בס״ד. יום א׳ פ׳ אמור, ב׳ אייר ה׳תשל״ו
הנחה בלתי מוגה
וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה1, ומסיים תספרו חמישים יום2 ואז יהי׳ יום הביכורים, חג השבועות, זמן מתן תורתנו. ומבאר בזה כ״ק אדמו״ר הזקן בלקו״ת3, וספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות (שיינען) וכמו אבן ספיר, וכן עשר ספירות הוא מלשון בהירות, היינו דא׳ הפירושים4 במה שנקראות כן (ספירות) הוא מלשון ספיר ובהיר. וזהו וספרתם לכם ממחרת השבת, היינו5 להמשיך הארת המקיפים הנמשכים ממחרת השבת שיאירו בכם (עס זאָל אין אַייך אַריין שיינען)6, ותומשך הבהירות, וספרתם, גם ביום הביאכם את עומר התנופה (שאז הוא התחלת ספירת העומר, הענין דוספרתם גו׳), עד שיהי׳ שבע שבתות, ושבע שבתות תמימות, ועד שיהי׳ תספרו חמישים יום (דגם תספרו הוא מלשון ספירות ובהירות, אבן ספיר), ואז נמשך הענין (והזמן) דזמן מתן תורתנו. ובכללות, הנה עבודה זו (דספירת העומר) מקשרת את הזמן חירותנו, חג הפסח, עם זמן מתן תורתנו, דהנה כתיב7 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דיציאת מצרים קשורה עם מתן תורה (תעבדון את האלקים על ההר הזה8), אמנם מה שמקשר את זמן חירותנו וחג הפסח למתן תורה היא העבודה שבינתיים, העבודה דעומר התנופה, ובאופן דתספרו, שישראל עובדים בזה (בענין העומר) עד שמאירים ועושים אותו לבהיר וספיר, עד שהוא בשלימות, באופן דתמימות, עד שנעשה השלימות דתספרו חמישים יום [שלמעלה משבעה שבועות], ועי״ז נמשך תכלית השלימות, הענין דמתן תורה.
וכללות הביאור בזה9, דהנה התורה כללות ופרטות נאמרה10, ומצד זה נמשך אח״כ בעולם ובעבודת האדם, שכל הדברים ישנם בכלל ובפרט. והנה כמו שבפרט כל עבודה פרטית צריכה להיות באופן דרצוא ושוב, וכמ״ש11 והחיות רצוא ושוב12, שבמ״ש והחיות נכללים כמה וכמה ענינים, הן ענין החיות כפשוטו, והיינו חיות העולמות וסדר ההשתלשלות, והן החיות דעשרה נקראים חיים13, עד ההמשכה דואתם הדבקים בהוי׳ אלקיכם חיים גו׳14 שנעשית ע״י עבודת האדם, וההמשכות שבתורת חיים, הנה כל המשכות אלו הם בבחי׳ רצוא ושוב. והנה מה שכל עבודה פרטית היא בבחי׳ רצוא ושוב זהו משום שכן הוא בעבודה כללית שהיא באופן דרצוא ושוב, ועאכו״כ הענין הכי כללי שעל ידו נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה בכללות, בבחי׳ רצוא ושוב. והנה הרצוא שבזה הי׳ ביציאת מצרים, שעז״נ15 משכני אחריך נרוצה, ואח״כ השוב הי׳ במתן תורה, כמ״ש16 וירד הוי׳ על הר סיני, שהיא המשכה מלמעלה למטה ובבחי׳ התיישבות, שזהו ענין השוב. ומצד זה שבאופן כללי היא בבחי׳ רצוא (יציאת מצרים) ושוב (מתן תורה), נמשך כזה גם בכל עבודה פרטית, שהיא בבחי׳ רצוא ושוב.
ולהבין הענין שיציאת מצרים היא רצוא ומתן תורה הוא שוב, וגם להבין הענין למה צריך להיות בינתיים הענין דספירת העומר, דלכאורה הרי מספיק הענין דיציאת מצרים, רצוא, ומתן תורה (וירד הוי׳ על הר סיני), שוב, ולמה הוצרך להיות בינתיים הענין דספירת העומר, החל ממחרת השבת, שאז מביאים את העומר, וההבאה היא באופן דתנופה, כשמו עומר התנופה, שבפשטות נקרא כן על שם והניף את העומר17, שצריך להניפו ולהגביהו מלמטה למעלה, והיינו שההבאה היא באופן דתנופה, ודוקא עי״ז מגיעים אח״כ להענין דמתן תורה. וכמו שהוא גם בפשטות, שהקביעות דזמן מתן תורתנו אינה תלוי׳ בימי החודש, דהרי אפשר להיות פעמים בחמשה פעמים בששה ופעמים בשבעה18, כי אם תלוי׳ בספירת העומר, דכאשר נשלמת הספירה באופן דשבע שבתות תמימות, ו(למעלה מזה) באופן דתספרו חמישים יום, הנה אז הוא מתן תורה19.
ויובן זה בהקדים נקודת הענין דמתן תורה, שענינו הוא, שע״י מתן תורה הי׳ אז תכלית השלימות בעולם20, שהיתה המשכת אלקות בעולם עד לאופן כזה דאיתא במדרש21 שמכל ד׳ פינות העולם ולמעלה ולמטה הי׳ הקול יוצא אנכי22 הוי׳ אלקיך. ועי״ז שבעת מתן תורה הי׳ העולם בתכלית השלימות, נעשה הכנה והתחלה שיוכל להיות לאחרי זה עבודת האדם באופן דעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה23, ומזה מובן שבכדי שיהי׳ הענין דמתן תורה הי׳ צריך להיות הכנה, הן מצד העליונים והן מצד התחתונים. והנה ענין העליונים ותחתונים באדם עצמו הם הנפש האלקית שלו [שהיא חלק אלוקה ממעל ממש24, שההדגשה בזה היא (לא בהממש כי אם) בהממעל], והנפש הבהמית שלו, ועל ידה נמשך בגופו ובחלקו בעולם, וכדי שיהי׳ הענין דמתן תורה הי׳ צ״ל תחילה ההכנה הן בהעליונים (נפש האלקית) והן בהתחתונים (נפש הבהמית), ודוקא לאחר זה הי׳ אפשר להיות ביטול הגזירה23 (דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה) לגמרי, והתחלת העבודה באופן דעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה.
