאשר כל הספירות הם באופן של יחוד, יחוד חכמה ובינה, ואח״כ יחוד זו״נ, עד שכל הספירות הן באופן דיחד, הנה זהו תכלית השלימות שבספירות. ומזה נמשך אח״כ לכל סדר ההשתלשלות עד לעולם התחתון שאין למטה ממנו, ובלשון התניא¹⁶ שנשתלשלו מהם (מהספירות), שבכל מקום נעשה יחוד המשפיע והמקבל, וכמ״ש בנבואת ישעי׳¹⁷ כן יהי׳ דברי אשר יצא מפי גו׳ (שמשפיע למטה), עד שנמשך בירידת הגשמים כפשוטה כמ״ש שם¹⁸ כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים גו׳ הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, שענין זה (והולידה והצמיחה) הוא התכלית דירידת הגשמים כמ״ש¹⁹ ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה גו׳.

ובזה יובן מה שע״י שדרש להם בפסוק הנה מה טוב גו׳, עי״ז ירד מטר. דהנה כתיב²⁰ זאת התורה אדם, היינו דבתורה ישנם כל הענינים המתאימים לעניני האדם וצרכיו, שמזה מובן שבתורה ישנו הענין המתאים לירידת הגשמים בשדה של האדם, ומענין זה שבתורה משתלשלת ירידת הגשמים למטה. וע״פ מה שנת״ל שענין ירידת הגשמים למטה נמשך מיחוד הספירות למעלה, מובן, שהפסוק שבתורה המדבר על שלימות היחוד שבספירות הוא הפסוק השייך לירידת הגשמים למטה. וזהו מה שע״י שאמר רשב״י תורה על פסוק זה (הנה מה טוב ומה נעים גו׳) שבו מדובר בענין היחוד שבספירות כו׳, הנה עי״ז נמשך אח״כ לכל סדר ההשתלשלות, עד לירידת הגשמים בעולם העשי׳ הגשמי.

והנה, כאשר צריך להמשיך ענין חדש בתורה, מובן שצריך ע״ז תוספת השפעה מלמעלה. ובפרט כאשר ענין זה שבתורה קשור עם ענין היחוד, דע״פ המבואר באגה״ק²¹ מובן שבשביל ענין היחוד צריך להמשכה והשפעה מאין סוף. וכמובן גם מזה שע״י ענין היחוד בא ענין ההולדה, דמוליד פירות ופירי פירות עד א״ס, שלזה צריך להמשכה מכח הא״ס, כמבואר בארוכה בהמשך כל הנהנה (תרנ״ב)²². ומזה מובן בענין היחוד דספירות, שצריך שיומשך בספירת החכמה מספירת הכתר שלמעלה ממנה, ולמעלה יותר מפנימיות הכתר [וזהו מ״ש הנה מה טוב גו׳ גם יחד, דתיבת גם מורה על תוספת ההשפעה מלמעלה בשביל היחוד, יחד]. והנה כתיב²³ זכר ונקבה ברא אותם ואח״כ ויברך אותם אלקים גו׳, היינו שדוקא כאשר ישנו גם מקבל (נקבה), הנה אז דוקא באה ברכה שהיא ברכה עד אין סוף כמובן מפשטות הכתובים. ומזה יובן גם בעניננו, דבשביל שתומשך תוספת השפעה בהמשפיע כדי שיוכל להשפיע צריך להעלאת המקבל אליו.

ובזה יובן מה שתלמידי רשב״י באו אליו כו׳, כי דוקא ע״י שהתלמידים שהם המקבלים באו אליו ומשתוקקים ומבקשים שיושפע להם מבחי׳ החכמה (שנמשכת אליהם ע״י רשב״י), הנה ע״י ההתקשרות וההתחברות של המקבל בהמשפיע, התלמיד בהרב, עי״ז נוסף עילוי בהמשפיע עצמו. ועד״ז בעניננו, שע״י שבאו התלמידים אל רשב״י נעשה עילוי ברשב״י עצמו. ולכן דוקא כאשר באו התלמידים אל רשב״י, שאז נוסף עילוי והמשכה מבחי׳ א״ס ברשב״י [ובספירות הו״ע המשכת הכתר בחכמה, כנ״ל], הנה דוקא אז בא גילוי חדש בתורה בפירוש הענינים דהנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, ועי״ז נמשך גם בעולם הזה התחתון בירידת המטר כפשוטה, ועד בעולם כשהוא במעמד ומצב שאף הוא צריך למטר אין המטר יורד (שזה מורה על גודל הירידה).

