בס״ד. ש״פ ראה, מבה״ח וער״ח אלול ה׳תשמ״א
הנחה בלתי מוגה
אני לדודי ודודי לי1 ר״ת אלול2, ומבואר בזה בדרוש הידוע בלקו״ת3, ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה עד לדרושי נשיא דורנו, שהוא לפי שהעבודה בחודש אלול היא בבחי׳ אני לדודי ודודי לי. דאלול הוא חודש החשבון והתשובה על העבודה דתורה ומצוות במשך השנה4, שבכללות נחלקת לב׳ הקוים דאהבה ויראה, שהאהבה היא שורש כל רמ״ח מצוות עשה והיראה היא שורש לשס״ה מצוות ל״ת (שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהי׳ לך, כי דיבור אנכי כולל כל רמ״ח מצוות עשה, ולא יהי׳ לך כולל כל שס״ה מצוות ל״ת) כמבואר בתניא5. ולפיכך החשבון דחודש אלול הוא בב׳ התנועות דאני לדודי, מלמטה למעלה, ודודי לי, מלמעלה למטה. ומבואר עוד, דהעבודה מלמטה, אני לדודי, היא במשך חודש אלול, וההמשכה מלמעלה, ודודי לי, היא בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, עשרת ימי תשובה. ולכאורה אינו מובן, שהרי בתיבת אלול נכלל גם הר״ת של ודודי לי, וא״כ מדוע ההמשכה מלמעלה היא בעשרת ימי תשובה. ועד״ז צריך להבין לפי המבואר במ״א6, שסופי התיבות דאני לדודי ודודי לי הן ד׳ יודי״ן, בגימטריא מ׳ יום שמר״ח אלול עד יום הכיפורים, דלכאורה גם זה אינו מובן, שהרי אני לדודי ודודי לי ר״ת אלול, ואיך נכללים בזה גם עשרת ימי תשובה.
והנה כל העבודה מלמטה צריך שיהי׳ לה עזר וסיוע מלמעלה, בבחי׳ אתערותא דלעילא7, וכמאמר8 הקב״ה עוזרו. ומזה מובן גם בהעבודה דאני לדודי, שצריך לאתערותא דלעילא מלמעלה כדי שעבודה זו תהי׳ בשלימות. וזהו מה שממשיך ומבאר בלקו״ת שם, דבחודש אלול הוא זמן התגלות י״ג מדות הרחמים. דע״י התגלות זו הרי העבודה דאני לדודי היא בשלימות, ואח״כ נעשה עי״ז ודודי לי, ההמשכה מלמעלה בעשרת ימי תשובה, כמ״ש9 שמאלו תחת לראשי, עד לגילוי הרחמים והחסד בשמחת תורה, סיום חודש תשרי, שזהו הכלי על המשכת כל הברכות והטוב על כל השנה כולה. אמנם צריך להבין, א״כ למה ימי אלול הם ימות החול ואינם ימים טובים כמו שבתות וימים טובים, וגם לא כיום הכיפורים שאז הוא התגלות י״ג מדות הרחמים. ועוד זאת, דאפילו בימות החול כל השנה הרי יש זמן התגלות י״ג מדות הרחמים כשאומרים אותם בתפילה, משא״כ באלול אינו ניכר ענין זה וצריך לימוד מיוחד שיש אז התגלות זו, עד שממשיכים אותה במחשבה דיבור ומעשה.
ומבאר זה בלקו״ת שם, ע״פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצא לשדה ואנשי העיר יוצאין לקראתו כו׳ והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ואח״כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. ועד״ז הוא גם בחודש אלול, שבני ישראל, שהם אנשי העיר, גדול ה׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו10, יוצאין להקביל אור פניו ית׳ בשדה, ואז רשאין (ויכולין11) כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, ואח״כ הולכים עמו העירה, היינו שתשוקתם ורצונם ליכנס להיכל מלכותו. ואף שבבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה, הרי על כאו״א מישראל נאמר12 והייתם לי סגולה מכל העמים, שזהו ענין חודש תשרי שאחרי חודש אלול, עד לזמן שמחת תורה, שאז השמחה גדולה ביותר, יותר משמחת בית השואבה (כמבואר בכמה מקומות13), ואז ישראל ומלכא הם בלחודוהי14.
