בס״ד. ש״פ ראה, כ״ה מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשמ״ב
הנחה בלתי מוגה
אני לדודי ודודי לי1 ר״ת אלול2. ומבואר בלקו״ת ד״ה זה3, דמה שאני לדודי ודודי לי הוא ר״ת אלול, הוא משום שבחודש אלול הוא זמן העבודה דאני לדודי ודודי לי, דאני לדודי ודודי לי היינו העבודה מלמטה, הממשכת גילוי מלמעלה. אני לדודי היינו אתערותא דלתתא, שעל ידה נמשכת האתערותא דלעילא, ודודי לי. והיינו, דתכלית השלימות של ודודי לי הוא בחודש תשרי, ובפרט בחג הסוכות דכתיב בי׳4 וימינו תחבקני גו׳, וההכנה לזה מצד האדם למטה, האתערותא דלתתא, היא בחודש אלול. וזהו אני לדודי בחודש אלול ודודי לי בחודש תשרי. אמנם מנין הוא הכח לעבודת האדם בחודש אלול, עד לעבודה כזו שעל ידה נמשכת אתערותא דלעילא נעלית ביותר, זהו ע״י שבחודש אלול הוא זמן הארת י״ג מדות הרחמים. וממשיך בלקו״ת שם, דלפי זה צריך להבין מדוע ימי אלול הם ימות החול ולא ימי יו״ט ומועדים, והרי הגילוי די״ג מדות הרחמים בחודש אלול הוא נעלה ביותר עד שהוא הנותן כח להעבודה הממשכת את הגילויים הכי נעלים דחודש תשרי.
ומבאר זה ע״פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין (ומוסיף כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרו הידוע ד״ה לך אמר לבי5: ויכולין) כל מי שרוצה להקביל פניו והוא מקבל כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. דהנה בהיותו בעיר, וכל שכן וקל וחומר בהיכלו ובפרט בקיתון שלו, הרי אז יש כמה וכמה שרים ושומרי הפתח וכו׳, משא״כ בהיותו בשדה רשאין כולם ליכנס אליו ולשפוך את נפשם לפניו, והוא מקבל את כולם כו׳. וכך הענין עד״מ בחודש אלול שיוצאין להקביל פניו ית׳ בשדה, ומכיון שהמלך נמצא בשדה לכן הם ימות החול כו׳.
וביאור הענין הוא, דהנה מהמשל הנ״ל מובן, דזה שבהיות המלך בשדה רשאין ויכולין כל מי שרוצה ליכנס אליו לשפוך את נפשו לפניו, אין זה רק שהבקשות הם במקום הנקרא שדה, אלא עוד זאת, שהבקשות הם בעניני שדה. וכמובן גם בפשטות, שאינן דומות הבקשות דאנשי שדה לאנשי עיר, וכל שכן וקל וחומר לבקשות של אלו הנמצאים בהיכל המלך. ואעפ״כ הנה המלך ממלא גם בקשות שהם בעניני שדה. וכן הוא גם בנמשל, דזה שהמלך (שהוא הקב״ה) מקבל את כולם בסבר פנים יפות כו׳, הוא גם כאשר מבקשים ממנו את צרכיהם הגשמיים (עניני שדה), ואדרבה, הרי המצות עשה דתפילה היא שיבקש צרכיו הגשמיים כו׳6, והקב״ה ממלא בקשות כולם כו׳.