וזהו גם הביאור בכללות הענין שבכל מקום שמדובר אודות מעלת רשב״י, הרי זה קשור עם רשב״י וחבריו, היינו רשב״י ותלמידיו שהם במעמד ומצב שנקראים חבריו (וכדאיתא בכמה מקומות בזהר שרשב״י קרא לתלמידיו חבריא או חברותא וכו׳), כי זה מורה על החיבור שלהם, שעי״ז בא אח״כ היחוד, שעי״ז ישנה המשכה והשפעה בבחי׳ א״ס.

ומזה יובן גם ההוראה מסיפור זה בעבודת האדם לקונו, שצריך להיות חיבור כל הכחות שלו עד לאופן של יחוד, שזה בא ע״י שכח אחד (התחתון) בנפשו בטל לכח שני (העליון) שאז ישנו הענין דחברותא. ועד״ז בכללות עם ישראל, שצ״ל ואהבת לרעך כמוך²⁴ שהוא כלל גדול בתורה²⁵ כמאמר ר׳ עקיבא רבו של רשב״י. וכידועה ההשתדלות דרשב״י בנוגע לטובת העולם, וכמובן גם מסיפור הנ״ל (כפשוטו) שאפילו כשהעולם הוא במעמד ומצב שהוא צריך למיטרא והמטר אינו בא, מ״מ השתדל רשב״י לטובת העולם. שזהו ג״כ תוכן מאמר רשב״י יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, ובפרט שהכריז זה בגלוי ופרסמו בתורה, שהתורה היא נצחית²⁶ על כל הדורות כולם. ועד שידוע הפירוש²⁷ במאמר רז״ל²⁸ כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, דבשעת הדוחק, כולל (ובפרט) הדוחק שבזמן הגלות, ובפרט בהזמן דעקבתא דמשיחא, הנה אז כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו, שהרי התורה היא נצחית על כל הדורות כולם. ובפרט ע״פ מה שאמר רשב״י⁸ שאם הי׳ עמו בצירוף עוד צדיק א׳ הי׳ יכול לפטור את העולם כולו מן הדין מיום שנברא העולם עד סופו, שמזה מובן, דגם כאשר ישנו איזה קא סלקא דעתך ששייך ענין של דין, הרי רשב״י פוטר אותו מן הדין, דדברי צדיקים קיימים לעד²⁹, וה״לפטור״ הוא בתכלית השלימות, כיון שנאמר ע״י רשב״י.

וכיון שצ״ל ה״לפטור מן הדין״ בתכלית השלימות, הרי כל הענינים שיכולים לפעול אותם ע״י קו הדין (ח״ו), פועלים אותם ע״י קו השמחה. ובדוגמת מאמר נשיא דורנו³⁰, שהענינים שפועלים בראש השנה ע״י עבודת ראש השנה (קו המרירות), פועלים אותם בשמיני עצרת ושמחת תורה ע״י קו השמחה בכלל. ובפרט ע״י שמחת התורה, ובשמחת תורה גופא – ע״י השמחה השוה בכל אחד מישראל, שזהו הריקוד דהקפות, שרוקדים עם הספר תורה כפי שהיא כרוכה ומכוסה במפה³¹. שבשמחה זו כולם שוים, מחוטב עציך עד שואב מימיך³². ועי״ז פועלים, כאמור, את כל הענינים, שמתקנים את הענינים הדורשים תיקון ומילוי שהי׳ חסר ח״ו, ויתירה מזו, שפועלים גם ענין השלימות הנרמזת (ונפעלת) גם בשנת העיבור. ויתירה מזו, עי״ז נהי׳ האתר שלים³³, שאז נמשכת האתערותא דלעילא הבאה לאחרי האתערותא דלעילא שע״י האתערותא דלתתא, כמבואר בלקו״ת שיר השירים³⁴.

