נ) ויהי בעצם היום הזה – ש״פ בא, ח׳ שבט ה׳תשמ״ז

בס״ד. ש״פ בא, ח׳ שבט ה׳תשמ״ז

הנחה בלתי מוגה

ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים גו׳1, וכתיב2 ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. ומובא ע״ז בהדרושים (בד״ה זה שבתו״א ריש פרשתנו3, ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה4, גם אלו שאינם מתחילים בפסוק זה אבל מבארים אותו התוכן), מה שאמרו רז״ל5 על חנה מיום שברא הקב״ה את עולמו לא הי׳ אדם שקראו להקב״ה צבאות עד שבאת חנה כו׳ ואמר הקב״ה עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה כמ״ש6 ויאמר שמואל כה אמר ה׳ צבאות גו׳. ומבואר בזה בהדרושים7, דמה שבפסוק דידן (וכיו״ב) כתיב צבאות ה׳, הרי צבאות אינו שם בפני עצמו אלא נקרא צבאות בחירי״ק שהוא נסמך וטפל לשם הוי׳, צבאות ה׳, משא״כ כשבאת חנה ושמואל אז נעשה שם צבאות שם בפני עצמו מהז׳ שמות שאינן נמחקין8. וצריך להבין, מדוע נתחדש השם צבאות דוקא בזמן חנה ולא לפני זה (שאז הי׳ צבאות ה׳). גם צריך להבין הקשר דשם צבאות לענין מלחמת עמלק, דנבואת שמואל הנ״ל (כה אמר ה׳ צבאות גו׳) קאי במלחמת עמלק.

ולהבין כל זה יש להקדים תחילה ביאור ענין השמות. דהנה9 עצמותו ומהותו ית׳ הוא למעלה באין ערוך מכל ההמשכות וההשפעות והגילויים, שכולם אינם בערך כלל לעצמותו ומהותו ית׳. ועוד זאת, שבאמת גם התואר אין ערוך אינו מתאים ע״ז, כי התואר אין ערוך שייך כאשר ב׳ הענינים יש להם איזו שייכות וצד השוה ובכל זאת אינם בערך זה לזה, דע״ז מתאים לומר אין ערוך. משא״כ עצמותו ומהותו ית׳ שהוא מובדל לגמרי מכל ההשפעות וכו׳, הרי גם התואר אין ערוך אינו מתאים ע״ז. וע״ד המבואר בתניא10 שהאומר על חכמה עמוקה שאי אפשר למששה בידים כל השומע יצחק לו. אמנם אח״כ עלה ברצונו (או למעלה מזה) שיהיו המשכות וגילויים וכו׳, אבל מובן שאינם בערך אליו כלל וכו׳. וזהו מה שכל ההשפעות וההארות שלמעלה נכללים בענין השמות, כי מכיון שכל ענינים אלו אינם בערך אליו כלל (ויתירה מזו כנ״ל), לכן נקראים בכללות כל ההשפעות בשם שמות (או למעלה מזה שם לשון יחיד11), דכמו שהשם אינו בערך כלל אל האדם הנקרא בשם זה12, כך גם כל ענינים אלו אינם בערך לעצמותו ומהותו ית׳. פירוש, דהנה באדם יש כמה וכמה ענינים מן הקצה אל הקצה, ראש גוף רגל, שהראש והרגל אינם בערך זה לזה, נשמה וגוף שאינם בערך זה לזה13, עד ליחידה שבנפש ועקב שברגל שהם באין ערוך לגמרי זה לזה, ובכל זאת כל ענינים אלו יש להם איזו שייכות זה לזה, משא״כ ענין השם אינו בערך כלל אל האדם. ועד״ז יש לומר שהוא גם בשמות של בעלי חיים וצומח ואפילו דומם שהשם אינו בערך לדבר הנקרא בשם14. ועד״ז הוא בענין ההמשכות והגילויים שלמעלה, שאינם בערך כלל כו׳.

