בס״ד. ש״פ וארא, כ״ה טבת, מבה״ח שבט ה׳תשד״מ
הנחה בלתי מוגה
הוא אהרן ומשה אשר אמר ה׳ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים גו׳ הם המדברים אל פרעה מלך מצרים גו׳ הוא משה ואהרן1. וידוע מאמר רבינו הזקן על פסוק זה2 (ונדפס (גם) באוה״ת3) וכן מאמר כ״ק אדמו״ר (מוהרש״ב) נ״ע (משנת תרנ״ה4) [שנדפס ויצא לאור בכ״ד טבת שנה זו (ולפני כן לא הי׳ בנמצא אלא אצל יחידים בכתבי יד כו׳), ומלשונות המאמר דשנת תרנ״ה ניכר שהוא מיוסד על המאמר הנדפס באוה״ת]. ומדייק שם (במאמר דשנת תרנ״ה5) למה נאמר תחילה הוא אהרן ומשה ואח״כ הוא משה ואהרן. ומביא שם ביאור רבינו ז״ל (במאמר הנ״ל שבאוה״ת) שלהוציא את בנ״י ממצרים הי׳ אהרן העיקר, לכך נאמר הוא אהרן ומשה, ולדבר לפרעה מלך מצרים הי׳ משה עיקר, לכך נאמר בפסוק זה הוא משה ואהרן. ושואל בזה, דלכאורה אין זה מובן, שהרי משה אמר6 שהוא כבד פה וכבד לשון כו׳ ואמר לו הקב״ה כי דבר ידבר הוא7, היינו שהמדבר לפרעה יהי׳ אהרן (העיקר). וכן אינו מובן בהענין הב׳8, איך אפשר לומר שלהוציא את בנ״י ממצרים הי׳ אהרן העיקר, והרי כללות ענין יציאת מצרים הי׳ ע״י משה דוקא, וגם קריעת ים סוף, שהיא הסיום וחותם דיציאת מצרים9, היתה ע״י משה דוקא וע״י מטה משה דוקא.
ולהבין זה, יש להקדים תחילה ביאור ענין משה ואהרן בכלל, שהם ממוצע בין ישראל להקב״ה. דהנה כתיב10 והתהלכתי בתוככם גו׳ ואולך אתכם קוממיות, דלשון11 והתהלכתי מורה שיש כאן כמה הליכות, ובכללות הם ב׳ הליכות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וכמו כללות עבודת האדם שמתחלקת לב׳ תנועות, העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. ובכללות12 זהו ההפרש בין עבודת התורה והתפילה, דתורה ענינה הוא המשכה מלמעלה למטה, כמ״ש13 (על דברי תורה14) הלא כה דברי כאש גו׳, היינו שדברי תורה בהיותם למטה הם דברי ה׳, אלא שנמשכים מלמעלה למטה, וכמ״ש15 כי מן השמים דיברתי עמכם, ומשה קיבל תורה מסיני כו׳16. משא״כ ענין התפילה הוא ההעלאה מלמטה למעלה, שהאדם עולה ממעמדו ומצבו ומתעלה להיות עולה השמימה. וזהו ענינם של משה ואהרן, כדאיתא בזהר שמשה נקרא שושבינא דמלכא17 ואהרן נקרא שושבינא דמטרוניתא18. והיינו19, דכשם שהוא בנישואין כפשוטם, שיש ממוצע שמצד החתן, שענינו הוא להביא את החתן אל הכלה, ויש ממוצע שמצד הכלה שענינו להביא את הכלה אל החתן, עד״ז הוא למעלה בנישואי הקב״ה וישראל. דענינו של משה הוא להמשיך את החתן (מלכא) שהוא הקב״ה מלמעלה למטה, וזה נפעל ע״י ענין התורה דמשה קיבל תורה מסיני כו׳. וענינו של אהרן הוא להעלות את הכלה (המטרוניתא), שהם ישראל, אל החתן שהוא הקב״ה. וכידוע בענין בהעלותך את הנרות20, שאהרן הכהן מעלה את הנרות שהם נשמות ישראל21, כמ״ש22 נר ה׳ נשמת אדם גו׳.