והנה ע״ד שהי׳ במתן תורה, בעת ביטול הגזירה שאמר הקב״ה23 ואני המתחיל שנאמר וירד הוי׳ על הר סיני ולאחרי זה הותחלה העבודה מלמטה, ואל משה אמר עלה אל ה׳25, הנה כמו״כ הוא בכללות עבודת האדם שצ״ל תחילה הנתינת כח מלמעלה (ואני המתחיל) ורק לאחרי זה מתחלת עבודתו (ואל משה אמר עלה אל ה׳). ועד״ז ג״כ בעבודת ההכנה למתן תורה שהי׳ צ״ל תחילה נתינת כח ע״ז מלמעלה, שזהו מה שהי׳ צ״ל הענין דנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו26, שהי׳ הגילוי מלמעלה מעלה, מבחינה ומדריגה שלמעלה [היינו שלגמרי אינה בגדר] מעלה ומטה, שזהו הענין דבכבודו ובעצמו, וכפירוש כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע27 שבכבודו קאי על מלכות דא״ס שלפני הצמצום ובעצמו קאי על תפארת דא״ס שלפני הצמצום, ולאחר גילוי ונתינת כח זו הותחלה העבודה דעומר התנופה.
והנה הענין דיציאת מצרים בעבודת האדם הוא (העבודה ד)יציאה ממיצרים וגבולים, כמבואר בכמה מקומות החל מספר התניא28, ובדוגמא לכמו שהי׳ בעת יציאת מצרים, שהגילוי למעלה הי׳ כמ״ש29 מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, גילוי למעלה מכל מדידה והגבלה בבחי׳ דילוג ו(למעלה מזה) גם בבחי׳ קפיצה30, ועד״ז גם (למטה) בעבודתם, שהי׳ למעלה מכל מדידה והגבלה באופן של דילוג וקפיצה. שזהו הענין דושחטו הפסח31, ופסח הוא לשון דילוג וקפיצה, עד שכל עבודותיו היו צריכים להיות דרך דילוג וקפיצה, כדאיתא בפירש״י32, ועד״ז הי׳ גם בפשטות, שיצאו מארץ מצרים (כפשוטה), מיצרים וגבולים שאין למטה מהם, וכמו שהי׳ אז מעמד ומצב ארץ מצרים33, ועד״ז הוא ג״כ הענין דיציאת מצרים בעבודה, היא העבודה דהיציאה ממיצרים וגבולים. והנה קיום החיוב דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך34, בכללות הוא בשעת קריאת שמע35, דזהו סיום העבודה דקריאת שמע אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים גו׳36, ובפרט כמבואר בתניא28 שע״י העבודה והאמירה והענין דקריאת שמע נעשה הענין דחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים37, שיוצא מהמיצרים וגבולים.
וביאור כללות ענין היציאה ממצרים, מיצרים וגבולים, בעבודה הוא, דהנה לכאורה איך אפשר להיות היציאה מהמיצרים וגבולים, לאחר שהנשמה ירדה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא38, דהנשמה מלובשת בנפשו הבהמית ובגוף, ועוסק בחלקו בעולם הנמצא במיצרים שאין למטה הימנו, ובלשון התניא39 בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, ועד״ז בעולם קטן זה האדם40, הנה איך אפשר לו לצאת מזה, הנה זהו ענין עבודת התפילה, דתפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה41, שאע״פ שנמצא בארצה, וכהפירוש הידוע של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו42 שארצה היא למטה יותר מארץ (סתם) וראשו מגיע השמימה למעלה משמים (סתם), הנה ע״י ענין התפילה, שתפילות אבות תקנום43, היינו שמקשר עצמו ועי״ז בא להעבודה שבדוגמא ל(עבודת) האבות, הנה מהמוצב ארצה מגיע עד השמימה.
והנה עפ״ז שע״י ענין התפילה צריך לבוא לעבודה שבדוגמא לעבודת האבות, יובן ג״כ מה שעניני התפילה, ופסוקי התפילה, ותוכן הבקשות שבתפילה, הם בג׳ סוגים שכנגד (עבודת) הג׳ אבות, כמבואר בלקו״ת פרשתנו44 דישנם הפסוקים והענינים שתוכנם בדוגמא לעבודת אברהם, אברהם אוהבי45, והיינו שמביאים לאהבת ה׳, שעל ידם בא לואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך46. ובכללות (מה שעבודתו נעשית בדוגמא לעבודת אברהם, שבא לאהבת ה׳) הוא ע״י שמתבונן בגדלות הבורא עד שרואה שכל סדר ההשתלשלות אינו תופס מקום ואין לו ערך כלל לאלקות, וכידוע הדוגמא לזה במספרים, שאפילו מספר אחד יש לו תפיסת מקום לגבי אלף אלפים וריבוא רבבות, משא״כ גבול לגבי בלי גבול הוא לגמרי באין ערוך, וכל מה שיתגדל הגבול אין לו תפיסת מקום כלל לגבי בלי גבול כמבואר בתניא47, ועאכו״כ לגבי אלקות שלמעלה מגדר גבול ובלי גבול גם יחד, מובן העדר תפיסת מקום של הגבול, שהוא בהעדר תפיסת מקום לגמרי. והנה כשהאדם מתבונן בזה עד שההתבוננות תחדור בו לגמרי, והוא תופס (נעמט אים דורך אינגאַנצן, און ער כאַפּט זיך) שע״י עבודתו ביכולתו לעלות השמימה, לענין זה שהוא באין ערוך לגמרי, הנה אז יתעורר באהבת ה׳, ונוסף לזה שיבוא לואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, הנה יבוא להאהבה דבכל מאדך, שלמעלה ממדידה והגבלה (בחי׳ מאוד), ויוצא מהמיצרים וגבולים (הענין דיציאת מצרים).
