בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ד ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשי״ב

הנחה בלתי מוגה

לויתן זה יצרת לשחק בו¹, ואיתא בגמרא² י״ב שעות הוי היום ג׳ שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה, ג׳ שעות שניות יושב ודן, ג׳ שעות שלישיות יושב וזן, ג׳ שעות רביעיות שהוא סוף היום הוא הזמן דתפילת המנחה יושב ומשחק עם לויתן שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו. והנה ענין לויתן איתא בלקו״ת³ שהוא מלשון⁴ הפעם ילוה, דלויתן הוא מלשון התחברות, והיינו דלויתן קאי על הנשמות הפועלות התחברות העולמות עם אלקות, וזהו לויתן זה יצרת לשחק בו, דלויתן היינו התחברות העולמות עם אלקות ע״י הנשמות, הנה ענין זה מעורר שחוק למעלה. וכמו עד״מ למטה הנה כדי לעורר שחוק ותענוג אצל שר ומכל שכן אצל מלך אי אפשר גם עם דבר היותר גדול, מאחר שאצלו הנה גם דבר היותר גדול אין תופס מקום אצלו, דלגבי׳ אין שייך דבר גדול כו׳, כי אם ע״י דבר חידוש דוקא עי״ז מעוררים אצלו שחוק ותענוג, וכמו ע״י ציפור המדברת שהיא דבר חידוש, ואף שהדיבור שלה היא באין ערוך לדיבור האדם, אך מ״מ להיות שזהו דבר חידוש, לכן עי״ז דוקא מעוררים אצלו תענוג. וכמו״כ הוא בענין לויתן שהוא חיבור העולמות עם אלקות ע״י עבודת הנשמות למטה, הנה אף שעבודת הנשמה למטה היא באין ערוך לעבודתה כמו שהיא למעלה, דאף שהוא צדיק גמור עובד הוי׳ ביראה ואהבה רבה בתענוגים מ״מ הוא יש מי שאוהב⁵, ולא יגיע למעלת הנשמה כמו שהיתה למעלה, מ״מ מצד שהוא דבר חידוש הנה זה מעורר שחוק למעלה, דזהו לויתן זה יצרת לשחק בו.

וזהו מה דאיתא בגמרא י״ב שעות הוי היום, די״ב שעות היום הם חלוקות זו מזו, דמצד הי״ב צירופים דשם הוי׳ שמאיר בהם מצד זה הם חלוקים בעניניהם, ובכללות הם חלוקים בד׳ פלוגות, ג׳ שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה, דהכוונה היא מה שעוסק בתורה מצד עצמו, וכמו שנתבאר בא׳ המאמרים הקודמים⁶ בענין ההפרש בין זה דכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו⁷ לבין זה דג׳ שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה, דההפרש הוא⁸ דמה שכל הקורא כו׳ הקב״ה קורא ושונה כנגדו, ענין זה ישנו במשך כל היום, והוא האתערותא דלעילא הבאה מצד האתערותא דלתתא, דלהיות שהוא קורא ושונה עי״ז דוקא הקב״ה קורא ושונה כנגדו, משא״כ זה דג׳ שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה, הנה זה בחי׳ אתערותא דלעילא מצד עצמה שאין זה תלוי באתערותא דלתתא, דזהו ענין טל דתורה ואור דתורה, הנה עי״ז דג׳ שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה, בחי׳ אתערותא דלעילא מצד עצמה, עי״ז הנה אף דג׳ שעות שניות יושב ודן, ומצד מדת הדין הרי גם שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה⁹, מ״מ הנה מצד הג׳ שעות ראשונות שהו״ע אתערותא דלעילא מצד עצמה, וכמבואר¹⁰ דג׳ שעות ראשונות הו״ע ג׳ רישין דעתיק, הנה מצד זה ג׳ שעות שלישיות יושב וזן, שזן את כל העולם מקרני ראמים עד ביצי כינים, מקרני ראמים שהוא למעלה מהשתלשלות עד למטה מטה, עומק רום ועומק תחת, דמצד הג׳ שעות ראשונות שיושב ועוסק בתורה, הנה עי״ז הוא עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים. אמנם הרי תכלית הכוונה היא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, הנה משום זה התכלית היא מה שג׳ שעות רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, היינו התחברות העולמות עם אלקות ע״י הנשמות, דדוקא זה מעורר ענין השחוק למעלה.

