לז) בחודש השלישי גו׳ – אור ליום ג׳, ג׳ סיון ה׳תשל״ט

בס״ד. אור ליום ג׳, ג׳ סיון ה׳תשל״ט

הנחה בלתי מוגה

בחודש השלישי גו׳ ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים גו׳ ויחן שם ישראל נגד ההר1. הנה מ״ש ויחן לשון יחיד ביארו רז״ל2 כאיש אחד בלב אחד [והאפשריות למציאות זו היתה ע״י שחנו נגד ההר, הר לשון יחיד, דההר היחידי ייחד ואיחד אותם, עד שנעשו כאיש אחד בלב אחד]. וכמודגש גם בהענינים בפשטות, דאף שמספר בנ״י הוא ששים ריבוא דייקא, ובמיוחד לקבלת התורה הי׳ צ״ל מספר זה, כדאיתא במדרש3 דאילו היו שם ששים ריבוא מישראל חסר אחד לא היתה נתינת התורה וקבלת התורה, וביחד עם זה היו באחדות אמיתית, עד שתורת אמת מעידה ויחן שם ישראל לשון יחיד [והדיוק בזה הוא לשון יחיד, לא לשון אחד4], ודוקא ע״י שהיתה האחדות בישראל בגלוי היתה נתינת התורה. והימים האלה נזכרים ונעשים5, דגם בכל שנה ושנה בר״ח סיון, ובשני ובשלישי בו, הנה ע״י הזכירה כדבעי נעשים כל הענינים שנעשו בימים האלו בפעם הראשונה, ואדרבה ביתר שאת וביתר עוז, דהרי נצטוינו (והובטחנו) מעלין בקודש6, ילכו מחיל אל חיל7.

וידוע דיוקי רבותינו נשיאינו בזה, כמו שנת״ל8 למה נשתנה כתוב זה שנקרא בו ראש חודש בלשון ביום הזה, ולא בשמו הפשוט, ראש חודש, ע״ד מ״ש9 ובראשי חדשיכם. גם צריך להבין סדר הכתובים שנאמר באו מדבר סיני ויסעו מרפידים, דלכאורה נסעו מרפידים תחילה, ולאחרי זה באו מדבר סיני.

ויובן בהקדם הדיוק10 דלכאורה כללות עשרת הדברות, החל ממ״ש11 אנכי הוי׳ אלקיך עד לסיומם, הם דברים וענינים פשוטים. דהנה אפילו הדיבור הראשון הוא ג״כ ענין פשוט, דאף שענינו הוא אחדות הוי׳ והאמנת אלקות, עם כל הפרטים רמים ונפלאים שבדיבור זה [כמבואר בדרושי חסידות על ענין ופסוק זה], הרי מ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו12, ואדרבה התחלת הלימוד הוא מלימוד ע״ד הפשט, פשוטו של מקרא (כנפסק בשולחן ערוך13), וע״פ פשוטו של מקרא ענינו דדיבור הראשון הוא, דמאחר שהוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, שזוהי טובה הכי גדולה, צריכה להיות הכרת טובה מתאימה, אנכי הוי׳ אלקיך, דזהו לכאורה דבר המובן בפשטות. וגם דבר פשוט הוא שכתוצאה מזה יקיים כל המצוות, כי כל המצוות נכללות בעשרת הדברות, ועד שכל המצוות וכל הדברות נכללות בשתי דברות הראשונות [כמובן ממה דאיתא בתניא14 דדיבור אנכי כולל כל מצוות עשה, ולא יהי׳ לך כולל כל מצוות ל״ת], ועד שכולן נכללות בתיבה הראשונה, אנכי15, ועד שנכללות באות הראשונה דתיבה הראשונה עם הניקוד שלה (קמ״ץ אל״ף אָ), היינו שבהראשי תיבות נכללת התיבה וענין אנכי, הכולל כל עשרת הדברות, הכוללות כל תרי״ג מצוות עם כל סניפיהן. ועד שגם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש16 נכלל בעשרת הדברות, כמ״ש17 מזה ומזה הם כתובים [כמבואר בארוכה בירושלמי18 ובמדרשי חז״ל בכלל]. ועפ״ז צריך להבין למה היו צריכים בשביל דברים פשוטים אלו להכנה ארוכה דגלות מצרים ויציאת מצרים עם כל הענינים הגדולים שהיו אז, וגם הכנה זו לא היתה מספקת לגמרי, עד שלאחרי זה היו כמה מסעות ובכל פעם שויסעו ויחנו הלכו והתקרבו לעניני מתן תורה, וגם זה לא הספיק עדיין עד שבאו ישראל נגד ההר שפעל בהם ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד, דאך ורק אז ניתנה התורה.

