בס״ד. ש״פ שלח, כ״ח סיון, מבה״ח תמוז ה׳תשמ״ו
הנחה בלתי מוגה
שלח לך אנשים גו׳1, וידועים דרושי רבותינו נשיאינו (בלקו״ת2 בתחילת החסידישע פרשה, ועד״ז בהדרושים שלאח״ז3) בענין פרשת המרגלים, מדוע לא רצו המרגלים להיכנס לארץ ישראל. דלכאורה הוא דבר פלא, שהרי ארז״ל4 שלח לך לדעתך, שענין שילוח המרגלים הי׳ לדעתו של משה והיו כולם אנשים לשון חשיבות, ובאותה שעה כשרים היו5, והיו נשיאי העדה1 אנשי שם6 וכו׳, ואיך טעו בענין זה ולא רצו ליכנס לארץ ישראל. וביותר יפלא הדבר, שהרי המרגלים נבחרו ע״י משה, לדעתו של משה, וא״כ בודאי שמשה הכיר אותם בפרטיות. שהרי משה הי׳ רועה נאמן, וכדאיתא במדרש7 עה״פ8 ומשה הי׳ רועה, שענינו רועה אמיתי, הוא מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואח״כ מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית ואח״כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב״ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, ועד״ז מובן בנוגע למשה, שהי׳ מכיר את תכונותיהם של צאנו (ישראל) כרועה יבקר עדרו9, וכשבחר אנשים חשובים ידע במי בוחר. וא״כ יפלא ביותר איך טעו בענין זה. עוד צריך להבין, דהנה טענת המרגלים היתה אפס כי עז העם היושב בארץ גו׳10, ואמרו עוד כי חזק הוא ממנו11, וארז״ל12 כביכול כלפי מעלה אמרו, וכן מוכח גם בפשוטו של ענין, דאי לאו הכי מאי קמ״ל. והמענה דכלב ויהושע על זה הי׳ טובה הארץ מאד מאד אם חפץ בנו ה׳ גו׳ אך בה׳ אל תמרודו גו׳13. ולכאורה המענה אינו ממין הטענה, דלא ענה כלום על טענתם אפס כי עז העם גו׳ וחזק הוא ממנו וכו׳, ורק אמר שאם חפץ בנו ה׳ אז יהי׳ טובה הארץ מאד מאד. ובפרט שהיו אנשים חשובים וכו׳, שמזה מוכח עוד יותר שיש מקום לטענתם, וא״כ מהו תוכן תשובת כלב ויהושע.
והנה ע״ד הנ״ל בהנוגע להמרגלים צריך להבין בנוגע לכללות דור המדבר, איך יתכן שכל אנשי דור המדבר שהם דור דעה14 והיו במתן תורה, ובהם נתקיים בפשטות הענין דעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר15 כו׳, ובפרט שאז הי׳ העולם תיכף אחרי הגילוי דמתן תורה, שמחמת גילוי זה הי׳ העולם במצב נעלה ביותר, איך טעו בדבר כזה ונענשו שלא ליכנס לארץ ישראל. ואפילו אם תמצי לומר שזה שהמיעוט טעו אינו פלא כ״כ, מ״מ הרי התורה על הרוב תדבר16, ואחרי רבים להטות17, והרוב מטה את הכף ומכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות וגורם לו ולהם תשועה והצלה18, וא״כ בהכרח לומר שהי׳ טעות הרוב, וזהו פלא גדול ביותר, ואיך אפשר שרוב ישראל יטעו בדבר זה ולא רצו ליכנס לארץ ישראל. ומה גם שענני הכבוד שבדור המדבר כילו כל הנחשים ועקרבים ושרפים שבמדבר19 (בגשמיות, וכ״ש וק״ו) ברוחניות, וא״כ בודאי נתבטל כל ענין בלתי רצוי, ואיך טעו