וזהו ג״כ מה דאיתא במדרש¹¹ לעתיד לבוא עושה הקב״ה לצדיקים קניגיא עם לויתן ושור הבר, ולויתן ישחוט לשור הבר בסנפיריו. והענין הוא, דהנה בענין שור הבר ישנם ג׳ פירושים, פירוש א׳ בר מלשון בר לבב¹², היינו בירור וזיכוך, דאף שהוא בבחי׳ שור, מ״מ הוא מבורר ומזוכך. וזהו ההפרש בין לויתן ושור הבר שהוא ההפרש בין ברואים שבים לברואים שביבשה, דברואים שבים הם מובלעים תמיד במקורם ואין נפרדים כלל, דברואים שבים מיד שיוצאים מן הים (מן המים) מיד הם מתים להיות שמציאותם אינה נפרדת ממקורם כלל ומובלעים תמיד במקורם, ולא זה בלבד דמיד שהם פורשים ממקורם הם מתים וכל מציאותם היא רק כשהם בתוך מקורם, אלא עוד זאת דגם בהיותם במקורם ונמצאים במציאות, הנה כל מציאותם הוא המקור עצמו, והיינו שאינם מציאות לעצמם כלל, וכל מציאותם הוא רק המקור עצמו, וכדאיתא¹³ רשב״ג אומר ברואים שבים אין חוצצים, דהטעם ע״ז הוא דאף שהם ברואים שבים היינו שיש איזה מציאות שנברא (אַז עס איז עפּעס נברא געוואָרן) מהמים, מ״מ אין חוצצים להיות דכל מציאותם היא המים עצמם, ומשום זה אין חוצצים בין האדם לבין המים, דכל זה הוא ברואים שבים דוקא שהם מובלעים תמיד במקורם וגם שם הנה כל מציאותם הוא המקור עצמו, משא״כ בברואים שביבשה שהם יכולים לחיות לפי שעה בפירוד ממקורם, דאף שהכל הי׳ מן העפר¹⁴, מ״מ לפי שעה הם יכולים לחיות באויר, וגם כשהם נמצאים על העפר הנה אין מציאותם מציאות דעפר כי אם הם מציאות לעצמם. והדוגמא מזה הוא ההפרש בין הנשמות דעלמא דאתכסיא ונשמות דעלמא דאתגליא, דהנשמות דעלמא דאתכסיא הם מובלעים תמיד במקורם, שהם מרגישים תמיד את מקורם וכל מציאותם הוא מציאות המקור, משא״כ בעלמא דאתגליא אף שהם מבינים ומשיגים שכל מציאותם הוא רק מצד המקור, מ״מ אינם בביטול במציאות, דהנשמות דעלמא דאתכסיא [מרגישים תמיד את מקורם], וכמו רשב״י שאמר אנא סימנא בעלמא¹⁵, להיותו בביטול למקורו, דמשום זה שהוא בביטול למקורו ומציאותו הוא מציאות המקור, הנה משום זה הרי הוא מציאות גדולה באמת. וזהו ענין לויתן ושור הבר, דלויתן הוא הנשמות דעלמא דאתכסיא והם הנשמות דנוני ימא שהם דבוקים תמיד באלקות, וכמו נשמת הרשב״י ונשמת האבות. והנה כ״ק אדמו״ר הצ״צ כותב בהגהתו על מאמר כ״ק רבינו הזקן¹⁶, וכמו״כ הוא נשמת הבעש״ט. ומאחר שכותב כן על נשמת הבעש״ט, במילא מובן דכמו״כ הוא בכל ממלאי מקומו, ובפרט נשמת רבינו הזקן, דכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע אומר עליו שהוא נשמה דאצילות^*16, דענין אצילות איתא באגה״ק¹⁷ שנשמה דאצילות בהיותה למטה היא כמו שהיא למעלה באצילות, וכאשר יש איזה ענין שהוא שלא כדבעי, אין זה מבלבל ונוגע להנשמה כלל, דנשמות דאצילות הן נשמות דנוני ימא. וכמו״כ הוא נשמות דבריאה, דאף שבכללות הנה בי״ע הוא עלמא דאתגליא, דאצילות הוא עלמא דאתכסיא ובי״ע הוא עלמא דאתגליא, אבל בפרטיות היינו בבי״ע עצמם הנה בריאה היא עלמא דאתכסיא, דבריאה היא מחשבה, ויצירה שהיא דיבור ועשי׳ הוא עלמא דאתגליא. וזהו ההפרש בין לויתן לשור הבר, דלויתן קאי על הנשמות דנוני ימא, דלויתן הוא הגדול שבהם (בברואי הים) ולכן נקראים כולם על שמו, והם הנשמות דעלמא דאתכסיא שמרגישים תמיד את מקורם, ומציאותם הוא מציאות המקור, ושור הבר הוא הנשמות דעלמא דאתגליא, דזהו שור הבר שהוא בבחי׳ שור אלא שמ״מ הוא בבירור וזיכוך.

