בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשכ״ב
הנחה בלתי מוגה
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי׳ אלקיך1, וידועה הקושיא על זה שמקשה בלקו״ת פ׳ במדבר2, דלכאורה הוה לי׳ לומר וידבר אלקים אנכי גו׳ ומהו אומרו את כל הדברים האלה. וכן מהו אומרו לאמר3, דאי אפשר לפרש פירוש לאמר לאחרים, שהרי כל ישראל היו במעמד הר סיני, וכן אי אפשר לפרש לומר לדורות הבאים, שהרי איתא בפרקי דר׳ אליעזר4 שבמעמד הר סיני היו כל הנשמות שיהיו אח״כ, וגם נשמות הגרים וכן אותן הנשמות שהיו מקודם היו אז, וכולן היו במעמד הר סיני, וא״כ אינו מובן מהו לאמר. ומבאר בלקו״ת שם, דאלה הוא לשון גילוי, וזהו את כל הדברים האלה, שקאי על כללות התורה שנתגלתה בתורה שבכתב ובתורה שבע״פ עד כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש5, הנה כל הדברים האלה ניתנו בהר סיני בשעת אמירת עשרת הדברות, ופירוש לאמר קאי על עשרה מאמרות שבהם נברא העולם6, שקיומם הוא ע״י עשרת הדברות7 וכללות כל התורה, את כל הדברים האלה, שנכללות בעשרת הדברות8. וזהו וידבר גו׳ את כל הדברים האלה לאמר, דעשרת הדברות שכוללות את כל הדברים האלה, היינו כללות התורה שנתגלתה בתורה שבכתב ובתורה שבע״פ, הנה זה נותן קיום בלאמר, בעשרה מאמרות, וכמארז״ל9 עה״פ10 ביום הששי בתוספת ה׳ כו׳, שלא הי׳ קיום בכללות השמים והארץ כו׳ עד יום הששי בה׳ הידיעה הוא יום מתן תורה, דאם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי11. וזהו ג״כ מ״ש12 עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, שעשרה מאמרות מכוונים כנגד עשרת הדברות, שהן נותנות קיום בהעשרה מאמרות7. וזהו ג״כ הטעם מה שהתורה ניתנה בארץ דוקא, דלהיות שהתורה נותנת קיום בכללות העולמות, לזאת ניתנה למטה בעולם הזה התחתון דוקא, שעי״ז נעשה קיום בכל העולמות. ועד״מ כשרוצים לחזק את הבנין, צריך לחזק אותו מתחתיתו דוקא13, שזה נותן חיזוק וקיום בכללות הבנין, שלכן ניתנה התורה למטה דוקא, במקום שלמצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם14.
אמנם צריך להבין זה גופא, מפני מה העשרה מאמרות מקבלים קיומם ע״י עשרת הדברות דוקא. דהנה התורה היא חכמתו של הקב״ה ונסעה וירדה כמה דרגות עד שנתלבשה בדיו על הקלף בתורה שבכתב15, ועד״ז בתורה שבע״פ הרי התורה לא בשמים היא16 כי אם באה בהתלבשות בשכל הנשמה כמו שהוא במוח גשמי דוקא, עד לאותיות הדיבור בה׳ מוצאות הפה, דבערך אותיות המחשבה נקראות אותיות הדיבור בשם מעשה17, והיינו שהתורה ירדה לעולם העשי׳ הגשמית, ובעולם העשי׳ גופא ירדה בבחי׳ מעשה, בדיו