ולפי זה יובן מה שלדבר אל פרעה משה הוא העיקר, ולהוציא את ישראל ממצרים אהרן הוא העיקר. כי כדי לשבור קליפת פרעה שהיא קליפה קשה, צריך לנתינת כח מענין התורה23. כי הנה אמרו רז״ל24 קוב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, ולכן אף שמצד מציאות העולם נראה שהוא ענין של העלם והסתר25, הרי התורה אומרת שאינו כן כי כל מציאות העולם מקורה מן התורה, וגם נבראה בשביל התורה26. ומשום זה התורה היא בעל הבית על העולם, שהתורה יכולה לשנות את מציאות העולם, וכדאיתא בירושלמי27 עה״פ28 לא-ל גומר עלי גו׳, שע״י פסק בית דין משתנית מציאות העולם שבעבר. ואדרבה, מה שישנו ענין של העלם והסתר הוא בשביל שעי״ז יהי׳ כח הקדושה בהתגברות. וכמו״כ הוא גם בעניננו, שמצד התורה הנה גם פרעה צריך להתנהג ע״פ התורה, כי כל מציאותו לא נבראה אלא ע״י התורה. ועד״ז מובן לאידך גיסא מה שלהוציא את ישראל ממצרים אהרן הוא העיקר, משום שענין העלי׳ ממצרים הוא כללות הענין דהעלאה מלמטה למעלה, כמ״ש29 ואנכי אעלך גם עלה, וענין זה נפעל ע״י אהרן כנ״ל.
והנה אעפ״כ נזכר גם אהרן בדיבור אל פרעה ומשה ביציאת מצרים, משום שכדי לפעול את הענין בשלימותו צריך האחד לעזרת השני. דכדי שהדיבור לפרעה יפעול את פעולתו בשלימות, שפרעה יוציא את ישראל ממצרים, אינו מספיק הביטול שלו אלא צריך שיהי׳ גם הענין דהעלאה מלמטה למעלה (שהרי היציאה ממצרים היא העלאה כו׳). ועד״ז בהיציאה ממצרים הרי תכלית העלי׳ היא שיהי׳ מתן תורה, כמ״ש30 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. דענין מתן תורה הוא כנרמז בתיבת אנכי, אנא נפשי כתבית יהבית31, שע״י מתן תורה לוקחים את עצמותו ית׳. ומשום זה אינו מספיק ענינו של אהרן אלא צריך גם לענינו של משה, תורה. ובזה יש לבאר גם מה שמדייק בזהר32 (והובא גם במאמרים הנ״ל33) מדוע נאמר הוא אהרן ומשה גו׳ הוא משה ואהרן ולא נאמר הם לשון רבים (ע״ד מ״ש הם המדברים גו׳), והוא משום שפעולת שניהם היא בתכלית ההתאחדות, דגם ההמשכה שלימותה היא בהעלאה וכן להיפך. ויש לומר34 שזהו גם מה שאמרו רז״ל35 דמה שבכמה מקומות הוקדם משה ובכמה מקומות הוקדם אהרן הוא לומר ששניהם שקולים, דהיינו לא רק שהם שקולים במעלתם אלא שהם בתכלית ההתאחדות (הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה לשון יחיד).