טעות כזו. וביותר אינו מובן, דהנה ידוע המבואר בספרים20 (והובא בחסידות21) בטעם איסור אכילת חיות טורפות וכו׳, משום שהתכונות של הדבר הנאכל עוברות אל האדם האוכלן. ומזה מובן, דמכיון שבהיותם במדבר אכלו אנשי דור המדבר לחם מן השמים22, שהוא בתכלית הזיכוך23, ושתו מים מבארה של מרים24, הרי מובן, שאכילת ושתיית דברים נעלים, באופן שנעשו דם ובשר כבשרם25, המשיכה בהם עילוי וזיכוך וכו׳. ועד״ז הוא גם בנוגע ללבושים, כידוע המבואר בחסידות בענין בגדים בלתי רצויים ח״ו (כמו בגדי שטענז ר״ל) שהם בבחי׳ מקיפים דלעו״ז שהיא קליפה קשה ביותר כו׳26 (יותר מהפנימי), ועד״ז מובן גם בנוגע לבית שהוא מקיף הרחוק27 (כמו שבגדים הם מקיף הקרוב27), דמזה מובן בנוגע לצד ההפכי, שכשהבגדים (מקיף הקרוב) והבית (מקיף הרחוק) הם מעניני קדושה, הרי זה משפיע עילוי על המלובש בלבוש זה והדר בהבית. וכן הי׳ בדור המדבר, דנוסף לזה שאכילתם ושתייתם היתה מלחם מן השמים ומבארה של מרים, הרי גם הלבושים שלהם היו נעלים ביותר, כמ״ש28 שמלתך לא בלתה מעליך גו׳, שענני29 הכבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותן כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים הי׳ גדל לבושן עמהם (דהיינו גם דכשנולדו נולד לבושן עמן30) כלבוש הזה של החומט שגדל עמו (וכהדין קמצא דלבושי׳ מיני׳ ובי׳31), דמזה מובנת מעלת הלבושים. וכמו שהוא בענין דלבוש, כן הוא גם בענין דבית, כמ״ש32 כי בסוכות הושבתי את בני ישראל גו׳, ענני כבוד היו33, שהמקיף הרחוק שלהם היו ענני הכבוד. ולפי כל זה גדולה ביותר התמיהה, מדוע לא רצו אנשי דור המדבר ליכנס לארץ.
אך הענין הוא (כמבואר בהדרושים34), דהיא הנותנת, דמכיון שהיו אנשי דור המדבר במדבר סיני והיו אנשי משה, ואכלו לחם מן השמים ושתו מים מבארה של מרים וענני הכבוד היו מגינים עליהם, לפיכך לא רצו ליכנס לארץ, שלא רצו לילך ממקום נעלה זה ולהיפרד (און אָפּרייסן זיך) מענינים נעלים אלו וללכת לארץ כנען. והענין הוא, דהנה המרגלים היו תלמידיו של משה שהוא בחי׳ חכמה דקדושה35, ובאופן שהחכמה נמשכת למ״ט שערי בינה, בבחי׳ טעם הבנה והסברה דקדושה. ומכיון שהיו בדרגת חכמה דקדושה, היתה טענתם ע״פ הבנה והשגה, איך יכולים לעזוב את הר סיני ומדבר סיני שבו ניתנה התורה ובו ישנו לחם מן השמים, וללכת לארץ ישראל ולאכול שם לחם מן הארץ. ומה גם שבשביל זה צ״ל ירידה ממדרגתם. דהנה בבואם לארץ כתיב36 כי תבואו אל הארץ גו׳ ושבתה הארץ שבת לה׳ שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו׳, היינו שמתחילה צ״ל ההחלטה ע״ד שמירת שנה השביעית (שבת לה׳), שהוא ענין של מסירת נפש, כמארז״ל37 ששומרי שביעית הם עושי38 דברו לשמוע בקול דברו, משום ששמים מבטחם בה׳. וא״כ החלטה זו הוא ענין של