בס״ד. ש״פ ראה, כ״ה מנ״א, מבה״ח אלול ה׳תשט״ו

הנחה בלתי מוגה

אני לדודי ודודי לי¹, ומקודם לזה הוא אומר² דודי לי ואני לו ואח״כ הוא אומר אני לדודי ודודי לי, וידוע³ בזה אשר מ״ש דודי לי ואני לו שהוא מלמעלה למטה קאי על הזמן דחודש ניסן שהוא הכנה למתן תורה כמ״ש⁴ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דמתן תורה הוא מלמעלה למטה, ומ״ש אני לדודי ודודי לי קאי על הזמן דאלול שהוא הכנה לתשרי, דזהו מה שאני לדודי ודודי לי הוא סופי תיבות ד׳ יו״דין⁵ דקאי על המ׳ יום שהי׳ משה רבינו בהר, דהתחלת המ׳ יום היא מר״ח אלול, דזהו מה שאני לדודי ודודי לי הוא ר״ת אלול⁶, דבחודש אלול הוא סדר העבודה מלמטה למעלה. וצריך להבין מהו ענין דודי לי ואני לו שהוא מלמעלה למטה ואני לדודי ודודי לי שהוא מלמטה למעלה, ובשניהם הוא מסיים הרועה בשושנים, דעם היות שחלוקים הם, מ״מ הנה בשניהם הוא הרועה בשושנים.

ויובן זה, דהנה ב׳ אופני העבודה דמלמעלה למטה ומלמטה למעלה הנה אף אשר בכללות הם נחלקים לב׳ זמנים מיוחדים, אלול שהוא הכנה לתשרי וניסן שהוא הכנה למתן תורה, מ״מ הנה ב׳ אופני עבודה אלו ישנם גם בכל השנה, שהוא העבודה דתורה והעבודה דתפילה, שההפרש בין תורה ותפילה הוא כמו ההפרש בין שם מ״ה לשם ב״ן. דתורה היא בחי׳ מ״ה כמ״ש⁷ זאת התורה אדם ואדם בגימטריא מ״ה⁸, דענינה הוא המשכה בדרך מלמעלה למטה, ותפלה היא בחי׳ ב״ן, כמ״ש⁹ ואני תפילה, דאני קאי על ספירת המלכות שהיא בחי׳ שם ב״ן, וענינה הוא עלי׳ בדרך מלמטה למעלה, דנהורא תתאה קארי תדיר ולא שכיך לנהורא עילאה¹⁰ כמ״ש¹¹ למען יזמרך כבוד ולא ידום, שהוא עלי׳ מלמטה למעלה. ואין זה סותר למה שמבואר במ״א¹² בענין מ״ה וב״ן שהוא אורות וכלים, שהאורות, דענינם הוא בחי׳ מ״ה, הם בעלי׳ מלמטה למעלה, והכלים, שהם בחי׳ שם ב״ן, הם למטה, אין זה סותר למ״ש כאן, לפי דמ״ש שהאורות הם בעלי׳ והכלים הם למטה, הוא כמו שהוא מצד עצם התהוותם. שמצד עצם התהוותם (ווי זיי זיינען געוואָרן) הנה האורות, להיות דאופן התהוותם הוא שהן בדביקות ניכרת במקורם¹³ ומרגישים את מקורם, לזאת הם ברצוא ותשוקה להתכלל במקורם, והכלים, דאופן התהוותם הוא שהם בדביקות בלתי ניכרת¹³, שהכלים אין מרגישים את מקורם כי אם מרגישים את עצמם, דזהו מציאותם, לזאת הם נשארים במקומם למטה. דכל זה הוא מצד עצם התהוותם, אך מצד זה שנכללו (וואָס מען האָט זיי אַריינגעגעבן) בסדר ההשתלשלות, הנה מצד הכוונה שנכללו בההשתלשלות, הוא היפך הדברים. דהכוונה מה שהאור נמצא בהשתלשלות היא בכדי שיפעל בירור זיכוך ועלי׳ בכללות ההשתלשלות, ולזאת הרי הכוונה בהאור היא שיהי׳ בהמשכה למטה בהשתלשלות, בכדי שיפעל שם העלי׳, וכוונת הכלים היא שיהיו מוכשרים לקבל את האור בתוכם, לזאת הנה מצד ענין כוונתם הם בדרך עלי׳ מלמטה למעלה בכדי לקבל את האור. דזהו ענינם מצד ההשתלשלות. ומכל שכן כמו שהוא מצד העבודה, דענין העבודה הוא הנחת עצמותו, לזאת הנה מצד העבודה נפעל (טוט זיך אויף) בהאורות וכלים היפך טבעם. היינו שמצד העבודה נעשה בהם ביטול ישותם, ביטול טבעם. דהאורות שמצד טבעם הם בעלי׳ הנה מצד העבודה הם בביטול והנחת ישותם שהם בהמשכה למטה, והכלים שמצד טבעם הם למטה הנה מצד העבודה הם בביטול והנחת ישותם שהם בעלי׳ למעלה.

