בס״ד. ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט ה׳תשכ״ב

הנחה בלתי מוגה

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו¹, וידועה הקושיא מה שנכפל בתורה שמות בני ישראל הבאים מצרימה ב״פ, בפרשת ויגש² ובפרשת שמות. ומבואר הענין בתורה אור³ ובתורת חיים⁴, שהם ב׳ ירידות. דבגלות מצרים היו ב׳ ירידות כמ״ש⁵ ירד ירדנו, ולכן גם בהגאולה ויציאת מצרים ישנם ב׳ עליות כמ״ש⁶ ואנכי אעלך גם עלה. והנה כל הענינים משתלשלים מלמעלה⁷, וענין ב׳ הירידות דגלות מצרים בהענינים כמו שהם למעלה, מבואר שם שהו״ע הירידה בחכמה והירידה באותיות המחשבה ודיבור, שהו״ע יחוד יעקב ולאה ויחוד יעקב ורחל (כמ״ש באור התורה⁸). ומקשה שם⁹, שההמשכה והירידה לחכמה עד לדיבור ישנו תמיד מצד סדר ההשתלשלות, ואיך זה נקרא בשם גלות מצרים. ומבאר שם, דבענין האותיות ישנם ב׳ אופנים. אופן א׳ הוא שהאותיות מגלים את האור שבתוכם, וזהו ענין ההמשכה לחכמה עד לדיבור כמו שהוא מצד עצם ענין ההשתלשלות, שהאותיות מגלים את האור שבהם, אמנם הירידה דגלות מצרים הוא שהאותיות הם מעלימים, שזהו מ״ש¹⁰ אותותינו לא ראינו, שאין נראה וניכר האור המוסתר בהאותיות, שזהו ענין הגלות, והו״ע ההעלם שמצד אותיות הדיבור שבבחי׳ מלכות שרגלי׳ יורדות מות¹¹. וענין הגאולה הוא שיהי׳ גילוי האור בהאותיות, דזהו מה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם¹², היינו שהגאולה הי׳ מגילוי אור, דזהו עלי׳ הא׳, וכן גאולה העתידה שהו״ע עלי׳ הב׳ תהי׳ ע״י הגילוי, דיהא שמי׳ רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, שבחי׳ שמו הגדול יומשך בהשתלשלות העולמות. וזהו ג״כ מ״ש¹³ ארוממך אלקי המלך, דאלקי המלך הוא בחי׳ האלקות שיש בה נתינת מקום לגלות, וצריך להמשיך בה בחי׳ הרוממות שעי״ז תהי׳ הגאולה¹⁴.

וצריך להבין, והרי אלקי המלך הוא בחי׳ אלקות, ואיך אפשר שמבחינה זו יהי׳ גלות. ולאידך גיסא אינו מובן, דמכיון שמבחי׳ אלקי המלך יש נתינת מקום לגלות, איך ע״י המשכת הרוממות בבחי׳ אלקי המלך יתבטל הגלות. ויובן זה בהקדים תחילה שבתיבת אלקי יש ב׳ פירושים¹⁵, שהם ב׳ ענינים הפכיים. פירוש א׳ הוא דאלקי הוא מלשון כח וחיות, וכמבואר בשולחן ערוך¹⁶ בענין כוונת השמות, ופירוש ב׳ הוא דאלקי הוא אלקות, שלכאורה הרי הם ב׳ ענינים הפכיים. ולהבין את ענין ההפכיות שבב׳ ענינים אלו, יובן ממה שמבואר במ״א¹⁷ בענין אור וכח שהם ב׳ ענינים הפכיים, דכח הו״ע הפכי מענין האור, דמזה יובן במכל שכן שהו״ע הפכי מענין אלקות. דהנה ההפרש בין כח ואור הוא, דאור הוא מעין המאור, ולכן הוא דבוק תמיד בהמאור, משא״כ כח הוא נפרד ממקורו, וכמו כללות כח העשי׳, ובפרט כח הזריקה שיוצא מיד האדם ונתלבש בדבר הנזרק, הרי הכח נעשה נפרד ממקורו. אמנם יש מעלה בכח על האור¹⁸, והוא שבחי׳ כח הוא גילוי, היינו שמגלה דבר חדש, דהאור אינו התחדשות, לפי שהאור הי׳ כלול תחילה במקורו המאור, ומבואר