אך הענין הוא, דהנה נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים19, שהכוונה בזה, דעצמותו ית׳ שלמעלה מכל עניני מדידה והגבלה [וכפתגם כ״ק אדמו״ר הזקן20 על מארז״ל נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים שעל תאוה אין קושיא (אויף אַ תאוה איז קיין קשיא ניט), היינו, שהוא למעלה מענין הקושיות] יומשך בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו21, היינו, שבעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, הנה בו דוקא נמצאת התאוה העליונה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים. וזהו החידוש דמתן תורה שאז נתבטלה הגזירה ואפשר להיות קיום התורה ומצוותי׳ גם בענינים הכי פשוטים.

אמנם בכדי שיוכל להיות קיום התורה ומצוותי׳ בענינים הכי פשוטים בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו צ״ל הקב״ה עוזרו22. ועד״ז בכלל ענין ביטול הגזירה שבמתן תורה הי׳ צ״ל ואני המתחיל23 כמ״ש24 וירד הוי׳ על הר סיני. והתחלת ההתעוררות מלמעלה והנתינת כח מלמעלה היתה בר״ח סיון. ובזה יובן מה שנקרא ראש חודש בפסוק זה בלשון ביום הזה, כי בפסוק זה מודגש עניני דר״ח סיון כהכנה למתן תורה, וזהו מה שנת״ל25 דמ״ש יום היינו אור וגילוי כמ״ש26 ויקרא אלקים לאור יום, ומ״ש הזה מפרש דהגילוי הוא עד לאופן דמראה באצבעו ואומר זה27.

וממשיך בכתוב ביום הזה באו מדבר סיני [ולאחרי זה] ויסעו מרפידים, כי הנסיעה האמיתית מבחי׳ רפידים אפשר להיות רק ע״י הגילוי דביום הזה. והענין הוא, דהנה רפידים נקרא על שם שרפו ידיהם28 כו׳. והדיוק בזה הוא שרפו ידיהם, היינו ידים דקדושה עם כל הענינים שהם כוללים, ובכללות היינו יד ימין מצוות עשה, ויד שמאל מצוות ל״ת, אך יש בהידים רפיון, וזהו בחי׳ רפידים. והגילוי דביום הזה פועל ויסעו מרפידים. וע״ד המבואר בהדרושים בענין ראש השנה29, דבליל ראש השנה העולם הוא ע״ד המלאכה שעושים ברפיון ידים, שגם שם הלשון הוא (בדיוק) רפיון ידים, כי ישנה ההמשכה, אלא שהוא בבחי׳ רפיון ידים, וע״י יחוד החדש [הבא ע״י התעוררות חדשה, היינו כל העבודה דראש השנה] העולם יוצא ממעמד ומצב דרפיון ידים ויורד אור חדש עליון יותר שלא הי׳ מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה30 המאיר ומהוה ומחי׳ ומקיים את כל השנה כולה, כולל ההכנה על כל השנים הבאות לאחרי זה שישנם בשנה זו (דגילוי בחי׳ אור זה כו׳ הוא ענין ראש השנה). ועד״ז הנה ע״י הגילוי דביום הזה הי׳ סוף סוף ויסעו מרפידים גו׳ ויחן שם ישראל נגד ההר.

והענין בעבודה הוא, דהנה בהר סיני מרומזים ב׳ ענינים. דהנה איתא בגמרא31 (בפרטיות) דכפה הקב״ה עליהם את ההר (הר סיני) כגיגית, שזהו ענין התגלות האהבה רבה שלמעלה, וגם אמרו בגמרא32 חמשה שמות נקראו לו כו׳ סיני שירדה עליו שנאה לאומות העולם, היינו שנאה לכל עניני העלם והסתר33. וב׳ ענינים אלו כמו שנמשכו בעבודה בפועל הוא מה שאמרו דהתורה נקראת עוז ותושי׳, עוז לנפש האלקית ותושי׳ לנפש הבהמית34. ובתושי׳ יש ב׳ פירושים, הא׳ תושי׳ לשון חולשה, ועפ״ז עוז לנפש האלקית ותושי׳ לנפש הבהמית פירושו כאמרם35 תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, והב׳ דתושי׳ פירושו גם לשון כח וחוזק, ותושי׳ לנפש הבהמית פירושו שהתורה פועלת קיום ובריאות ושלימות האמיתית בהגוף. והיינו, דבתחילת עבודתו הגוף הוא רק טפל לנשמה, ואח״כ ע״י עבודתו, עולה מחיל אל חיל ופועל עד שהגוף אינו מציאות לעצמו כלל, והוא רק ככלי להנשמה כמבואר בכמה מקומות36. ובעבודת האדם היינו שתחילת עבודתו היא בבחי׳ אתכפיא, ואח״כ מגיע למ״ש37 ולבי חלל בקרבי, ועד שמגיע לבחי׳ ומצאת את לבבו נאמן לפניך38, דזו היתה עבודתו דאחד הי׳ אברהם39 (דאין לך אהבה חביבה כאהבתו). וירושה היא לנו מאבותינו40, דבכ״א מישראל ישנה האהבה המסותרת, והיא פועלת סוף כל סוף שיהי׳ גם בכ״א מישראל בחי׳ האהבה דומצאת את לבבו נאמן לפניך שהיא למעלה מאתכפיא וגם למעלה ממ״ש ולבי חלל בקרבי, משום שמגיע לבחי׳ אתהפכא, ומצאת את לבבו נאמן לפניך, שעבודתו היא בכל לבבך בשני יצריך41, בתכלית השלימות, עד שנקרא יצרו הרע בשם טוב מאוד42.