וזהו ההפרש בין תורה ותפילה, מ״ה וב״ן, דתפילה היא בעלי׳ מלמטה למעלה, דהסדר בעבודת התפילה הוא שההתחלה היא ממדריגות נמוכות ביותר ועולה בעילוי אחר עילוי עד שבא למדריגות הנעלות ביותר, כמ״ש¹⁴ סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהתחלת התפילה היא מענינים נמוכים שמוצבים ארצה, וכה הוא עולה בעילוי אחרי עילוי בסדר והדרגה עד שבא לענינים הנעלים ביותר עד שמגיע השמימה. שההתחלה היא מבחי׳ הודאה, הודו להוי׳, ועוד יותר מבחי׳ מודה אני, עד שבא להביטול דשמונה עשרה שהוא תכלית העילוי. שהתחלת עבודת התפילה היא ממודה אני שהוא הודאה בלי שום השגה, שמיד בקומו משינתו וכקטן שנולד¹⁵ אומר מודה אני. דבזה יובן מ״ש מודה אני לפניך, שהם ב׳ הפכים, דמודה אני הוא הודאה בלבד כקטן שנולד שהוא מדריגה תחתונה ביותר, ולפניך הוא מה שלמעלה מבחי׳ שמות דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ¹⁶ שהוא העצמות, ואיך הוא ב׳ הפכים אלו, אך היא הנותנת, דלהיות שהוא בבחי׳ הודאה בלי שום השגה, דישנה הודאה שבאה מצד ההשגה, והיינו שבהשגה גופא הוא משיג דעד כאן הוא יכול להשיג ומכאן ואילך הוא צריך להודות, דבהודאה זו, להיותה באה מצד ההשגה, אינה מקיפה אותו (נעמט עס אים ניט אַרום) בכל עצמותו, אמנם ההודאה דמודה אני שהיא בלי שום השגה כלל וכקטן שנולד שהוא הודאה שלמעלה מטעם ודעת, הנה הודאה זו מקיפה אותו (נעמט אים אַרום) בכל עצם נפשו עם כל כחותיו. ולכן הודאה זו מגיעה למעלה בבחי׳ לפניך שהוא העצמות כמו שהוא כולל כל ההשתלשלות מעומק רום עד עומק תחת. והוא לפי שגם בהנפש זה לוקח (נעמט עס) את כל עצם נפשו. וכמו שאנו רואים בעובדי הוי׳ לאמיתתם, דבאמירתם מודה אני הוא מסירת עצם נפשם עם כל הכחות. ומההודאה דמודה אני הוא עולה בעילוי אחר עילוי עד שבא לבחי׳ הודו להוי׳. דההודאה דהודו להוי׳ יש בזה השגה קצת וחילוקי מדריגות, שיודע לחלק אשר הודו הוא בבחי׳ הוי׳ וקראו הוא בשמו. דבהוי׳ שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד¹⁷ למעלה מהשתלשלות שם הוא בחי׳ הודאה בלבד, ובשמו שהוא שם אדנ-י ושם אלקים כפי שבא בעולם (ווי עס קומט אין וועלט), בזה הוא קראו והמשיכו עד בחי׳ כח הפועל בנפעל. וטעם הדבר מה שגם בההודאה יש בזה קצת השגה וחילוקי מדריגות הוא מצד הקדמת ברכות השחר, הנותן לשכוי בינה, פוקח עורים, ובפרט בח״י ברכות השחר דענינם הוא מה שהם עושים (וואָס זיי מאַכן אויף) כלים, הנה מצד הקדמת ברכות השחר יש בו קצת השגה וחילוקי מדריגות שיודע לחלק אשר הודו הוא להוי׳ וקראו הוא בשמו. אך כל זה הוא העבודה דהודאה.