אמנם בענין השם עצמו מצינו ב׳ דרגות וענינים. א׳ דאף שהשם הוא הארה בלבד מ״מ על ידו נמשך חיות הדבר15, דשמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא המהוה ומחי׳ אותו וכו׳16. ב׳ שהשם הוא דבר נפרד ודבר זר. ועד״ז יובן בנמשל למעלה, שיש ב׳ אופנים בהמשכות וגילויים שלמעלה. א׳ מה שההמשכה היא באופן דאין עוד מלבדו17. דהנה לפני כל ההמשכות וההשפעות והגילויים אז הוא בחי׳ אין עוד18, שאין שום מציאות נוספת עליו ית׳, אבל לאחרי שכבר נמשכו (ברצונו) ההמשכות וההשפעות וכו׳, הרי אז יש מציאות נוספת כו׳, וזהו ענין אין עוד מלבדו, כלומר דמלבדו אין שום מציאות אבל עמו יש עוד19, היינו שיש מציאות של שם שמורגש בו שאין עוד מלבדו. ובכללות זהו ענין עולם האצילות, עולם האחדות20. דהגם שהוא בבחי׳ עולם, גם עולם מלשון העלם והסתר21, מ״מ הרי הוא עולם האחדות. וכמבואר בענין הוי׳ אחד22, שאחד פירושו שהגם שיש מציאות של ז׳ רקיעים וארץ ומציאות של ד׳ רוחות העולם, מ״מ נרגש שם הא׳ שהוא אלופו של עולם, דזהו ענין אין עוד מלבדו, אבל עמו יש עוד. והאופן הב׳ בהמשכות וכו׳ שלמעלה הוא שגם ענין זה אינו נרגש, דזהו ענין עולמות בי״ע עלמא דפרודא23 ששם הוא עולם הפירוד וההתחלקות.

ובזה יובן החילוק בין השם צבאות כפי שהוא בתורה, צבאות ה׳ (שהצבאות הוא טפל ונסמך להוי׳), ושם צבאות כפי שהוא ע״י חנה ושמואל, שהוא צבאות סתם. דצבאות הוי׳ הו״ע שם צבאות כפי שהוא בעולם האצילות, ששם הוא טפל לשם הוי׳, תכלית האחדות, משא״כ כפי שהוא בעולמות בי״ע שם צ״ל ענין שם צבאות כענין בפני עצמו. והענין הוא, דהנה בתורה המדובר הוא בישראל שהיו דור דעה24, דורו של משה, ואף שהיו ששים ריבוא גברים לבד מהנשים והטף (שלמטה מגיל עשרים), מ״מ עמדו כולם במצב של אחדות אמיתית ולא היו מציאות בפני עצמם, ולכן הי׳ אצלם המשכת האלקות ג״כ באופן כזה. אבל בדורות שלאחרי זה, ובפרט לאחרי מיתת יהושע והזקנים שהיו בימי יהושע (בח׳ שבט25), הנה אז באה חנה וקראה להקב״ה צבאות, מכיון שאז (בזמן שמואל) הי׳ צ״ל בירור עולמות בי״ע, עולם הפירוד, דזהו מה שאז הי׳ גם מלחמת עמלק. דזהו ענין שם צבאות, שמשמעו בפשטות הו״ע הצבא בשביל להלחם עם המנגד, או להפחידו באופן שלא יצא למלחמה לכתחילה, ומכיון שיש מציאות של מנגד, לפיכך צריך לשם בפני עצמו, שם צבאות. משא״כ בזמן משה הנה אז הצבאות הי׳ טפל ונסמך לשם הוי׳.

