בס״ד. ש״פ צו, שבת הגדול, ח׳ ניסן ה׳תשל״א
הנחה בלתי מוגה
להבין1 הענין שנקרא שבת הגדול, והנה במדרש2 ובשולחן ערוך אדמו״ר הזקן3 ועוד נאמרו כמה טעמים על השם שבת הגדול. אך עדיין אינו מובן, כמו שהקשה בדרישה4, דמכיון שהוא לשון חז״ל, ולא לשון תורה, הי׳ צריך ליקרות שבת רבה, וע״ד קידושא רבה5, צומא רבה6, ועד״ז יום ה׳ דחול המועד סוכות נקרא הושענא רבה, ולמה נקרא שבת הגדול שהוא לשון תורה.
ויש לומר בהקדים מ״ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ וכו׳, ומבואר בזה (ע״י הנשיאים לדורותם עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר)7 דצריך להבין דמלשון זה משמע דאילו הי׳ מספיק להחמיץ היו אוכלים חמץ, והלא כבר נצטוו בעשור לחדש הזה ויקחו וגו׳8 על מצות ומרורים יאכלוהו9. וגם לדורות נצטוו שבעת ימים שאור וגו׳ בכל מושבותיכם תאכלו מצות10. ועוד, דהלא הם שני ענינים שונים, דאם אכילת מצה היא מצד הציווי, הרי זה בא ע״י עבודת האדם וכו׳, דמצד עצמו הי׳ יכול לבוא לידי חימוץ, וע״י עבודתו שמשמר אותה שלא תבוא לידי חימוץ וכו׳, מקיים בזה מצות מצה, אבל מצד הטעם שלא הספיק בצקת וכו׳, אין זה שייך לעבודת האדם, והוא רק מצד הגילוי מלמעלה, דמכיון שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וכו׳ לא הספיק להחמיץ. וענין העבודה הוא יסוד בכל המצוות כולם, וכמ״ש הרמב״ם11 רשות לכל אדם נתונה וכו׳, שלכן בכל המצוות אנו מברכים אשר קדשנו במצוותיו וצונו, ולמה אומר כאן שמצה זו שאנו אוכלים הוא על שם שלא הספיק וכו׳.
וידוע הביאור בזה7, דישנם ב׳ בחינות מצה. הא׳ מ״ש12 בערב תאכלו מצת שהיא מצה דקודם חצות, והיא מצת חסר וא״ו. והב׳ מ״ש13 ויאפו גו׳ מצות, והוא מצה שאחר חצות, והוא מלא בוא״ו, דהיינו אחר שנגלה עליהם כו׳. דבחי׳ מצה הא׳ חסר וא״ו, נעשה ע״י עבודת האדם דוקא שהוא צריך שמירה שלא יבוא לידי חימוץ, וזהו שנקרא מצת בלא וא״ו מלשון מצה ומריבה14, שהוא עומד במלחמה עם היצר הרע כו׳ בחי׳ החמץ. אבל בחי׳ מצה הב׳ שלאחר חצות, שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו, הוא מלא וא״ו שהו״ע צוותא וחיבור, ובעת שהוא מקושר עם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו כו׳ אינו שייך שיבוא לידי חימוץ, דהלא מצד בחינה זו אינו שייך שום תפיסת מקום למציאות, דאין עוד מלבדו15, ועאכו״כ שאינו שייך מציאות הפכית, שהו״ע החמץ.
וזהו מה שבחי׳ מצה הא׳ שקודם חצות הוא חסר וא״ו, ומצה הב׳ הוא מלא בוא״ו. דענין הוא״ו הוא קו האמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה16, וממשיך מבחינה שלמעלה מהנמשך ע״י קו הימין והשמאל, שהם ממשיכים רק מחיצוניות הכתר, והקו האמצעי ממשיך מפנימיות הכתר17. וזהו מה שמבריח מן הקצה אל הקצה, דלפי שבחי׳ פנימיות הכתר הוא למעלה מב׳ הקצוות, ולמעלה מכל ענין הקצוות, לכן נמשך ממנו עד קצה התחתון בשוה וכו׳. וזהו מה שמצה הא׳ הוא בלא וא״ו, שהוא מצה שקודם חצות, והוא מלשון מצה ומריבה, והיינו שע״ז צ״ל עבודת האדם והו״ע עבודת אתכפיא, שהו״ע כי ברח העם18 וכו׳. ואחרי זה דוקא באים לבחי׳ נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו, מצות מלא וא״ו, שהוא בחי׳ מצה שאחר חצות, שע״ז אין צריך להיות ענין העבודה, שהוא בחי׳ אתהפכא, שבזה אינו שייך כלל ענין החימוץ שיהא צורך לשמור אותו וכו׳.