והנה הגם שזה שלפעמים מקדימים משה לאהרן ולפעמים מקדימים אהרן למשה, אמרו רז״ל שהוא משום ששניהם שקולים, מ״מ גם בזה גופא מובן שיש מקום לבאר שבמקום שהוזכר משה בתחילה שם הוא העיקר, ובמקום שהוזכר אהרן תחילה שם הוא העיקר. וע״ד שהוא בענין כיבוד אב ואם ומורא אב ואם, דבכיבוד כתיב36 כבד את אביך ואת אמך ובמורא כתיב37 איש אמו ואביו תיראו, דאף שאיתא במדרש38 מגיד ששניהם שקולים, מ״מ פירש״י על איש אמו ואביו תיראו, כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו כו׳. ולפי זה נמצא שההדגשה בכתוב היא לשנות את הטבע, דמקדימים זה שאצלו צ״ל יותר שינוי הטבע בשביל קיומו*. והרי דבר זה הוא ענין עיקרי בעבודת האדם, וכמובא בכתר שם טוב40 בשם הרס״ג [והוא דבר פלא שלא מצינו דוגמתו בחסידות, דבדרך כלל אין רגילים בחסידות לציין מקורות הדברים (דבר בשם אומרו41), ורק במקומות אחדים מציינים מקור הדברים, ובעיקר מובאים כמה דברים בשם הרס״ג. ואולי יש לקשר זה עם המובא בכמה מקומות42 (ועדיין לא מצאתי מקורו43) שהבעש״ט הי׳ גלגול הרס״ג], כי עיקר בריאת האדם בעולם הזה היא לשבר מדות כו׳ הטבעיות שלו כו׳, וז״ש44 לך לך מארצך וממולדתך דהיינו הטבע שנולדת עמו כו׳. וכמבואר בכמה מקומות45 בביאור כתוב זה (לך לך גו׳) שענינו הוא לצאת מטבעו כו׳. ועד״ז מצינו בדברי רבותינו, דכל ענין החסידות הוא לשנות טבע מדותיו או מדותיו הטבעיים, כב׳ הלשונות המובאים בלקוטי דיבורים46.
והנה כשם שהי׳ ביציאת מצרים, שלדבר עם פרעה מלך מצרים הוקדם משה לאהרן, משום שהתורה בכחה לפעול גם בלעו״ז ובאומות העולם בכלל, עד״ז הוא גם בעבודת האדם. דהנה ידוע מ״ש הרמב״ם47 שצוה משה מפי הגבורה לכוף כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח [ויש לומר הטעם בדבר48, דמכיון שלעתיד לבוא יקויים מ״ש49 והיתה לה׳ המלוכה ואז50 אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד, דהיינו שכולם יכירו במלכותו של הקב״ה, לכן בתור הכנה לזה ישנו גם בזמן הזה החיוב דלכוף כל באי העולם כו׳], דהכוונה בזה אינה שיקיימו את המצוות (רק) מחמת שכן נצטוה נח, אלא משום שכן ציוה הקב״ה בתורה (כדאיתא בהמשך דברי הרמב״ם שם51). וע״ד מ״ש הרמב״ם בפירוש המשניות במסכת חולין52 גבי מצות מילה וכיו״ב, שאין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע״ה מל את עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב״ה ציוה אותנו ע״י משה רבינו שנימול. והיינו דאף שברית זה הוא בריתו של אברהם אבינו, כנוסח הברכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו53, מ״מ קיום המצוה הוא מחמת הציווי במתן תורה. ועד״ז הוא בשבע מצוות בני נח, דאף שנקראים מצוות בני נח, מ״מ קיומם צריך להיות מחמת שכן נצטוו במתן תורה. ועד״ז החיוב לכוף אותם הוא שיקיימו את המצוות הללו מחמת שנצטוו עליהן במתן תורה ע״י משה רבינו. והוא כי דוקא בכח התורה אפשר להשפיע על אומות העולם שיכירו במלכותו של הקב״ה (כנ״ל).
