בס״ד. ש״פ אחרי, שבת הגדול, י״ב ניסן ה׳תשכ״ז
הנחה בלתי מוגה
דודי לי ואני לו הרועה בשושנים1, הנה פירש רש״י ובמדרש רבה2 דקאי על חודש ניסן שהי׳ דודי לי תחילה, כי פעם כתיב3 אני לדודי ודודי לי ר״ת אלול4 שזהו העבודה מלמטה למעלה שהו״ע עבודת התשובה, לכן אני לדודי תחילה, אבל בניסן ויציאת מצרים הי׳ דודי לי תחילה, שהוא בבחי׳ מלמעלה למטה כמ״ש5 קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שבנ״י היו במעמד ומצב כזה שהיו צריכים לבחי׳ דילוג, דהיינו גילוי מלמעלה למטה, ולכן הי׳ תחילה דודי לי מלמעלה למטה ואח״כ אני לדודי מלמטה למעלה. והנה איתא במאמר אדמו״ר מהר״ש משבת הגדול תרכ״ז (לפני מאה שנה)6, דאמרו רז״ל במדרש רבה2 עה״פ דודי לי הוא לי לאב ואני לו לבן שנאמר בנים אתם להוי׳ אלקיכם7, בני בכורי ישראל8, הוא לי לרועה ואני לו לצאן שנאמר9 ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. וצריך להבין הדמיון דאב ובן לצאן ורועה, שאינו בערך ההשגחה והחביבות של צאן ורועה לאב ובן, אך הענין הוא דאב ובן זהו בזמן הבית10 שאז נשמות ישראל והקב״ה הם כמו אב ובן, ולכן מביא הפסוק בני בכורי ישראל שנאמר למשה בנוגע לגאולת ישראל, אבל בזמן הגלות שאז כל הענינים הם בהעלם, נמשלו נשמות ישראל והקב״ה לבחי׳ צאן ורועה, ולכן מביא הפסוק ואתנה צאני וגו׳ שנאמר בזמן הגלות.
ולהבין מהו המשל מצאן ורועה, יובן בהקדם מה שנתבאר שם עוד במדרש רבה על פסוק זה, שפירוש דודי לי לכשיהי׳ לו דבר לא תבע אלא ממני שנאמר ויקחו להם איש שה וגו׳11 ויקחו לי תרומה וגו׳12, ולכשיהי׳ לי דבר איני תובע אלא ממנו שנאמר ואני לו. וצריך להבין איך שייך לומר לכשיהי׳ לו דבר אינו תובע אלא ממני, שחסר לו דבר, הלא אנת הוא שלימותא דכולהו13.
ויובן זה בהקדים ההפרש בין יחיד לאחד14, דענין יחיד הוא כמו שאומרים15 יחיד חי העולמים מלך, ואחד הוא כמ״ש16 שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד, שההפרש ביניהם הוא שיחיד הוא שיחיד ומיוחד ואין בדוגמתו, ואחד הוא כמ״ש בבית יוסף17 בשם הסמ״ק שהח׳ מורה על הז׳ רקיעים וארץ, שזהו כללות הענין של מעלה ומטה, והד׳ מורה על ד׳ רוחות18. וזהו ענין אחד, שהד׳ סיטרין ומעלה ומטה בטלים להא׳ שהוא האות הראשונה בתיבת אחד, וכמו שהוא בענין ראשית שכשאומרים ראשית הנה מוכרח שיש שני אחר זה, הנה כמו״כ הוא בענין אחד, דהגם שכתוב19 יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו, דתיבת אחד מורה על האחדות, אבל מ״מ יש ענין של מציאות, אלא שהם בטלים. וזהו החילוק בין אחד ליחיד, שיחיד הוא כמו שהוא בפני עצמו, ובפרט כמו שהוא לפני הבריאה וההשתלשלות, משא״כ אחד הוא בבחינה כזה שיש עולמות ומציאות אלא שהם בטלים.