וזהו בחודש השלישי גו׳ ביום הזה באו מדבר סיני גו׳, דיום הזה הוא ראש חודש, היינו ראש לכללות חודש זה, ירחא תליתאי דבו יהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי ע״י תליתאי31 [כמ״ש43 זכרו תורת משה עבדי], כי דוקא ע״י הגילוי דביום הזה הי׳ אפשר להיות ביטול הגזירה במתן תורה. ולאחרי ראש חודש היתה ההכנה למתן תורה בפרטיות בכל הימים שבינתיים, כמו שמבאר כ״ק אדמו״ר הזקן בשולחן ערוך שלו44 הפרטים שבדבר באופן דפסק דין להלכה בפועל בכל מקום ובכל זמן, ועי״ז באים למ״ש שם [בסיום וחותם של הסימן וההלכות (דחג השבועות) בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן] דניתנה תורה ביום השבת [דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה45]. וכידוע דשבת ענינו שכל מלאכתך עשוי׳46. ואף דגם בשבת ישנה עבודת יום השבת, הרי זו עבודה הכי נעלית, ועד שהעבודה היא מתוך תענוג, ובתענוג גופא, הנה שלימות וחותם וסיום דיום השבת הו״ע רעוא דרעוין.

והנה הימים האלה נזכרים ונעשים, וכשלומד ענין בתורה מעלה עליו הכתוב כאילו גם עשאו. ובדוגמת המבואר בכללות העבודה, עבודת הקרבנות [שהיא כללות ענין התורה ומצוות, כי כללות התורה ומצוות הם לקרב כל הכחות, ועד לקרבם לרזא ומקורא ושרשא, ועד לקרבם לא״ס ב״ה ממש, שזהו ענין עבודת הקרבנות דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס47, כמבואר בדרושי יו״ד שבט48, יום ההילולא], דכל העוסק בתורת כו׳ כאילו הקריב49. ועד״ז הוא בעניננו, שבכל דור ודור וכל יום ויום, ועאכו״כ בהאי יומא דקא גרים50, זמן מתן תורתנו, וגם בימי ההכנה למתן תורה החל מראש חודש, וגם בימי התשלומין היינו עד י״ב בסיון ועד בכלל, כשנזכרים כדבעי נעשים כל עניניהם כמו בפעם הראשונה. ונזכרים באופן שיומשך מתן תורה אח״כ במשך כל השנה כולה, כי ישנו ענין מתן תורה בכל יום, כי בכל יום ויום אנו אומרים בברכת התורה נותן התורה לשון הווה. ולימוד מביא לידי מעשה51, דע״י לימוד התורה באופן דחדשים הנה גם קיום המצוות הוא בבחי׳ מעשה חדש, ולכן קיום המצוות אינו ע״ד מצות אנשים מלומדה52 (אף שגם בזה יוצא ידי קיום המצוה), דאינו שייך אצלו כלל ענין מלומדה, כי המצוות הם אצלו דבר חדש, ואדרבה, מקיים מצוות בתענוג הכי גדול כי מקיימן בפעם הראשונה בפועל. ועי״ז בא למ״ש53 חרות על הלוחות, ואמרו רז״ל54 אל תקרי חרות אלא חירות, והיינו חירות משעבוד מלכויות, ועד לחירות מכל ענינים הבלתי רצויים, חירות מיצר הרע וכל הפרטים שמונה שם.