נסיון, שהו״ע של ירידה כו׳. ועוד, דגם זה אינו מספיק, ואח״כ צ״ל עבודת האדמה בפשטות, שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, לא באופן דועמדו זרים ורעו צאנכם גו׳39 אלא תזרע ותזמור דוקא, שבני ישראל עצמם היו צריכים לעסוק בעבודת האדמה. וענין זה הוא נסיון גדול, דענין עבודת האדמה היינו עבודת הבירורים בדברים שנפלו לקליפת נוגה ולמטה מזה. וזהו נסיון גדול. (וגם (בלשון רשב״י40) אפשר אדם חורש כו׳ וזורע כו׳ תורה מה תהא עלי׳41). וזה הי׳ תוכן טענת אנשי דור דעה, דע״פ חכמה דקדושה והבנה והשגה דקדושה ודעה דקדושה יש מקום להטענה שאינם רוצים להכניס עצמם בנסיון, ובלשון התפילה42 ואל תביאנו כו׳ ולא לידי נסיון. והיינו שלא רצו להכניס עצמם למקום ספק, כי אף שלא ידח ממנו נדח43, מ״מ הרי יש ספק אם זה יהי׳ בגלגול זה או בגלגול אחר44. ויש לומר שזהו45 מה שאמרו46 שראו שם את הנפילים שהם המלאכים שנפלו מלמעלה47, ומבואר במ״א48 שנפלו ממדריגתם, דבזה רואים איך שע״י ירידה למקום תחתון נהי׳ ענין של נפילה. והרי דברים ק״ו, דמה מלאכים שירידתם לא הי׳ ממקום שקיבלו תורה, מ״מ פעל זה בהם נפילה, עאכו״כ שילכו מהמקום שממנו קיבלו תורה, הרי בודאי שתגרום לנפילה, ולכן היתה טענתם איך יתכן לעזוב את מדבר סיני ולהכניס עצמם לנסיון כזה.
אך הן אמת אשר מצד חכמה דקדושה וכו׳ יש מקום לטענה זו דאל תביאנו כו׳ ולא לידי נסיון וכיו״ב, אבל משה רבינו, אשר שכינה מדברת מתוך גרונו49 שלחם שיכנסו לארץ דוקא לעסוק בעבודת הבירורים, כי מצד בחינה זו (דשכינה מדברת מתוך גרונו) צריכין ליכנס לארץ ישראל. ובזה יובן גם מה שענו להם כלב ויהושע אם חפץ בנו ה׳ גו׳. דתוכן המענה הוא, דבחי׳ חפץ שהיא למעלה מרצון50, וכ״ש וק״ו למעלה מחכמה ולמעלה מבינה ודעה וכו׳, ומצד בחינה זו הנה חפץ בנו ה׳ והביא אותנו אל הארץ הזאת, וזהו ג״כ מה שנאמר אך בה׳ אל תמרודו, דהטענה נגד זה היא ענין של מרידה בה׳ מכיון שכך הוא חפץ ה׳. ועוד, דחפץ הוי׳ הוא שענין זה לא ישאר למעלה מגדר הבנה והשגה, אלא שאח״כ יומשך ענין זה גופא בהבנה והשגה, וזהו מה שאמר להם טובה הארץ מאד מאד, שאח״כ רואים גם את העילוי שבדבר זה, שטובה הארץ, ולא זו בלבד אלא שטובה הארץ מאד, ולא זו בלבד אלא שטובה הארץ מאד מאד, היינו למעלה ממה שהי׳ בתחילת הבריאה (לפני החטא) כשעולם על מילואו נברא51, דאז נאמר רק פעם אחת והנה טוב מאד52, משא״כ ע״י הירידה לארץ הנה אז באים לדרגא נעלית יותר, מאד מאד (ב׳ פעמים מאד), וכמבואר בהדרושים53 שבחי׳ מאד מאד היא למעלה שלא בערך מבחי׳ טוב מאד. וטעם הדבר הוא, משום שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר54, ודוקא במקום הנסיון ובמקום הכי תחתון, שם נמשך גבוה גבוה ביותר55, וע״י העבודה שם מגלים ענין זה.