והנה לכאורה עדיין צריך להבין, דבשלמא במשל שבאדם למטה, הנה מה שבהיות המלך בשדה הוא מקבל את כולם כו׳, הרי בזה יש סיבה שיקבל את כולם, משום שהוא (המלך) בשר ודם כמו אלו שבאים לקבל פניו כו׳, וכמבואר בכמה מקומות7 שאי אפשר להיות מלך על חיות ובהמות אלא על אנשים כערכו. ולאידך, אינו יכול להיות מלך על שרים, אלא ענין המלוכה הוא דוקא על עם מלשון גחלים עוממות8, כמאמר9 אין מלך בלא עם. ורק שבעיר ובארמון המלך ישנם שומרי הפתח וכו׳, משא״כ בשדה שאין שם שומרים, ובמילא הרי זה טעם מספיק שיקבל פניהם כו׳. אמנם בנמשל אינו מובן עדיין מהי השייכות של המלך (שהוא הקב״ה) לאנשי השדה. ויש לומר10, שזהו מה שממשיך ומבאר בלקו״ת שם, שישראל הוא אותיות שר א-ל, היינו שכאו״א מישראל הוא בבחי׳ שר א-ל, שיש בו חלק אלוקה ממעל ממש*10, ומשום זה הנה בחודש אלול ישנה הארת י״ג מדות הרחמים כמ״ש11 א-ל הוי׳ ויאר לנו גו׳. דאף שיש בו גוף ונפש הבהמית כו׳, מ״מ עיקר מציאותו היא בחי׳ א-ל שבו, ועד שבחי׳ א-ל מאירה בו באופן של שר ובאופן ישר (ישראל אותיות ישר א-ל12). וכמבואר במ״א בענין שמצינו גבי קרבנות, דאף שנאמר בהם13 לרצונכם תזבחוהו, אעפ״כ כופין אותו עד שיאמר רוצה אני14, לפי שזהו רצונו הפנימי והאמיתי15, אלא שצריך שרצון אמיתי זה יחדור גם בה׳ מוצאות הפה, ולכן צריך שיאמר רוצה אני, ואינה מספיקה הכפי׳ בלבד.
והנה כל הענינים שבתורה הם בתכלית הדיוק. וכן מובן גם בנוגע למשל הנ״ל שבלקו״ת, דמה שהובא משל מענין השדה דוקא הוא בדיוק. וזהו מה שממשיך שם, דיש ג׳ בחינות, עיר שדה ומדבר. וביאור ג׳ בחינות אלו16, הנה עיר היא עיר מושב, אשר ישב אדם שם, אדם העליון כמ״ש17 ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, וכמ״ש18 גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו. ובכללות הו״ע העבודה בתורה ומצוות. וענין המדבר הוא ההיפך מזה כמ״ש19 לא ישב אדם שם והו״ע ארץ לא זרועה20. ובחי׳ שדה הוא ממוצע בין עיר למדבר21, והו״ע עניני רשות22. דשדה היא ארץ ממנו יצא לחם23, אבל היא רק ההכנה אל הלחם. דאחרי הזריעה בשדה צריך ל״ט מלאכות כו׳ (כמאמר24 תנא סידורא דפת נקט) כדי שיהי׳ לחם לאכול. ובעבודת האדם היא העבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים כו׳25, היינו עבודה שהיא בבחי׳ הכשר מצוה, הכנה לגוף המצוה. משא״כ מדבר הנה עפר המדבר אינו מצמיח כלל, וכידוע26 שמשום זה עפר המדבר פסול לכיסוי הדם, משום שאינו מצמיח, ועד שנאמר27 בנוגע למדבר, ארץ נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים גו׳.
וממשיך בלקו״ת שם, דעל בחי׳ מדבר נאמר28 ובקשתם משם את הוי׳ אלקיך ומצאת. דהנה בבחי׳ עיר שהיא העבודה דתורה ומצוות אין צריכים לובקשתם משם גו׳, דאין צריך לחפש אחרי הוי׳ אלקיך שהרי הוא בגילוי, כי עניני תורה ומצוות מסייעים לו בעבודתו, ועד״ז בבחי׳ שדה, ההכנה והכשר המצוות, שגם זה הוא סיוע לעבודתו. משא״כ בהיותו במדבר, הנה שם צריך להיות ענין החיפוש, ובקשתם, משום שבמדבר הענינים הם בהעלם. אבל לאידך גיסא, הנה דוקא ע״י הירידה במדבר עי״ז ומצאת, וכדיוק הלשון ובקשתם משם גו׳ ומצאת, דדוקא משם ומצאת, דע״י הירידה למטה מטה מתגלה הפנימיות של איש מישראל וגם פנימיות ענין המדבר, וכמבואר בלקו״ת במדבר בתחילתו29, דענין המדבר למעליותא הוא ספירת הכתר שלמעלה מסדר ההשתלשלות. וע״י בחי׳ מדבר לגריעותא באים לבחי׳ מדבר למעליותא. וע״ד המבואר במ״א בענין התשובה שצריך להיות דוקא באותה אשה באותו פרק באותו מקום30, דעי״ז התשובה היא בתכלית השלימות. ועוד זאת, כמבואר בתניא31, הנה התשובה מאהבה רבה באה ע״י ההתבוננות במעמדו ומצבו הרע, דע״י שמתבונן שהוא נמצא בארץ צי׳ ועייף32, עי״ז בא לאהבה רבה ונפש שוקקה כו׳. וגם ע״ד המבואר בכמה ספרי מוסר, שצריך ללמוד גם מן היצר הרע עצמו כי היצר הרע מצד עצמו הוא מלאך טוב אלא שמוסר נפשו למלאות שליחותו להסית את האדם אף שמזיק לו. וכמשל הזונה ובן המלך שבזהר הקדוש33, שכל כוונתה היא לנסות את בן המלך, ולגלות מעלתו כו׳.