והנה עד״ז בעניני התפילה שתוכנם מעוררים לעבודה בדוגמא לעבודת יצחק, פחד יצחק הי׳ לי48, שמתבונן בשפלות האדם, או שמתבונן אפילו בגדלות הבורא עד כמה נוגע כל תנועה, דמאן דמחוי במחוג קמי׳ מלכא כו׳49, הנה אז בא לידי יראה, ולא רק לידי יראת העונש, כי אם למעלה מזה עד למדריגת יראה עילאה, שגם עי״ז יוצא ממיצרים וגבולים, דהרי יראה עילאה שייכת ליו״ד של שם הוי׳, עד לקוצו של יו״ד. וענין השלישי בעבודת הוי׳ (שבפסוקי ועניני התפילה) היא מדתו של יעקב, מדת הרחמים, שזהו ענין התפילות המלך המרומם כו׳ ברחמיך הרבים רחם עלינו וכו׳ אבינו אב הרחמן כו׳ רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל כו׳ ולא נבוש ולא נכלם כו׳ לעולם ועד50. והענין בזה, דאפילו מי שהוא שקוע רחמנא ליצלן בהבלי העולם, שהתבוננות הנ״ל אינן מספיקות להוציאו משם, שיתעורר באהבה עד שיגיע להאהבה דבכל מאדך, ועד״ז ביראה, ביראה שלמעלה ממדידה והגבלה, שיבוא ליראה עילאה בתכלית השלימות, הנה צ״ל אז העבודה שמצד מדת הרחמים.
דהנה ישנה התבוננות המבוארת בארוכה בכמה דרושי כ״ק אדמו״ר מהר״ש [בעל יום ההולדת], וגם בהמאמר [שכמ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו51 שלכל נשיא היו מאמרים אשר פעם בשתים או בשלש שנים היו חוזרים עליהם כדי לטהר את האויר, ואצל כ״ק אדמו״ר מהר״ש הי׳ זה המאמר] ד״ה מי כמוך באלים הוי׳ מי כמוך נאדר בקודש52, ונקודה מהתבוננות זו בההמשך דמים רבים53. דהנה עה״כ54 מי כמוך באלים הוי׳ מי כמוך נאדר בקודש תרגם יונתן מן כוותך באילי מרומא הוי׳ כו׳, ואונקלוס תרגם לית בר מינך. וכללות נקודת החילוק שבין ב׳ הפירושים היא, דלפירוש התרגום יונתן פירוש הכתוב הוא, דאפילו באלים שזהו באילי מרומא, דקאי אפילו על מדריגת אלקים, והיינו כמו שמלאכים נקראים בשם אלקים55, הנה גם במדריגה נעלית כזו אי אפשר לדמות ולהשוות כלל אליו ית׳, דמן כוותך באילי מרומא. אמנם למעלה מזה הפירוש בתרגום אונקלוס, דלית בר מינך, שזהו הענין דאין עוד מלבדו56.
וכללות הביאור בזה, דהנה מה שתרגם יונתן מוסיף ביאור בהכתוב [שהרי א׳ מעניני התרגומים הוא, לא רק לתרגם הכתוב להשפה המדוברת ורגילה, כי אם גם להוסיף ביאור], דמצד הכתוב בלבד אפשר להבין ח״ו דמי כמוך באלים הוי׳ מי כמוך נאדר בקודש, היינו שאין מי שיהי׳ דוגמתו נאדר בקודש, אבל לולא העילוי דנאדר בקודש יש בו ח״ו כל הענינים שבהוי׳ (היינו שיש ח״ו מי שאינו נאדר בקודש), ולזה תרגם מן כוותך באילי מרומא, דלא רק שאין דבר דוגמתו מצד ענין העילוי והמעלה דנאדר בקודש, כי אם בכלל (מצד כל הענינים), אין ענין דכוותך. ובזה בא לשלול ענין השיתוף, דענין השיתוף אינו ענין דעבודה זרה, כי אם ענין נוסף שנתחדש אצל ישראל. וכידוע מחלוקת הפוסקים באם בני נח נצטוו על השיתוף57 או לא58, דמזה הוכחה דענין השיתוף אינו הענין דעבודה זרה, דהרי עבודה זרה היא אחת מהמצוות שנצטוה אדם הראשון59 ובמילא גם כל בני נח שלאחרי זה, ואע״פ שנצטוו על עבודה זרה ישנה שיטה דבני נח לא נצטוו על השיתוף, הרי דשיתוף אינו ענין העבודה זרה. ואפילו להשיטות שגם בני נח נצטוו על השיתוף, הנה מזה גופא (שצריך להדגיש במיוחד שנצטוו על שיתוף) מובן דישנו קא סלקא דעתך ומקום וסברא לומר דלא נצטוו.