בתניא¹⁹ דגם במאור נמצא כלול מציאות האור, ואדרבה כמו שהוא בהמאור הוא ביתר שאת ויתר עוז, וא״כ הרי אור המתגלה אינו דבר חדש, כי אם הוא גילוי ההעלם, שנתגלה מה שהי׳ בהעלם במקורו. ובאמת הנה לא זו בלבד שאינו התחדשות לגבי אור הכלול, אלא שאינו מציאות נוסף על המאור, כי אם כל ענינו הוא המאור עצמו, וא״כ מובן דמאחר שהאור המתגלה אינו התחדשות לגבי האור הכלול, א״כ הרי אינו התחדשות גם לגבי המאור עצמו, שהרי האור הכלול אינו מציאות לעצמו, דבהיותו כלול בהמאור הרי כל מציאותו הוא המאור, וא״כ הרי אור המתגלה אינו התחדשות לגבי המאור, והוא לפי שהאור הוא מעין המאור, ולכן בענין אור למטה, הרי המאור מוכרח להאיר. משא״כ הכח הוא ברצון, דברצותו הוא מגלה את הכח וברצותו אינו מגלה, וא״כ הרי הפועל מהכח הוא התחדשות דבר, ולא עוד אלא שגם כח הפועל הוא התחדשות לגבי עצם הכח, דכמו שנת״ל בענין האור שאינו התחדשות לא רק לגבי אור הכלול אלא לגבי המאור, הנה כמו״כ בענין הכח, שלא זו בלבד שהפועל הוא התחדשות מהכח, אלא גם בכח עצמו, כח הפועל הוא מחודש לגבי עצם הכח, כמובן במשל כח המעשה וזריקה. וכמו״כ גם בכח הדיבור, שהצירופי אותיות הם התחדשות לגבי עצם כח הדיבור, דכח הדיבור עצמו אין בו צירופי אותיות כלל, והוא רק כמ״ש בתניא²⁰ שביכולתו לדבר, אבל אין בו אותיות כלל, ואינו גם כמו כלל ופרט, והיינו שנאמר שגילוי האותיות מכח הדיבור הוא כמו גילוי הפרטים מכמו שהם כלולים בהכלל, כי אם שכח הדיבור עצמו הוא מושלל לגמרי מציור אותיות, וציור האותיות הוא התחדשות, ועד״ז יובן גם למעלה בענין כח ההתהוות שהו״ע כח הדיבור, כמאמר²¹ בעשרה מאמרות נברא העולם, שהו״ע התחדשות. ועוד חילוק בין כח ואור, שבכח יש התחלקות, דלא זו בלבד שיש בו התחלקות פנימיות וחיצוניות, אלא שגם מתחלק לפרטים רבים, דבאור הנה לא זו בלבד שאינו מתחלק לפרטים, אלא שאין בו גם החילוק דפנימיות וחיצוניות, דזה שאנו מוצאים בהאור ענין פנימיות וחיצוניות הוא רק מצד הכלים, אבל האור עצמו אין בו התחלקות כלל, דזה שיש חילוקים באורות הוא מצד המאור, שאינו דומה אור השמש לאור הירח ואור הנר, אבל באותו המאור, הנה מצד האור והגילוי לא נעשה שום התחלקות, שהאור הוא פשוט, כי הוא מעין המאור. משא״כ בכח הנה לא זו בלבד שיש בו התחלקות פנימיות וחיצוניות, אלא שמתחלק גם לפרטים רבים, ועד״ז הוא בכח שלמעלה שבא בבחי׳ התחלקות, כמ״ש²² כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, דענין העשר אצבעות הוא שהם מחלקים את הכח לפרטים רבים, ומצד ענין ההתחלקות שבבחי׳ כח, לכן שייך בו גם ענין התלבשות הפרצופים זה בזה, דחיצוניות שבעליון או תחתון שבעליון נעשה פנימיות לתחתון. דמכל זה מובן שכח הוא הפכי מאור, ומכל שכן שהוא הפכי מאלקות, דאלקות הוא אחדות פשוטה וכח הו״ע התחלקות ופירוד, שמזה יוגדל הקושיא בענין תיבת אלקי שישנם בו ב׳ הפירושים, פירוש כח ופירוש אלקות.