והנה כשם שהכוונה בזה מה שיוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, הוא מה שבלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ועד שבאים להיכל מלכותו, היינו שמעלים מבחי׳ שדה לעיר ולהיכל מלכותו, עד״ז צריכים להעלות (מיטנעמען) גם את הבחינה דמדבר. וזהו מה שממשיך בלקו״ת שם דבאדם יש בחי׳ עיר מושב ובחי׳ שדה ומדבר. דמדבר הוא בחי׳ ארץ אשר לא ישב אדם שם15 לגריעותא, היפך ענין תורה ומצוות שענינם הוא ישוב העולם. וזהו מה שמדבר הוא למטה משדה, כי שדה הוא הכנה למקום ישוב, שהרי בשדה זורעים את התבואה, כמ״ש ארץ ממנה יצא לחם16, ולחם לבב אנוש יסעד17. משא״כ מדבר הוא ארץ לא זרועה18. ומטעם זה עפר המדבר פסול לכיסוי הדם לפי שאינו מגדל צמחים19, לפי שכל הענינים שבקדושה הם דברים שיש בהם צמיחה והולדה, וכיון שעפר המדבר אינו מצמיח לפיכך הוא פסול לכיסוי הדם. וזהו החידוש הנוסף בחודש אלול, דלא זו בלבד שצריכים להעלות את עניני השדה ולהבאים העירה, אלא שצריכים להעלות גם את הענינים שבמדבר, היינו דאם מאיזו סיבה חטא ופגם ועבר את הדרך, הרי חודש אלול הוא חודש התשובה והתיקון גם על ענינים אלו.
וזהו מ״ש20 ובקשתם משם את ה׳ אלקיך ומצאת גו׳, היינו שתבקש ותחפש ואין חיפוש אלא אחר אבידה, דאיזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו21, שמאבד בחי׳ מ״ה22, החלק אלוקה ממעל ממש23 שבו, לפי שנכנסה בו רוח שטות24, וצ״ל ובקשתם משם את ה׳ אלקיך, לבקש ולחפש את ה׳ אלקיך, את החלק אלוקה ממעל ממש שבו, לפי שה׳ אלקיך הוא כחך וחיותך, וכתורת רבינו הזקן25 עה״פ26 שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד, שמע ישראל, יהודי שומע (אַ איד דערהערט), הוי׳ אלקינו, שכחנו וחיותנו זהו (איז דאָס) למעלה מן הטבע, והוי׳ אחד, וכפתגם כ״ק אדמו״ר הזקן27 שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות ח״ו נפרד מאלקות (אַז אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין ח״ו אָפּגעריסן פון אלקות). וע״י עבודה זו בא לעילוי גדול יותר, וכמ״ש ובקשתם משם, משם דייקא, דוקא במקום שנאבד (וכמו אבידה כפשוטה, שאי אפשר לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה), שע״י ההעלם והסתר מתעורר בו הרצון לאלקות.
והנה כדי לקבל הגילוי דה׳ אלקיך, שנאמר בו28 כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא, צ״ל כלים מיוחדים, וכמו אש כפשוטה שאי אפשר לאש להאחז בלי פתילה או שום דבר הנאחז בו, ואם לאו תסתלק האש. וע״ז נאמר29 אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי, שאמרו רז״ל30 בית אמי זו תורה שבכתב וחדר הורתי זו תורה שבע״פ, היינו שהכלי הו״ע התורה. ועד״ז צ״ל עבודת התפילה, כמ״ש31 אמצאך בחוץ אשקך גו׳, דכאשר ההמשכה היא ע״י אמצאך בחוץ (ובקשתם משם) הרי אז צ״ל אשקך, ענין הנשיקה והאהבה שהו״ע עבודת התפילה, היינו שהכלי הוא גם ענין עבודת התפילה. אמנם היות שתכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים32, לפיכך צ״ל גם העבודה בקו הצדקה והמצוות, וכמ״ש בלקו״ת שם33, שלאור פני ה׳ שהוא בחי׳ האור יש שני כלים שהם תורה וחסד.