והנה כללות החילוק שבין שיתוף לעבודה זרה יובן ע״פ המדרש60 בענין המלאכים, ר׳ יוחנן אומר שנבראו בשני ור׳ חנינא אומר שנבראו בחמישי כמ״ש61 ועוף יעופף, ועוף זה מיכאל יעופף זה גבריאל, אמר ר׳ לוליאני בר טבראי בין על דעתי׳ דר׳ חנינא בין על דעתי׳ דר׳ יוחנן הכל מודים שלא נבראו בראשון כלום שלא יאמרו שמיכאל מותח בדרומו וגבריאל בצפונו והקב״ה ממדד באמצע, ולכן ביום הראשון דאז הי׳ בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ62, את השמים את לרבות צבאיהם ואת הארץ את לרבות צבאי׳63, הנה אף שכבר נתהוה כללות הבריאה, הי׳ הקב״ה יחיד בעולמו ולא הי׳ שום ענין של שיתוף, אפילו של מיכאל וגבריאל. והנה מובן מזה, שאפילו נבראים כמיכאל וגבריאל, אילו היתה מציאותם ביום הראשון דמעשה בראשית אפשר שתהי׳ סתירה מזה למה שהקב״ה יחיד בבריאת העולמות, והיינו שאף שהם נבראים הי׳ מקום לשתף אותם ח״ו בבריאת העולמות, ולכן לא נבראו בראשון, שאז נבראה כללות הבריאה, כדי שלא תהי׳ נתינת מקום גם לזה. ובדוגמא למה שאמרו רז״ל64 שלשה שותפים באדם אב ואם וכו׳ והקב״ה נותן בו נשמה, הרי מובן שחלק האב והאם הוא באין ערוך לחלק הקב״ה, דלא זו בלבד שאביו ואמו עצמם הם בריות ע״י הקב״ה, אלא שאפילו לאחר שכבר ישנה למציאות אביו ואמו, הנה כדי שחלק זה עצמו יהי׳ דבר חי, ומציאות של אדם, הוא דוקא ע״י חלק הקב״ה (שהקב״ה נותן בו נשמה), ואע״פ שהם באין ערוך זה לזה נקראים שלשה שותפים, וזהו מה שבא לשלול התרגום יונתן בהוספת ביאורו דמן כוותך באילי מרומא, שלילת ענין השיתוף (אפילו של דבר שהוא באין ערוך).
והנה לאחרי זה ישנה השלילה שלמעלה יותר, כמ״ש התרגום אונקלוס. והענין, דאע״פ שנת״ל שאי אפשר לשתף אליו ח״ו שום ענין, והביאור בזה כיון שכל הענינים הם כגרזן ביד החוצב65, לכן, אע״פ שישנה מציאות, הנה מציאות זו היא מציאות של גרזן בלבד, ואין שייך לייחס לה ענין של שיתוף כלל. אמנם ישנה שלילה נעלית יותר, והיא (כהתרגום אונקלוס) דלית בר מינך, דאין מציאות כלל (אפילו לא מציאות של גרזן), וכל המציאות הוא אלקות בלבד. ועפ״ז (ששיתוף אינו הענין דעבודה זרה) מבאר שם66 מה ששלילת השיתוף למדים מהפסוק67 שמע ישראל גו׳ אחד, כדאיתא בפוסקים68, ולא מאנכי ולא יהי׳ לך. דהלאו דלא יהי׳ לך הוא ציווי שלילת ענין העבודה זרה69, משא״כ הציווי והשלילה מענין השיתוף היא (כנ״ל) ממ״ש שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד.
והענין הוא70, דצריך להבין71 למה נאמר הוי׳ אחד ולא יחיד, דהרי יחיד מורה על אחדות יותר מאחד, דבאחד ישנו גם אחד המנוי, ובדוגמא להנאמר בהבריאה, שתחילה הי׳ יום אחד72, ולאחרי זה הי׳ גם יום שני והימים שלאחרי זה, ועד״ז אצל הי״ב שבטים שנאמר73 שלחו מכם אחד, ואף שהיו י״ב, בכל זאת האחד ששלחו מהם הי׳ לו התואר דאחד, ועד״ז בכמה ענינים, משא״כ בהתואר דיחיד פירושו יחיד ומיוחד, הנה אין שייך לתאר דבר בשם יחיד ולומר שלאחריו ישנו שני, וא״כ למה נאמר הוי׳ אחד דוקא. וידוע הביאור בזה74, שמה שנאמר אחד דוקא הוא משום דבזה רוצים לשלול (לא הענין דלא יהי׳ לך, הלאו דעבודה זרה, כי אם) את ענין השיתוף (כנ״ל). והנה מה שצריך להזהיר (באַוואָרענען) מענין השיתוף הוא כשישנה מציאות דח׳ וד׳, שישנה מציאות של ז׳ רקיעים וארץ (ח׳), שזהו ענין מעלה ומטה, וד׳ רוחות העולם (ד׳), הנה בזה צ״ל שלילת השיתוף, דאינם מציאות בפני עצמם כלל. וזהו ענין קריאת שמע71, כד אמליכתי׳ למעלה ולמטה ולד׳ סטרין75, שאומר הוי׳ אחד, והיינו שלפני הח׳ והד׳ ישנה הא׳, המורה על אלופו של עולם כדאיתא בבית יוסף מהסמ״ק76, וא׳ זו היא ראש התיבה (שבה הח׳ וד׳), ועד״ז מה שהקב״ה הוא אלופו של עולם, היינו אלופו של הח׳ (ז׳ רקיעים וארץ) וד׳ (ד׳ רוחות העולם). וזהו מה שנאמר אחד דוקא ולא יחיד, דאילו הי׳ נאמר יחיד, הרי אפשר להיות שהוא ית׳ יחיד ומיוחד, אבל גם ישנה (ח״ו) מציאות בפני עצמה, היינו הח׳ והד׳ (שכנ״ל קאי על ז׳ רקיעים וארץ, וד׳ רוחות). אמנם ע״י שמצטרפים הח׳ והד׳ ביחד עם הא׳ דאלופו של עולם, והא׳ נקראת בשם אלופו של עולם, ונמצאת בראש התיבה, ומושלת (הענין דאלופו של עולם) על הח׳ וד׳, הנה בזה דוקא מתבטא שלילת ענין השיתוף, אפילו שיתוף שבדוגמא דאב ואם ביחד עם הקב״ה (כנ״ל). דמה שאב ואם נקראים בשם שותפים להקב״ה הוא משום שהקב״ה נתן להם בחירה, ואף שזה גופא (הבחירה שלהם) ניתן להם ע״י הקב״ה, אמנם עי״ז נעשו למציאות דבעלי בחירה, משא״כ בנוגע ל(מי כמוך ב)אלים, הענין דאלקים אפילו כמו שמיכאל מימינו וגבריאל משמאלו וכו׳ (כנ״ל מהמדרש) (ועד״ז כל עניני הבריאה, ז׳ רקיעים וארץ וכו׳) הרי הם כגרזן ביד החוצב, דלכן אין שייך לקרותם שותפים, אפילו בדוגמא להשותפות דאב ואם והקב״ה.