והנה כמו שממשיך בלקו״ת שם, לאחרי שבקשתם גו׳ ומצאת, צריך להלביש את התשובה בכלים, וזהו מ״ש34 מצאתי את שאהבה נפשי, ואח״כ אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי, בית אמי זו תורה שבכתב וחדר הורתי זו תורה שבע״פ35, היינו שהכלים הם ע״י לימוד התורה, וגם ע״י מעשה הצדקה וחסד, שהוא כלי אל האהבה (שאהבה נפשי). והם ב׳ הענינים דתורה וצדקה שבפסוק36 ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, דעי״ז היא הגאולה.
ובזה יובן ענין העבודה דחודש אב ואלול ותשרי. דחודש אב הוא בדוגמת העבודה בבחי׳ מדבר, היינו התשובה מהירידה שבחודש אב, שעל ידה מגיעים לבחי׳ מדבר למעליותא. ואח״כ בחודש אלול העבודה היא בבחי׳ שדה, ההכנה לחודש תשרי. וההכנה היא בב׳ הענינים דצדקה שהיא ימין ותורה דאורייתא וקוב״ה כולא חד37, דע״י הכנה זו באים להיחוד בחג הסוכות, וימינו תחבקני.
וזהו אני לדודי ודודי לי ר״ת אלול, וס״ת ד׳ יודי״ן, בגימטריא מ׳, כנגד מ׳ יום שמר״ח אלול ועד יום הכיפורים38. ומבואר בב״ח39 כי באלו מ׳ ימים התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לקבל תשובה מאהבה, דענין האהבה הוא עיקר העבודה שבלב. והאהבה נמשכת בתורה, כי בארבעים יום הנ״ל ניתנו הלוחות האחרונות, ומה ראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, עד שאמר לו הקב״ה סלחתי כדבריך (כמ״ש רש״י40). ועי״ז באים לשלימות הגילוי בחודש תשרי.
וזהו שכתוב41 ובכתה את אבי׳ ואת אמה ירח ימים, דקאי על חודש אלול (כדאיתא בלקוטי תורה להאריז״ל42), דבכי׳ זו היא בכי׳ של שמחה, ע״ד המבואר בזהר43 שר׳ עקיבא זלגו עיניו דמעות כשנתגלו לו רזי תורה שבשיר השירים, דכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים44. והרי ענין שיר השירים הוא אותו ענין דאני לדודי ודודי לי, האהבה דהקב״ה וכנסת ישראל, ענין הנישואין, ועד שוהיו לבשר אחד45 בלי שום העלמות כו׳, כמ״ש46 ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו גו׳, שזה יהי׳ לעתיד לבוא ע״י העבודה עתה. וכמ״ש47 הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, היינו כדאיתא בגמרא תענית48, דע״י הזריעה בדמעות של שמחה באים בקרוב לשמחה ממש, ברינה יקצורו, שלעתיד לבוא הזורע יפגוש בקוצר49, ונגאלין מיד50, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
__________
1) שה״ש ו, ג.
2) אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. ראשית חכמה שער התשובה פ״ד (קטו, א). ב״ח לטואו״ח הל׳ ר״ה סתקפ״א ד״ה והעבירו. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
3) פרשתנו (ראה) לב, א ואילך.
