בס״ד. ש״פ בא, ה׳ שבט ה׳תשמ״א

הנחה בלתי מוגה

ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן גו׳ דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה גו׳ והי׳ לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו גו׳ ואכלו את הבשר בלילה הזה גו׳¹. וצריך להבין, מהו הענין שבראש חודש נצטוו שבעשור לחודש יקחו את השה, ובי״ד בו ישחטוהו, ובט״ו בו יאכלוהו.

ויובן זה בהקדם מה שמביא כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת², דאיתא בזהר³ בעשור לחודש הזה, אמאי בעשור. פירוש, דהוה לי׳ לומר בעשירי לחודש הזה ואמאי כתיב בעשור. אך הביאור בזה הוא, דעשור פירושו שאין הוא העשירי בלבד, אלא הוא כולל את כל העשרה.

וביאור הענין הוא, דהנה עבודת ישראל בזמן יציאת מצרים היתה לפעול ענין של חידוש בעולם, חודש של גאולה⁴, גאולה מגלות מצרים. ועבודה זו התחילה בראש חודש, ואח״כ נמשכה מראש חודש לכל ימי החודש. וכמבואר בלקו״ת⁵ ובעטרת ראש⁶ ובכמה מקומות⁷, דמה שנקרא בשם ראש חודש ולא תחילת החודש, הוא לפי שהוא בדוגמת הראש שבו כלולים כל הכחות שבאברי הגוף לפני התלבשותם באברים, וגם אחרי שמתלבשים באברים, הרי הראש הוא המנהיג אותם, דעד״ז הוא בראש חודש, שבו כלולה עבודת כל ימי החודש, וע״י העבודה בראש חודש כדבעי, פועלים על עבודת כל ימי החודש. ומזה מובן בעניננו, שעבודת החידוש נפעלה בתחילה בכללות בראש חודש, ואח״כ נמשכה בפרטיות בכל הימים עד לעשור בחודש.

והנה ההמשכה מראש חודש על כל הימים היא לימים כאלה שמוגדרים בגדר הזמן, קדימה ואיחור, עבר הוה ועתיד, דכל יומא ויומא עביד עבידתי׳⁸. ואין הכוונה בזה שהעבודה ביום הראשון היא רק ביום זה ח״ו, אלא שהיא פועלת גם על הימים שלאחריו, כי בכל יום יש לו בשלימות גם את עבודת הימים שעברו. וע״ד מ״ש באברהם אבינו, ראש לאבות⁹ [אחד הי׳ אברהם¹⁰] ואברהם זקן בא בימים גו׳¹¹, שימיו היו יומין שלימין כו׳¹². וכיון שהוא הי׳ ראש שבאבות, שענין האב הוא להוריש את כל עניניו לבניו עד סוף כל הדורות, וגם כתיב בי׳ בפירוש¹³ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ [דענין דרך הוי׳ הוא הדרך להמשיך בחי׳ הוי׳, מעלה מעלה, למטה מטה, וכמו הדרך כפשוטה, הרי הדרך האמיתית מוליכה מהפלטרין של מלך עד לפינה הכי רחוקה, כמבואר בביאורי הזהר¹⁴] לעשות צדקה גו׳, הרי מובן שאברהם אבינו ע״ה הוריש לכל ישראל גם ענין זה דבא בימים, שיכול לבוא עם הימים, יומין שלימין. וכמו שרואים בפשטות, דכאשר העבודה ביום הראשון היא כדבעי, הרי זה פועל גם על עבודתו ביום שלאחריו וכו׳. וזהו מ״ש בעשור לחודש הזה, ולא בעשירי, כי ביום זה קיימת אצלו גם העבודה של כל הימים שלפני זה.

וזהו ויאמר ה׳ אל משה גו׳. כי הנה הכח להעבודה הוא מבחי׳ משה שבכאו״א. וכמ״ש¹⁵ ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיך וגו׳, וממשיך ומונה שם את כל עניני התורה ומצוותי׳. ואיתא בגמרא¹⁶, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, ואמרו אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ומבאר רבינו הזקן בתניא¹⁷, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי׳ משה רבינו ע״ה. ומזה מובן, שהכח לכל העבודות הוא מבחי׳ משה רבינו ע״ה שבכאו״א. והכח שבראש חודש הוא על כללות העבודה, ואח״כ נמשך בכל פרטי עשר המדריגות, עד שבעשור לחודש ישנה העבודה דכל עשרת הימים.