וזהו כללות ענין שלילת השיתוף, אמנם אעפ״כ ישנה מציאות הגרזן, אלא שכנ״ל אינו בעל בחירה, כי אם מציאות של גרזן שנברא לשם תכלית ולשם תפקיד ואין לו בזה שום שליטה (בעה״ב׳ישקייט). והן אמת דמצד זה אין שייך לייחס לאיזה מציאות איזה ענין של שיתוף, שיהי׳ שייך לגביו עבודה ובקשה ותפילה וכיו״ב, ע״ד שאין שייך לבקש איזה דבר אצל הגרזן, אמנם אעפ״כ ישנה איזה מציאות. ובזה היא הוספת ביאור התרגום אונקלוס דלית בר מינך, דאין מציאות כלל, גם מציאות זו דגרזן. וכמבואר הענין בהמאמרים (ד״ה מי כמוך77 והמשך מים רבים78 הנ״ל), דמה שישנה מציאות בעולם הוא ע״י שהדבר הוי׳ נמצא בהנברא תמיד ומהוה אותו מאין ואפס המוחלט בכל רגע ורגע מחדש (כמבואר בשער היחוד והאמונה בתחילתו על פי תורת הבעש״ט עה״פ79 לעולם ה׳ דברך נצב בשמים), דמזה מובן דלית בר מינך, דאין מציאות זולתו כלל, כיון שבכל רגע צ״ל התהוות הנברא מחדש, והתהוותו היא ע״י דברך הוי׳, שנמצא באופן דנצב, דנצב מלך80, שמהוה ומחי׳ ומקיים את כל המציאות. וזהו ג״כ לשון הרמב״ם בהתחלת הלכות יסודי התורה81 וה׳ אלקים אמת82 הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כו׳.
והנה אפילו אם שקוע בהבלי העולם, כאשר יתבונן בכל זה, ויראה שכל מציאות העולם נוסף על שהוא רק כגרזן ביד החוצב בו, א״כ איזה מקום יש להיות שקוע בהגרזן בה בשעה שישנו ביד החוצב בו, עוד זאת (כפירוש התרגום אונקלוס), דהרי אין גרזן כלל, שאין מציאות כלל, ובכל רגע צ״ל התהוות חדשה מהדברך הוי׳ בהנברא ובאופן דנצב, א״כ עאכו״כ שאין מקום כלל להיות שקוע בזה. אמנם אפילו אם (מאיזה סיבה) ישנה מציאות כזו באדם העובד, שגם התבוננות הנ״ל אינה פועלת עליו, הנה ע״ז הוא חלק התפילה שבדוגמא לעבודת יעקב, מדת הרחמים, שמתבונן ומבקש ולא נבוש ולא נכלם כו׳ לעולם ועד. ואומר לפני זה ברחמיך הרבים, שאע״פ שמצד מעמדו ומצבו אינו מרגיש גודל הרחמנות שעליו, הנה בקשתו שירחמו עליו ברחמיך הרבים, ברחמיו של הקב״ה, וכדי שסוף כל סוף יפעל זה עליו, אומרים שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, שהרי יהי׳ אח״כ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו83, ואז תהי׳ בושה שאין כמוה, שהוא במעמד ומצב כזה שכל התבוננות אלו ואפילו ההתבוננות דמי כמוך באלים הוי׳ בשני הפירושים, לא פעלו עליו, וגם לאחרי ההתבוננות נשאר שקוע בהבלי העולם.
והנה כללות ענין התבוננות זו ענינה שייך להנפש הבהמית, דהרי זו חלק האדם שעל ידו אפשר שיהי׳ שקוע בהבלי העולם, דרוח הבהמה היורדת היא למטה84, ועי״ז ביכולתה לפעול העדר העלי׳ גם על הגוף, ועד להורדה בחלקו בעולם. ועפ״ז יובן מה שלאחר שהי׳ נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו, ולפי שעה ראו כולם הגילוי, דלכן הי׳ ובני ישראל יוצאים ביד רמה85, ויצאו הן הנפש האלקית והן הנפש הבהמית והן גופו והן חלקו בעולם, דזהו מ״ש86 ואחרי כן יצאו ברכוש גדול דקאי על חלקו בעולם, וגם הוא יצא ממצרים, אמנם אעפ״כ לאחר הגילוי הי׳ צ״ל כי ברח העם87 מכיון שהגילוי פעל רק על הנפש האלקית, כמ״ש משכני אחריך, משכני לשון יחיד88, שהגילוי פעל על הנפש האלקית בלבד, משא״כ על הנפש הבהמית88, להיות שהיא חלק התחתון שבאדם, ולזה הוצרכה להיות אח״כ עבודה מיוחדת, כללות ענין העבודה עם הנפש הבהמית.