על הקלף ובאותיות הדיבור, ועד״ז הוא גם בענין העשרה מאמרות, דראשית העשרה מאמרות היא המאמר דבראשית18, בראשית נמי מאמר הוא19, ובענין המאמר דבראשית ישנם כמה פירושים, בראשית בחוכמתא20 שהוא בחי׳ חכמה עילאה, ולמעלה יותר בראשית מלקדמין21 שהוא בחי׳ הכתר שלמעלה מהחכמה22, ולמעלה יותר כתיב23 כל אשר חפץ הוי׳ עשה, דהתהוות העולמות היא מבחי׳ חפץ שלמעלה מבחי׳ רצון24, ולמעלה יותר שורש ההתהוות הוא מהעצמות כדאיתא באגה״ק25 דמציאותו מעצמותו שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו הוא לבדו בכחו ויכלתו להוות יש מאין ואפס המוחלט, הרי ששורש העשרה מאמרות הוא מהעצמות אלא שירדו בהשתלשלות כמה וכמה מדריגות עד שנתלבשו להוות את הנבראים, דכמו״כ הוא גם בתורה ששרשה הוא מבחי׳ אנכי, אנא נפשי26, ומשם כתבית יהבית26 עד שירדה למטה ונתלבשה באותיות גשמיות בדיו על הקלף, וכן בתורה שבע״פ הרי נתלבשה בשכל אנושי עד לטענות של שקר כו׳27, שיכול להיות דבר נפרד כו׳, וא״כ אינו מובן מהו ההפרש בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות, עד שקיום עשרה מאמרות הוא ע״י עשרת הדברות דוקא.
והענין הוא, שהתורה נקראת תורת אמת28. ובפירוש תיבת אמת איתא בירושלמי29, דא׳ הוא ראשית האותיות מ׳ אמצעות האותיות ות׳ סוף האותיות, דזהו ענין אמת שהוא שוה מתחילתו ועד סופו, דג׳ אותיות אלו א׳ מ׳ ת׳ הו״ע אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים30. וענין אמת הוא שהוא שוה בכל הבחינות מתחילתו ועד סופו, שאין בו שום שינוי כלל, ולכן ידוע31 שבחי׳ אמת אינו רק שהוא היפך השקר כי אם שהוא גם היפך הכזב, שכזב הוא שהגם שעכשיו ישנו במציאות אבל במשך הזמן משתנה, וזה עצמו שיכול אח״כ להשתנות הרי זה מורה שגם עכשיו אינו אמת, דענין האמת הוא שאינו משתנה וקיים לעולם. וזהו ענין מה שעשרת הדברות נותנים קיום בעשרה מאמרות, להיות שהתורה היא אמת שאינו משתנה, לזאת הם דוקא נותנים קיום בעשרה מאמרות, דענין הקיום הוא בחי׳ אמת, היפך השינוי. דזהו ענין ואמת הוי׳ לעולם32, דעולם מצד עצמו אין בו קיום, ולזאת צריך להמשיך בחי׳ אמת הוי׳ לעולם, שיהי׳ בו קיום. וההמשכה היא ע״י התורה דוקא שנקראת תורת אמת, דזהו מעלת עשרת הדברות על עשרה מאמרות, דעשרה מאמרות אף ששרשם הוא מהעצמות, וכנ״ל ששורש ההתהוות הוא מזה שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, הרי נשתלשלו מדרגא לדרגא עד שבאו בשינוי משרשם, שלכן היש נעשה נפרד כו׳ ומעלים על שרשו כו׳, שזהו מצד ענין השינוי, משא״כ התורה היא למטה כמו למעלה33, ולכן היא דוקא נותנת קיום בהעולם.