ולהיות שהעבודה היא בקו השמחה, הרי שמחה פורץ גדר³⁵, היינו שפורץ כל הגדרים והמדידות והגבלות שבהנהגת האדם בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ועי״ז פועל פריצת כל המדידות והגבלות שבטבע, שיהי׳ רוב השפעה בבני חיי ומזוני, ובכולם רויחי. ועד שיעלה הפורץ לפנינו³⁶, ע״י האי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו׳ שיפקון בי׳ ישראל מן גלותא ברחמי³⁷, וע״י הפצת המעיינות חוצה, מעיינות הרשב״י, ומעיינות הבעש״ט – תורת החסידות הכללית, ומעיינות כ״ק אדמו״ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, פוסק בנגלה דתורה ופוסק בנסתר דתורה, עד לפסק דין באופן של חסד וטוב הנראה והנגלה. ועי״ז יהי׳ אתי מר דא מלכא משיחא³⁸, שגם זה קשור עם רשב״י, כדאיתא בזהר³⁹ שלא יהא דרא כדרא זה (דור הרשב״י) עד דרא דייתא מלכא משיחא. ובעגלא דידן ובקרוב ממש, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ומלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים⁴⁰, וילמד תורה את כל העם כולו⁴¹, ובקרוב ממש.

__________

1) זח״ג נט, ב.
2) פרש״י ד״ה משמו – שבועות ב, ב. הקדמת הרמב״ם לפיהמ״ש שלו ד״ה הפרק הששי.
3) תהלים קלג, א.
4) ראה זח״א רא, א. ח״ג קנב, א.
5) ראה זח״ג נג, ב. וראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק).
6) משנה וברייתא סוף קידושין.
7) אבות פ״א מי״ז.
8) סוכה מה, ב.
9) שבת יא, א. טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סוסק״ו. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ס״ד-ה.
10) לה, ב.
11) בהר כה, ג-ד.
12) ראה ספורנו עה״פ שם, ד. וראה לקו״ש בהר – ל״ג בעומר שנה זו סי״א (חי״ז ע׳ 311).
13) ראה אוה״ת ויקרא (הוספות) ע׳ רנד ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ רסז ואילך. וראה לקוטי לוי״צ לזח״ג ע׳ חצר.
14) ספר יצירה פ״א מ״ד.
15) ראה סה״מ תרנ״ט ע׳ עג ואילך. וש״נ.
16) רפ״ג.
17) נה, יא.
18) פסוק י.
19) בחוקותי כו, ד.
20) חוקת יט, יד. וראה סה״מ תש״א ע׳ 99.
21) ס״כ (קלא, א).
22) סה״מ תרנ״ב ע׳ צא ואילך.
23) בראשית א, כז-כח.
24) קדושים יט, יח.
25) תו״כ ופרש״י עה״פ.
26) תניא רפי״ז.
27) הובא ג״כ בשער יששכר סוף המאמר לל״ג בעומר.
28) ברכות ט, א. וש״נ.
29) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ תקעו. ח״ד ע׳ שלט. ח״י ע׳ קמו. חי״א ע׳ שכט. ועוד.
30) סה״מ קונטרסים ח״ב שלט, א. ״היום יום״ כב תשרי, שמיני עצרת.
31) ראה רד״ה להבין ענין שמחת תורה שנה זו (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ שצד).
32) ל׳ הכתוב – נצבים כט, י.
33) ראה זח״ג צ, ב.
34) כד, א-ב.
35) ראה סה״מ תרנ״ז ס״ע רכג ואילך. סה״מ בראשית ח״א ע׳ שסד. וש״נ.
36) ע״פ ל׳ הכתוב – מיכה ב, יג. וראה ב״ר פפ״ה, יד ובפרש״י שם.
37) זח״ג קכד, ב (ברע״מ). הובא ונתבאר באגה״ק רסכ״ו.
38) ראה אגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו.
39) ח״ג נח, א.
40) ישעי׳ יא, ט.
41) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ.

[סה"מ ימי הספירה ע' קצה ואילך]

י״ל בסה״מ תשל״ח (קופּיר) ע׳ 324 ואילך.