ואחרי העבודה דהודו להוי׳ הוא עולה בעילוי אחר עילוי עד שבא להעבודה דפסוקי דזמרה, שהיא העבודה דהשגה. אמנם להיות אשר בעבודת התפילה הוא עבודה מלמטה למעלה בסדר והדרגה, לזאת אי אפשר אשר יבוא מיד מהודאה להשגה, דלזאת הנה גם ההשגה דפסוקי דזמרה אין זה אמיתית ענין ההשגה, שהרי ההתבוננות בפסוקי דזמרה היא בענין התהוות יש מאין, דענין ההתהוות יש מאין לא בא בהשגה כלל. דאף אשר יש לנו דוגמא על זה מצמיחת אילנות ודשאים בלי שום זריעה כלל, הנה זהו רק דוגמא ומופת אשר ישנו ענין בריאה יש מאין, אבל איך הוא הבריאה, זאת אין אנו משיגים כלל, ולזאת הנה ההתבוננות דפסוקי דזמרה אין זה ענין ההשגה כי אם זה מעורר הפלאה, לזאת הנה העבודה דפסוקי דזמרה אין זה העבודה דמוחין כי אם העבודה דמדות בלבד.

ואחרי העבודה דפסוקי דזמרה הוא עולה למעלה יותר עד שבא להעבודה דברכות קריאת שמע וקריאת שמע, שזהו אמיתית ענין ההשגה. אמנם להיות שהעבודה דתפילה היא עבודה מלמטה למעלה בסדר והדרגה, לזאת מן ההכרח הוא אשר ההכנה להעבודה דברכות קריאת שמע, התחלתה היא מהעבודה דפסוקי דזמרה. והיינו אשר בפסוקי דזמרה צריך להיות ההכנה בנפשו להסיר את כל המונעים ומעכבים להעבודה דברכות קריאת שמע. וזהו מה שפסוקי דזמרה הוא לזמר עריצים¹⁸, והוא להסיר כל הקוצים וחוחים המונעים, דענין הקוצים כשמו כן הוא שהם דברים שאין בהם ממש. דבעבודה הוא דברים בטלים וליצנות בענינים שאין בהם תאוה, שהם דברים שאין בהם ממש, דאפשר לחשוב (קאָן מען דאָך מיינען) דלהיות אשר אין בזה ממש אין זה פועל מאומה (טוט דאָס גאָרנישט אויף), אבל האמת הוא אשר זה פועל הגשמה בנפשו (האלקית), שאין לו תענוג (אַז ער האָט ניט קיין געשמאַק) בענינים רוחניים, והוא נהי׳ גס יותר (און ער ווערט פאַרגרעבט) עד אשר אין לו שום שייכות לרוחניות. ומכל שכן שזה פועל בנפשו הבהמית, שנשאר בגשמיותו ואינו יכול להיות עדין יותר (און ער קען ניט ווערן איידעלער). ונוסף לזה הנה מצד הדברים בטלים הוא בא לכלל המחשבות זרות שהם מבלבלים מההשגה דנפש האלקית, ואפילו מההשגה דנפש הבהמית. ועד״ז מבואר ג״כ במ״א¹⁹ בענין הראי׳ ושמיעה במקום שאינו ראוי, שחושבים שאין זה כלום (אין אַ אָרט וואו מען דאַרף ניט, וואָס מען מיינט דאָך אַז דאָס איז גארנישט), אבל האמת הוא שעל זה כתיב²⁰ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, דהגם שזה עצמו אינו עבירה, אבל מ״מ הם תרין סרסורי דעבירה²¹, ועד״ז הוא בשמיעה, שהם מבלבלים לעבודה, וזוהי העבודה דפסוקי