וביאור הענין הוא, הנה חודש (שעליו נאמר החודש הזה לכם) היא ספירת המלכות, כמ״ש¹⁸ חודש אשתו. והיא בחי׳ שלומי אמוני ישראל¹⁹. והנה בתחילה המלכות היא בבחי׳ נקודה, ואח״כ הוא בנין המלכות בפרטי הט׳ ספירות שלה. וכמו בלבנה כפשוטה, שבראש חודש, ביום המולד, היא בבחי׳ נקודה, ואח״כ הולכת וגודלת כו׳. ועד״ז הוא בישראל, כי המלכות היא שרש נשמות ישראל כמאמר²⁰ כל ישראל בני מלכים הם, דהנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל²¹, ושרשה למעלה בספירת המלכות, דזהו מה שגם ישראל דומין ללבנה, דהלבנה היא המאור הקטן²², וגם על ישראל כתיב²³ מי יקום יעקב כי קטן הוא, ודוד²⁴ הוא הקטן²⁵ [עד שדוד רומז בפירוש ללבנה, וכדאיתא בגמרא²⁶ שבעת גזירת המלכות הודיעו על מולד הלבנה ברמז במאמר דוד מלך ישראל חי וקיים]. וגם בעבודת ישראל ישנם ב׳ אופנים אלו, בחי׳ נקודה וקטנות, ואח״כ הבנין בפרטיות. וזהו מ״ש גבי לימוד התורה ונפשי כעפר לכל תהי׳ פתח לבי בתורתך²⁷, דבתחילה הוא הביטול, ורק אח״כ הוא לימוד התורה. ועד״ז בקיום כל המצוות, מבואר בתניא²⁸ דראשית העבודה ועיקרה ושרשה הו״ע הקבלת עול, וכמארז״ל²⁹ אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, וכמו שאומרים בברכת המצוות שהטעם לקיום המצוות הוא אשר קדשנו במצוותיו וצונו, לא מחמת הטעם שלהם או הסגולה שבהם, אלא משום שכך צונו. ורק אחרי הקדמת הקבלת עול בא קיום המצוות בפרטיות (ע״ד בנין המלכות). דתחילת פרטי העבודה היא במצות אהבת ה׳, ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך³⁰, והאהבה היא השרש לכל רמ״ח מצוות עשה³¹, כולל מצות יראת ה׳ שהיא השרש לכל שס״ה מצוות ל״ת³¹.

וזהו החודש הזה גו׳ בעשור לחודש גו׳, דתחילת העבודה היא בנקודת המלכות, בחי׳ כתר מלכות [לפירוש אחד³²], שהיא בהעלם לגמרי, לפי ששרשה הוא בעתיק, וכידוע³³ שהמלכות שרשה ברדל״א וז״א שרשו בא״א, ולפי שבשרשה היא בבחי׳ העלם שאינו במציאות, לכן גם במקומה היא בבחי׳ נקודה בלבד. אבל דוקא ממנה נמשכים האורות לבי״ע בריבוי ההתפשטות וההתרחבות, מה רבו מעשיך³⁴ ומה גדלו מעשיך³⁵, וכידוע³⁶ שככל שהעולם תחתון יותר הכלים שבו הם בריבוי יותר.

וממשיך בכתוב, ויקחו להם איש שה גו׳ והי׳ לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה. והענין הוא, דהנה אחרי בנין המלכות, בחי׳ קשוט עצמך תחילה³⁷, צ״ל העבודה בעולם, ואח״כ קשוט אחרים³⁷. וזהו³⁸ ויקחו להם שה, דשה הי׳ העבודה זרה של מצרים³⁹, ובזה היו צריכים לפעול ע״י עבודתם. וזהו מה שהי׳ הביקור ד׳ ימים, כנגד ג׳ קליפות הטמאות לגמרי, וקליפת נוגה. דג׳ הימים הראשונים הם כנגד ג׳ קליפות הטמאות, והיום הרביעי הוא כנגד קליפת נוגה. וזהו גם מה שביום הרביעי הי׳ הקרבן בשה, שהיא בהמה טהורה, כמו כל הקרבנות שלאחרי מתן תורה, ולא כמו הקרבנות שלפני מתן תורה, שהיו גם בבהמות טמאות מבחי׳ התהו [כמו תק״פ הקרבנות דיעקב⁴⁰], אלא קרבנות דתיקון דוקא. והגם שהי׳ עדיין לפני מתן תורה, מ״מ הרי הי׳ אחרי שנאמר וארא גו׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם⁴¹, היינו שכבר היתה ידיעת השלילה בשם הוי׳, וגם אחרי מצות החודש הזה לכם שהיא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל⁴². וזהו ושחטו אותו גו׳, אין ושחט אלא ומשך⁴³, היינו שפעלו העלאה בשה, וכמו השחיטה כפשוטה שהיא המכשרת את הבהמה שתהי׳ ראוי׳ להיות דם ובשר כבשרו של האדם. ואח״כ ואכלו גו׳, שהמשיכו הענין מלמעלה למטה בפנימיות. ובפרט בקרבן פסח שלא בא מתחילתו אלא לאכילה⁴⁴.