אמנם צריך להבין זה גופא, מהי מעלת עשרת הדברות על עשרה מאמרות, והרי גם העשרה מאמרות שרשם מהעצמות, ולמה יש בהם שינוי, ורק התורה דוקא היא בחי׳ אמת. ויובן זה ע״ד ההפרש שבין נשמות ומלאכים34, שהנשמות נקראות מהלכים35 ומלאכים נקראים בשם עומדים35. דהגם שגם בהנשמות ישנו בחי׳ עמידה, ולא רק בהנשמות כמו שהם למעלה דכתיב36 חי הוי׳ אשר עמדתי לפניו, אלא גם בירידתן והתלבשותן בגוף יש בהן ענין העמידה, והוא העבודה שע״פ טעם ודעת דעבודה זו היא בבחי׳ עמידה, דהגם שגם בהעבודה שע״פ טעם ודעת ישנם ריבוי עליות, מ״מ נקרא זה בשם עמידה. וכמו שנת״ל (ד״ה צאינה וראינה)37 בענין העלי׳ שישנה בהשכלה, דרוב שנים יודיעו חכמה38, דהגם שיש בזה ריבוי עליות, מ״מ להיות שכל העליות הן בהשכלה, דכללות ענין ההשכלה הוא תפיסא בקצוות39, וגם בחי׳ החכמה, ראשית ההשכלה, שהיא רק נקודה לבד, מ״מ הרי מנקודת החכמה מסתעפת אח״כ הבנה והשגה בקצוות דוקא במדידה והגבלה, שלכן גם בחי׳ החכמה ענינה הוא גבול. והגם שיש בזה ריבוי עצום בעליות כו׳, מ״מ נקרא הכל בשם עמידה, דכמו״כ הוא גם בהעבודה שע״פ טעם ודעת, בכל לבבך ובכל נפשך40, הנה גם כשעבודה זו היא בתכלית השלימות, ילכו מחיל אל חיל41, מ״מ נקרא זה בשם עמידה. שמטעם זה נקראים המלאכים בשם עומדים, דהגם שיש בהם ריבוי עליות, וכמ״ש ועוף יעופף42 זה מיכאל וגבריאל43, טס באחת44, הרי שהם עולים מדרגא לדרגא, אבל להיות שכללות עבודתם הוא ע״פ טעם ודעת, הרי גם הילוכם ועלייתם מדרגא לדרגא הוא בערך זה לזה. דכשעולה ממדריגה אחת למדריגה השני׳ הרי מדריגה השני׳ היא בערך מדריגה הראשונה, דאי אפשר לדלג למדריגה שאינה בערך מדריגתו הקודמת, לפי שכללות השכל הו״ע התפיסא דוקא שהוא היפך ענין הדילוג, וכן כשעולה למדריגה שלישית הרי זה בערך מדריגה השני׳, ונמצא שגם בתכלית עלייתו הוא בערך ובגדר המדריגה שבה התחיל עבודתו, שלכן נקרא בשם עמידה, לפי שבכל עליותיו הרי הוא בערך ובגדר מדריגה הראשונה, שלא יצא ממנה לגמרי. ומה שהנשמות נקראות בשם מהלכים הוא מצד העבודה שלמעלה מטעם ודעת, והוא העבודה דבכל מאדך40, שאינה מצד השכל כי אם מצד נקודת בחי׳ חי׳ שלו או מצד נקודת בחי׳ יחידה שלו, שעי״ז הוא יוצא לגמרי מגדר וערך המדריגה הקודמת, ולכן נקרא בשם הילוך, לפי שאין זה בערך והדרגה כי אם בדרך דילוג.