דזמרה לזמר עריצים, והוא להסיר כל המונעים ומעכבים, שעי״ז יוכל אח״כ לעבוד עבודתו בברכות קריאת שמע וקריאת שמע. ואין זה סותר למ״ש במ״א²² שההכנה כללית לתפילה הוא לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך²³, שכחי עמך ובית אביך²⁴, שהוא ההכנה כללית שקודם התפילה, דלכאורה זה סותר למ״ש כאן שהוא העבודה דפסוקי דזמרה, הנה באמת אין זה סותר כלל. דמ״ש במ״א שההכנה כללית לתפילה הוא שיהי׳ שכחי עמך ובית אביך הוא הענין כמו שהוא בפועל, דזה יש באפשרות כל איש ישראלי לכפות את עצמו בפועל שיהי׳ לך לך מארצך כו׳, אמנם העבודה דפסוקי דזמרה לזמר עריצים הוא שלא יהי׳ שייך לענינים אלו גם מצד ההרגש, דאז דוקא יוכל לעבוד עבודתו בברכת קריאת שמע. ואף אשר העבודה דפסוקי דזמרה אינה פועלת עליו שיהי׳ באתהפכא, והיינו שלא יהי׳ שייך כלל לענינים אלו, מ״מ הנה אף שהוא שייך לזה, מ״מ הנה העבודה דפסוקי דזמרה פועל עליו שיהי׳ רוממות בנפשו, אשר במילא מתרחק (ווערט ער דערווייטערט) מענינים אלו, שעי״ז יוכל לעבוד אח״כ בהעבודה דברכות קריאת שמע, שהיא עבודה דהשגה. דבברכות קריאת שמע הוא ההתבוננות בעבודת המלאכים, דבכללות נחלקים לב׳ סוגים, המלאכים בעלי השגה שאומרים קדוש, והאופנים שהם ברעש מצד העדר ההשגה ואומרים ברוך, היינו שהם משיגים את ההפלאה ומזה הם ברעש. וע״י התבוננותו בעבודת המלאכים, ובפרט בעבודת האופנים שהם שורש נפש הבהמית, נעשה גם בו (בהאדם) א׳ מב׳ תנועות אלו, עבודת השרפים שהם בדרך העלאה שאומרים קדוש, או עבודת האופנים שהיא בדרך המשכה שאומרים ברוך, שאח״כ זה מתבטא (וואָס שפּעטער דריקט זיך דאָס אויס) בקריאת שמע בהוי׳ אחד²⁵, שיש בזה ב׳ ענינים. הוי׳ אחד, וכד אמליכתי׳ למעלה ולמטה ולד׳ רוחות²⁶. דהוי׳ אחד הוא ההשגה אשר כל מה שנברא, ז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות, הכל הוא בביטול כמו קודם שנברא, שהוא ביטול במציאות בדרך העלאה מלמטה למעלה, וכד אמליכתי׳ למעלה למטה ולד׳ רוחות, שהו״ע ברוך שם, הוא בדרך המשכה מלמעלה למטה בהביטול דיחודא תתאה. ואחרי העבודה דברכות קריאת שמע וקריאת שמע, הוא עובד עבודתו בעילוי אחרי עילוי עד שמגיע להביטול דשמונה עשרה, שהוא כעבדא קמי מארי׳²⁷, שהוא בביטול במציאות. וזהו כללות סדר העבודה דעבודת התפילה שהוא בדרך העלאה מלמטה למעלה, דמזה מובן, דמאחר שהוא בדרך העלאה, היינו עבודת הנברא בכח עצמו, הרי מובן מזה דגם בעליות היותר נעלות אין זה אמיתית הענין דביטול במציאות, והוא רק ביטול היש בלבד.

אמנם צריך להבין, שהרי עבודת התפלה היא בהשגה, דענין ההשגה הוא מה שבא בהתיישבות, וההשגה פועלת שביעת הרצון בהאדם המשיג, וא״כ הוא היפך מה שנתבאר לעיל אשר עבודת התפילה הוא ענין העלאה מלמטה למעלה. אך הענין הוא, שההשגה שבתפילה הנה עיקרה אינה בשביל ההשגה כי אם בשביל לעורר התלהבות והתפעלות בהאדם המשיג. ולזאת הרי אינו מספיק ההשגה בלבד כי אם העיקר הוא שירגיש את האלקות שבהשגה, בכדי לעורר ההתפעלות, והוא לפי שכל עיקר ההשגה שבתפילה הוא לעורר את המדות. וענין זה הוא בכל המדריגות שבתפילה. שההשגה שבההודאה, היינו בין ההשגה שבההודאה דמודה אני, שגם בזה יש קצת השגה שאומר שהחזרת בי נשמתי, ובין ההשגה שבההודאה דהודו להוי׳, הנה כל ההשגה הוא רק בשביל לעורר את ההודאה. וגם ההשגה שבפסוקי דזמרה שהיא השגה נעלית יותר, הנה גם זה אינו אמיתית ענין ההשגה, וכנ״ל אשר ענין הבריאה יש מאין אין זה בא בהשגה כלל, וכל ההשגה הוא רק לעורר את התפעלות המדות, שהרי פסוקי דזמרה הוא חקיקה מבחוץ, להיות אשר אין זה ענין ההשגה ורק לעורר את המדות בלבד. שמצד זה הרי אינו מספיק ענין החכמה ובינה בלבד, לפי שמצד החכמה ובינה לא יוליד בנפשו התפעלות אמיתית לפי שהענין הוא רחוק ממנו, שהרי אפשר שישיג היטב עשירות מופלגה של עשיר מופלג ומ״מ לא יתעורר בנפשו תשוקה לזה לפי שהענין רחוק ממנו, וע״ד דאיתא בחובת הלבבות²⁸ אשר איש כפרי לא יהי׳ לו תשוקה לבת מלך גם כאשר ידע כל מעלותי׳, לפי שהוא רחוק מזה, דכמו״כ הוא בעבודה שמצד החכמה ובינה לבד לא תהי׳ התפעלות, כי אם העיקר הוא הדעת דוקא, שיקשר דעתו ויתקע מחשבתו בזה, כמ״ש באריכות בתניא²⁹, שהדעת מקרב אותו להענין והענין אליו, דלכן מהדעת דוקא תהי׳ ההתפעלות. ויתירה מזו, הנה גם ההשגה דברכות קריאת שמע, אף אשר זה השגה אמיתית, שהרי אין זה חקיקה מבחוץ כי אם חקיקה בפנים, מ״מ הרי תכלית ההשגה הוא שיהי׳ ואהבת גו׳³⁰, והיינו שתכלית הידיעה הוא שיבוא אל הלב, דזהו וידעת היום והשבות אל לבבך³¹, שמצד זה לא מספיק ההשגה דחיצוניות המוחין כי אם ההשגה דפנימיות המוחין דוקא, לפי שמצד פנימיות המוחין יבוא האור בלב כמו שהוא במוח, והיינו שעיקר ההתבוננות הוא שיהי׳ ואהבת מלשון רצון, שהוא עלי׳ מלמטה למעלה, והאהבה יורגש גם בנפש הבהמית כמ״ש בכל לבבך ואמרו רז״ל³² בשני יצריך, דע״י בירור נפשו הבהמית הנה יתרון האור מתוך החושך אשר האהבה דנפש האלקית היא בחילא יתיר³³, לפי שבנפש האלקית עצמה לא יש רצון כזה כמו שבנפש הבהמית, וע״י בירור נפש הבהמית נעשה גם בנפש האלקית רצון כזה, והוא האהבה דבכל מאדך, שהיא בדרך עלי׳, והוא ע״ד מעלת הבעל תשובה על הצדיק גמור (דתשובה היא העלאה). וכמו״כ הוא גם בשמונה עשרה שהוא בדרך העלאה, דאף אשר הי״ב ברכות דשמונה עשרה הוא המשכה למלאות צרכיו, מ״מ הרי העבודה בזה, והיינו כיצד מגיע (ווי אַזוי קומט ער צו) לבקשת צרכיו, היא מצד ההשתחואה וכל הענינים שקודמים לזה, שהם בדרך עלי׳, לפי שכל עיקר ענין התפילה הוא בדרך העלאה מלמטה למעלה.