אך הענין הוא, דבחי׳ כח למעלה אינו דומה לכח למטה, שהכח שלמעלה הוא בדביקות, וזה מגלה לנו ענין האור, דכמו שמבואר במ״א²³ שבחי׳ כח מגלה על בחי׳ אור הענין דאין ערוך²⁴, שהאור עצמו מגלה רק הענין דאין זולתך²⁴, שלא יש דבר שזולת מאלקות, שזה מגלה לנו האור, דהאור הוא בדביקות וכאשר יהי׳ נפרד אז מתבטל מציאות האור, הרי שאין ענינו זולת המאור, אבל כשישנו להמאור אז ישנו גם למציאות האור, הנה זה מגלה לנו ענין הכח שהוא באין ערוך, דכח הוא באין ערוך, וכמו כח ההתהוות שמהוה את היש שבהרגשתו הוא מציאותו מעצמותו, שכח זה הרי הוא לבדו שמציאותו מעצמותו ואין לו שום עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו הנה הוא לבדו בכחו ויכולתו להוות יש²⁵, הנה הכח מגלה לנו על האור את הענין דאין ערוך, הנה כמו״כ האור מגלה לנו על הכח את ענין הדביקות, שהכח שלמעלה הוא דבוק במקורו ואינו נפרד ח״ו. דלכאורה הי׳ אפשר לומר שכח המהוה את הנבראים הוא נפרד ממקורו ח״ו, או כח מוגבל על שית אלפי שנין²⁶, וכמו כח הזריקה כשזורק למקום מסויים הרי יוצא מיד האדם כח מסויים ומוגבל לפעול פעולה מסויימת, דכמו״כ הי׳ אפשר לנו לומר בענין כח ההתהוות, שהוא נפרד ח״ו והוא רק כח מוגבל על שית אלפי שנין. אבל באמת אינו כן, דלבד זאת שאין עוד מלבדו²⁷ ואין לך דבר שחוץ ממנו²⁸, וא״כ הרי אין שייך ענין הפירוד כלל, ומה שמצינו שישנם ענינים שהפרידן מאחדותו²⁹, הרי זה רק מאחדותו, ועוד זאת ששם מדובר בענין קליפות שכל התהוותם הוא מזה שדין לא הניין לי׳³⁰, ובמילא הנה כל התהוותם ומציאותם הוא רק ענין של העדר המציאות, דהתהוות הקליפה הוא כמ״ש³¹ כי מנסה הוי׳ אלקיכם אתכם, וידוע ההפרש שבין בירורים לנסיונות³², דבענין הבירורים הכוונה היא שהדבר המתברר יהי׳ במציאותו ויתעלה בקדושה, משא״כ בהדבר שבו מנסים את האדם הרי הכוונה היא לדחות את הדבר, וא״כ הרי כל ענינם הוא העדר
המציאות, והגם דלכאורה יש לומר דהן אמת שהכוונה בהנסיונות הוא לדחותם, וא״כ הרי ענינם הוא שיהי׳ העדר, אבל כל זה הוא לאחר עבודת המלחמה של האדם עם הדבר שמנסים אותו, אבל בעת המלחמה וקודם המלחמה הרי הם מציאות דבר, אבל באמת אינו כן, דהנה ידוע ההפרש בין בירורים לנסיונות, דבירורים הכוונה הוא בין בהאדם המברר ובין בדבר המתברר, משא״כ בנסיונות אין הכוונה בהדבר שבו מנסים את האדם כי אם הכוונה היא רק בהאדם שיתעורר ויתגבר על הנסיון וידע וירגיש שכל ענין הנסיון הוא רק מציאות של העדר, וא״כ הרי אין שייך לומר שקודם המלחמה הם איזה מציאות, שהרי הכוונה אינה בהנסיון כי אם כל הכוונה הוא בהאדם, אבל הנסיון הוא רק העדר, דמזה מובן שאין שייך ענין הפירוד ח״ו כלל מאלקות, ומכל שכן שכח המהוה אינו נפרד ח״ו, דכל זה הוא הראי׳ מצד