והענין בעבודה הוא, דהנה דור המדבר, גם הם בודאי עסקו בהעלאת הניצוצות שהו״ע פדיון שבויים56, שבודאי קיימו ענין הצדקה כפשוטו לעניים, שהרי זהו פס״ד בשו״ע57 לכאו״א שצ״ל נתינת צדקה לכל הפחות פעם אחת בשנה. ועד״ז הי׳ אצלם ענין הברכה לפני האכילה, שהי׳ להם גם לחם מן הארץ שהיו קונים מתגרי אומות העולם (כדאיתא בגמרא יומא58), ועל לחם זה ברכו המוציא לחם מן הארץ, ומבואר במ״א59 דענין ברכות הנהנין הו״ע ברכה והמשכה המביאה לבירור ניצוצות הקדושה כו׳, שזהו ענין פדיון שבויים שהיא מצוה רבה60 והיא שלימות דצדקה. ועוד, דגם על המן היו מברכים המוציא לחם מן השמים61, שגם זה הו״ע בירור ניצוצי קדושה לפי ערך מדרגתו הקודמת. ועד״ז הרי הי׳ שבט דן שהי׳ מאסף לכל המחנות62, דהיינו שהי׳ משיב אבידות לבעליהן63, אבידות בגשמיות ואבידות ברוחניות, שזהו ענין הצדקה ואהבת ישראל. ומ״מ אין כל זה מספיק, וחפץ בנו הוי׳ והביא אותנו אל הארץ דוקא, דתכלית הכוונה היא שיהיו הבירורים במקום הכי תחתון, לא רק במדבר, אלא בארץ כנען דוקא, ודוקא שם נעשה טובה הארץ מאד מאד. ועד״ז יובן גם בעבודת האדם, דהנה דוגמת דור המדבר ישנו גם עכשיו, וכדאיתא באגה״ק64 מכתבי האריז״ל שיש ב׳ מיני נשמות בישראל, נשמות תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם ונשמות בעלי מצוות העוסקים בצדקה וגמ״ח, והם יששכר וזבולון65. דהעוסקים בתורה כל ימיהם הם בדוגמת דור המדבר שעיקר עבודתם אינה לעסוק בעבודת בירורי עוה״ז, והעוסקים בצדקה הם בדוגמת הדור שנכנסו לארץ. אבל בזה גופא הרי מבואר באגה״ק שם66 שגם התלמידי חכמים צריכים לעסוק בגמ״ח, כי כל אחד מישראל מחוייב בתרי״ג מצוות, כולל מצות הצדקה. וכן הוא להלכה בשו״ע, שכל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני67 ולא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה57. דלכאורה צריך להבין, דמכיון שהמדובר באדם מישראל המקיים מ״ש בשו״ע ומתפלל ג׳ תפילות בכל יום, הרי בטח מברר כו״כ ניצוצי קדושה בעבודתו במשך היום, דענין בירור ניצוצי קדושה הוא ענין פדיון שבויים כנ״ל, וא״כ אינו מובן מדוע צריך לתת דוקא צדקה מממונו בפשטות. אך הענין הוא כנ״ל, כי חפץ ה׳ הוא שיהי׳ בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים דוקא, ודוקא עי״ז באים לענין טובה הארץ מאד מאד.
ומכל זה יובן גם בנוגע לדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, דאחרי שכבר יש בנו ב׳ הענינים, דמצד א׳ הרי אנו בעקבתא דמשיחא, ומצד השני הרי כבר עברנו את כל מדבר העמים68 הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים69. ולפיכך הרי דורנו זה הוא בפשטות בבחי׳ אוד מוצל מאש70 בלשון ההפטרה הידועה (דפ׳ בהעלותך). ויהי רצון שיקויים בנו מ״ש בהמשך ההפטרה הלבש אותך מחלצות71, שהאוד מוצל מאש יהי׳ מלובש בבגדים נעלים וכו׳, ועד שיהי׳ מ״ש בהמשך ההפטרה ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותי׳ עלי׳72, שהם ז׳ הסוגים דבני ישראל73 שיהיו כולם בתכלית השלימות, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, וכמ״ש בהפטרה שם74 לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר הוי׳ צבאות, ובמהרה בימינו ממש.