והנה זהו מה שביציאת מצרים דוקא הי׳ הגילוי דמורא גדול זה גילוי שכינה, דנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו, שלמעלה מהגילוי שנתגלה להאבות, דשמי הוי׳ לא נודעתי להם19, ולמעלה גם מבחי׳ אני הוי׳20 שנתגלה למשה קודם יציאת מצרים וכו׳, דבחינה זו היא בחי׳ מורא גדול21, שהוא מה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו. ויש לבאר שזהו מה שהמקובלים הראשונים השתמשו בהלשון גדולה גבורה תפארת כו׳, ובכתבי האריז״ל איתא חסד גבורה תפארת22, דהמקובלים הראשונים דיברו במדות שלא מצד מוחין, והוא בחי׳ המדות שלמעלה מהשתלשלות, מדות דתהו, אלא שזהו תהו דקדושה והוא בחי׳ גדולה. אבל האריז״ל דיבר בהמדות כמו שהם מצד המוחין, מדות דתיקון, שהם אורות בכלים וכו׳, וכמו שהוא בפרטי פרטיות עד שבא מזה בהשגה דחב״ד, לכן נקראים חסד גבורה כו׳, שבבחי׳ חסד מודגש שנוגע בזה שהזולת יקבל ההשפעה, דמצד בחי׳ הגדולה אפשר להיות כמו שאמרו רז״ל23 השפעת עליהם טובה אינן יכולים לעמוד, משא״כ מצד בחי׳ החסד הרי זה באופן שיוכל הזולת לקבל. וזהו מה שהגילוי דנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו שהוא בחי׳ גילוי שכינה נקרא מורא גדול, שהוא למעלה מכל סדר השתלשלות וכו׳, ומבחינה זו הי׳ הגילוי בעת יציאת מצרים.
ובחינות אלו בעבודה הוא, דקודם חצות, ובכללות בעת שהיו ישראל במצרים, עדיין היו בבחי׳ יראה תתאה, והו״ע מצת חסר וא״ו. ובחי׳ מורא גדול הוא בחי׳ יראה עילאה, בחי׳ יראת בושת, וכמבואר בסידור24 בהערה לתיקון חצות, שהוא בבחי׳ ביטול בתכלית, דאע״ג דאיהו אור צח וכו׳ אוכם הוא קדם עילת העילות25 וכו׳.
והנה במצרים היו ב׳ מדריגות אלו בשני זמנים, ולכן הי׳ המצה שקודם חצות חסר וא״ו, ומצה שלאחר חצות מלא בוא״ו, אבל מצה זו שאנו אוכלים יש בה ב׳ הענינים בבת אחת. דהנה כשהיו ישראל במצרים שהי׳ קודם שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה, ובפרט שהי׳ קודם מתן תורה, ויש להוסיף שהי׳ קודם ביטול הגזירה דתחתונים לא יעלו לעליונים ועליונים לא ירדו לתחתונים26, הנה מתחילה הי׳ בחי׳ המצה שקודם חצות, שהוא קודם שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה. והי׳ צ״ל ציווי ע״ז, היינו שבא ע״י עבודת האדם דוקא, ועי״ז דוקא היו יכולים לקבל אח״כ הגילוי שלאחר חצות שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים. ועי״ז נמשך בהם בחי׳ שלא הספיק בצקת וכו׳, ועד להגילוי דבעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי׳ מארץ מצרים27 ביום ט״ו ניסן, שאז הגיעו למעלת הצבא שלמעלה גם ממדריגת עבד, דצבא הוא כמ״ש28 אשר צבאו פתח אהל מועד, וכמבואר בהמאמר דשנת תש״א (ד״ה בעצם היום הזה)29 מעלת הצבא על עבד. דהנה אע״פ שהעבד בטל להאדון, ועד שאינו מציאות לעצמו וכל מה שקנה עבד קנה רבו30, אבל מ״מ אינו שייך למסירות נפש, שאין לו מה למסור, שהרי אינו מציאות לעצמו כלל, משא״כ איש החיל שהולך למלחמה ונותנים לו הכלי נשק הרי הוא מציאות כו׳, ועד שמבזבזים בשבילו האוצרות שהם יקר מכל יקר כמבואר בארוכה בהמשך ההילולא31, ולכן שייך אצלו מסירות נפש כו׳.
אבל לאחר שקיבלו ישראל תורה ומצוות בהר סיני, ובכל השנה כולה הרי הם בצוותא וחיבור עם הקב״ה ע״י התורה ומצוות, ע״כ גם במצה זו שאנו אוכלים קודם חצות יכולים אנו להמשיך בחי׳ גילוי שכינה, מבחי׳ שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אחר חצות. והוא מצד בחי׳ גדולה שהיא ההמשכה שלמעלה מסדר השתלשלות לגמרי, ולכן אפשר להיות ב׳ הבחינות כאחד כו׳. אבל מ״מ מכיון שמדברים באמיתית ענין הא״ס, הרי מובן שצריך לעלות ולהגיע למעלה יותר גם מבחינה זו, שמה שהי׳ אצלו אתמול בבחי׳ יציאת מצרים, הנה לגבי היום הוא עדיין במצרים וגבולים, ולכן בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, כמ״ש בתניא32.