אלקות, שאין עוד מלבדו, ומאמיתית המצאו נמצאו כל הנמצאים³³, וא״כ הרי כל מציאות מוכרח שיהא דבוק בו, שהרי ממנו נמצאו כולם ואין עוד מלבדו. הנה לבד זאת הרי גם מכח המהוה עצמו מוכרח שהוא דבוק במקורו. דהנה ידוע מ״ש הבחיי³⁴ שהתינוק משנולד מתחיל להתייבש, והרי בענין התהוות שמים וארץ כתיב³⁵ בהבראם ואמרו רז״ל³⁶ שהם חזקים כיום הבראם, ואם נאמר שכח המהוה הוא מוגבל על שית אלפי שנין, הרי הי׳ צריך להיות שבכל רגע שמתרחקים (וואָס מען ווערט ווייטער) מרגע ההתהוות ומתקרבים להחד חרוב²⁶, הי׳ צ״ל נחלש, ומאחר שהם חזקים כיום הבראם, מזה מוכרח שבהגבול דעולם ישנו כח בלי גבול³⁷, דמזה מוכרח שאינו כח על שית אלפי שנין כי אם שהוא דבוק במקורו, ואינו מוגבל באמת כלל, ומה שיהי׳ וחד חרוב אין זה ענין ההפסידות, דבענין ההפסידות הרי הי׳ צריך להיות ההפסידות גם עכשיו, אלא שהוא מצד רצון הבורא, דכמו שעכשיו רצון הבורא הוא שהעולם יתקיים, כן בהסיום דשית אלפי שנין יהי׳ רצון הבורא שיתבטל, אבל אין זה ענין ההפסידות, ומכל שכן כמו שהוא בפנימיות הענינים, דידוע³⁸ בפירוש וחד חרוב שהו״ע עליית העולם שיתעלה במקורו ויתגלה בו אז מקורו, הרי ודאי שאין זה ענין ההפסידות כלל, לפי שכח המהוה אינו כח גבולי לפי שהוא דבוק במקורו.

אך צריך להבין, איך אפשר להיות שניהם, והרי ענין הכח הוא שהוא נפרד כנ״ל ואיך הוא דבוק ומ״מ הוא בחי׳ כח. ויובן זה ממה שנת״ל דענין הכח הוא ענין ההתחדשות, והנה בענין ההתחדשות מבואר בתניא³⁹ בענין בריאת שמים וארץ, שלא כהטועים לדמות מעשה שמים וארץ לכאשר יוצא לצורף כלי, שכשהאומן עושה כלי הרי גולם הכלי הי׳ גם קודם ולכן אפשר להיות גם אחרי שהאומן מסתלק ממנו, משא״כ בבריאת שמים וארץ שהוא חידוש גמור, צריך הכח האלקי לחדש אותו תמיד, וכמ״ש⁴⁰ לעולם הוי׳ דברך נצב בשמים, וכמו שהכח צריך לחדש את הנברא תמיד, כמו״כ גם הכח עצמו מתחדש תמיד ממקורו, דזהו מה שאומרים⁴¹ המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שקאי על כח האלקי המהוה את הנברא שמתחדש תמיד ממקורו. והענין הוא כמ״ש⁴² והחיות רצוא ושוב, וכמבואר בכמה מקומות⁴³, ובפרט בהמאמרים של כ״ק מו״ח אדמו״ר⁴⁴, שהמלאכים הנקראים חיות וכן החיות האלקי המחי׳ ומהוה את הנבראים הוא תמיד ברצוא ושוב, שהתנועה דרצוא הוא שנכלל במקורו ונעשה שם אין ואפס, ואח״כ הוא בתנועה דשוב, שנמשך למטה להוות את הנבראים. וזהו ב׳ הענינים שבכח, הפירוד והדביקות, שמצד התנועה דשוב שהו״ע ההתהוות הוא בתנועה דפירוד להוות את הנבראים, אך מ״מ הוא בדביקות, שמתחדש תמיד ממקורו, דזהו ענין המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שקאי על כל ההמשכות שבעולמות, עד גם על אור שנברא ביום ראשון, בחי׳ אור הגנוז⁴⁵, שגם הוא