והנה ענין זה דלכוף את כל באי עולם, לא היתה אפשריות לקיימו בדורות הקודמים, ועד שהי׳ זמן שזה הי׳ ענין של סכנה, משא״כ בדורות האחרונים נשתנתה המציאות באופן כזה שיש אפשריות לכוף את באי העולם כו׳. ויש לומר בטעם הדבר54, דמכיון שלעתיד לבוא יקויים הענין דוהיתה לה׳ המלוכה, וידוע55 שבערב שבת מצוה לטעום מכל תבשיל ותבשיל מתבשילי שבת, לכן דוקא בזמן הזה בערב שבת של הגאולה56, נתחדשה האפשריות בידי ישראל לכוף את באי העולם כו׳. ונעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן57, שעד״ז מצינו הענין דהפצת אלקות גם בין אומות העולם אצל אברהם אבינו שהי׳ היהודי הראשון, וכמ״ש בו58 ויקרא שם בשם ה׳ א-ל עולם, שהקריא את שם הוי׳ בכל העולם כולו59. ויתר על כן, שהפצת האלקות שלו היתה באופן של א-ל עולם ולא א-ל העולם, כמבואר בכמה מקומות60 הדיוק בזה שא-ל ועולם אינם ב׳ דברים נפרדים ח״ו אלא העולם עצמו הוא אלקות, משום שהצמצום אינו כפשוטו61, ובלשון הזהר62 לית אתר פנוי מיני׳.
והנה ידוע שהגאולה ממצרים היתה יכולה להיות הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי׳ גלות. וכדאיתא בזהר63 שאילו זכו ישראל היתה הגאולה ממצרים גאולה שאין אחרי׳ גלות. ובזה64 יש ליישב גם מה שאמרו רז״ל65 שביקש יעקב לגלות את הקץ ונתעלם ממנו. ולכאורה אינו מובן, דמכיון שהקץ בעתה הוא לאחרי אלפי שנים מזמן יעקב (כנראה בחוש), א״כ למה רצה יעקב לגלות את הקץ, והרי עי״ז הי׳ יכול לפעול נפילת הרוח בישראל. וביותר אינו מובן ע״פ מה שאמרו רז״ל66 על הפסוק67 ויאמר אלקים למשה אהי׳ אשר אהי׳ גו׳, אמר לפניו (משה רבינו) ריבונו של עולם מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דים בצרה זו, ונתקבלה טענתו של משה ואמר לו הקב״ה יפה אמרת כה תאמר גו׳, דמכל זה מובן שאין זה ראוי להזכיר לישראל צרה אחרת כו׳, ולמה רצה יעקב לגלות לפניהם את הקץ שיהי׳ בעוד אלפי שנים. אך על פי הנ״ל יובן, משום שגילוי הקץ של יעקב הי׳ הקץ של יציאת מצרים, שאילו זכו היתה גאולה זו הגאולה השלימה כנ״ל. וע״י שיעקב הי׳ אומרו בדיבור ובתורה, הי׳ נמשך אח״כ כן גם בעולם, ובפרט ע״י ההוספה בלימוד התורה וכו׳ אפשר לפעול את הקדמת הגאולה, וכמובא במאמר רבינו הזקן68 מתקוני זהר69, שאם הי׳ צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו הי׳ בא משיח. היינו דאף שצריך להיות ענין הבירורים, והמדובר כאן הוא עוד בזמן הזהר, ובכל זאת היתה אפשריות שגם אז יבוא משיח.
ומטעם זה הי׳ בגלות מצרים מעין הענין דלעבדו כולם שכם אחד וגם והיתה להוי׳ המלוכה, שיהי׳ בגאולה העתידה. וכמו שמצינו אצל יוסף דכתיב בי׳70 ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים, ויתירה מזו דתוקף המלוכה דיוסף הי׳ כפרעה, כמש״נ71 כי כמוך כפרעה, דמה שלא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים הי׳ זה באופן של משנה לפרעה מלך מצרים, דענין זה הי׳ בכחו של פרעה, אמנם יש לומר שיהודה פעל ענין נעלה יותר ביוסף שנעשה כמוך כפרעה72, שיוסף הי׳ בכח עצמו כמו פרעה, בעל הבית על ארץ מצרים וכל העולם כולו. וענין זה נפעל ע״י דברי יהודה שאמר73 ונפשו קשורה בנפשו, היינו שנפשו קשורה בנפשו של אביו, אביו שבשמים, ועי״ז פעל אצל יוסף להיות כמוך כפרעה, ועד שלא יכול להתאפק74 ובכה בקול75, דענין הבכי׳ מורה על זה שאין כלי המוח שלו יכולים לקבל את גודל הגילוי (כמובא בחסידות76 מספרי הטבע וספרי הרפואה).