והנה בשביל ענין זה צ״ל הוספה ונתינת כח מיוחדת מלמעלה. וזהו תוכן ג׳ הענינים שבפסוק ויהי בעצם היום הזה גו׳. יום הו״ע האור והגילוי כמ״ש26 ויקרא אלקים לאור יום, הזה הוא ג״כ ענין הגילוי כמאמר27 מראה באצבעו ואומר זה, ובעצם מורה על תוקף הגילוי, כמבואר במפרשי המקרא28 דבעצם היום קאי על תוקפו של יום, חצות היום. ומזה נמשך הכח שיהי׳ ענין הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, כמבואר בהדרושים29, דצבאותם קאי על הניצוצות שנתבררו ע״י העבודה, ועל צבאותם פירושו שישראל היו למעלה מהניצוצות כו׳. וענין זה נמשך אח״כ גם בזמנו של שמואל, שהי׳ אז גילוי שם צבאות, ואדרבה, שמואל שקול כנגד משה ואהרן כו׳30. וענין זה נמשך באופן נצחי, היינו מבחי׳ אלקות שלמעלה מגדרי הזמן, ועד שנמשך גם בעולם הזה באופן כזה. ומזה באים להגילוי דלעתיד לבוא, דאז ישיר31, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה32, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משה גואל ראשון ודוד מלכא משיחא גואל אחרון, ובמהרה בימינו ממש.

__________

1) פרשתנו (בא) יב, מא.
2) שם, נא.
3) ס, א ואילך.
4) תו״ח פרשתנו קלז, א ואילך. אוה״ת פרשתנו ע׳ שכז ואילך. סה״מ פר״ת ע׳ רמא ואילך. המשך באתי לגני ה׳שי״ת פי״א (סה״מ תש״י ע׳ 131-2).
5) ברכות לא, ב.
6) שמואל-א טו, ב.
7) תו״א שם, ג. ועוד.
8) שבועות לה, א-ב. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
9) ראה תו״א שם (ס, א). ועוד.
10) שעהיוה״א פ״ט.
11) ראה המשך באתי לגני הנ״ל פי״ז (סה״מ תש״י שם ע׳ 152-3). ובארוכה – ד״ה באתי לגני שנה זו (סה״מ באתי לגני ח״ב ע׳ רמה ואילך).
12) ראה בכ״ז סה״מ תר״ל ע׳ סז ואילך. המשך תער״ב ח״א פרק שו (ע׳ תרכג) ואילך. ד״ה מן המיצר תש״ט פי״א (סה״מ תש״ט ע׳ טז-יז). ד״ה באתי לגני הנ״ל. וש״נ.
13) ראה גם רמ״א או״ח ס״ו ס״א.
14) ראה גם סה״מ תר״ל שם.
15) ראה סה״מ תר״ל שם.
16) שעהיוה״א בתחלתו.
17) ואתחנן ד, לה.
18) שם, לט.
19) ראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 202 הערה 86. וש״נ.
20) ראה תו״א בראשית ג, א. וארא נז, א. ובכ״מ.
21) לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
22) תו״א וארא נח, ב ואילך. ובכ״מ.
23) תו״א בראשית ו, ב. ובכ״מ.
24) זח״ב סב, ב. במדב״ר פי״ט, ג. תנחומא חוקת ו.
25) מגילת תענית (פרק ימי הצומות) – הובא במג״א או״ח סתק״פ סק״ז. וראה שיחת ש״פ בא, ח׳ שבט אשתקד (שיחות קודש תשמ״ו ח״ב ע׳ 500 ואילך. התוועדויות תשמ״ו ח״ב ע׳ 420 ואילך).
26) בראשית א, ה.
27) ראה תענית בסופה (ובפרש״י ד״ה מראה באצבעו). שמו״ר פכ״ג, יד. פרש״י בשלח טו, ב.
28) פרש״י האזינו לב, מח.
29) תו״א פרשתנו שם, ג.
30) ברכות לא, ב.
31) בשלח טו, א.
32) סנהדרין צא, ב. פרש״י בשלח שם.

[סה"מ שמות ח"א ע' רנ ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ז ע׳ עא ואילך. התוועדויות תשמ״ז ח״ב ע׳ 349 ואילך.

סגירת תפריט