בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ו תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשמ״ב
הנחה בלתי מוגה
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם גו׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם1. ומדייק בזה כ״ק אדמו״ר הזקן2 למה גבי ויכתוב משה הקדים מוצאיהם למסעיהם ואח״כ הפך ואומר ואלה מסעיהם למוצאיהם. גם ידוע הדיוק3 מהו ענין המסעות שמודיע זאת בפרשה מיוחדת, דהרי מובן גם בפשטות הכתובים דפרשה זו נכתבה בתורה בסיום המ״ב מסעות, וכדמוכח ממה שנאמר (בהמשך הפרשה4) ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו, שזה שייך לומר רק בסיום המ״ב מסעות, לאחרי שכבר באו לירדן יריחו, וא״כ הרי מאי דהוה הוה5. ואפילו אם תמצי לומר שהוצרך לכתוב המסעות כדי להודיע שלא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא גו׳6, עדיין אינו מובן, שלפי זה הי׳ יכול לכתוב בקיצור שישראל עברו מ״ב מסעות. ומזה שנמנו בתורה בפרטיות כל מ״ב המסעות, ובכמה מהם נכתבו גם כמה פרטים (שאירעו במקום (מסע) ההוא), הרי מובן, שיש בזה הוראה נצחית [ככל עניני התורה, שהתורה היא נצחית7], בכל מקום ובכל זמן. גם צריך להבין8 מה שנאמר אלה מסעי בני ישראל גו׳ ביד משה ואהרן, מה שייך ענין המסעות למשה ואהרן דוקא. ועוד8, שהרי קצת המסעות היו אחרי מות אהרן, שאז הי׳ אלעזר במקום אהרן. והנה גבי המסעות כתיב9 ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ובנוחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל. וצריך להבין10, א״כ מהו ענין המסעות שהיו עד מתן תורה כשלא הי׳ עדיין הארון.
וכללות הביאור בזה, דהנה הירידה הגדולה שהיתה במצרים, כמ״ש11 ירד ירדנו גו׳, היא בשביל העלי׳, שנעשה ממצרים גופא עלי׳ נעלית יותר, ואנכי12 אעלך גם עלה13, וכיתרון האור מתוך החושך ויתרון החכמה מתוך הסכלות14, היינו, שמהחושך ומהסכלות גופא נעשה (לאחר הבירור) יתרון15. וזהו ג״כ מה שאמרו רז״ל16 אמר לו הקב״ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם17 קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול18 לא קיים בהם כו׳, דלכאורה אינו מובן, הרי ישראל היו מוכנים לוותר על הרכוש גדול בכדי לצאת מן הגלות בהקדם האפשרי19, וא״כ למה מעכבים אותם עוד בגלות. ואף שצריך להיות הרכוש גדול כדי שלא יאמר אותו צדיק כו׳, אבל הרי הא גופא קשיא, שהרי הקב״ה ידע מראש שבנ״י יוותרו על הרכוש גדול כדי לצאת מן הגלות בהקדם האפשרי, ולמה הבטיח מתחילה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אך הענין הוא, משום שבכסף וזהב של מצרים ישנם ניצוצי קדושה שהיו צריכים להעלותם20, וכמארז״ל21 לא הי׳ העולם ראוי להשתמש בזהב ולא נברא זהב אלא בשביל המשכן ובית המקדש, וכללות ענין הירידה למצרים הי׳ בשביל העלי׳ שנעשה ממצרים גופא, שמעלה את הניצוצות קדושה שנמצאים במצרים, ומזה נעשה אח״כ העלי׳ כיתרון האור מתוך החושך גופא, וכיתרון החכמה מתוך הסכלות גופא. ועד״ז הוא ג״כ בכללות ענין ירידת הנשמה למטה, שהנשמה ירדה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא22, שהיא ירידה צורך עלי׳23, שע״י שהנשמה יורדת למטה ומבררת בירורים, הנה מבירורים אלו גופא נעשה עלי׳ בהנשמה עצמה.