והנה כשם שהוא בנוגע לגאולה, שהגאולה העתידה יש לה קשר לגאולת מצרים, עד״ז הוא בנוגע לגלות זה, דענין של גלות הוא דבר מר מאוד, שהגלות מבלבל הן ביום והן בלילה. וע״ז ישנה טענת משה רבינו77 בגלות מצרים למה הרעותה לעם הזה גו׳ ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה גו׳, דטענה זו היתה לא רק טענת שוטרי ישראל שאמרו78 תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו גו׳, אלא זו היתה טענת משה רבינו. דמכיון שפרעה הוא מושל בכיפה בכחו79 של הקב״ה, ופרעה אינו נותן תבן ואומר לעשות לבנים, וטוען נרפים אתם נרפים80, הרי על זה באה טענת משה רבינו בזעקה גדולה למה הרעותה לעם הזה. דכל עניני התורה הם נצחיים, אפילו טענות שבתורה שיש עליהם מענה וכו׳ (וכנודע81 הראי׳ לזה משבועת משה רבינו (ויואל משה82), דכיון שהוזכרה בתורה אפשר להתפיס בה אף שבטלה), וכל שכן כאן שלא נאמר למשה שום תירוץ על טענתו, ורק אמר לו הקב״ה שהאבות לא הרהרו אחר מדותיו83. דזה שאין מהרהרים אינו מבטל את מציאות הטענה דלמה הרעותה. ועד שבענין זה אומות עולם מונין את ישראל, וכדרשת רז״ל84 על הפסוק85 מה דודך מדוד, כך היו שואלים האומות את ישראל מה אלקיכם מכל האלקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו. היינו שנמצאים בגלות הזה המר והחושך וכו׳. אלא שאעפ״כ אין ישראל מהרהרים בזה, ואינם מתביישים מפני המלעיגים וכו׳86. וכיון שהיום הוא יום השבת שאין עצב עמה87 אין להאריך בזה, אלא בענין של טוב ושמחה, שבקרוב יהי׳ ענין בשורת הגאולה, ע״י מבשר טוב88, עד כפי שאומרים בנוסח הושענות דהושענא רבה ג״פ קול מבשר מבשר ואומר, דאז תהי׳ שלימות העם ושלימות התורה ושלימות הארץ, ובמהרה בימינו ממש.
__________
*) לכאורה הי׳ אפשר לבאר על פי זה גם הא שבדיבור לפרעה הוקדם משה (אף שהדיבור הי׳ צ״ל בעיקר ע״י אהרן) וביצי״מ הוקדם אהרן (אף שמשה הי׳ צריך להיות העיקר) – משום שגם בזה הכוונה להדגיש בכ״א מהם שעשה היפך טבעו, היינו, דהגם שאהרן הי׳ צריך להיות העיקר בדיבור אל פרעה מ״מ הוקדם גם משה היפך טבעו, וכן ביצי״מ הי׳ צריך להיות בעיקר ע״י משה, בכ״ז הוקדם גם אהרן היפך טבעו.
אבל א״א לומר כן, כי אם הקדמת משה בדיבור לפרעה ואהרן ביצי״מ היא ענין של שינוי הטבע, הרי זה רק ענין חד פעמי, ומהלשון ״הוא משה גו׳״ משמע – ״הוא״ מתחלתו ועד סופו (ראה מגילה יא, א).
ויתירה מזו: מהקושיא ב פ ש ט ו ת (בדרושים הנ״ל) למה מקדים משה בדיבור לפרעה ואהרן ביצי״מ – ולא נרמז אפילו שאפ״ל כנ״ל – מוכח דבנדו״ד אין לזה מקום.
ואולי י״ל א׳ הביאורים בזה: המושג ד״היפך הטבע״ שייך בעבודה תמידית, בכיבוד אב וכיו״ב; ואילו כאן – הדיבור אל פרעה, ויצי״מ – הי׳ דבר חד פעמי, כנ״ל. (ע״פ מענה כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א).