נתחדש תמיד במקורו, אלא שבאור הו״ע דביקות ניכרת ואין זה ענין רצוא ושוב, ובכח הוא דביקות בלתי ניכרת. אבל באמת הרי גם הכח הוא בדביקות, ואדרבה, הדביקות שבכח היא דביקות נעלית יותר (אַ טיפערע דביקות) מהדביקות שבאור, שהרי נת״ל דאור הוא כלול בהמאור, משא״כ הכח הוא בהתחדשות ואין שייך לומר שהוא כלול במקורו שהרי הוא באין ערוך כלל, וא״כ יובן שהאור הוא דבוק במקורו, הרי גם במקורו ישנו למציאות האור, וא״כ הוא דבוק בבחי׳ ההעלם השייך לגילוי, משא״כ הכח שהוא באין ערוך ומחודש ואין שייך לומר שכלול במקורו, וא״כ הרי בתנועה דרצוא הוא נעשה אין לגמרי, והדביקות שבו הוא בבחי׳ העלם העצמי דוקא, ולא בהעלם השייך לגילוי, וכידוע⁴⁶ בענין יש אין ויש, דגילוי יש האמיתי אינו בהאין כי אם ביש הנברא דוקא, דבכללות הו״ע הכח, שבו דוקא מתגלה יש האמיתי.

והנה האור שבדביקותו הוא בבחי׳ העלם השייך לגילוי, הרי המשכתו הוא בענין הגילוי, וכנ״ל שאור מעין המאור, משא״כ הכח שדביקותו הוא בהעלם העצמי, הרי המשכתו הוא בבחי׳ אין ערוך עד שנעשה בפירוד והתחלקות כנ״ל, והיינו שבא בבחי׳ העלם, שמצד ההעלם הרי יש נתינת מקום להגלות, שמצד העלם המלכות שרגלי׳ יורדות מות אפשר להיות נתינת מקום לגלות וכו׳, דכל זה הוא מצד המשכת הכח שנמשך בבחי׳ העלם, אבל כשמתגלה בו ממקורו העצמי, והוא ענין העלם העצמי, אז הרי הוא למעלה גם מבחי׳ אור, ונעשה ענין הגאולה. דזהו ענין ארוממך אלקי המלך, דאף שמבחי׳ אלקי המלך אפשר להיות גלות, אבל כשממשיכים בו מבחי׳ ארוממך, שהוא ענין יהא שמי׳ רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, שבבחי׳ ההעלם דעלם ועלמי עלמיא ממשיכים בחי׳ שמו הגדול עד לבחי׳ העלם העצמי, הנה אז נעשה הגאולה. וזהו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, שהוא ירידה אחרי ירידה, דכללות ענין הירידה, וכן גם הירידה דגלות דאותותינו לא ראינו, הי׳ הכל בכוונה מכוונת מתחילה, שהכוונה דירידה היא בשביל עלי׳, לפי שע״י הירידה דבחי׳ כח בההעלם הנה עי״ז דוקא מגיעים לבחי׳ העלם העצמי, שבשביל זה הי׳ הגלות, בכדי שיהי׳ אח״כ גילוי גאולה העתידה, שיהי׳ אז גילוי העלם העצמי, בעולם הזה הגשמי דוקא, וכמ״ש⁴⁷ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר, דבבשר הגשמי דוקא יהי׳ נגלה כבוד הוי׳⁴⁸.

__________

1) ריש פרשתנו (שמות א, א). – לכללות המאמר, ראה ד״ה ולקחתם לכם וד״ה למען דעת העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תרעג ואילך). וראה
גם מאמרי תשכ״ה: ד״ה זה היום (סה״מ ראש השנה ע׳ קח ואילך). ד״ה שיר המעלות (סה״מ עשי״ת-יוהכ״פ ע׳ מ ואילך). ד״ה כתר יתנו לך (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ עה ואילך).
2) מו, ח ואילך.