וביאור הענין הוא, דהנה אמרו רז״ל24 דהאבות הן הן המרכבה, וענין מרכבה הוא מדריגה נעלית ביותר, וכמבואר בתניא25 שכל אבריהם היו קדושים ומובדלים מעניני עולם הזה ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון ב״ה לבדו כל ימיהם, בדוגמת המרכבה שהיא בטילה להרוכב. ובפרט לפירוש הב׳26 שבמרכבה, שעל ידה נעשה עלי׳ גם למעלה, ובדוגמת המרכבה, דבכדי שהרוכב יגיע למחוז חפצו צריך הוא למרכבה. וכל זה (מה שהאבות הן הן המרכבה) הי׳ עוד לפני ירידתם למצרים, וכמש״נ27 גבי אברהם וירא אליו הוי׳, שזה הי׳ טרם ירידתו למצרים, ועד״ז גבי יעקב כתיב28 והנה הוי׳ נצב עליו, שהניח הקב״ה את העליונים ותחתונים ויחד מלכותו עליו29, שזה הי׳ ג״כ קודם ירידתו למצרים, ובכל זאת הי׳ צריך להיות הירידה אצל האבות מארץ ישראל לארץ מצרים (לבד מיצחק שהוא עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לו30), שמזה מובן, שע״י הירידה למצרים נעשה בהם עלי׳ נעלית יותר גם מבחי׳ מרכבה, ועד שנעשה גם למעלה עלי׳ נעלית יותר גם מהעלי׳ שפעלו האבות ע״י היותם בבחי׳ מרכבה (כנ״ל בפירוש הב׳ שבבחי׳ מרכבה), וע״ד מארז״ל31 נצחוני בני נצחוני.
וזהו אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו׳, דע״י הבירורים שביררו במצרים, הנה עי״ז גופא היו בבחי׳ מסעות, עלי׳ למעלה, ועד לעלי׳ הכי נעלית שמגיעים לארץ ישראל, שהיא ארץ טובה ורחבה32, דאמיתית התואר של רחבה הוא כאשר הוא בבחי׳ רחבות שלמעלה ממדידה והגבלה, דכאשר ישנה איזו מדידה והגבלה, אין זה אמיתית ענין הרחבות. ויש לומר, דזהו ג״כ הפירוש במ״ש33 ויסעו מרעמסס גו׳, שהעלי׳ (המסעות) נעשו ע״י רעמסס (דהמ׳ היא מ׳ הסיבה). וע״ד מארז״ל34 יפה כח הבן מכח האב, וכהפירוש שבזה35, דזה שיפה כח הבן הרי זה גופא נמשך מכח האב. כי מהבירורים גופא שביררו במצרים נעשה העלי׳, כיתרון האור שנעשה מתוך החושך גופא, וכיתרון החכמה שנעשה מתוך הסכלות גופא.
והנה כמו שהוא בענין הירידה למצרים שהיא בשביל העלי׳ שנעשה ממצרים גופא, עד״ז הוא גם בענין המסעות במדבר העמים36, שהיא בשביל העלי׳ שנעשה מהבירור שבמדבר העמים גופא. אלא שבמדבר העמים גופא ישנם ב׳ בחינות37. וכמבואר בתניא38 שבקליפות גופא ישנם ב׳ בחינות, קליפת נוגה, דנוגה הוא מלשון אור, שיש בה גם טוב, והעבודה שבקליפה זו הוא לבררה ולהעלותה לקדושה, שבכללות הרי זה עניני רשות שצריכין להעלותן לקדושה. ולמטה מזה הם ג׳ קליפות הטמאות שאין בהם טוב כלל, והעבודה שבזה הוא בדרך דחי׳, בחי׳ סור מרע39. ועד״ז ישנם ב׳ בחינות אלו במדבר העמים, דחלק המדבר שהוא קרוב לישוב הוא בחי׳ קליפת נוגה, משא״כ חלק המדבר שהוא רחוק מן הישוב הוא בחי׳ ג׳ קליפות הטמאות.
ובזה יובן מה שבמסעות הראשונות היו משה רבינו וישראל בעצמם יכולים להכניע ולברר את המדבר (שלא ע״י הארון כו׳), כי במסעות אלו היו קרובים לישוב, שהוא רק קליפת נוגה, לכן הי׳ אפשר להיות הבירור ע״י משה וישראל בעצמם. אבל המסעות שנסעו אח״כ שהם רחוקים מהישוב, בחי׳ ג׳ קליפות הטמאות, שעליהם נאמר40 המוליכך במדבר גו׳ נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, היו צריכים להכח דמתן תורה בכדי להכניעם, ולאחרי זה גם להארון שילך לפניהם שעל ידו נעשה ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, ועד לגודל העילוי שנעשה בהשוב שלאחרי העבודה, ובנוחה יאמר שובה גו׳.