והנה מכל הנ״ל מובן בנוגע לכל ענין הקשור לעשור בחודש, ליום העשירי בחודש, שעבודת ההכנה ליום זה צריכה להתחיל מראש חודש, שיום זה כולל את כל הימים. אבל אח״כ צ״ל העבודה הפרטית במשך עשרת הימים, עד שביום העשירי משכו וקחו גו׳. והרי רק בפסח מצרים הקדים לקיחתו לשחיטתו ד׳ ימים, משא״כ בפסח דורות⁴⁵ (ועאכו״כ ענין הקשור עם הגאולה העתידה), לכן הי׳ יכול להיות מיד ושחטו גו׳, ומיד גם ואכלו גו׳, וככה⁴⁶ תאכלו אותו גו׳ ואכלתם אותו בחפזון גו׳ עד בוקר גו׳. ועי״ז באה מיד הגאולה ע״ד מה שהי׳ ביציאת מצרים, דיום ט״ו לחודש הי׳ יום הגאולה כבר בתחילתו, רק שהי׳ צ״ל חפזון דשכינה⁴⁷ וחפזון דישראל⁴⁸ וכו׳, ולכן הי׳ עד בוקר, וכמבואר בהמשך וככה⁴⁹.

והנה ההוראה והבכן מכל האמור בנוגע לעניננו, בנוגע ליום העשירי בשבט, העשירי יהי׳ קודש⁵⁰, יום ההילולא של כ״ק מו״ח אדמו״ר, שצ״ל העבודה עם שה פזורה ישראל⁵¹, שהם מפוזרים בגלות, והעבודה היא לגלות את צדקת פרזונו⁵², את הצדקה והכוונה שבפיזור בגלות, שיהי׳ פרזות תשב ירושלים⁵³, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו. וכימי צאתך מארץ מצרים⁵⁴ דכתיב דברו אל כל עדת ישראל גו׳ ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, שהראש בית אב (או האב) הי׳ ממנה על הפסח גם את הקטנים השייכים לאכילה⁵⁵. כן צריך להיות באראנו נפלאות⁵⁴, שצריך לפעול הגאולה בכל ישראל, ובפרט שהשנה היא שנת הקהל את העם האנשים והנשים והטף⁵⁶. והולכים כולם יחד מתוך שמחה וטוב לבב, וכדאיתא בגמרא⁵⁷ כזיתא פסחא והלילא פקע אגרא, דע״י אכילת כזית פסח (שהוא השיעור הראוי ע״פ תורה) היתה השמחה גדולה כל כך עד שפקע איגרא, שנבקע הגג המפסיק בין האדם לשמים, ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר גו׳⁵⁸.

ויהי רצון שע״י עבודה הנ״ל נזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה ע״י גואל אחרון שהוא גואל ראשון, רעיא מהימנא, משה רבינו⁵⁹, דענין הנ״ל נמשך על ידו [כנ״ל] וכמ״ש ויאמר ה׳ אל משה גו׳, ועד״ז הגאולה באה ע״י קיום תורת משה, ליראה את ה׳ אלקיך וגו׳, וכל הכתוב בתורה, כולל ההבטחה שהבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין⁶⁰, במהרה בימינו ממש.