והנה מצד בחינות אלו נקרא בשם הקב״ה, וכמבואר בלקו״ת בכמה מקומות ומהם בד״ה צאינה וראינה20 ובדרושים שלפני זה21, שקדוש הוא מלשון קדוש ומובדל, וברוך הוא מלשון ברכה והמשכה22, ובענין הספירות הנה ברוך הוא ספירת המלכות וקדוש הוא ספירת התפארת23, ולמעלה יותר הנה ברוך הוא ספירת החכמה כמ״ש24 איהו ברוך ואיהי ברכה, שאיהו ברוך זהו יסוד אבא שהוא ספירת החכמה25 שזה נכלל בכלל ההשתלשלות, וקדוש הו״ע הכתר שזהו בכללות הבחינה שלמעלה מחכמה דאצילות. והנה גם לפירוש הא׳ מה שקדוש הוא ספירת התפארת זהו מצד זה שתפארת עולה עד הכתר26, שזהו המעלה שיש בקו האמצעי על הב׳ קוין. והגם דכל הספירות שרשן מהכתר, מ״מ שרש התפארת הוא מפנימיות הכתר27, וכמובא בהגה״ה שם.
וביאור הענין כמו שהוא בענין העולמות, הנה קדוש וברוך זהו כתר ואצילות, שכתר הוא קדוש ומובדל למעלה מעולמות ואצילות זהו בכלל עולמות אבי״ע. והגם שד׳ עולמות אבי״ע הם כנגד הד׳ יסודות28, שאצילות הוא כנגד יסוד האש29, דיסוד האש חלוק משאר היסודות שטבעו לעלות למעלה30 וצריך לעשות תחבולות שונות בכדי להמשיך האש ושישאר למטה מאחר שמצד עצמו הוא בתנועה של עלי׳ והבדלה, וכמו״כ הוא בענין אצילות וכמ״ש31 כי הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא32, הנה מ״מ מזה גופא שאומרים שיסוד האש הוא אחד מהד׳ יסודות, מובן מזה שיש לו ערך ושייכות להם. וזהו ג״כ שד׳ עולמות אבי״ע הם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳33, שיו״ד הוא כנגד עולם האצילות. ואין זה סתירה להמבואר בכמה מקומות34 בענין קוצו של יו״ד ששם הו״ע קוץ בלבד, שהוא בא ברמז ובהעלם, משא״כ כאן הוא אות בגילוי ששייך למציאות והשתלשלות, שיש לו ערך לעולמות בי״ע, ולכן ההמשכה מאצילות לבי״ע הוא רק ע״י הפרסא, שענין הפרסא הוא רק הגשמת האור35.
והנה כמו שהוא בד׳ עולמות אבי״ע, כמו״כ יובן באצילות גופא שיש אצילות שבאצילות ויש בריאה ויצירה ועשי׳ שבאצילות, שאצילות שבאצילות הוא ספירת החכמה, הנה זהו כבר בבחי׳ מציאות ויש לו ערך ושייכות למה שלמטה הימנו. והגם שהתהוות בינה מהחכמה זהו בדרך יש מאין, וכידוע36 דחכמה זהו אור דקאי ג״כ על כלי החכמה, דענין הכלים מתחילים מספירת הבינה, וכידוע37 דבהפירוש של איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד38 הנה אחד מהפירושים הוא שאיהו וחיוהי, שהחיוהי הו״ע החיות, קאי על ספירת החכמה, שאפילו כלי החכמה הוא חיוהי, שבחכמה אין ענין הגרמוהי. וכמבואר במ״א39 שבכלים יש ג׳ דרגות, שהג׳ דרגות בכלים הם נגד ג׳ עולמות בי״ע, ובאור יש ד׳ דרגות, שג׳ דרגות שבהאור זהו כמו שהוא מתלבש בהכלים, ויש בחינה בהאור כמו שהוא מצד עצמו שהוא למעלה עדיין מהתלבשות בכלים, שזהו הדרגא הרביעית שבהאור. הנה אע״פ שכלי החכמה היא ג״כ אור, מ״מ יש לה שייכות לספירת הבינה, וכמו שרואים בכחות הנפש שיש עצמות השכל שהוא למעלה מהמדות ומכל שכן ממחשבה דיבור ומעשה, ומ״מ נמשך מזה למדות, וע״י המחשבה לדיבור ומעשה40. והגם שעצמות השכל הוא למעלה לגמרי ובאין ערוך למחשבה דיבור ומעשה, מ״מ נמשך ומשתלשל מזה למחשבה דיבור ומעשה. וכמו״כ הוא בענין החכמה שנקרא ראשית41, הנה כשאומרים ראשית כבר מרומז בזה ענין האחדות כמ״ש הרב המגיד42, וכנ״ל במשל שמעצמות השכל נמשך למחשבה דיבור ומעשה שבכללות זהו ענין ספירת המלכות, שאפילו ספירת החכמה יש לה ערך ושייכות לספירת המלכות, ונמצא דאצילות הוא בכל ההשתלשלות ומציאות, ולכן אומר ע״ז43 אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין, שאפיקת הו״ע הגילוי, שגילוי בכל מקום מורה על מציאות וגבול. והגם שידוע44 שהגבול דכלים באצילות הוא רק כח הגבול, דהיינו מה שמגביל על עצמו, גבול בהעצם ולא גבול בפועל, מ״מ הרי זה ענין הגבול, ויש לו שייכות למה שלמטה הימנו. ואע״פ שההמשכה למטה מאצילות צ״ל ע״י פרסא, מ״מ פעולת הפרסא היא רק הגשמת האור ולא שינוי, שהאור נשאר כמו שהוא. והגם דמבואר45 שפעולת הפרסא היא שיהי׳ אור של תולדה, הנה כל זה הוא רק בנפש ורוח דבי״ע שזהו אור של תולדה בלבד, משא״כ באור הנשמה שנמשך מהלמ״ד אורות ע״י ספירת המלכות46, הנה אור הנשמה דעשר אורות אינו אור של תולדה אלא זהו אור האצילות כמו שנמשך לבי״ע. וכל זה הוא בההמשכה מאצילות לבי״ע שהוא ע״י הפרסא, משא״כ ההמשכה שמלמעלה מאצילות לאצילות צ״ל ע״י צמצום ופרסא, שענין הצמצום אין ענינו שיבוא האור בהגשמה, אלא זהו סילוק והעלם האור, וכהלשון47 סילק אורו לגמרי, ומלבד הצמצום יש פרסא ג״כ. ואע״פ שכתוב בעץ חיים48 שהפרסא שלמעלה מאצילות הוא בשביל הבריאה, היינו עולמות בי״ע, מ״מ חכמה דאצילות נמשך ג״כ ע״י הפרסא, שהפרסא פועלת ג״כ על האור דאצילות, והטעם לזה הוא כי אצילות ובי״ע יש להם ערך ושייכות זה לזה, ולכן מספיק פרסא בלבד, משא״כ התהוות אצילות מלמעלה מאצילות הנה כתיב49 והחכמה מאין תמצא, לכן צ״ל צמצום ופרסא, וגם לאחרי זה צ״ל ממוצע בין כתר לאצילות, שזהו ענין אריך אנפין, וכידוע50 שהממוצע כולל העליון וגם התחתון כמו שהוא נמצא בהעליון, ועי״ז נמשך באצילות. ונמצא, שקדוש וברוך זהו ענין חכמה וכתר. ובפנימיות יותר, הנה קדוש הוא פנימיות הכתר, עתיק, שהוא מלשון נעתק ונבדל לגמרי51.
