בס״ד. ש״פ חוקת, י׳ תמוז ה׳תשמ״ח

הנחה בלתי מוגה

זאת חוקת התורה גו׳¹, ומבואר ע״ז בלקו״ת פרשתנו (החסידישע פרשה דשבוע זה)², דחוקת הוא מלשון חקיקה, וחוקת התורה היא בחי׳ התורה כמו שהיא בבחי׳ חקיקה, שזהו למעלה מתושב״כ ותורה שבע״פ, שהרי בכתיבה הדיו והנייר הם שני דברים נפרדים (וכל שכן וקל וחומר שעד״ז הוא בהבחינות שלמטה מכתיבה כו׳) שלכן אפשר להפריד ביניהם, משא״כ בחקיקה הרי א״א להפריד את אותיות החקיקה מהאבן, שהרי החקיקה היא מיני׳ ובי׳. פירוש, שהחקיקה היא בי׳, בהאבן עצמה (ולא חוץ הימנה), ויתירה מזו, שהחקיקה היא מיני׳, מהאבן עצמה (ולא מדבר שחוץ הימנה). ועד״ז הוא גם בעבודת האדם, שהקשר והשייכות דכאו״א לתורה ומצוות צ״ל לא רק באופן של כתיבה, שהאדם המקיים תורה ומצוות עם התורה והמצוות שמקיים נשארים שני דברים, אלא צ״ל באופן כזה שהתורה והמצוות יהיו חקוקים בהאדם עצמו, ויתירה מזו, שחקיקה זו צ״ל מהאדם גופא. ויש לומר שהנתינת כח לעבודה זו בבחי׳ חקיקה היא מהלוחות, שהרי האותיות דלוחות הם אותיות החקיקה³, והרי עשרת הדברות שבלוחות פעלו בכל העולם כולו, כמארז״ל⁴ שבעת אמירת עשרת הדברות הי׳ הקול יוצא מכל ד׳ רוחות העולם, היינו שבחי׳ החקיקה פעלה גם בכל העולם כולו, ומזה נמשך כח בעבודת האדם שגם עבודתו בתומ״צ תהי׳ בבחי׳ חקיקה. ואף שעבודה זו (דחקיקה) היא עבודה גדולה, ע״ד מ״ש הרמב״ם⁵ בנוגע לעבודת ה׳ מתוך שמחה שהיא עבודה גדולה, בכל זאת אין זה רחוק מהאדם, שהרי ניתן הכח ע״ז כנ״ל. ובפרט בשנה זו שהיא שנת הקהל, שבה מודגש ביותר ענין החקיקה, שהרי אז ישנו ענין הקהל את העם האנשים והנשים והטף⁶ והמלך קורא לפניהם הפרשיות שבתורה⁷, ששמיעת הפרשיות מפיו היא כאילו שומע מפי הגבורה⁸ (ויש לומר שמטעם זה הרי האחדות דישראל היא בתכלית השלימות, לא רק מה שהנשיא הוא הכל⁹, אלא שמתאחדים באחדות מוחלטת), והרי ענין זה (כאילו שומע מפי הגבורה) הוא אמיתית ענין החקיקה.

והנה מבואר בלקו״ת שם, דמה שנאמר בפרה אדומה זאת חוקת התורה (ולא זאת חוקת הפרה) הרי זה משום שפרה אדומה היא החוקה דכל התורה כולה. ומבאר בזה, דכללות ענין המצוות הוא שעי״ז נמשך לאדם בחי׳ ומדריגת רצוא ושוב, וכמבואר פרטי הענינים שבזה בלקו״ת שם. ויש לומר שזהו ג״כ מה שכללות ענין המצוות נחלקים לשתי חלוקות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, שמקורם והתחלתם הם שתי דברות הראשונות שבעשרת הדברות, אנכי גו׳ ולא יהי׳ לך גו׳, דהדיבור אנכי כולל כל רמ״ח מצוות עשה ולא יהי׳ לך כולל כל שס״ה מצוות לא תעשה¹⁰. דמצוות לא תעשה הם בבחי׳ רצוא והבדלה מן העולם, ומצוות עשה הם בבחי׳ שוב והמשכה בעולם. ומטעם זה פרה אדומה הוא החוקה דכל התורה (כמבואר בלקו״ת), כי בפרה אדומה ישנם ב׳ הענינים דרצוא ושוב באופן גלוי, דהרצוא זהו ענין שריפת הפרה לאפר, והשוב זהו ענין ונתן עליו מים חיים אל כלי¹¹.