והנה איתא בהדרושים89 מהזהר90 דהגם שבכללות הי׳ בשעת יציאת מצרים (פסח) שני הענינים דמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, אמנם בפרטיות בשעת יציאת מצרים הי׳ מדלג על ההרים ובשעת מתן תורה מקפץ על הגבעות. והנה הענין דמדלג על ההרים כמבואר בכמה מקומות הוא דהרים קאי על בחי׳ המדות דז״א, שזהו ג״כ ענין האבות (ז״א) בלשון המדרש91, ומדלג על ההרים היינו שנמשכו ונתגלו מוחין במדות דז״א, עד שגם נמשכה ההארה הכי גדולה דבכבודו ובעצמו, ומצד זה (שנמשכה ההארה רק בז״א) הי׳ (למטה) משכני לשון יחיד. אמנם כדי לבוא להענין דמתן תורה צ״ל תחילה (גם ההכנה ד)מקפץ על הגבעות, דמקפץ בשתי רגליו92, ולא רק הענין דמדלג ברגלו אחת, והיינו שצ״ל ההכנה הן מצד ז״א והן מצד מלכות, ובהאדם למטה ההכנה הן מצד נפש האלקית והן מצד נפש הבהמית. וזהו מה שלאחר שהי׳ משכני לשון יחיד, מצד הנפש האלקית ביציאת מצרים, צ״ל (כהמשך הכתוב) העבודה דאחריך נרוצה לשון רבים, הן הנפש האלקית והן הנפש הבהמית, היות שבשביל מתן תורה צ״ל ההכנה בשניהם. וזהו ענין העבודה דספירת העומר, דהעומר בא משעורים, כדאיתא93 כל המנחות באות חיטים חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר שבאות שעורים, דשעורים הוא מאכל בהמה, ובעבודה היא העבודה עם הנפש הבהמית, ולכן גם אופן הספירה הוא מלמטה למעלה (היום יום אחד, שני ימים וכו׳)94, כיון שענינה של ספירת העומר הוא העבודה דהעלאת הנפש הבהמית, והספירה היא באופן שהעבודה הקודמת נכללת בהעבודה שלאחרי׳, דזהו מה שאומרים היום יום אחד לעומר ואח״כ שני ימים וכו׳, ולא יום שני, היות שביום השני יש לו העבודה דיום הראשון ביחד עם העבודה דיום השני, עד שמגיע להעבודה דשבע שבתות, ולשבע שבתות תמימות עד לתספרו לכם בבחי׳ חמישים יום.
וזהו כללות ענין העבודה, שתמורת זה שרוח הבהמה היורדת היא למטה, צ״ל והניף את העומר, להעלות את הנפש הבהמית, שזהו ע״י המשכת המקיפים למטה, כמבואר5 בארוכה, ועד״ז המשכת המקיפים (למעלה) בספירת המלכות, ועי״ז פועל שיהי׳ והניף את העומר, וכשמו עומר התנופה, שמעלה את העומר עד שמגיע לבחי׳ שבע שבתות תמימות, בירור בשבע מדות, כמו שהם בספירת המלכות, וכמו שכל מדה כלולה משבע. וזהו מה שלאחר שכבר הי׳ מדלג על ההרים בשעת יציאת מצרים כנ״ל, הנה מגיע (במתן תורה) לבחי׳ מקפץ על הגבעות בשתי רגליו, גם בבחי׳ הגבעות, שקאי על האמהות, שזהו ענין ספירת המלכות, אמנם ההמשכה דמקפץ על הגבעות (מלכות ונפש הבהמית) היא דוקא ע״י שבינתיים ישנה העבודה דספירת העומר, כנ״ל, ובאופן שנמשך כן בפנימיות (אַז דאָס נעמט דורך), עד שנשאר כן בתמידיות.
והנה ע״י עבודה זו דספירת העומר מגיע לאחרי זה למקפץ על הגבעות, שמקפץ בשתי רגליו כנ״ל, היינו הגילוי גם במלכות (ובנפש הבהמית), והגילוי עצמו הוא בבחי׳ מקפץ שלמעלה מבחי׳ הליכה, ועאכו״כ מבחי׳ עמידה. וכדאיתא בהדרושים89 שע״י העבודה דספירת העומר נעשה המשכת הכתר, ובחי׳ הכתר (כמבואר לעיל בארוכה95) הוא בערך ובדוגמא לקפיצה ודילוג לגבי הליכה ועמידה. דבחי׳ החכמה היא בבחי׳ הליכה לגבי הספירות שלמטה מחכמה, שהם בבחי׳ עמידה, ובחי׳ הכתר הוא בבחי׳ דילוג וקפיצה לגביהם, ובחג השבועות הוא המשכת הכתר לשניהם הן לז״א והן למלכות, כמבואר בארוכה בקבלה96. והנה כיון שבמתן תורה היתה המשכת הכתר, הנה גם ההכנה לזה שהיא ההעלאה דספירת המלכות בכל פרטי׳ כנ״ל [ועד״ז גם בכללות העבודה, שצ״ל באופן דנרוצה לשון רבים, העבודה עם הנפש האלקית ועם הנפש הבהמית] צריכה להיות בבחי׳ מדלג ומקפץ (למעלה ממדידה והגבלה). והנה הכח ע״ז הוא מחג הפסח דאז היא התחלת עבודת ההכנה למתן תורה (ספירת העומר), שזהו מ״ש ממחרת השבת, ממחרת הפסח97, ולאחרי זה הוא ספירת העומר, ופסח פירושו לשון דילוג וקפיצה, כנ״ל. והיות שההתחלה היתה באופן דיציאה ממיצרים וגבולים, הנה נמשך מזה אח״כ גם בכל עבודותיו גם במשך ספירת העומר, שדוקא כשבכל עבודה ועבודה ניכר ענין הדילוג וקפיצה, הנה דוקא אז העבודה היא בתכלית השלימות. שזהו ג״כ מה שנת״ל בארוכה98 שתובעים מיהודי (אַז מ׳מאָנט פון אַ אידן) שכל עבודותיו יהיו דרך דילוג וקפיצה, הן הענין דקרבן פסח (ההכנה ליציאת מצרים) והן בשעת יציאת מצרים (יום צאתך מארץ מצרים) והן בשעת מתן תורה (הענין דתעבדון את האלקים על ההר הזה) והן בהכנות למתן תורה (ספירת העומר). ועפ״ז (שבכל העבודות צ״ל דילוג וקפיצה) יובן מה שנת״ל99 שהענין דספירת העומר הוא כמ״ש וספרתם לכם, שיומשך ויאיר בכם בחי׳ המקיפים, והיינו שגם כשעומד באמצע העבודה עם הנפש הבהמית (לכם), הנה גם אז צריך להמשיך הספירות בהלכם, וההמשכה צ״ל באופן דוספרתם, מלשון אבן ספיר, שהספירות יאירו בו, וזהו ההכנה להגילוי מלמעלה בבחי׳ מקפץ על הגבעות, שנמשך בפרטיות בחג השבועות.