והנה נת״ל דכמו שהירידה למצרים והירידה למדבר העמים היא בשביל העלי׳ שנעשה ממצרים וממדבר העמים גופא, עד״ז הוא גם בענין ירידת הנשמה למטה שהיא ירידה צורך עלי׳, העלי׳ שנעשה מהמטה גופא. ובזה יובן41 מה שבתחילה נאמר מוצאיהם למסעיהם, ואח״כ הפך מסעיהם למוצאיהם, דמוצאיהם הוא בחי׳ שורש ומקור הנשמה, דנשמה שנתת בי טהורה היא42, ולמעלה יותר43, ומסעיהם הו״ע עבודת הבירורים שלמטה. ובזה ישנם ב׳ ענינים, דתחילה ישנו הענין דמוצאיהם למסעיהם, שהו״ע ירידת הנשמה למטה, שיורדת ממקורה (מוצאיהם), לעבוד בעבודת הבירורים (מסעיהם). ואח״כ ישנו הענין דמסעיהם למוצאיהם, שהו״ע עליית הנשמה שממטה למעלה, שעולה מעבודת הבירורים (מסעיהם) למקורה ושרשה (מוצאיהם).
וענין המשכה והעלאה בעבודת האדם, הוא בכללות החילוק בין תורה למצוות, דתורה היא בבחי׳ המשכה מלמעלה למטה, דהתורה גופא היא למעלה מן העולם, ונסעה וירדה כו׳44 עד שנתלבשה בעניני עוה״ז כדי לברר בירורים. וענין המצוות הוא הבירור שבעניני עוה״ז, שהוא בבחי׳ העלאה ממטה למעלה. ובפרטיות, הנה במצוות גופא ישנם ב׳ הבחינות דהמשכה והעלאה. דמצות הצדקה [שנקראת בירושלמי45 בשם מצוה סתם, כמבואר באגה״ק46 הטעם כי היא מצוותו של הקב״ה] היא בבחי׳ המשכה מלמעלה למטה להמשיך השפעות כו׳. וענין התפילה הוא בבחי׳ העלאה מלמטה למעלה, כמ״ש47 סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שעולה מבחי׳ ארצה לבחי׳ שמימה. ויתירה מזו, כדיוק כ״ק מו״ח אדמו״ר48, שעולה מבחי׳ ארצה שלמטה מבחי׳ ארץ (סתם), והעלי׳ היא השמימה שלמעלה מבחי׳ שמים (סתם). ולפי זה (דמצוות ותפילה הם המשכה והעלאה), הרי התורה היא ממוצע שלמעלה מהמשכה והעלאה וכולל שניהם. ועד״ז הוא בפשטות, שמהתורה אנו יודעים איך שצריך להיות קיום המצוות ועבודת התפילה, שמטעם זה אמרו רז״ל [בפרקי אבות בפרק הראשון49, הפרק שלומדים בשבת זו], על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, שהקדים תורה לעבודה וגמילות חסדים, דכדי לידע איך לעבוד העבודה ולקיים הגמילות חסדים, הרי זה לומדים בתורה. ומכיון שמהתורה נמשכים ב׳ הקוין דהמשכה והעלאה, ב׳ האופנים שישנם בענין המסעות כנ״ל, הרי מובן, שעוד קודם המסעות כבר ישנו ענין התורה, דזהו מ״ש50 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שהכוונה דמתן תורה הי׳ מיד ביציאת מצרים, עוד לפני המסעות שבבחי׳ המשכה והעלאה.
ובזה51 יובן ג״כ מה שנאמר אלה מסעי בני ישראל גו׳ ביד משה ואהרן דוקא, וגם נקראים כל המסעות ע״ש אהרן אף שקצת מהמסעות היו לאחרי מות אהרן, כי כמו שישנו בחי׳ המשכה והעלאה בעבודה, עד״ז ישנם ג״כ ב׳ ענינים אלו בנפש [וכידוע שכל דבר ישנו בבחי׳ עולם שנה נפש, שעל זה הוסד כל ספר יצירה52], והוא מה שמשה ואהרן הם מהשבעה רועים53, שמהם נמשך בנפשו של כאו״א מישראל, והרי משה הוא בחי׳ שושבינא דמלכא54, שבבחי׳ המשכה מלמעלה למטה, ואהרן הוא בחי׳ שושבינא דמטרוניתא55 (וכמבואר בארוכה בתורה אור פ׳ תצוה56 ובכ״מ), שבבחי׳ העלאה ממטה למעלה.