והנה זה שנמצא במדבר, הנה ע״י ההעלם וההסתר מתעורר בו הרצון לאלקות בחילא יתיר34, כיתרון האור מן החושך דוקא וכיתרון החכמה מן הסכלות35 דוקא. וגם, דע״י עבודה זו להפוך את המדבר, הרי הוא עולה למעלה מעלה, לא רק למעלה מבחי׳ שדה ומבחי׳ עיר אלא גם מבחי׳ היכל המלך, והוא מגיע לבחי׳ מדבר למעליותא, ארץ אשר לא ישב אדם שם שלמעלה ממדריגת אדם, כמ״ש בלקו״ת בד״ה במדבר סיני באוהל מועד36, אמצאך בחוץ דוקא.
וזהו מ״ש37 כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני, דעבודת חודש אלול היא עבודת התשובה, דגם אם אבי ואמי עזבוני, היינו שנכרת משרשו לגמרי ח״ו, מ״מ וה׳ יאספני, דע״י עבודת התשובה הרי הוא מתחבר עם הראש שלו, ישראל אותיות לי ראש38 (וכמובא בלקו״ת שם39 המשל לזה כמו אם הי׳ נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו), דאז נעשה מציאות חדשה, וכמרומז ג״כ בלקו״ת שם39 [ואם תמצי לומר הרי הוא מפורש בכמה מלות ותיבות ושורות40] דכרת הוא נגד בחי׳ כתר, בחי׳ י״ג מדות הרחמים. ועי״ז באים לשנה חדשה, שאז מאיר אור חדש עליון יותר שלא הי׳ מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה, כדאיתא באגרת הקודש41.
ויש לומר בדרך אפשר, שעבודת התשובה דחודש אלול לצאת מן המדבר היא לא רק עבור מי שחטא ופגם כו׳, אלא גם בצדיקים גמורים. כי העלי׳ דחודש אלול היא שבאים להיכל מלכותו עם המלך, בחי׳ עצמותו ומהותו ית׳, ולגבי עצמותו ומהותו ית׳ גם הצדיקים הגמורים הם בבחי׳ מדבר וצריכים תשובה. וע״ד מ״ש42 דכתר עילאה אע״ג דאיהו אור קדמון אור צח ואור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת העילות, דהיינו שהוא בבחי׳ אוכם לגבי עצמותו ומהותו ית׳, ועד״ז בחודש אלול, בגילוי י״ג מדות הרחמים שנמשלו לשושנה כדאיתא בזהר43 דשושנה אית בה תליסר עלין כנגד י״ג מדות הרחמים, ושושנה יש בה גוון סומק, שזהו ענין אוכם הוא קדם עילת העילות.
וזהו כללות ענין חודש אלול, שאז היא הארת י״ג מדות הרחמים, רחמים על הנשמה ורחמים על הגוף, ואדרבה, יש מעלה בגוף, דאף שבחומריותו נדמה לגופי אומות העולם44, מ״מ הרי הגוף הוא נברא יש מאין, דהוא לבדו שאינו עלול מאיזה עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין (כמבואר באגה״ק45), ולכן לעתיד לבוא תהי׳ הנשמה ניזונית מן וע״י הגוף46.
וזהו אני לדודי ודודי לי ר״ת אלול, כי אף שבחודש אלול הוא רק העבודה דאני לדודי משא״כ ודודי לי הוא בראש השנה ויום הכיפורים, מ״מ הרי נת״ל דזה מה שיוצאין להקביל אור פניו ית׳ בשדה (העבודה בחודש אלול) הכוונה בזה היא מה שבלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ועד שבאים להיכל מלכותו (ראש השנה ויום הכיפורים), הרי גם כאשר המלך נמצא בשדה יש בו בהעלם כמו שהמלך הוא בהיכל מלכותו, וע״ד מ״ש בתניא47 שאין נפקא מינה אם מחבק את המלך כשהוא לבוש לבוש אחד או כמה לבושים (ואדרבה, המשכת העצם היא בעיקר בשדה, שלכן גם אנשי העיר יוצאין לשדה לקבל פני המלך). אלא שבחודש אלול הוא בהעלם, ובחודש תשרי מתגלה בעשרת ימי תשובה בקו היראה, ואח״כ (בגילוי יותר) בסוכות ובשמיני עצרת ושמחת תורה בקו השמחה, שע״ז אמרו48 ביום חתונתו וביום שמחת לבו, דאז ישראל ומלכא הם בלחודוהי. וזהו גם מה שאומרים אז ג״פ אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו49, גילוי העצמות. ומסיימים כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים50, ויהי רצון שכן תהי׳ לנו, בקיום היעוד51 ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, בלשכת הגזית52 שבבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך53.