ויש לקשר (מה שנתבאר דכל העבודות צ״ל בדרך דילוג וקפיצה) עם פתגם הידוע של בעל יום ההולדת (כ״ק אדמו״ר מהר״ש)100 שהעולם אומר שכשאי אפשר מלמטה צריך ללכת מלמעלה101, ואני אומר שצריך לכתחילה ללכת מלמעלה (אַז די וועלט זאָגט אַז מען קען ניט אַרונטער דאַרף מען אַריבער101, און איך זאָג אַז מ׳דאַרף לכתחילה אַריבער), שזהו אופן העבודה שבבחי׳ דילוג וקפיצה.
וזהו בכללות מ״ש וספרתם לכם ממחרת השבת, שמיד לאחר יום הראשון שנקודתו היתה הגילוי דנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו, ובאופן שע״י גילוי זה הי׳ וגאלם, הן את הנפש האלקית והן גופו וחלקו בעולם [שעז״נ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול], הנה מגילוי זה (שבבחי׳ דילוג וקפיצה) והיציאה ממצרים שעל ידו, נמשך אח״כ בכולם (הנפש האלקית והנפש הבהמית וכו׳) העבודה למעלה ממדידה והגבלה. ואע״פ שלאחרי זה הוצרכה להיות התחלת העבודה מסודרת, יום אחר יום, עם הנפש הבהמית, כמבואר לעיל הטעם, משום שפעולת הגילוי דנגלה עליהם כו׳ הי׳ לה המשך רק בנוגע להנפש האלקית, כמ״ש משכני לשון יחיד, משא״כ בנוגע להנפש הבהמית, אמנם אעפ״כ ניכר בכל יום ענין הדילוג וקפיצה דיציאת מצרים, כמ״ש למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (כמבואר לעיל בארוכה), ועאכו״כ כשעומד בעבודת ההכנה דבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שצ״ל העבודה דיציאה ממיצרים וגבולים, וע״י שעובד עבודתו באופן כזה, נעשים גם כל עניניו באופן דדילוג וקפיצה, והקב״ה מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות בנוגע למתן תורה כנ״ל, עד שנעשה קול דודי הנה זה בא, כפירוש המדרש101 שבא הוא לשון עתיד, וקאי על הגאולה העתידה, ובקרוב ממש, שאז יהי׳ באופן דמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות ע״י משיח צדקנו יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
__________
1) אמור כג, טו.
2) שם, טז.
3) אמור רד״ה זה (לה, ב).
4) ראה פרדס שער (ח) מהות והנהגה פ״ב – הובא בלקו״ת שם. וראה גם אוה״ת ר״פ תשא (ע׳ א׳תתכג ואילך). אמור ע׳ קסז ואילך. המשך תער״ב ח״א ע׳ ר ואילך. ד״ה זה תש״ל (לעיל ע׳ יז). ובכ״מ.
5) לקו״ת שם (לה, ד. וראה שם לו, ב).
6) ראה ״היום יום״ י אייר (מ״התמים״ ח״ו ע׳ צה [שטו, א] ואילך). סה״מ אידיש ע׳ 117. ד״ה להבין ענין ספה״ע תשמ״ז (לקמן ע׳ נד). ועוד.
7) שמות ג, יב.
8) ראה פרש״י שם.
9) ראה גם לקו״ת שם, ד.
10) ראה תו״כ ופרש״י ר״פ בהר.
11) יחזקאל א, יד.
12) ראה לקו״ת שם (לה, ב ואילך).
13) ראה אדר״נ פל״ד, י.
14) ואתחנן ד, ד.
15) שה״ש א, ד. ראה אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ נט. סד״ה ובראשי חדשיכם שנה זו (סה״מ ראש חודש ע׳ רנז). ועוד.
16) יתרו יט, כ.
17) אמור כג, יא.
18) ר״ה ו, ב.
19) שו״ע אדה״ז או״ח סתצ״ד ס״א.
20) ראה תניא פל״ו. ועוד.
21) ראה תנחומא שמות כה. שמו״ר פ״ה, ט. תקו״ז תכ״ב (סד, ב).
22) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
23) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
24) תניא רפ״ב.
25) משפטים כד, א.
26) הגש״פ פיסקא ״מצה זו״. שם לפנ״ז פיסקא ״ויוציאנו״.
27) המשך תער״ב ח״ב ס״ע תתקכד (ושם: בכבודו הוא בחי׳ מל׳ דא״ס ובעצמו הוא בחי׳ עצמות א״ס). וראה גם סה״מ אעת״ר ע׳ עה. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ סז. סד״ה ויהי בחצי הלילה תשי״ז (סה״מ פסח ח״א ע׳ עג). וש״נ.
28) פמ״ז.
29) שה״ש ב, ח. שהש״ר עה״פ.
30) ד״ה קול דודי בלקו״ת שה״ש טו, א ואילך. מאמרי אדה״ז תקס״ט ס״ע מז ואילך. אוה״ת פסח (כרך ג) ע׳ תשעג ואילך. שה״ש כרך א ס״ע רנה ואילך. ד״ה הנ״ל דש״פ מצורע וי״א ניסן שנה זו (סה״מ פסח שם ע׳ קמד ואילך. שם ע׳ קנא ואילך).
31) בא יב, כא.
32) שם, יא.
33) ראה תו״כ, פרש״י ורמב״ן אחרי יח, ג. ועוד.
34) פ׳ ראה טז, ג.
35) ראה רמב״ם הל׳ ק״ש פ״א ה״ג. שו״ע אדה״ז או״ח סס״ז ס״א.
36) שלח טו, מא.
37) נוסח הגש״פ, מפסחים קטז, ב (במשנה).
38) ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
39) פל״ו (מה, ב).
40) ראה תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תיקון סט (ק, ב. קא, א). ועוד.
41) ויצא כח, יב. זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תמ״ה (פג, א).