וביאור הענין מה שהעבודה דהילוך ישנה רק בנשמות דוקא ולא במלאכים הוא לפי שהנשמות שרשם מבחי׳ פנימיות והמלאכים שרשם מבחי׳ חיצוניות45, דבכל מקום שמדובר בשורש נשמות ומלאכים, הנשמות הם בחי׳ פנימיות והמלאכים בחי׳ חיצוניות. דענין הפנימיות הוא שאין בו שינויים, דבכל מקום שנמצא הרי הוא בחי׳ פנימיות, והגם שמצד הענינים שחוץ ממנו הרי הוא יורד מדרגא לדרגא, אבל ירידה זו היא רק בענינים החיצוניים שלו, אבל בעצם מהותו הרי הוא תמיד בבחי׳ הפנימיות שאינו משתנה כלל, וגם בתכלית ירידתו הוא בשוה ממש כמו בראשיתו. ויובן זה ע״ד המבואר בלקו״ת פ׳ במדבר46 בענין ההפרש שבין תורה למצוות שהוא ע״ד ההפרש שבין דם לאברים. דמצוות הם דוגמת האברים שיש בהם שינויים, דתחילת האברים היא מהמוח שבראש, ומשתלשל מדרגא לדרגא עד לבחי׳ עקב שברגל שנקרא באבות דר׳ נתן47 בשם מלאך המות שבאדם. משא״כ התורה נמשלה לדם, כי הדם הוא הנפש48, שהדם הוא בשוה בכל האברים, דגם הדם שבהעקב הרי הוא חיות נפשי, דהגם שהעקב נקרא בשם מלאך המות שבאדם, הנה זהו בערך שארי האברים, אבל מצד הדם שיש בו, הרי גם הוא חי כו׳49. ועד״ז הוא גם ההפרש שבין נשמות למלאכים, דלהיות שהנשמות שרשן מפנימיות, דבבחי׳ הכלים הרי המלאכים שרשם מחיצוניות הכלים ונשמות מפנימיות הכלים45, ולמעלה יותר המלאכים שרשם מהכלים והנשמות שרשם מהאור50, דאור הוא הפנימיות של הכלים, והוא דוגמת הדם והאברים שהאברים הם דוגמת הכלים והדם דוגמת האור, והפנימיות אינו משתנה, דבכל מקום הוא בשוה, לכן יש בהם ענין ההילוך בלי גבול. ועד״ז יובן ההפרש שבין עשרה מאמרות לעשרת הדברות, דלהיות שעשרת הדברות הם בחי׳ הפנימיות כמאמר בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית51, לזאת אין בהם שינוי. דעשרה מאמרות להיותם בחי׳ חיצוניות לכן הם משתנים משרשם דוגמת האברים שהם משתנים מאבר לאבר עד לעקב שברגל שיכול להיות היפך החיות כו׳, ועשרת הדברות שהם בחי׳ פנימיות ואינם משתנים, הנה הם דוקא נותנים קיום בעשרה מאמרות.
וזהו52 ג״כ מ״ש53 והי׳ אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ה׳ היא אוצרו, ויש בזה ב׳ פירושים. פירוש הרד״ק הוא דאמונה הוא לשון קיום וחיזוק כמ״ש54 תקעתיו יתד במקום נאמן, הנה בכדי שיהי׳ קיום בעתיך, חוסן מלשון חוזק בישועות, הוא ע״י חכמה ודעת יראת ה׳ היא אוצרו, שהו״ע התורה. דחכמה ודעת הוא תורה שבכתב ותורה שבע״פ, וכך פירשו55 עה״פ56 כי הוי׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, הוי׳ יתן חכמה היא תורה שבכתב, מפיו דעת ותבונה היא תורה שבע״פ, דדעת הו״ע הכרעת ההלכה שזה בתורה שבע״פ דוקא, יראת הוי׳ היא אוצרו הו״ע האגדות שבתורה כדאיתא באבות דר׳ נתן57 הלומד הלכה ואינו לומד אגדה לא טעם יראת חטא, הנה ע״י ג׳ ענינים אלו בתורה, תורה שבכתב תורה שבע״פ ואגדה, עי״ז נעשה עתך חוסן ישועות, דעתך הו״ע השינויים, שישנם י״ד עתים לטוב וי״ד עתים להיפך58, עד עת לדבר ועת לחשות מלדבר59, לדבר הו״ע העשרה מאמרות, וישנו עת לדבר ועת לחשות כו׳ שאפשר להיות חלישות בהעשרה מאמרות עד להפסק לגמרי, הנה ע״י התורה נמשך קיום בעולם כנ״ל. אמנם בכדי שתומשך התורה למטה עד למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם, הוא ע״י הקדמת נעשה לנשמע דוקא. דזהו פירוש הב׳ בוהי׳ אמונת עתיך כדפירש רש״י, שע״י והי׳ אמונת עתיך כו׳, האמונה בבורא בקיום מצות תרומות מעשרות שמיטין ויובלות, קיום המצוות בעתם, עי״ז יהי׳ חכמה ודעת כו׳. ולכאורה אינו מובן, מהי השייכות דקיום מצוות אלו שעי״ז דוקא יהי׳ חכמה ודעת כו׳, ומבואר על זה בהמשך והי׳ אמונת עתך60, דמעלת מצוות אלו היא מצד עבודת הצדקה בבחי׳ אתכפיא שבהם, דבכדי להפריש תרומות ומעשרות כו׳ צ״ל כפי׳ ביותר, וכפי׳ זו באה מצד האמונה שמאמין בחי העולמים61. דהנה כללות המצוות נקראות בשם צדקה62, ובמצוות גופא הנה מצות צדקה היא שקולה כנגד כל המצוות63, מצד האתכפיא שבה, שזה ממשיך מפשיטות העצמות, וכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר64, שע״י המשכת פשיטות העצמות שע״י קיום המצוות בדרך אתכפיא, הנה עי״ז נעשה המשכת התורה למטה. דזהו ענין שהמשכת התורה למטה היתה ע״י הקדמת נעשה לנשמע, דקיום המצוות בדרך עשי׳ וכפי׳ דוקא, נעשה, הנה זה בא קודם לנשמע, להבנה והשגה, שע״י העבודה דנעשה דוקא נמשכה התורה בהבנה והשגה, נשמע, כי מעשה גדול65, וכדוגמת הרגל שמעמיד את הראש. וזהו ג״כ מה שהמועדים שנקראים בשם שלש רגלים שייכים לזמני השנה, דפסח הוא באביב66, שבועות קציר חטים67 וסוכות חג האסיף67, ולכאורה אינו מובן מהי השייכות שביניהם. והענין לפי שכללות המשכת התורה תלוי בקיום מצוות בגשמיות דוקא, חרישה קצירה כו׳, וקיום המצוות צ״ל לא מצד השכל כי אם כמו שמבואר בלקו״ת68 דאילו נצטוינו לחטוב עצים היינו חוטבים עצים, כי קיום המצוות אינו מצד השכל כי אם מצד קבלת עול ואמונה, שמאמין בחי העולמים, דהגם שצ״ל לימוד התורה והתבוננות כו׳, אבל אחרי כל ההשגה וההתבוננות והעבודה דבכל לבבך ובכל נפשך, הנה אח״כ צ״ל קיום המצוות בדרך קבלת עול דוקא, שזהו העבודה דבכל מאדך שלמעלה ממדידה והגבלה. ובחי׳ בכל מאדך למעלה מהגבלה באה ע״י קיום המצוות בדברים הגשמיים דוקא, תרומות ומעשרות כו׳, דזהו פירוש השני שבכל מאדך, בכל מדה ומדה69, שבכל דבר ודבר כופה את עצמו לקיים רצון הבורא, הנה עי״ז בא לבחי׳ בכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה. וזהו ב׳ הפירושים שבפסוק והי׳ אמונת עתך גו׳, דבתחילה צ״ל המשכת התורה ע״י קיום המצוות בדרך אתכפיא, שזהו פירוש רש״י שע״י העבודה דאתכפיא נעשה המשכת התורה, ואח״כ ע״י התורה נעשה קיום בהעולם כפירוש הרד״ק.