4) שה״ש ב, ו. ח, ג.
5) ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 167. ה׳שי״ת ע׳ 285).
6) ראה גם שרש מצות התפלה בתחלתו (סהמ״צ להצ״צ קטו, א).
7) לקו״ת ר״ה נה, ג. אוה״ת יתרו ע׳ תתקצז. ובכ״מ.
8) שעהיוה״א רפ״ז. ובכ״מ.
9) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. שעהיוה״א שם. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.
10) ראה גם אוה״ת האזינו ע׳ א׳תרסא.
*10) תניא רפ״ב.
11) תהלים קיח, כז.
12) לקו״ת שם בהקיצור (לב, ד). וראה גם אוה״ת משפטים ע׳ א׳שטז (וש״נ). ובכ״מ.
13) קדושים יט, ה.
14) ר״ה ו, א. תו״כ ויקרא א, ג. ובכ״מ.
15) ראה רמב״ם הל׳ גירושין פ״ב ה״כ.
16) ראה גם לקו״ת שם בהקיצור (לב, ד), ובהנסמן לקמן הערה 21.
17) יחזקאל א, כו.
18) תהלים מח, ב.
19) ירמי׳ ב, ו.
20) שם, ב.
21) ראה אוה״ת תולדות קמג, א ואילך. ויצא רג, א ואילך. וש״נ.
22) אוה״ת שם.
23) ל׳ הכתוב – איוב כח, ה.
24) שבת עד, ב.
25) אבות פ״ב מי״ב.
26) ראה חולין פח, ב. וראה לקו״ת מסעי צא, ב.
27) עקב ח, טו.
28) ואתחנן ד, כט.
29) ד, א.
30) יומא פו, ב. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״א.
31) פ״ז.
32) ל׳ הכתוב – תהלים סג, ב.
33) ח״ב קסג, א. הובא גם בתניא ספ״ט. ובכ״מ.
34) שה״ש ג, ד. וראה לקו״ת שם, ובהקיצור (לג, א).
35) ראה זח״ג מ, סע״ב ובמק״מ שם. אוה״ת שה״ש כרך ב עה״פ (ע׳ שעג).
36) ישעי׳ א, כז. וראה לקו״ת דברים א, ב ואילך. ובכ״מ.
37) ראה זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, א. תקו״ז ת״ו ותכ״ב.
38) ראשית חכמה וב״ח שבהערה 2. לקו״ת ר״ה סד, א. אוה״ת פרשתנו ע׳ תשפא.
39) שבהערה 2.
40) תשא לג, יא. עקב ט, יח.
41) תצא כא, יג.
42) עה״פ. וראה גם לקו״ת תצא לז, ד. אוה״ת נ״ך ע׳ תסז. (כרך ב) ע׳ א׳נ.
43) ח״א צח, ב.
44) ידים פ״ג מ״ו. שהש״ר פ״א, יא. וראה אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ ב.
45) בראשית ב, כד.
46) ישעי׳ מ, ה.
47) תהלים קכו, ה.
48) ראה תענית ה, א.
49) ראה עמוס ט, יג. ב״ב טו, סע״ב. אוה״ת עה״פ (נ״ך ע׳ תעד).
50) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
[סה"מ אב-אלול ע' רכג ואילך]
״ידועה שיחת כ״ק מו״ח אדמו״ר בלקוטי דיבורים שבשבת מברכים אלול הורגשה כבר בליובאוויטש אווירת חודש אלול, ומאמרי החסידות דשבת מברכים אלול עם ההתחלה הרגילה דאני לדודי ודודי לי ר״ת אלול – היו בעניני חודש אלול. והנה, המאמר הראשון עם התחלה זו הוא – בלקוטי תורה דפ׳ ראה. (אמר מאמר (כעין שיחה) ד״ה אני לדודי ודודי לי ר״ת אלול)״ (התוועדויות תשמ״ב ח״ד ע׳ 2069).
י״ל בסה״מ תשמ״ב (קופּיר) ע׳ 248 ואילך. התוועדויות תשמ״ב ח״ד ע׳ 2050 ואילך.