__________

1) פרשתנו (בא) יב, א ואילך.
2) פרשתנו ע׳ רפב.
3) ח״ב לט, ב.
4) ראה שמו״ר פט״ו, יא.
5) ר״ה נח, סע״א ואילך. וראה גם לקו״ת תבוא מא, ג. נצבים מז, א.
6) שער ר״ה בתחלתו. וראה שם ספ״ב.
7) ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פרק פ (ע׳ צה). ובכ״מ.
8) זח״ג צד, ב.
9) ב״ר פנ״ט, ו.
10) יחזקאל לג, כד.
11) חיי שרה כד, א.
12) ראה זח״א קכט, א. רכד, א. וראה תו״א חיי שרה טז, א. משפטים עו, ג. עט, ב. ד״ה ואברהם זקן תשל״ח (סה״מ בראשית ח״א ע׳ שלז ואילך). וש״נ.
13) וירא יח, יט.
14) לאדהאמ״צ – וישלח יט, ב, ולהצ״צ ח״ב ע׳ תשד ואילך. וראה גם ד״ה זכור תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קפט ואילך). ד״ה כי ידעתיו תשל״ז פ״ב (סה״מ בראשית שם ע׳ רכא-ב). וש״נ.
15) עקב י, יב.
16) ברכות לג, ב.
17) רפמ״ב.
18) דברי הימים-א ח, ט. ראה אוה״ת פרשתנו ס״ע רנה. שם ע׳ רעח – ממאו״א ח, ח.
19) שמואל-ב כ, יט. וראה זח״ג קפ, ב. אוה״ת שם.
20) שבת סז, א.
21) תניא רפ״ב.
22) בראשית א, טז.
23) עמוס ז, ב.
24) שמואל-א יז, יד.
25) חולין ס, ב.
26) ר״ה כה, א ובפרש״י שם.
27) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
28) רפמ״א.
29) משנה וברייתא סוף קידושין (ע״פ גירסת הש״ס כת״י (אוסף כתבי-היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ״ד). וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל״ש ירמי׳ רמז רעו).
30) ואתחנן ו, ה.
31) תניא רפ״ד.
32) אוה״ת פרשתנו ריש ע׳ רפג.
33) ראה סה״מ תרנ״ט ע׳ יא. עטר״ת ע׳ צו. סה״מ דרושי חתונה ע׳ קה. ובכ״מ.
34) תהלים קד, כד.
35) שם צב, ו.
36) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) חיי שרה (הוספות) קלא, ג ואילך. תו״ח חיי שרה קכו, ד. ובארוכה – ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אורות דספירות – ביחס לכלים ס״ז (ע׳ מו ואילך). וש״נ.
37) ב״מ קז, סע״ב. ב״ב ס, ב.
38) בהבא לקמן – ראה אוה״ת שם ע׳ רפג ואילך.
39) ראה פרש״י וארא ח, כב.
40) ראה תו״א וישלח ד״ה ויקח מן הבא בידו מנחה (כה, ג ואילך). תו״ח וישלח ד״ה הנ״ל (מז [קפח], א ואילך). אוה״ת וישלח רלג, א ואילך. ד״ה וישלח תשמ״ז (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ קיא).
41) וארא ו, ג.
42) פרש״י ר״פ בראשית.
43) חולין ל, ב. וראה לקו״ש חי״ט ע׳ 206-7.
44) פסחים עו, ב.
45) מכילתא ופרש״י פרשתנו יב, ו.
46) פרשתנו שם, יא. שם, י.
47) מכילתא פרשתנו שם, יא.
48) ברכות ט, א. מכילתא שם. שמו״ר פי״ט, ו.
49) תרל״ז – בתחלתו.
50) ל׳ הכתוב – בחוקותי כז, לב. וראה זח״ב רעא, א.
51) ירמי׳ נ, ח.
52) ס׳ שופטים ה, יא. וראה פסחים פז, ב.
53) זכרי׳ ב, ח. וראה אוה״ת בשלח ע׳ תקפה ואילך. סד״ה א״ר אושעיא כו׳ צדקת פרזונו תרפ״ט (סה״מ תרפ״ט ע׳ 127. קונטרסים ח״א לח, סע״א).
54) מיכה ז, טו.
55) ראה לקו״ש חכ״ב ע׳ 177 ובהערות 18-19.
56) ל׳ הכתוב – וילך לא, יב.
57) פסחים פה, סע״ב.
58) ישעי׳ מ, ה.
59) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״ג רנג, א. שה״פ פ׳ ויחי. תו״א ר״פ משפטים.
60) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.

[סה"מ שמות ח"א ע' רלד ואילך]

כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשמ״א (קופּיר) ע׳ 122 ואילך.