וזהו ג״כ מ״ש70 ואני תפלתי לך הוי׳ עת רצון גו׳ באמת ישעך, דפסוק זה אומרים בשעת רעוא דרעוין71, ואני הו״ע הגילוי דקאי על ספירת המלכות, דהגם שאני הוא אותיות אין72 שלמעלה מהשגה, אבל פירוש אני הו״ע הגילוי, דכתר עליון איהו כתר מלכות73, דבחי׳ הכתר הוא בחי׳ אין, אבל כמו שנמשך במלכות הוא בחי׳ אני. ואני תפלתי לך הוי׳ הו״ע חיבור, דתפילה פירושו חיבור כמ״ש74 נפתולי נפתלתי, עם בחי׳ הוי׳, דנהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך75, שזהו ענין חיבור המלכות עם בחי׳ הוי׳, הנה עי״ז נעשה עת רצון, דהגם שישנו עת רצון בכל יום כמו בשעת תיקון חצות76, הנה ידוע שבעת רצון גופא ישנם כמה דרגות, עד לבחי׳ רעוא דרעוין, ואמיתית ענין עת רצון בא ע״י חיבור מלכות עם הוי׳, ועי״ז הנה אלקים ברב חסדך, שגם שם אלקים שהוא מדת הדין נהפך לחסד ורחמים. וע״ד מארז״ל77 עה״פ78 השקיפה ממעון קדשך, דכל מקום שנאמר השקפה הוא היפך הטובה וכאן השקפה לברכה. וכשנמשך מדת הדין לחסד, אז נעשה ריבוי החסד יותר מכמו החסד עצמו, דזהו אלקים ברב חסדך (ברב דוקא). ועי״ז ענני באמת ישעך, שנמשך בחי׳ אמת בישעך, והיינו שתהי׳ גאולה שלימה שלא תהי׳ אחרי׳ גלות79, לא כיציאת מצרים שהיתה אחרי׳ גלות, כי אם שנמשך אמת בישועה, דענין אמת הוא שאין בו שינוי, דזהו שלעתיד יאמרו שיר חדש לשון זכר79, דביציאת מצרים היתה שירה לשון נקבה, וכאשה שמתעברת יולדת וחוזרת ומתעברת, משא״כ לעתיד תהי׳ גאולה שלימה ואמיתית שאין אחרי׳ גלות. דזהו והי׳ אמונת עתך חוסן ישועות, שע״י העבודה דקיום המצוות בדרך אתכפיא תהי׳ המשכת התורה למטה, שעי״ז נעשה קיום בעולם וחוסן בישועות, שתהי׳ ישועה וגאולה אמיתית. ובזה יובן ג״כ מאמר רז״ל80 אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד חוסן זה סדר נשים. וידוע81 דסדר זרעים הוא קו החסד, סדר מועד הוא קו הגבורה, שלכן יש בו הגבלת זמנים ומועדים כו׳, וסדר נשים הוא קו האמצעי. וזהו חוסן זה סדר נשים, לפי שהחוסן והחוזק הוא מצד קו האמצעי דוקא, דקו האמצעי מראשיתו ועד סופו הוא בשוה בלי שינויים. ולא רק בחי׳ מי יקום יעקב כי קטן הוא82, שמבריח מן הקצה אל הקצה83, אבל אמיתית בחי׳ קו האמצעי היא שממשיך מבחינה שלמעלה מענין הקצה. וטעם הדבר, לפי שקו האמצעי עולה עד פנימיות הכתר, כידוע84 שהקוין דחסד וגבורה שרשם בחיצוניות הכתר וקו האמצעי נמשך מפנימיות הכתר, ולכן אין בו שינויים, וכמו שנת״ל בענין ההפרש שבין נשמות למלאכים ובענין ההפרש שבין תורה לעשרה מאמרות, דלהיות שהתורה ונשמות הם מבחי׳ הפנימיות, לכן הם בחי׳ אמת שאין בהם שינוי.
וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, שעשרת הדברות נותנים קיום בעשרה מאמרות, דהגם שגם העשרה מאמרות שרשם הוא מהעצמות שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, מ״מ הרי כמו שהם נמשכים למטה הם באים בשינוי, משא״כ עשרת הדברות להיותם בחי׳ פנימיות, הנה הם נותנים קיום בהעשרה מאמרות, דזהו ענין ואמת הוי׳ לעולם, שע״י התורה דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני, ממשיכים בהעולם בחי׳ אמת הוי׳, דזהו אמונת עתך חוסן ישועות, שנמשך קיום בעתך וחוזק בהישועות, שתהי׳ הישועה מהקב״ה בעצמו, וכמו שאומר85 נחמו נחמו עמי ולבסוף הוא מסיים שנחמת הנביאים אינה מספקת כי אם שתהי׳ הנחמה מהקב״ה עצמו86, שהקב״ה בכבודו ובעצמו יבוא ויגאלנו, ואז יומשך בגילוי בחי׳ אמת לעולם, אשר בקרוב ממש יהי׳ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר87, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש למטה מעשרה טפחים.
__________
1) יתרו כ, א-ב. לכללות המאמר – ראה הנסמן לקמן הערה 52.
2) רד״ה זה (טו, ג).
3) תו״א יתרו סז, ב. רד״ה זה תשכ״ט (לקמן ע׳ רסז). וש״נ.
4) פמ״א. וראה גם שמו״ר פכ״ח, ו. תנחומא יתרו יא. פקודי ג. נצבים ג. זח״א צא, א. ובכ״מ.
5) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר פמ״ז, א. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 252.
6) אבות פ״ה מ״א.
7) ראה זח״ג יא, ב ואילך. וראה סה״מ דברים ח״ב ע׳ מג. וש״נ.
8) פרש״י משפטים כד, יב. וראה תניא פל״ו (מו, סע״א). פנ״ג (עד, א).
9) שבת פח, א.
10) בראשית א, לא.
11) ירמי׳ לג, כה.
12) נשא ז, פו.
13) ראה תו״א בראשית ד, א. תרומה פ, ב.
14) ראה שבת שם, סע״ב ואילך.
15) תניא פ״ד (ח, ב).
16) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
17) ראה סנהדרין סה, א. כריתות ג, ב.
18) בראשית א, א.
19) ר״ה לב, א. מגילה כא, א.
20) תרגום ירושלמי עה״פ (ושם: בחוכמא).
21) תרגום אונקלוס עה״פ.
22) ראה לקו״ת במדבר יג, א.
23) תהלים קלה, ו.
24) ראה סה״מ תרמ״ו ע׳ תב. תרנ״ב ע׳ מו.
25) ס״כ (קל, ריש ע״ב).
26) שבת קה, א.
27) ראה תניא פ״ה (ט, ב).
28) ל׳ הכתוב – מלאכי ב, ו.
29) סנהדרין פ״א ה״א.
30) ישעי׳ מד, ו.
31) ראה לקו״ת מטות פג, סע״ג-ד. אוה״ת פ׳ ראה (כרך ה) ע׳ ב׳מ. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קסב. ובכ״מ.
32) תהלים קיז, ב.
33) ראה גם ד״ה קרוב הוי׳ לכל קוראיו תשח״י (לעיל ע׳ קל ואילך), ובמקומות שנסמנו שם הערה 1.
34) בכ״ז – ראה ד״ה צאינה וראינה שנה זו (לעיל ע׳ קצ ואילך) ובהנסמן שם הערה 1.
35) זכרי׳ ג, ז.
36) מלכים-ב ה, טז. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
37) לעיל שם.
38) איוב לב, ז.
39) ראה המשך תער״ב ח״א ע׳ תקח. ד״ה להבין ענין טענת המרגלים תשט״ו (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רח-ט).
40) ואתחנן ו, ה.
41) תהלים פד, ח.
42) בראשית א, כ.
43) זח״ג כו, ב. וראה ב״ר פ״ג, ח. ובכ״מ.
44) ראה ברכות ד, סע״ב.
45) תו״א בראשית ד, ב. לקו״ת פ׳ ראה כו, סע״ג-ד. המשך תרס״ו ס״ע תע-תעא. המשך תער״ב ח״א ריש ע׳ תקעו. ובכ״מ.