והנה ע״י מה ממשיכים מבחי׳ קדוש, הנה זהו ע״י העבודה של שאו ידיכם קודש וברכו את הוי׳52. והביאור בזה כמ״ש בלקו״ת ד״ה צאינה וראינה53 ובהמאמר של כ״ק אדמו״ר הצ״צ שיצא לאחרונה54 ושאר מאמרים55 בפירוש שאו ידיכם קודש, שקדש בלי ו׳ הוא מלה בגרמי׳56 שזהו ענין עתיק שנעתק ונבדל, ובכדי להמשיך את זה למטה צ״ל העבודה של שאו ידיכם קדש, ב׳ ידים, שזהו ענין של יחודא עילאה ויחודא תתאה שאומרים בקריאת שמע בפסוק ראשון ושני שמע ישראל וברוך שם, שזהו עיקר ענין קריאת שמע, ולכן כוונה מעכבת57. והגם שבברוך שם לא נזכר ענין היחוד בפירוש, מ״מ הרי ועד בחילופי אתוון אחד58, וכמבואר בענין חילופים בהאותיות באמרי בינה59, שזהו העבודה של שאו ידיכם קודש, שעי״ז מגיעים לבחי׳ קדש מלה בגרמי׳ וממשיכים שיהי׳ קדוש בוא״ו, שוא״ו ענינו המשכה, ונמשך למטה יותר בענין ברוך שזהו ענין הקב״ה, עד שנעשה שם אחד, הקב״ה, שמקדוש נמשך למטה בברוך, שכל זה נעשה ע״י העבודה של שאו ידיכם קודש.
והנה כל זה הוא בזמן שיש עבודה של שאו ידיכם קודש, משא״כ בשעה שחסר העבודה אזי נשאר למעלה ואינו נמשך למטה, שזהו ענין הגלות שקוב״ה סליק לעילא ולעילא60, שזהו שורש ענין הגלות, דלכאורה יפלא הדבר ובלתי מובן כלל איך שייך כל ענין הגלות, שהרי בנ״י הם העיקר מהכל וכמ״ש בנים אתם להוי׳ אלקיכם, ובפרט כמ״ש בני בכורי ישראל, וא״כ איך יכול להיות שדברים טפלים ישלטו על העיקר. אלא שהענין הוא דבזמן שחסר העבודה הנה מפני חטאינו גלינו מארצנו61, שקוב״ה סליק לעילא ולעילא, שנמצא בבחי׳ יחיד, ואזי שייך ענין הגלות, וכמו שמבואר בדרושי פורים62 בענין השינה, שבעת השינה יכול להיות ענינים שלא ע״פ השכל, שבעת שההנהגה היא ע״פ השכל אזי נמשך עד למחשבה דיבור ומעשה, משא״כ בעת השינה אז הוא הסתלקות השכל, וכמו״כ למעלה שבעת שההנהגה היא ע״פ השכל אזי ניכר מעלת בנ״י, משא״כ ענין השינה שהוא הסתלקות השכל אז יכול להיות ענין הגלות. וזהו ענין קוב״ה סליק לעילא ולעילא, שהוא בבחי׳ יחיד שאינו נמשך למטה. והגם שנמצא גם למטה ואין זה אלא מה שאותותינו לא ראינו63 ואין בעל הנס מכיר בניסו64, מ״מ הוא נמצא למטה, אבל כל זה הוא בהעלם ומשום זה הוא ענין הגלות. והנה בזמן הגלות בכדי להמשיך מבחי׳ יחיד צ״ל העבודה של מסירות נפש שזה מגיע בבחי׳ יחיד, ואז נעשה בלילה ההוא נדדה שנת המלך65, ויקץ כישן הוי׳66, ומסמיך גאולה לגאולה67 גאולה האמיתית והשלימה, וע״י העבודה של מסירות נפש נשלם הכוונה של נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים68. ולכן אומרים הוי׳ אחד ולא הוי׳ יחיד, הגם שזהו העבודה של יחודא עילאה, מ״מ אומרים אחד שהכוונה היא שבהז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם שהם בבחי׳ מציאות כנ״ל, הנה בהם פועלים שיהי׳ דירה לו ית׳, שענין הדירה הוא שהוא דירה לעצמותו, שעצם האדם דר בהדירה69, שע״י העבודה במסירות נפש פועלים שיהי׳ לו ית׳ דירה בתחתונים.