__________
1) שה״ש ו, ג.
2) אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. מקומות שבהערה 6. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
3) פרשתנו (ראה) ד״ה זה (הא׳) – לב, א ואילך.
4) ראה רד״ה זה תשכ״ט (לעיל ע׳ קמב). וש״נ.
5) פ״ד ורפ״כ.
6) ראשית חכמה שער התשובה פ״ד (קטו, א). ב״ח לטואו״ח הל׳ ר״ה סתקפ״א ד״ה והעבירו. אוה״ת פרשתנו רד״ה זה (ע׳ תשפא). לקו״ת ר״ה סד, א.
7) ראה גם לקו״ת ויקרא ב, ב.
8) קידושין ל, ב. סוכה נב, ריש ע״ב.
9) שה״ש ב, ו.
10) תהלים מח, ב.
11) הוספת (ביאור) כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בסד״ה לך אמר לבי ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 167. ה׳שי״ת ע׳ 285).
12) יתרו יט, ה.
13) ראה גם לקו״ת סוכות פ, ג.
14) ראה זח״ג לב, א.
15) ירמי׳ ב, ו.
16) איוב כח, ה.
17) תהלים קד, טו.
18) ירמי׳ שם, ב.
19) חולין פח, ב. וראה לקו״ת מסעי צא, ב.
20) ואתחנן ד, כט.
21) חגיגה ד, רע״א.
22) לקו״ת פרשתנו שם לג, א (בהקיצור).
23) תניא רפ״ב.
24) ראה סוטה ג, א.
25) ״היום יום״ יב חשון.
26) ואתחנן ו, ד.
27) ״היום יום״ כה תמוז. סה״מ תרפ״ט ע׳ 216. וש״נ. סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ רה. וש״נ.
28) ואתחנן ד, כד.
29) שה״ש ג, ג.
30) לקו״ת פרשתנו שם לב, ד. לג, א (בהקיצור).
31) שה״ש ח, ב.
32) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
33) לב, ד.
34) ראה זח״א קכט, ב.
35) ע״פ קהלת ב, יג. ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אור – ביחס לחושך ס״ח (ס״ע תקעה ואילך). וש״נ.
36) לקו״ת במדבר ב, ב ואילך. שם ד, ג. ה, א. – לקו״ת פרשתנו שם לג, א (בהקיצור).
37) תהלים כז, י.
38) ראה פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
39) לב, ג.
40) לקו״ת פרשתנו שם לג, א (בהקיצור), ממאו״א אות ב׳ סט״ו.
41) סוף סימן יד.
42) תקו״ז ת״ע (קלה, ריש ע״ב).
43) ח״א בהקדמה בתחלתה. הובא בלקו״ת רד״ה זה הב׳ (לג, א).
44) תניא פמ״ט (ע, רע״א).
45) סימן כ (קל, ריש ע״ב).
46) ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״א (ע׳ קח) ואילך. סה״מ תרנ״ט ע׳ קה ואילך. המשך תרס״ו ע׳ תקכח. סה״ש תורת שלום ס״ע 127 ואילך. סה״מ תרח״ץ ס״ע ריט. ועוד.
47) ספ״ד.
48) שה״ש ג, יא.
49) ואתחנן ד, לה.
50) ישעי׳ ב, ג.
51) שם א, כו.
52) סנהדרין פו, ב (במשנה). מדות פ״ה מ״ד. רמב״ם הל׳ סנהדרין פי״ד הי״ב.
53) אבות פ״ה מ״כ. נתבאר בארוכה בההתוועדות (שיחות קודש תשמ״א ח״ד ע׳ 528 ואילך).
[סה"מ אב-אלול ע' ריח ואילך]
י״ל בסה״מ תשמ״א (קופּיר) ע׳ 325 ואילך.