46) יג, א.
47) ספל״א.
48) פ׳ ראה יב, כג.
49) חסר קצת. המו״ל.
50) ראה גם ד״ה כימי צאתך תשט״ז (סה״מ פסח ח״ב ע׳ מא).
51) תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן ר״פ בראשית. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
52) בהבא לקמן – ראה ד״ה והי׳ אמונת עתך באוה״ת שבועות ע׳ סו ואילך. תרנ״ב (סה״מ תרנ״ב ע׳ לו ואילך).
53) ישעי׳ לג, ו.
54) שם כב, כג.
55) ראה שמו״ר פמ״א, ג (צויין באוה״ת שם ע׳ סח). של״ה קצב, סע״ב (צויין באוה״ת נ״ך עה״פ (ס״ע תקנ)). וראה גם אוה״ת מטות ע׳ א׳שלג. סה״מ אעת״ר ס״ע קט. ובכ״מ.
56) משלי ב, ו.
57) פכ״ט, ז.
58) קהלת ג, ב ואילך.
59) שם, ז (בשינוי לשון).
60) סה״מ תרנ״ב שם ע׳ נז ואילך.
61) ראה תוד״ה אמונת – שבת לא, א (בשם הירושלמי). מדרש תהלים יט, ח. במדב״ר פי״ג, טז.
62) ראה תניא פל״ז (מח, ב).
63) ירושלמי פאה פ״א ה״א.
64) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
65) ראה קידושין מ, ב. ב״ק יז, א.
66) משפטים כג, טו. תשא לד, יח. פ׳ ראה טז, א.
67) משפטים שם, טז. תשא שם, כב.
68) שלח מ, א.
69) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
70) תהלים סט, יד.
71) טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סרצ״ב ס״א (ס״ג).
72) ע״ח שער (ו) העקודים פ״ג. שער (מב) דרושי אבי״ע ספ״א. מאו״א מערכת א סס״ד. ובכ״מ.
73) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
74) ויצא ל, ח.
75) ראה זהר ח״ב קמ, א. ח״א קעח, ב. עז, ב. פו, ב.
76) ראה שו״ע אדה״ז או״ח מהדו״ת ס״א ס״ג. תו״ח בשלח שמט, ב. ובכ״מ. וראה מאמרי זהר מענין חצות – סידור תו״א קב, ב ואילך.
77) ירושלמי מעשר שני פ״ה ה״ה.
78) תבוא כו, טו.
79) מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
80) שבת שם.
81) פע״ח שער (יז) הנהגת הלימוד. וראה בארוכה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך משנה, ברייתא ע׳ א׳תתטו ואילך. סה״מ תרנ״ב ע׳ קכח ואילך.
82) עמוס ז, ב. שם, ה.
83) ע״פ ל׳ הכתוב – תרומה כו, כח. ראה זח״ב קעה, ריש ע״ב. תניא ספי״ג. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 436. וש״נ.
84) ראה המשך תער״ב ח״א פקי״ד (ס״ע רכ ואילך). סה״מ תרפ״ג ע׳ קז. תש״ז ע׳ 152.
85) ישעי׳ מ, א.
86) ראה יל״ש ישעי׳ רמז תמג. אבודרהם סדר הפרשיות וההפטרות (ע׳ שג). וראה גם לקו״ש ח״ט ע׳ 79 ואילך. סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 739 ובהערה 40.
87) ישעי׳ מ, ה.
[סה"מ שבועות ע' קפט ואילך]
״הענין דוהי׳ אמונת עתך הוא מכ״ק אדמו״ר הצ״צ. לא ראיתי מקודם, ויש לומר שזהו המקור. וחלק מזה בתוספת ביאור נמצא מאדמו״ר נ״ע (תרנ״ב)״ (משיחת יום ב׳ דחה״ש תשכ״ב).
י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה ובתוספת מ״מ וכו׳.