והנה ידועה תורת הבעש״ט57 שבחיי כאו״א מישראל הוא עובר את המ״ב מסעות, ועד״ז יש לומר שיש מ״ב מסעות גם בכל יום ויום58. דענין השינה הוא בחי׳ מצרים, ואח״כ מתחילים המסעות שלו לצאת ממצרים, והסדר שבזה הוא מן הקל אל הכבד, דמיד בקומו משינתו עוד קודם נטילת ידיים, ועוד קודם אמירת מודה אני, הוא מתבונן כו׳ כמ״ש בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן59 ובסידור שלו60. ואח״כ מתחיל בעבודתו באמירת מודה אני כו׳, ואח״כ הודו להוי׳ כו׳, ומברך מאה ברכות בכל יום, כמארז״ל61 חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שזהו תכלית השלימות בעבודה, כי המשכת הברכה היא מן העולם ועד העולם62, שבזה נכללים כל העולמות, הן בחי׳ עלמין סתימין דלא אתגליין63 (עלמא דאתכסיא), והן בחי׳ עלמין דאתגליין63, כמבואר בדרושי כ״ק אדמו״ר הצ״צ64, ובארוכה – בדרושי כ״ק אדמו״ר מהר״ש65, שכל זה הוא תכלית השלימות בעבודה. וגם בכל מצוה שמקיים [שעל זה קאי הכתוב66 ועתה ישראל מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳, היינו קיום המצוות בפועל, והרי מכתוב זה למדו ענין מאה ברכות, דאל תקרי מה אלא מאה67] הו״ע תכלית השלימות בעבודה, כי העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו68. ועד שבלילה נשמתו עולה למעלה ושואבת לה חיים69, מחיי החיים.
וע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות70, דכל יומא ויומא עביד עבידתי׳71, שמגיע בכל יום לתכלית השלימות כנ״ל, באים מעבר לירדן יריחו, בחי׳ ריח שקאי על משיח, כמ״ש72 והריחו ביראת ה׳ ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ואמרו רז״ל73 מורח ודאין [וכמ״ש הראב״ד74 שמהבחינות שבחנו כו׳ לידע אם זה משיח בחנו אותו אם הוא מורח ודאין], וכמבואר בארוכה בשיחת כ״ק מו״ח אדמו״ר75 פרטי הדבר שבזה, ואיך שזה תכלית השלימות. שלכן ענין זה שייך רק במשיח [וכאשר שלמה המלך רצה לדון באופן כזה, אמרו לו כו׳ שעכשיו לא הגיע עדיין הזמן לזה, ועכשיו צריכים לדון דוקא למראה עיניו ולמשמע אזניו76], כי הענין דמורח ודאין הוא תכלית העילוי.
וע״י מעשה אחד, דיבור אחד, ומחשבה אחת, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות ומביא ישועה והצלה77, וזוכים, שנוסף לזה שבאים מעבר לירדן מזרחה, באים מעבר לירדן מערבה, ושם גופא בירושלים, ובבית המקדש ובקדש הקדשים78, ושכינה במערב79, במהרה בימינו ממש.
__________
1) פרשתנו (מסעי) לג, א-ב.
2) לקו״ת פרשתנו (מסעי) צא, א. ועוד.
3) ראה רד״ה זה עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ רט).
4) לג, מח.
5) ל׳ חז״ל – יומא ה, ב. ובכ״מ.
6) בשלח יג, יז.
7) תניא רפי״ז.
8) לקו״ת שם פח, ג.
9) בהעלותך י, לה-ו.
10) לקו״ת שם צא, ב. צב, א.
11) מקץ מג, כ.
12) ויגש מו, ד.
13) ראה תו״א שמות מט, א.
14) ע״פ ל׳ הכתוב – קהלת ב, יג.
15) ראה תו״ח נח ס, סע״ב. ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אור – ביחס לחשך ס״ח סק״ו (ס״ע תקפא ואילך). וש״נ.
16) ברכות ט, סע״א. הובא בפרש״י בא יא, ב. וראה לקו״ש ח״ג ע׳ 823 ואילך.
17) לך לך טו, יג.