וזהו מ״ש11 בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות, שזהו בשבת הגדול, שאז הי׳ בזמן הגלות, ולכן הי׳ צ״ל ויקחו להם שה לבית אבות, שזהו העבודה של מסירות נפש70, ועי״ז דוקא היתה ההמשכה למטה, דהגם שהי׳ בגלות ולא הי׳ הגאולה עדיין, הנה מ״מ ע״י המסירות נפש פעלו הגאולה. וכמו״כ עכשיו בזמן הגלות, דאע״פ שהם רק כצאן מרעיתו, הנה מ״מ ע״י העבודה של מסירות נפש ממשיכים מהעצמות. וזהו מ״ש71 הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, שיש בזה ב׳ פירושים, הא׳ כמ״ש בתו״א72 שקאי על קריעת ים סוף ששם נשמחה בו, שהשמחה באה מחמת התענוג, וזהו ענין זה א-לי ואנוהו73, והפירוש הב׳ כמובא בשער האמונה מאדמו״ר האמצעי74 שקאי על הגילוי דלעתיד, שהפך ים ליבשה זהו לשון עבר שקאי על קריעת ים סוף, אבל בנהר יעברו ברגל זהו לשון עתיד שקאי על הגאולה העתידה, כימי צאתך מארץ מצרים75, הנה שם נשמחה בו, בו בעצמותו76. ואין הכוונה שב׳ הפירושים סותרים זה לזה, אלא אדרבה אלו ואלו דברי אלקים חיים77, ויש שייכות ביניהם, וכמרומז בתניא פרק לו78 שלעתיד לבוא יהי׳ ולא יכנף עוד מוריך והיו גו׳79, שאמיתית ענין זה יהי׳ לעתיד לבוא, ומסיים שם שגילוי זה הי׳ כבר לעולמים בעת מתן תורה, אבל מוסיף שם ״ומעין זה״, שבמתן תורה הי׳ רק מעין דלעתיד לבוא. וכמו שהי׳ בקריעת ים סוף שבאו לבחי׳ שם נשמחה בו, שקריעת ים סוף הי׳ הכנה שיהי׳ אח״כ תעבדון את האלקים על ההר הזה80, הנה עד״ז הוא באמיתית ענין הגילוי לעתיד לבוא שתלוי במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות81, שעי״ז באים לאמיתית הענין של תורה ומצוות שיהי׳ לעתיד לבוא כמו שאומרים82 ושם נעשה לפניך כמצות רצונך.
ולכן נמשלו ישראל והקב״ה לצאן ורועה, דאע״פ שבאב ובן יש גילוי יותר, מ״מ יש מעלה ג״כ בצאן ורועה, שאפילו בזמן הגלות יש העבודה של מסירות נפש. וזהו כל מה שהוא מבקש, דקשה כלום חסר למעלה83, אלא שזהו מצד זה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, הנה ע״י עבודת בנ״י ממשיכים מבחי׳ קודש שיומשך למטה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים. ולכן אומר לבנ״י ויקחו איש, ובזה יובן ב׳ הפסוקים מ״ש84 ולא איש, ולפעמים כתיב82 הוי׳ איש מלחמה ואומר במדרש86 אין איש אלא הקב״ה, הנה אין זה סתירה דמ״ש ולא איש זהו איך שהוא מצד עצמו למעלה מעולמות, משא״כ כשנמשך בעולמות אז נקרא איש, דאיש מורה על ציור קומה. והנה לעתיד לבוא ודאי נקרא בשם איש דאז יהי׳ דירה בתחתונים, שיהי׳ בגילוי למטה כמ״ש79 ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, אלא גם בזמן הגלות שאינו בגילוי למטה שהוא בהעלם, הנה ע״ז אומר ויקחו להם איש, שקאי על כאו״א מישראל שנקרא איש כמ״ש87 נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שקאי לא רק על הנשמה אלא גם על הגוף, וכידוע88 דגוף האדם הוא בציור שם הוי׳, שראש האדם הוא כדמיון היו״ד של