3) פרשתנו נ, א ואילך.
4) פרשתנו נה, א ואילך.
5) מקץ מג, כ.
6) ויגש מו, ד.
7) ראה תניא רפ״ג. ובכ״מ.
8) פרשתנו ע׳ מא.
9) תו״א שם, ג.
10) תהלים עד, ט.
11) משלי ה, ה. וראה אוה״ת עה״פ (נ״ך ע׳ תקסד ואילך). ובכ״מ.
12) הגש״פ פיסקא ״מצה זו״.
13) תהלים קמה, א.
14) ראה לקו״ת בהעלותך לה, ג.
15) המשך תער״ב ח״א פרק שי (ע׳ תרלא) ואילך (הובא ברד״ה למען דעת הנ״ל). וראה גם סה״מ תר״ס ע׳ סה ואילך. ד״ה מה רב טובך תרצ״ב (סה״מ קונטרסים ח״ג ע׳ לה ואילך).
16) או״ח סימן ה.
17) ראה אוה״ת ענינים ע׳ קיא ואילך. ד״ה ונחה עליו דאחש״פ תשי״ד פ״ד (סה״מ פסח ח״ב ס״ע כח) ואילך. ובכ״מ.
18) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב ח״א שם ע׳ תרלב ואילך. ח״ב שם ע׳ העתר ואילך. וראה גם סה״מ תרס״ד (קה״ת, תשנ״ד) ע׳ ג ואילך. עת״ר ע׳ לא ואילך.
19) שעהיוה״א פ״ג.
20) פ״כ (כו, א).
21) אבות פ״ה מ״א.
22) תהלים ח, ד.
23) ראה ד״ה איך ערוך בסה״מ תרנ״ב (ס״ע ו ואילך) ותרנ״ד (ע׳ לז ואילך).
24) נוסח ברכת יוצר דשבת.
25) אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
26) ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
27) ואתחנן ד, לה.
28) ראה תניא רפכ״א. תו״א כי תשא כו, סע״ג. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכ, ריש ע״ב. ועוד.
29) ראה מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״א ע׳ קכ, ובהנסמן במילואים למ״מ שם (ס״ע שז-ח).
30) ב״ר פ״ג, ז. פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא (א). יל״ש קהלת רמז תתקסח. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 55 בהערה.
31) פ׳ ראה יג, ד.
32) ראה ד״ה נתת ליריאיך תרצ״ג (סה״מ תשי״א ע׳ 289 ואילך). ד״ה ויהי אחר הדברים האלה ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ס״ע כא ואילך. הועתק בד״ה כי מנסה תש״ח – סה״מ תש״ח ע׳ 94 ואילך). ועוד.
33) רמב״ם ריש הל׳ יסוה״ת.
34) בראשית א, כח.
35) בראשית ב, ד.
36) ירושלמי ריש ברכות.
37) ראה ספר החקירה להצ״צ ד, א. וראה בכ״ז רד״ה אלה תולדות השמים תשל״א (סה״מ בראשית ח״א ע׳ עו). וש״נ.
38) ראה תו״א מג״א צו, א. ובכ״מ.
39) שעהיוה״א פ״ב.
40) תהלים קיט, פט. ראה שעהיוה״א פ״א.
41) בברכת יוצר.
42) יחזקאל א, יד.
43) סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ רס. תרס״ה ריש ע׳ רכה. עזר״ת ע׳ קמג. ועוד.
44) סה״מ תרצ״ו ע׳ 25. תש״ד ריש ע׳ 251.
45) ראה ד״ה ויהי ביום השמיני תש״כ (סה״מ ויקרא ע׳ צב ואילך), ובמקומות שנסמנו שם הערה 1.
46) ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בשלח מג, ג. וראה גם ד״ה ולקחתם לכם תרס״א (סה״מ תרס״א ע׳ קצט). ד״ה מצה זו תש״ז פ״ב (סה״מ תש״ז ע׳ 238).
47) ישעי׳ מ, ה.
48) המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקלב. ובכ״מ.

[סה"מ שמות ח"א ע' כז ואילך]

י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה ובתוספת מ״מ וכו׳.