__________
1) פרשתנו (שלח) יג, ב.
2) לו, ג. לז, ב. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ רכג. שם ע׳ רכז. על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ס״ע תרכ.
3) אוה״ת פרשתנו (כרך ו) ע׳ א׳תשע ואילך. וראה אוה״ת שבהערה 34.
4) סוטה לד, ריש ע״ב (בע״י). פרש״י עה״פ. ועד״ז בתנחומא פרשתנו ה (בסופו). במדב״ר פט״ז, ח.
5) פרשתנו שם, ג ובפרש״י. תנחומא פרשתנו ד. במדב״ר שם, ה. זח״ג קכח, סע״א.
6) ע״פ קרח טז, ב.
7) שמו״ר פ״ב, ב. מדרש תהלים עח, כא. וראה מדרש תהלים שם הוצאת באָבער הערה קנב (מכת״י).
8) שמות ג, א.
9) ל׳ השמו״ר שם.
10) פרשתנו שם, כח.
11) שם, לא.
12) פרש״י עה״פ. וראה סוטה לה, א.
13) פרשתנו יד, ז-ט.
14) זח״ב סב, ב. ויק״ר פ״ט, א. במדב״ר פי״ט, ג. תנחומא חוקת ו. וראה ע״ח שער הכללים פי״א. שער (לב) הארת המוחין פ״א. לקו״ת פרשתנו לז, ב. ועוד.
15) רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ח ה״א. וראה ספר החקירה להצ״צ סד, א.
16) ראה מו״נ ח״ג פל״ד.
17) משפטים כג, ב.
18) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ג ה״ד.
19) במדב״ר פ״א, ב. תנחומא במדבר ב. פרש״י בהעלותך י, לד. ועוד.
20) רמב״ן שמיני יא, יא. בחיי שם, יג. עקידה ואברבנאל שם. רמב״ן פ׳ ראה יד, ג. רמ״א יו״ד ספ״א ס״ז. ועוד. וראה של״ה שער האותיות פה, ב. ועוד.
21) ראה סה״מ אידיש ע׳ 56 ואילך. ועוד. וראה גם כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן שפא (נה, ג).
22) בשלח טז, ד.
23) ראה יומא עה, ב. תו״א ויקהל פט, א. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1036 ואילך. ח״ט ע׳ 17 ואילך. ובכ״מ.
24) ראה תענית ט, א. מכילתא בשלח שם, לה. ועוד.
25) ראה תניא פ״ה (ט, סע״ב).
26) המשך תער״ב ח״א ע׳ רט. ובכ״מ.
27) ראה לקו״ת ברכה צח, ד ואילך. ובכ״מ.
28) עקב ח, ד.
29) פרש״י עקב שם. וראה פסיקתא דרב כהנא פסקא י (ויהי בשלח). דב״ר פ״ז, יא. ועוד.
30) ראה ספר באר בשדה על פרש״י שם.
31) ראה ב״ר פכ״א, ה. ובכ״מ.
32) אמור כג, מג.
33) פרש״י עה״פ. תו״כ שם וסוכה יא, סע״ב (לדעה א׳). טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סתרכ״ה.
34) לקו״ת שם לו, ד ואילך. לח, ב ואילך. מא, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ז שם. אוה״ת פרשתנו ע׳ תמג ואילך. ע׳ תנ ואילך. ע׳ תנה ואילך. (כרך ו) ע׳ א׳תשע ואילך. ע׳ א׳תשעו ואילך.
35) ראה לקו״ש ח״ו ע׳ 244 ואילך. וש״נ.
36) בהר כה, ב.
37) ויק״ר פ״א, א.
38) תהלים קג, כ.
39) ישעי׳ סא, ה.
40) ברכות לה, ב.
41) ראה גם לקו״ת שם לז, ב.
42) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
43) ע״פ שמואל-ב יד, יד. הובא במקומות שבהערה הבאה.
44) ראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ג. תניא ספל״ט.
45) ראה גם לקו״ש חכ״ח ס״ע 91-2.
46) פרשתנו יג, לג.
47) פרש״י עה״פ. וראה מקומות שבהערה הבאה.
48) יל״ש בראשית רמז מד. וראה פדר״א פכ״ב. ב״ר ספכ״ו.
49) מאחז״ל – הובא בכ״מ (או״ת להה״מ מג, סע״ג (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קכג). תניא פל״ד (מג, א). אגה״ק סכ״ה (קלט, ריש ע״ב). ועוד. וראה זח״ג רלב, א (ברע״מ). שם ז, א. רסה, סע״א. שו, ב. תקו״ז סוף תיקון לח. שמו״ר פ״ג, טו. ויק״ר פ״ב, ג. מכילתא שמות יח, יט. ילקוט ראובני ס״פ יתרו. ועוד.
50) לקו״ת שם לח, ג. מאמרי אדה״ז תקס״ז שם ע׳ רלה. אוה״ת שם ע׳ א׳תשפח.
51) ראה ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, א (וביפ״ת שם).
52) בראשית א, לא.
53) לקו״ת שם לז, א. לח, א. מאמרי אדה״ז תקס״ז שם. אוה״ת שם ע׳ תסה. (כרך ו) ע׳ א׳תשפז ואילך.
54) לקו״ת שם לז, א. לח, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ז שם ע׳ רלד. אוה״ת שם ע׳ א׳תשפו ואילך. וראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
55) ראה גם לקו״ת פ׳ ראה כא, סע״א ואילך. סהמ״צ להצ״צ קצא, א. ובכ״מ.
56) ראה מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ס״ע קעח. וראה סה״מ תרפ״ט ע׳ 99 (קונטרסים ח״א כז, א).
57) יו״ד סרמ״ט ס״ב.
58) עה, ב.
59) ראה לקו״ת נשא כז, א ואילך. ובכ״מ.
60) ב״ב ח, ריש ע״ב.
61) ראה ספר מאמר שבתות ה׳ (לרמ״ע מפאנו) ח״ב בתחלתו. ספר חסידים (הוצאת מק״נ) סי׳ תתתתמ. אור החמה לזח״ב סב, ב (מהרמ״ק). שד״ח כללים אות כ כלל ק. נפש חי׳ (לר״ר מרגליות) או״ח סר״ד סי״ג. תורה שלמה חי״ד בסופו. סה״מ שמות ח״ב ס״ע נב-ג הערה 49. לקו״ש ח״ד ע׳ 1035. חט״ז ע׳ 176 הערה 29.
62) בהעלותך י, כה.
63) פרש״י עה״פ, מירושלמי עירובין פ״ה ה״א.
64) ס״ה (קט, א).
65) ראה ב״ר פצ״ט, ט. פרש״י ויחי מט, יג. ברכה לג, יח. ועוד.
66) הובא בלקו״ת שם לז, סע״א ואילך. עיי״ש.
67) שו״ע יו״ד סרמ״ח ס״א.
68) ל׳ הכתוב – יחזקאל כ, לה. וראה בחיי, אוה״ח ועוד ר״פ מסעי. לקו״ת ר״פ נשא. מסעי פח, ג. ובכ״מ.
69) עקב ח, טו.
70) זכרי׳ ג, ב. וראה גם שיחת ש״פ מקץ תשמ״ה (שיחות קודש ח״ב ע׳ 992 ואילך; התוועדויות ח״ב ס״ע 952 ואילך).
71) שם, ד.
72) שם ד, ב.
73) ראה יל״ש צפני׳ רמז תקסז. וראה לקו״ת בהעלותך לג, ג. לקו״ש חכ״ח ע׳ 65-6. ועוד.
74) פסוק ו.
[סה"מ במדבר ח"א ע' שלג ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ו ע׳ קצב ואילך. התוועדויות תשמ״ו ח״ג ע׳ 626 ואילך.