אמנם ענין התורה הוא בדרך המשכה מלמעלה למטה. שמצד נתינת התורה הוא בדרך מלמעלה למטה, שהרי ישראל היו אז משוקעים במ״ט שערי טומאה, דאף אשר כי ברח העם³⁴, מ״מ הרי אינו בערך כלל אשר במשך נ״א יום יהיו ראויים לקבל התורה מצד עצמם, ומתן תורה הי׳ בדרך מלמעלה למטה, דזהו מצד נתינת התורה. וכמו״כ הוא מצד התורה עצמה, הרי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה שהוא וחכמתו אחד³⁵, ואין זה דומה לחכמה דאצילות, דבחכמה דאצילות הנה האור הוא בפשיטות והציור הוא מצד הכלי, אמנם בתורה הרי המדידה היא מצד התורה גופא, שהיא מדידה עצמית, היינו שמצד העצמות גופא התלבש (האָט זיך אַריינגעשטעלט) בהחכמה דתורה, ולזאת הנה התורה היא למטה כמו שהיא למעלה, והיינו דגם בהיותה למטה היא למעלה מההשתלשלות. דזהו הטעם מה שדברי תורה אין מקבלים טומאה³⁶, והוא דלהיות אשר התורה גם בהיותה למטה היא למעלה מההשתלשלות, לזאת הנה שום כלי, שום ענין של השתלשלות, אינו יכול לפעול בה מאומה, והוא לפי שהוא המשכת העצמות. דבלימוד התורה, בין בהשגת התורה ובין כאשר לומד ואינו משיג שהו״ע לימוד של מקרא, הרי איתא על זה³⁷ כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, שהוא כאחד הקורא לחבירו וכבן קטן הקורא לאביו³⁸, והיינו דבלימוד התורה הוא המשכת העצמות, שהוא בדרך המשכה מלמעלה למטה.

וזהו ההפרש בין ניסן ואלול, דניסן הוא הכנה למתן תורה כמ״ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דמתן תורה הוא המשכה מלמעלה למטה, דזהו מה שבניסן כתיב דודי לי ואני לו, אמנם אלול הוא הכנה לתשרי, וסדר העבודה דאלול הוא עבודה בדרך מלמטה למעלה, ויש בזה סדר והדרגה, דכמו שנת״ל בעבודת התפילה שהיא עלי׳ בסדר והדרגה, כמו״כ הוא גם בהעלי׳ דאלול, דבתחילה הוא חודש אלול, ואח״כ, בסוף חודש אלול גופא, הוא ימי הסליחות, ואח״כ הוא ראש השנה עשרת ימי תשובה ויום כיפור עד בנעילה שהוא תכלית העלי׳, ולהיות שהוא בדרך עלי׳ מלמטה למעלה, הנה על זה כתיב אני לדודי ודודי לי.