ועוד ועיקר: הדיבור לפרעה ויצי״מ היו ע״פ ציווי ה׳ – ואין מקום שישנו טבעם בזה, היפך שליחותם (משיחת ש״פ בא שנה זו39).
__________
1) פרשתנו (וארא) ו, כו-כז.
2) מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ קכב ואילך. תו״ח פרשתנו קו, א ואילך.
3) פרשתנו (כרך ח) ע׳ ב׳תתצד ואילך. וראה גם שם (כרך א) ע׳ רכד ואילך.
4) סה״מ תרנ״ה ע׳ סד ואילך. וראה ד״ה זה פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ רלא ואילך). תש״ל (לעיל ע׳ קנא ואילך).
5) ועד״ז בסה״מ פר״ת שם.
6) שמות ד, י.
7) שם, יד.
8) ראה סה״מ פר״ת שם ע׳ רלא.
9) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 878. ח״ז ע׳ 270.
10) בחוקותי כו, יב-יג.
11) ראה אמרי בינה שער הק״ש פפ״ח. מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ קנז. תקס״ט ע׳ קלא ואילך. אוה״ת בחוקותי (כרך ב) ע׳ תרמ. ד״ה והתהלכתי בתוככם תשי״א (סה״מ ויקרא ע׳ רנז ואילך). וש״נ.
12) ראה במקומות שבהערה הקודמת. דרושים שבהערות 2-4. ובכ״מ.
13) ירמי׳ כג, כט.
14) ראה ברכות כב, א. ובכ״מ.
15) יתרו כ, יט.
16) אבות פ״א מ״א.
17) זח״ג כ, א (ברע״מ). נג, ב. ערה, ב. ועוד.
18) זהר שבהערה הקודמת. זהר ח״א רסו, ב. ח״ב מט, ב. ח״ג קעז, ריש ע״ב. קפ, ב. ועוד.
19) ראה דרושים שבהערות 2-4. ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אהרן – ביחס למשה ס״ז (ע׳ קנט ואילך). וש״נ.
20) בהעלותך ח, ב.
21) ראה לקו״ת ר״פ בהעלותך. דרושים שבהערות 2-4. ספר הערכים שם ערך אהרן ס״ג (ע׳ יד ואילך). וש״נ.
22) משלי כ, כז.
23) ראה אוה״ת שם (כרך ח) ע׳ ב׳תתצח ואילך.
24) זח״ב קסא, ריש ע״ב.
25) ראה לקו״ת שלח לז, ד. ובכ״מ.
26) תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. פס״ז (לקח טוב), רש״י ורמב״ן ר״פ בראשית. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
27) כתובות פ״א סוף ה״ב. נדרים פ״ו סוף ה״ח. סנהדרין פ״א ה״ב.
28) תהלים נז, ג.
29) ויגש מו, ד.
30) שמות ג, יב.
31) שבת קה, א.
32) ח״ב כו, ב.
33) שבהערות 2-4.
34) ראה לקו״ש חט״ז ע׳ 59 הערה 13.
35) פרש״י עה״פ. תוספתא סוף כריתות. ב״ר פ״א, טו. ויק״ר פל״ו, א. מדרש שמואל פ״ה. יל״ש בראשית רמז ד. ועוד.
36) יתרו כ, יב.
37) קדושים יט, ג.
38) מדרשים שבהערה 35.
39) ראה שיחות קודש תשד״מ ח״ב ע׳ 1145. התוועדויות תשד״מ ח״ב ע׳ 824.
40) הוצאת קה״ת – סימן כד (ד, סע״ד ואילך).
41) אבות פ״ו מ״ו. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1178 הערה 13. וש״נ.
42) ראה הקדמת שבחי הבעש״ט.
43) ראה שיחות ש״פ ויק״פ וש״פ ויקרא תשמ״ב
(התוועדויות ח״ב ע׳ 1061. שם ע׳ 1114 ואילך).
44) ר״פ לך לך (יב, א).