וכן תהי׳ לנו לכל אחד ואחת בתוככי כלל ישראל, דנזכרים ונעשים כל יומא ויומא עביד עבידתי׳55, ובפרט בימים אלו החל מר״ח סיון וימי ההכנה עם כל הפרטים שבדבר כנפסק בשולחן ערוך כ״ק אדמו״ר הזקן44, ועד לזמן מתן תורתנו. ונעשה (און ס׳ווערט די) נתינת התורה בפועל ועד לתורתו של משיח, שהוא יבנה בית המקדש במקומו56 (וכמו שאמר הקב״ה ליחזקאל ומסר על ידו לכ״א מישראל, דכשיתעסקו בלימוד הלכות בית הבחירה ובענין המקדש, מעלה אני עליהם כאילו בנו57, וממעלה אני עליהם הנה הקב״ה שהוא כל יכול ממשיך זה גם בפועל ממש בבנין בית המקדש השלישי], ויקבץ נדחי ישראל (כמו שמסיים הרמב״ם) והיתה לה׳ המלוכה58, ובמהרה בימינו ממש, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

__________

1) יתרו יט, א-ב.
2) מכילתא ופרש״י עה״פ.
3) מכילתא שם יט, יא.
4) ראה לקו״ש חי״א ע׳ 11. חי״ב ע׳ 66. וש״נ.
5) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח. וראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
6) ברכות כח, א. וש״נ. וראה לקו״ש חי״ג ע׳ 250.
7) תהלים פד, ח. וראה לקו״ש שם. וש״נ.
8) ד״ה ויאמר גו׳ מחר חודש שנה זו (סה״מ ראש חודש ע׳ קמה), מתו״א יתרו סו, ג. (הוספות) קח, ג. מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ קמו.
9) בהעלותך י, י. פינחס כח, יא.
10) ראה לקו״ת במדבר יב, ג. טו, סע״ג ואילך. סה״מ שמות ח״ב ע׳ קיב. וש״נ. וראה גם ד״ה הנ״ל שם.
11) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
12) שבת סג, א. ועוד.
13) ריש הל׳ ת״ת.
14) רפ״כ. וראה ליקוט פירושים ומ״מ לשם (ע׳ שעט). וש״נ.
15) ראה זח״ב פה, ב. כה, ב.
16) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר פמ״ז, א. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 252 הערות 20-21.
17) תשא לב, טו.
18) שקלים פ״ו סה״א. סוטה פ״ח ה״ג.
19) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
20) הובא באוה״ת בלק ע׳ תתקצז. המשך תרס״ו ס״ע ז. סה״מ תש״ב ע׳ 34. ובכ״מ.
21) תניא פל״ו.
22) ראה סוכה נב, ב. ועוד.
23) שמו״ר פי״ב, ג. ועוד.
24) יתרו יט, כ.
25) ד״ה ויאמר גו׳ מחר חודש הנ״ל (סה״מ ראש חודש שם ע׳ קמח).
26) בראשית א, ה.
27) תענית בסופה ובפרש״י. שמו״ר פכ״ג, יד. פרש״י בשלח טו, ב.
28) סנהדרין קו, א. בכורות ה, ב. ועוד.
29) סידור (עם דא״ח) רמה, ד ואילך.
30) אגה״ק סי״ד.
31) שבת פח, א.
32) שם פט, א.
33) ראה לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
34) ראה ד״ה זה תשמ״ח (לקמן ע׳ רמה). וש״נ.
35) ראה זח״א קמ, ב. קפ, ב.
36) ראה המשך תרס״ו (קה״ת, תנש״א) ע׳ תקפב. ובכ״מ. וראה גם שיחת ש״פ נשא תשמ״א (שיחות קודש תשמ״א ח״ג ע׳ 565-6).
37) תהלים קט, כב. וראה תניא פ״א (ה, ב).
38) נחמי׳ ט, ח. ירושלמי ברכות פ״ט ה״ה. וראה ליקוט פירושים ומ״מ לתניא שם (ע׳ לד).
39) יחזקאל לג, כד.
40) תניא פי״ח. ועוד.
41) ואתחנן ו, ה. ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
42) ב״ר פ״ט, ז. ועוד.
43) מלאכי ג, כב.
44) סתצ״ד ס״כ.
45) שבת פו, ב.
46) מכילתא ופרש״י יתרו כ, ט. שו״ע אדה״ז או״ח סש״ו סכ״א.
47) זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב. וראה סהמ״צ להצ״צ קנח, ב.
48) ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ב (סה״מ תש״י ס״ע 112 ואילך).
49) מנחות קי, א.
50) פסחים סח, ב.
51) קידושין מ, ב. ועוד.
52) ל׳ הכתוב – ישעי׳ כט, יג.
53) תשא לב, טז.
54) שהש״ר פ״ח, ו. וראה אבות פ״ו מ״ב.
55) זח״ג צד, ב.
56) רמב״ם הל׳ מלכים פי״א ה״ד.
57) תנחומא צו יד. וראה לקו״ש חי״ח ע׳ 412. וש״נ.
58) עובדי׳ א, כא.

[סה"מ ימי הספירה ע' רמ ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ט ע׳ קעא ואילך.

סגירת תפריט