שם הוי׳ וה׳ אצבעות שביד ימין כנגד ה׳ ראשונה של שם הוי׳ וה׳ אצבעות שביד שמאל כנגד ה׳ אחרונה והגוף הוא בציור ו׳, שזהו בישראל דוקא דאתם קרויין אדם89 ולא אחר ח״ו. וזה נעשה ע״י העבודה של מסירות נפש, ויקחו להם שה בעשור לחודש, שיהי׳ בזמן הגלות, ועי״ז פעלו שהי׳ הגאולה כמ״ש90 אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, וכדאיתא בגמרא91 שבכושרות הוא חודש ניסן שאז הוא זמן המוכשר להגאולה, וע״ז אומר מושיב יחידים ביתה, שיחידים קאי על הקב״ה שנקרא יחיד ועל נשמות ישראל מצד יחידה שבנפש שזהו ענין מסירות נפש, הנה מושיב יחידים ביתה בבית א׳, שמתאחדים נשמות ישראל והקב״ה. ויש עוד פירוש במ״ש מושיב יחידים ביתה, שמחברים בחי׳ אחד ויחיד ע״ד מ״ש92 אחד באחד יגשו, וכמ״ש93 לאכללא ברזא דאחד. והנה זהו מ״ש ויקחו להם איש שה לבית אבות, שאיש קאי על כאו״א, הנה צ״ל העבודה של ויקחו להם שה שזהו ענין של מסירות נפש, דשה מורה על מסירות נפש וכמ״ש94 שה לטבח יובל. והנה הכח על עבודה זו של מסירות נפש הוא מהאבות, דזהו מ״ש שה לבית אבות, דעבודה של מסירות נפש היתה אז בזמן הגלות, ועי״ז זכו להגאולה, כמו״כ עכשיו צ״ל העבודה של מסירות נפש ומתוך הרחבה, ועי״ז באים להגילוי דלעתיד דכתיב ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך95.
__________
1) שה״ש ב, טז. – לכללות המאמר, ראה הנסמן לקמן הערה 6. וראה גם ד״ה כימי צאתך תשי״ז (לקמן ח״ב ע׳ סח ואילך).
2) שהש״ר פ״ב, טז (א).
3) שה״ש ו, ג.
4) אבודרהם סדר תפילת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. ב״ח או״ח סתקפ״א ד״ה והעבירו. לקו״ת פ׳ ראה לב, א. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
5) שה״ש ב, ח.
6) סה״מ תרכ״ז ע׳ קצו ואילך. וראה גם אוה״ת פ׳ ראה ע׳ תשפד-ה. שה״ש עה״פ (כרך א ע׳ שנז). ד״ה כי ישאלך בנך תש״מ (לקמן ע׳ רי).
7) פ׳ ראה יד, א.
8) שמות ד, כב.
9) יחזקאל לד, יז; לא.
10) כ״ה בהנחה. ובסה״מ תרכ״ז שם (ועד״ז לקמן ח״ב שם ע׳ עב): בזמן הגאולה. המו״ל.
11) בא יב, ג.
12) תרומה כה, ב.
13) ראה תקו״ז בהקדמה יז, ב. עבוה״ק ח״א (חלק היחוד) רפ״ח.
14) ראה (נוסף לסה״מ תרכ״ז ותשי״ז שם) תו״א וארא נה, ב ואילך (צויין בסה״מ תרכ״ז שם). וראה גם לקו״ת תזריע כג, ג. בלק ע, א. אמרי בינה שער הק״ש פ״ח. שרש מצות התפלה פי״ח (סהמ״צ להצ״צ קכד, א-ב). סה״מ תרנ״ד ע׳ נו. סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ יז-יח. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רצא. דברים ח״א ע׳ לו. ובכ״מ.
15) ב״ברוך שאמר״.
16) ואתחנן ו, ד.
17) או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). וראה גם שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם ס״ו.
18) ראה ברכות יג, ב.
19) קהלת ד, ח.
20) לקו״ת שה״ש כא, ב ואילך.
21) ראה שם א, ב. ה, ב-ג. כ, ג.
22) ראה זח״ג ער, סע״ב. תו״א מקץ לז, ג. ובכ״מ.