ויש להוסיף בזה, דענין רצוא ושוב שבמצות פרה אדומה הוא לא רק בשני הענינים דשריפת הפרה ונתינת מים חיים אל כלי, אלא שבשריפת הפרה גופא ישנם ב׳ הענינים דרצוא ושוב. והענין הוא, דהנה בשריפת הפרה ישנם שני ענינים. הא׳ מה שהפרה נשרפת, שזהו בחי׳ רצוא ועלי׳ מלמטה למעלה, הן מצד זה שהיא נשרפת באש, שהאש עצמו הוא בתנועה דרצוא מלמטה למעלה, והן מצד הענין דשריפת הפרה, דזה שהפרה נשרפת הרי זה ענין של רצוא ועלי׳ מלמטה למעלה. והב׳, מה שאפר הפרה נשאר קיים, דיש לומר שזה שהאפר נשאר קיים ואינו נשרף, הרי זה בחי׳ שוב והמשכה בעולם. וזהו ג״כ שבאפר הפרה מטהרים טומאת מת, ויתירה מזו (כמבואר במ״א¹² בארוכה) דלא רק שמטהרים הטומאה דמיתה (המסובב ממיתה), אלא עוד זאת, שעל ידו מתבטל גם כללות ענין המיתה (הסיבה דטומאת מת), כי האפר דפרה אדומה הוא בחי׳ שוב והמשכה למטה מטה בעולם.

והנה ענין זה יהי׳ בתכלית השלימות לע״ל, שאז יתבטל גם כללות ענין המיתה¹³, ומה שישאר מענין המיתה (שהרי לא ברא הקב״ה בעולמו דבר אחד לבטלה¹⁴) הוא רק ענין הטוב והעלי׳ שבזה. ויש לומר שזהו ע״ד המבואר במ״א¹⁵ בענין העלי׳ מג״ע התחתון לג״ע העליון, שצ״ל הפסק בינתיים, וכמבואר ג״כ בשער היחוד והאמונה בהקדמה בענין שבע יפול צדיק וקם¹⁶.שבהפסק זה ישנם שני דברים, א׳ בחי׳ נהר דינור שטובלים בו הנשמות בעלותם מג״ע התחתון לג״ע העליון, ב׳ שיש עמוד בין ג״ע התחתון לג״ע העליון שבו עולים הנשמות לג״ע העליון. והחילוק ביניהם, דנהר דינור הוא הביטול דמהות הראשון, שלכן הרי זה נעשה ע״י נור (אש) ונהר, משא״כ העמוד ענינו הוא רק העלי׳ וההתכללות במדריגה העליונה, שלכן הרי זה נעשה ע״י העמוד. ועד״ז יש לומר בנדו״ד, שלע״ל לא יהי׳ כלל ענין המיתה (דמיתה הוא דוגמת נהר דינור), וישאר רק ענין הטוב והעלי׳ שבזה (שהעלי׳ הוא דוגמת העמוד). וכן תהי׳ לנו במהרה בימינו ממש.

__________

1) פרשתנו (חוקת) יט, ב.
2) נו, א.
3) תשא לב, טז.
4) תנחומא שמות כה. שמו״ר פ״ה, ט. הובא בפרש״י יתרו כ, ב. תניא פל״ו.
5) הל׳ לולב פ״ח הט״ו.
6) וילך לא, יב.
7) שם, יא. סוטה מא, א.
8) רמב״ם סוף הל׳ חגיגה.
9) פרש״י פרשתנו כא, כא.
10) תניא רפ״כ.
11) פרשתנו יט, יז.
12) ראה לקו״ש חל״ג ע׳ 127 ואילך. וש״נ.
13) ישעי׳ כה, ח. משנה סוף מו״ק. זח״א קטו, סע״א. וראה סה״מ תרכ״ח ע׳ מ ואילך. סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ א ואילך.
14) שבת עז, ב.
15) ראה תניא פל״ט (נב, א). תו״א ויצא כב, ד. תצוה פא, ג. מג״א צב, א. צו, א. לקו״ת שמע״צ פד, ד. המשך תרס״ו ע׳ יב ואילך. ועוד. וראה בארוכה ד״ה לא הביט און ביעקב תשכ״א (לקמן ס״ע קסט ואילך). ד״ה מי מנה עפר יעקב תשכ״ה (לקמן ע׳ קפט). תשכ״ו (לקמן ע׳ רג). וש״נ.
16) משלי כד, טז.

[סה"מ במדבר ח"ב ע' קה ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ח ע׳ קפ ואילך. התוועדויות תשמ״ח ח״ג ע׳ 556 ואילך.