ועפ״ז יובן ענין דודי לי ואני לו, וענין אני לדודי ודודי לי, ובשניהם הוא מסיים הרועה בשושנים. דהנה דודי לי ואני לו הוא הסדר דמלמעלה למטה שקאי על הזמן דניסן שהוא הכנה למתן תורה, דזהו הרועה בשושנים כפשוטו, ששונים בתורה³⁹. ומ״ש אני לדודי ודודי לי קאי על הזמן דאלול שהוא בסדר עבודה דמלמטה למעלה, דבתחילה הוא אני לדודי שהוא העבודה דאלול, ועבודה זו היא הכנה לודודי לי שבתשרי, הרועה בשושנים, דשושנה קאי על ספירת המלכות⁴⁰, שנעשה בה העלי׳ עד בחי׳ הכתר, שהעיקר הוא בראש השנה שאז הוא ההכתרה ובנין המלכות, דזהו פירוש הרועה בשושנים בקו העלי׳. אמנם מצד העבודה דאלול בעלי׳, שהוא עבודת התפילה ובפרט עבודת התשובה, הנה עי״ז נעשה עלי׳ גם בהתורה, שהוא ענין הרועה בשושנים ששונים בתורה, והיינו שע״י העבודה בעלי׳ הוא מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה⁴¹, שהוא למעלה יותר ממה שהוא בהתורה מצד בריאתה ומצד נתינתה, דע״י התשובה נעשה עלי׳ גם בהתורה, וזהו ענין מ״ש אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים.

__________

1) שה״ש ו, ג. – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תריז ואילך). וראה גם ד״ה זה תשי״ב (לעיל ע׳ פד ואילך).
2) שה״ש ב, טז.
3) שהש״ר פ״ב, טז (א). פרש״י עה״פ. וראה בארוכה ד״ה דודי לי ואני לו תשכ״ז (סה״מ פסח ח״א בתחלתו).
4) שמות ג, יב.
5) ראשית חכמה שער התשובה פ״ד (קטו, א). ב״ח לטואו״ח הל׳ ר״ה סתקפ״א ד״ה והעבירו. וראה אוה״ת שה״ש כרך ב ריש ע׳ תקמו. וש״נ.
6) אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. מקומות שבהערה הקודמת. ועוד
– נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
7) חוקת יט, יד.
8) ראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. ועוד – נסמן בסה״מ ויקרא ע׳ ח הערה 29.
9) תהלים קט, ד. ראה זח״ג מט, ב.
10) ראה זהר ח״ב קמ, רע״א. ח״א עז, ב. פו, ב. קעח, ב.
11) תהלים ל, יג.
12) ראה המשך תער״ב שם ע׳ תקעד. שם ס״ע תריח.
13) ראה סה״מ תרס״ב ע׳ רכט. תש״ד ע׳ 39 ואילך. ובכ״מ.
14) ויצא כח, יב. ראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה. ועוד.
15) כ״ה בהמשך תער״ב שם ע׳ תריט. וראה גם סה״מ במדבר ח״א ריש ע׳ רסב. ועוד – ע״פ ל׳ חז״ל – יבמות כב, א.
16) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
17) ראה פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
18) ע״פ ל׳ הכתוב – ישעי׳ כה, ה. ראה לקו״ת בחוקותי מז, ד.
19) ראה קונטרס העבודה פ״ב.
20) שלח טו, לט. ראה תניא רפכ״ז.
21) ראה ירושלמי ברכות פ״א ה״ה. תנחומא שלח שם (טו). ועוד.
22) ראה סה״מ תרס״ד (קה״ת, תשנ״ד) ריש ע׳ קסט. תרס״ח ע׳ ו. תרס״ט ע׳ רנא. ובכ״מ.
23) ר״פ לך לך (יב, א).
24) תהלים מה, יא.
25) ואתחנן ו, ד.
26) ראה ברכות יג, ב.
27) שבת י, א. זח״ג רכג, א.
28) בהקדמה. הובא בסה״מ תרס״ח ע׳ ה. עטר״ת ע׳ תקיח.
29) פ״ג. רפמ״ב.
30) ואתחנן שם, ה.
31) שם ד, לט.
32) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
33) ראה זח״א קכט, ב.
34) בשלח יד, ה.
35) ראה תניא פ״ד. פ״ה. ועוד.
36) ברכות כב, א.
37) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
38) ראה תניא ספל״ז.
39) ראה שבת ל, ב. וראה לקו״ת פ׳ ראה לב, ד. לג, ד.
40) ראה זח״א בתחלתו, ובביאוה״ז (לאדהאמ״צ) לשם.
41) ראה ס׳ הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.

[סה"מ אב-אלול ע' צב ואילך]

נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 336 ואילך.