והנה זהו ענין שבת הגדול, והוא ע״ד שנת״ל שבפסח עצמו הנה עכשיו גם קודם חצות הגילוי הוא מבחי׳ מורא גדול זה גילוי שכינה, הנה עד״ז הוא בשבת הגדול, דמיני׳ מתברכין כולהו יומין33, שהגילוי אז הוא בבחי׳ גדול, שהוא בחי׳ האור שלמעלה מכל סדר השתלשלות כנ״ל, שאז הגילוי הוא בלי התחלקות זמן, דמצד סדר השתלשלות הרי ישנו התחלקות דזמן אחר זמן, משא״כ מצד בחי׳ גדולה שלמעלה מסדר השתלשלות, ועד שפועל למכה מצרים בבכוריהם34, שהו״ע שלמעלה מהטבע. וכל זה נמשך ע״י עבודת ישראל משכו וקחו לכם35, משכו ידיכם מעבודה זרה36 כו׳37. וזהו מ״ש38 ומי גוי גדול וגו׳, כמבואר בהדרושים עה״פ39. והנה עד״ז הוא עכשיו, דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות40, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל41, בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו42, וכספם וזהבם אתם43, ע״י משיח צדקנו במהרה בימינו.
__________
1) המאמר מיוסד על מאמרי חג הפסח דשנות ה׳ש״ת ותש״א (שיחות קודש תשל״א ח״ב ע׳ 36).
2) ראה לקו״ש (חל״ז) שבת הגדול תש״נ. וש״נ.
3) או״ח ר״ס תל. וראה בהנסמן בתורה שלמה במבוא פי״ב.
4) או״ח שם.
5) פסחים קו, א.
6) ירושלמי יומא פ״ח ה״ד. ובכ״מ.
7) לקו״ת צו יא, סע״ג ואילך. ד״ה מצה זו תרצ״ד (קה״ת, תשס״ג). תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 170 ואילך). תשמ״ט (לקמן ע׳ רפט ואילך). ד״ה ויוציאנו הוי׳ אלקינו תשכ״ט (לקמן ע׳ קיב ואילך). ועוד.
8) בא יב, ג.
9) בהעלותך ט, יא.
10) בא שם, יט-כ.
11) הל׳ תשובה רפ״ה.
12) בא שם, יח.
13) שם, לט.
14) לקו״ת שם יג, ד. שה״ש יד, ד. ובכ״מ.
15) ואתחנן ד, לה.
16) ל׳ הכתוב – תרומה כו, כח. ויקהל לו, לג.
17) ראה לקו״ש ח״ז ע׳ 34. וש״נ. וראה גם לעיל ע׳ ב, ובהנסמן שם הערה 27.
18) בשלח יד, ה. וראה תניא פל״א.
19) וארא ו, ג.
20) שם, ב. ו.
21) תבוא כו, ח. ירמי׳ לב, כא.
22) ראה לקו״ת עקב יז, ד. אוה״ת וירא צ, א ואילך. ואתחנן ע׳ תכ. עקב ס״ע תרכט. ואתחנן (כרך ו) ע׳ ב׳רכו, ובהנסמן שם בשוה״ג. המשך תער״ב ח״א פרק רמ (ס״ע תפד ואילך). סה״מ עטר״ת ע׳ קיז. סה״מ ויקרא ע׳ רסז. ועוד.
23) תענית כג, א.
24) עם דא״ח – קנא, ג ואילך.
25) תקו״ז תיקון ע (קלה, ב).
26) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
27) בא יב, מא.
28) ויקהל לח, ח.
29) סה״מ תש״א ע׳ 81 ואילך.
30) פסחים פח, ב.
31) המשך באתי לגני ה׳שי״ת פי״א (סה״מ תש״י ע׳ 131-2).
32) ריש פרק מז (ע״פ משנה פסחים קטז, ב).
33) זח״ב סג, ב. פח, א.
34) תהלים קלו, י. וראה מדרש תהלים עה״פ.
35) בא יב, כא.
36) מכילתא שם. פרש״י שם, ו.
37) חסר קצת. המו״ל.
38) ואתחנן ד, ח.
39) אוה״ת עה״פ (ע׳ קנו ואילך). ועוד.
40) מיכה ז, טו.
41) ר״ה יא, רע״א. שמו״ר פט״ו, יא.
42) בא י, ט.
43) ישעי׳ ס, ט.
[סה"מ פסח ח"א ע' יד ואילך]
״המאמר הי׳ מיוסד על המאמרים דפסח ת״ש ותש״א״ (שיחות קודש תשל״א ח״ב ע׳ 36).
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״א ע׳ 47 ואילך.