23) לקו״ת תזריע כב, ג. וש״נ.
24) זח״ג רסד, ב (ברע״מ). לקו״ת שם.
25) פע״ח שער (ב) הברכות פ״א ואילך.
26) ראה גם לקו״ת מסעי צו, ריש ע״ב. תו״ח נח סה, ב. המשך תער״ב ח״א פקי״ד (ס״ע רכ ואילך). סה״מ תש״ז ע׳ 152 ואילך. ועוד.
27) תו״ח, המשך תער״ב וסה״מ שם.
28) מאו״א אות ד׳ סכ״ד. לקו״ת במדבר ה, ריש ע״ב. שה״ש ד, ד. אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ שצו. סה״מ תרנ״ה ע׳ ריט-כ. ובכ״מ.
29) ראה אוה״ת וסה״מ תרנ״ה שם. המשך תרס״ו ס״ע תכ. תער״ב ח״א ע׳ רפב. ובכ״מ.
30) ראה במדב״ר פי״ד, ב. זח״ב כד, א (ובהנסמן בנצו״ז שם). רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ד ה״ב. תניא רפי״ט. הנסמן בהערה 32.
31) ואתחנן ד, כד.
32) ראה לקו״ת אחרי כה, ג. נצבים מד, ג. ובכ״מ.
33) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע רפ״א. שם רפי״ג. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שצב. וש״נ.
34) ראה לקו״ת תצא לט, ב. ובכ״מ.
35) המשך תער״ב שם.
36) ראה לקו״ת מטות פז, סע״ד. אוה״ת וארא ע׳ קנ-קנא. סה״מ תרע״ח ע׳ שסו. סה״מ דברים ח״א ע׳ קצא. ובכ״מ.
37) ראה אוה״ת שם.
38) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
39) אוה״ת ענינים ע׳ צז ואילך. ד״ה ולקחתם לכם תשט״ז (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ ט).
40) ראה אוה״ת ויחי תה, א. שמות ע׳ מ.
41) ראה זח״א לא, ריש ע״ב. תקו״ז ריש ת״ל. פרדס שער (ג) אם הא״ס הוא הכתר פ״ג. ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א. שעהיוה״א פ״ח (פה, ב ואילך). תו״א יתרו ע, א. מקומות שבהערה הבאה. ועוד.
42) ראה גם סה״מ תרס״ח ע׳ קכב. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳ריג. סה״מ תרפ״ט ע׳ 17. שם ע׳ 21. תש״ו ע׳ 17.
43) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
44) פרדס שער (ח) מהות והנהגה פ״ב. שער היחוד (לאדהאמ״צ) פכ״ט (כג, א). ובכ״מ.
45) ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פ״ב. ראה המשך תער״ב שם ע׳ א׳שצג.
46) ראה ע״ח שער (מד) השמות פ״ב. קו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנו, ריש ע״ב).
47) ראה ע״ח (שער א) דרוש עגולים ויושר ענף ב. לקו״ת ויקרא (הוספות) נג, ד. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (א) סי״א (ע׳ קכד ואילך). וש״נ.
48) שער (ח) דרושי נקודות פ״ב.
49) איוב כח, יב.
50) ראה בארוכה ד״ה פנים בפנים תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ קצ ואילך). המשך תרס״ו ע׳ קב-ג.
51) תו״א מג״א צח, רע״ג. ובכ״מ.
52) תהלים קלד, ב.
53) לקו״ת שה״ש כא, סע״ב-ג (צויין בסה״מ תרכ״ז שם ע׳ קצח). שם כד, סע״ג-ד.
54) ראה אוה״ת בשלח (קה״ת, תשכ״ז) ע׳ תכו. וראה גם רשימות על שה״ש (קה״ת, תשכ״א) ע׳ קז (נדפס אח״כ באוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תלו). ובכ״מ.
55) ראה סה״מ תרל״ה ח״א ע׳ פה ואילך. תרנ״ד ע׳ קנא-ב. סה״מ שמות ח״ב ע׳ קנ-קנא.