45) ראה סד״ה לך לך תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 95). ד״ה הנ״ל תשמ״ו (סה״מ בראשית ח״א ע׳ קצז). ועוד. לקו״ש ח״כ ע׳ 59. וש״נ.
46) ראה לקו״ד ח״א נו, א-ב. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ תנח (״התמים״ ח״ג ע׳ סו [298]) ואילך.
47) הל׳ מלכים פ״ח ה״י.
48) ראה לקו״ש חכ״ג ע׳ 175.
49) עובדי׳ א, כא.
50) צפני׳ ג, ט. וראה רמב״ם הל׳ מלכים ספי״א.
51) פ״ח הי״א. וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 140 ואילך. ובכ״מ.
52) ספ״ז.
53) וראה לקו״ש ח״י ע׳ 44 ואילך.
54) ראה בארוכה שיחת י״ט כסלו שנה זו (שיחות קודש תשד״מ ח״ב ע׳ 899 ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ב ס״ע 613 ואילך). שיחות אחש״פ וחה״ש תשמ״ג (שיחות קודש ח״ב ס״ע 1275 ואילך. ח״ג ע׳ 1588 ואילך. התוועדויות ח״ג ס״ע 1332 ואילך. שם ע׳ 1576 ואילך). לקו״ש יתרו שנה זו (חכ״ו ע׳ 132 ואילך).
55) ראה פע״ח שער (יח) השבת רפ״ג. שעה״כ ענין תפלת ע״ש. מג״א או״ח סר״נ סוסק״א. שו״ע אדה״ז שם ס״ח.
56) ראה לקו״ש ח״א ע׳ 59. חט״ו ע׳ 282. ועוד.
57) ספר יצירה פ״א מ״ז.
58) וירא כו, לג.
59) ראה סוטה י, סע״א ואילך.
60) ראה לקו״ת תבוא מב, ד. מג, ג. המשך תער״ב ח״א פקל״ג (ע׳ רנז). ועוד.
61) ראה שעהיוה״א פ״ז (פג, סע״א ואילך).
62) תקו״ז תנ״ז (הובא בשעהיוה״א שם).
63) ח״ג רכא, א. וראה גם עירובין עד, א. שמו״ר פל״ב, א. ועוד.
64) בכ״ז – ראה לקו״ש ח״כ ע׳ 228 ואילך.
65) ראה ב״ר פצ״ח, ב. וראה פסחים נו, א. פרש״י ויחי מט, א.
66) ראה ברכות ט, ב. שמו״ר פ״ג, ו. פרש״י עה״פ.
67) שמות ג, יד.
68) מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תג.
69) ראה ז״ח ס״פ נח (כג, ד).
70) מקץ מא, מד.
71) ויגש מד, יח.
72) ראה גם ד״ה ודוד עבדי תשל״ב פ״ג (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ קצו-ז). פ״ז (שם ע׳ קצט) ואילך.
73) שם מד, ל.
74) שם מה, א.
75) שם, ב.
76) ראה תו״א וישלח כו, א. מג״א צו, ג. ובכ״מ. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך בכי׳. וש״נ.
77) שמות ה, כב-ג.
78) שם, טז.
79) ראה מכילתא בשלח יד, ה. ובכ״מ.
80) שמות שם, יז.
81) ראה צפע״נ עה״ת שמות ב, כא.
82) שמות שם. וראה נדרים סה, רע״א.
83) פרש״י ריש פרשתנו.
84) פרש״י עה״פ.
85) שה״ש ה, ט.
86) ראה רמ״א ושו״ע אדה״ז או״ח בתחלתו.
87) ירושלמי ברכות פ״ב סוף ה״ז. ובכ״מ.
88) ישעי׳ נב, ז.
[סה"מ שמות ח"א ע' רח ואילך]
כעין שיחה. הי׳ למראה עיני כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, והוסיף בתחילתו כמה תיקונים (הנדפסים כאן בפעם הראשונה). נדפס (ללא תיקונים הנ״ל) בסה״מ תשד״מ ע׳ ס ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ב ע׳ 767 ואילך.