18) שם, יד.
19) ברכות שם ואילך. וראה גם לעיל ח״א ע׳ קלו. ובכ״מ.
20) ראה לקו״ש שם. וש״נ.
21) שמו״ר רפל״ה. וראה ב״ר פט״ז, ב.
22) ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב. וראה אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳עב.
23) תו״א נח ט, ז. לקו״ת פינחס עז, ג. ובכ״מ.
24) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו.
25) פכ״ג (כח, ב).
26) תו״א יתרו עא, ב. עב, ג ואילך. ובכ״מ.
27) וירא יח, א.
28) ויצא כח, יג.
29) ראה תניא רפמ״א. וראה גם לקו״ש ח״ה ע׳ 294 ואילך.
30) ב״ר פס״ד, ג. פרש״י תולדות כו, ב. ובכ״מ.
31) ב״מ נט, ב. וראה גם לקו״ש חי״ג ע׳ 42.
32) שמות ג, ח.
33) פרשתנו שם, ג.
34) שבועות מח, סע״א. וש״נ.
35) ראה גם המשך שמח תשמח תרנ״ז ע׳ 93 (סה״מ תרנ״ז ע׳ רסט) ואילך. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ תה. ובכ״מ.
36) ל׳ הכתוב – יחזקאל כ, לד.
37) לקו״ת שבהערה 10.
38) ספ״א. פ״ז. וראה בהנסמן בליקוט פירושים ומ״מ שם.
39) תהלים לד, טו. לז, כז. משלי יג, יט. טז, ו.
40) עקב ח, טו.
41) ראה לקו״ת שם צב, א. צג, ד. אוה״ת פרשתנו (מסעי) ע׳ א׳שעג. ובכ״מ.
42) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
43) ראה לקו״ת האזינו עב, רע״א.
44) תניא פ״ד (ח, ב).
45) פאה פ״ח ה״ח. וראה פרש״י שבת קנו, סע״א ד״ה צדקן במצות. תניא פל״ז (מח, ב).
46) סי״ז.
47) ויצא כח, יב. וראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. ועוד.
48) רד״ה זה היום תרצ״ד (סה״מ קונטרסים ח״ב שיח, ב.
49) מ״ב.
50) שמות ג, יב.
51) ראה לקו״ת שם פט, סע״א.
52) ראה אוה״ת יתרו עד תתטז ואילך.
53) מיכה ה, ד. סוכה נב, ב. תיקונים לז״ח
קד, א.
54) זח״ג כ, א (ברע״מ). נג, ב. ערה, ב.
55) ראה זהר שם. זהר ח״א רסו, ב. ח״ב מט, ב. ח״ג קעז, ריש ע״ב. קפ, ב. ועוד.
56) פא, א. פב, א. פג, א.
57) ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סכ״ג (עה, ב). וש״נ.
58) ראה אוה״ת פרשתנו (מסעי) ס״ע א׳שנב.
59) או״ח מהדו״ת ס״א ס״ד. מהדו״ק שם ס״א.
60) השכמת הבוקר (לפני מודה אני).
61) מנחות מג, ב.
62) תהלים קו, מח. דברי הימים-א טז, לו.
63) ראה תקו״ז בהקדמה (יז, א). ריש תכ״ב.
64) אוה״ת עקב ע׳ תקעג ואילך. ועוד.
65) ד״ה חייב אדם לברך תרל״ח.
66) עקב י, יב.
67) ראה פרש״י ותוס׳ מנחות שם.
68) כש״ט שם סקט״ז (צט, ריש ע״ב). וש״נ.
69) ב״ר פי״ד, ט.
70) תניא רפל״ז.
71) זח״ג צד, ב.
72) ישעי׳ יא, ג. וראה לקו״ת שם פט, ב. צ, ד.
73) סנהדרין צג, ב.
74) בהשגות להל׳ מלכים פי״א ה״ג (ע״פ סנהדרין שם).
75) לקו״ד ח״ב שיז, א ואילך.
76) ר״ה כא, סע״ב. וראה צפע״נ סנהדרין שם.
77) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ג ה״ד.
78) ראה דברי משיח תשמ״ט ח״א ע׳ 312. וש״נ.
79) ב״ב כה, א.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' תנח ואילך]
כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשמ״ב (קופּיר) ע׳ 231 ואילך. התוועדויות תשמ״ב ח״ד ע׳ 1892.