42) ד״ה זה היום תרצ״ד פ״ב (סה״מ קונטרסים ח״ב שיט, א).
43) ברכות כו, ב. לקו״ת אמור שם (לה, ג).
44) אמור שם.
45) ישעי׳ מא, ח.
46) ואתחנן ו, ה.
47) פמ״ח. לקו״ת שם.
48) ויצא לא, מב.
49) ראה חגיגה שם. פסחים נז, ריש ע״ב.
50) נוסח ברכות ק״ש דשחרית.
51) ״היום יום״ כח תמוז (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ו ע׳ רסז).
52) תרכ״ו (נדפס בתוס׳ התחלה וסיום בסה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ טו ואילך. שם ע׳ נג ואילך. ע׳ קסב ואילך). תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קמג ואילך). וראה הנסמן במפתח המאמרים לסה״מ תרכ״ו שם בתחלתו.
53) תרל״ו – פקנ״ח-קס (ע׳ קעד ואילך).
54) בשלח טו, יא.
55) זח״ב מג, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ב ה״ז.
56) ואתחנן ד, לה.
57) שו״ת ושב הכהן סל״ח. שו״ת שער אפרים סכ״ד – הובאו בסה״מ תרכ״ו שם (ע׳ טו. ע׳ נג. ס״ע קסב-ג). תרכ״ט שם (ע׳ קמג).
58) רמ״א או״ח סקנ״ו. ועוד – הובאו בסה״מ תרכ״ו ותרכ״ט שם. וראה גם סהמ״צ להצ״צ מצות אחדות ה׳ (נט, ב). אוה״ת בראשית (כרך ז) תתשסד, ב ואילך. ד״ה מים רבים תשי״ז פ״ג (סה״מ בראשית ח״ב ס״ע ב ואילך).
59) ב״ר פט״ז, ו. רמב״ם הל׳ מלכים פ״ט ה״א. וראה סנהדרין נו, א.
60) ב״ר פ״ג, ח – הובא בסה״מ תרכ״ו ותרכ״ט שם.
61) בראשית א, כ.
62) שם א, א.
63) פרש״י שם, יד.
64) קידושין ל, ב. נדה לא, א – הובא בסה״מ שם.
65) פיוט ״כי הנה כחומר״ בתפלת מעריב דיוהכ״פ – ע״פ ישעי׳ י, טו.
66) סה״מ תרכ״ו ותרכ״ט שם.
67) ואתחנן ו, ד.
68) ספר המצוות להרמב״ם מ״ע ג. סמ״ג שם. חינוך מצוה תיז.
69) רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״א ה״ו.
70) בהבא לקמן – ראה סה״מ תרכ״ט שם (ע׳ קמד ואילך).
71) ראה גם תו״א וארא נה, ב ואילך. סהמ״צ להצ״צ קכד, א ואילך.
72) בראשית א, ה.
73) מקץ מב, טז.
74) ראה סה״מ תרכ״ט שם (ס״ע קנ ואילך).
75) ברכות יג, ב.
76) לטואו״ח סימן סא. הובא גם בשו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם ס״ו. וראה לקו״ת תזריע כג, ג. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח (קכד, א-ב). ובכ״מ.
77) סה״מ תרכ״ט שם (ע׳ קמח ואילך).
78) שם (פקנ״ח).
79) תהלים קיט, פט. הובא בסה״מ תרכ״ו שם (ע׳ יט. ע׳ נו).
80) מלכים-א כב, מח.
81) פ״א ה״ד. הובא בסה״מ תרכ״ו שם (ע׳ נג. וראה שם ע׳ יח. ע׳ קסה). תרכ״ט שם (ע׳ קמט). המשך מים רבים שם (בסוף הפרק).
82) ירמי׳ י, י.
83) ישעי׳ מ, ה.
84) קהלת ג, כא.
85) בשלח יד, ח.
86) לך לך טו, יד.
87) בשלח שם, ה. תניא ספל״א (מ, ב). לקו״ת ויקרא ג, א.
88) ראה לקו״ת שם ב, סע״ג. שם, סע״ד. אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ סד ואילך. ועוד.
89) לקו״ת אמור לו, ג.
90) ח״ב קפב, ב.
91) שמו״ר פט״ו, ד. ר״ה יא, א.
92) אהלות פ״ח מ״ה. ירושלמי ביצה פ״ה ה״ב. הובא בלקו״ת שה״ש טו, סע״ב. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ט ע׳ מט.
93) סוטה יד, א (במשנה). וראה לקו״ת שבהערה 87. אמור לה, ד. במדבר יא, ב ואילך.
94) ראה לקו״ת אמור שם.
95) ד״ה קול דודי די״א ניסן (סה״מ פסח ח״א ע׳ קנח. שם ע׳ קסא). ד״ה ובראשי חדשיכם (סה״מ ראש חודש ע׳ רנד ואילך). ד״ה כה אמר ה׳ השמים כסאי (שם ע׳ רסד הערה 64).
96) פע״ח שער (כג) חג השבועות פ״א. הובא בהמשך תרס״ו ע׳ רמז. ועוד.
97) ראה מנחות סה, ב ואילך. תו״כ אמור עה״פ.
98) ד״ה קול דודי דש״פ מצורע (סה״מ פסח שם ע׳ קמז). ד״ה הנ״ל די״א ניסן (שם ע׳ קנה-ו). ד״ה ונחה (שם ח״ב ע׳ רכה ואילך). ד״ה ובראשי חדשיכם (נסמן בהערה 95). ד״ה כה אמר ה׳ השמים כסאי (סה״מ ראש חודש ע׳ רסד).
99) בהתחלת המאמר.
100) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ תריז. לקו״ש ח״א ע׳ 124. חכ״ז ע׳ 166. ועוד.
101) ראה אוה״ת נ״ך ע׳ רפח. מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ מה.
102) שהש״ר עה״פ.
[סה"מ ימי הספירה ע' כ ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ו ע׳ 209 ואילך.