56) זח״ג צד, ב.
57) שו״ע אדה״ז סימן ס ס״ה. וראה ברכות יג, ב. רמב״ם הל׳ ק״ש פ״ב ה״א. שו״ע שם.
58) זח״ב קלד, א. שעהיוה״א פ״ז. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ב ע׳ קטז ואילך. וש״נ.
59) פתח השער פ״ז (ג, ד). שער הק״ש פ״ע-עח (צויינו באג״ק שם ע׳ קיח). וראה גם שאר מקומות שנסמנו באג״ק שם.
60) ראה זח״א רי, א. ח״ג ז, ב. כ, ב. עה, א.
61) נוסח תפלת מוסף דיו״ט.
62) אוה״ת מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ רצג ואילך. ד״ה בלילה ההוא ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 5 ואילך). תשי״ט (סה״מ פורים ע׳ צג ואילך). תש״כ (שם ע׳ קא ואילך). תשכ״ה (שם ע׳ קנ ואילך). תשכ״ח (שם ע׳ קעז ואילך). תש״מ (שם ע׳ רפג ואילך). תשמ״ג (שם ע׳ שג ואילך). תשד״מ (שם ע׳ שי ואילך). תשמ״ו (שם ע׳ שכה ואילך). ועוד.
63) תהלים עד, ט.
64) נדה לא, א.
65) אסתר ו, א. ראה מגילה טו, ב.
66) תהלים עח, סה.
67) ע״פ מגילה ו, סע״ב.
68) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
69) ראה אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנג. וש״נ. המשך תרס״ו ס״ע ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קצג. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סו. וש״נ.
70) ראה שמו״ר פט״ז, ג. טואו״ח סימן תל (מסדר עולם). הובא בשו״ע אדה״ז שם ס״א.
71) תהלים סו, ו. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשכ״ז) אמירת מזמור זה. המו״ל.
72) בשלח סב, ד. סד, סע״ב-ג. סה, א.
73) בשלח טו, ב.
74) פנ״ב. וראה גם תו״א שם סב, א.
75) מיכה ז, טו.
76) ראה תו״א שם סד, סע״ב. שער האמונה שם ספנ״ו. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ שפד. אוה״ת סוכות ע׳ א׳תשס. ובכ״מ.
77) עירובין יג, ב. וש״נ.
78) מו, א.
79) ישעי׳ ל, כ.
80) שמות ג, יב.
81) תניא רפל״ז.
82) בתפלת מוסף דשבת ויו״ט. ראה תו״ח ס״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
83) ע״פ ל׳ חז״ל – שבת קנג, א.
84) הושע יא, ט. בלק כג, יט.
85) בשלח שם, ג.
86) סנהדרין צג, א. וראה ב״ר פ״ג, ג. יל״ש בא רמז קצא. חוקת רמז תשנט. זכרי׳ רמז תקעד.
87) בראשית א, כו.
88) ראה ראשית חכמה שער היראה פ״ז. אוה״ת בא (כרך ח) ריש ע׳ ב׳תתקלב. יתרו ע׳ תשכח. פסח (כרך ד) ע׳ א׳לא. תזריע (כרך ב) ע׳ תקכד. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ס״ע נט. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ יח. שם ע׳ ריח. ס״ע שא-ב. תרל״ה ח״א ע׳ רו. המשך יונתי תר״ם פ״ד-ה (ס״ע ה ואילך). סה״מ תרנ״ו ע׳ שכ. תרצ״ז ע׳ 208. תש״ח ע׳ 66. סה״מ שבועות ע׳ ער. לקמן ע׳ קג. ועוד.
89) יבמות סא, רע״א. ב״מ קיד, ריש ע״ב. כריתות ו, ב.
90) תהלים סח, ז.
91) סוטה ב, א ובפרש״י.
92) איוב מא, ח.
93) ראה זח״ב קלה, א.
94) ישעי׳ נג, יז.
95) חסר הסיום. המו״ל.
[סה"מ פסח ח"א ע' א ואילך]
י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה ובתוספת מ״מ וכו׳.