והנה פירוש הב׳ בשור הבר הוא בר מלשון תבואה, דזהו שור הבר, דרב תבואות בכח שור¹⁸. והיינו דגוף הצמיחה באה מכח הצומח, דכאשר זורעין גרעין בארץ אז באה הצמיחה מכח הצומח, אבל מ״מ כדי שתהי׳ הצמיחה בריבוי זה תלוי בחרישה דוקא, דע״י החרישה דוקא של השור עי״ז הוא ריבוי הצמיחה. ופירוש הג׳ בשור הבר הוא בר מלשון חוץ, ובזה עצמו יש ב׳ ענינים, ענין א׳ בחוץ הוא חוץ שמסייע להפנים, והיינו דלא זו בלבד שאינו סותר להפנים אלא אדרבה שהוא טפל ומסייע להפנים [ואין זה הענין דרב תבואות בכח שור שפועל ריבוי הצמיחה, דענין רב תבואות בכח שור הוא שהוא בהפנים גופא, וענין זה הוא שהוא נמצא בחוץ ומסייע להפנים. ויובן זה ע״פ המבואר¹⁹ בענין הבירורים שיש בירור ראשון ובירור שני, דבירור ראשון הו״ע העלאה שעומד בחוץ ועולה למעלה, ובירור שני הו״ע התכללות היינו שהוא כבר בפנים אלא שצריך להתכלל. דזהו ההפרש בין פירוש הב׳ דשור הבר, רב תבואות בכח שור, לפירוש הג׳ דשור הבר, ענין חוץ, דכל זה הו״ע הא׳ דחוץ שהוא טפל ומסייע להפנים], וענין הב׳ בחוץ הוא חוץ שסותר ומנגד להפנים.

והנה בכללות הפירושים דשור הבר הוא הענין דצדיקים בינונים ורשעים. דצדיקים²⁰ הו״ע דשור הבר מלשון בירור וזיכוך, ובינונים הו״ע ורב תבואות בכח שור, דבינוני הוא מה שלא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם²¹, היינו דעכשיו הוא במצב כזה שלא יעבור לעולם²², ורשעים הו״ע חוץ הסותר ומנגד להפנים, והיינו רשעים הלוחמים עם הצדיקים.

ועפ״ז יובן הענין דלויתן ושור הבר, דלויתן שוחטו לשור הבר בסנפיריו. דלויתן הוא הנשמות דנוני ימא, נשמות דעלמא דאתכסיא שהם דבוקים תמיד באלקות כנ״ל, ושור הבר הכוונה הרשעים הלוחמים עם הצדיקים, דזהו ענין הקניגיא דלויתן ושור הבר, דלויתן שוחטו לשור הבר בסנפיריו, דאין ושחט אלא ומשך²³, ומשיכה היא מרשות לרשות, היינו דהנשמות דלויתן יפעלו גם בהרשעים למשכן מרשות הקליפה לרשות הקדושה, דזהו ענין לויתן שוחטו לשור הבר. והשחיטה היא בסנפיריו דוקא, דסנפיריו הם באלה ששט בהם שהם הגדפין, היינו אהבה ויראה שעל ידן הוא עולה למעלה²⁴, הנה ע״י אהבה ויראה של הצדיקים יפעלו גם בהרשעים להמשיכם לרשות הקדושה, דאהבה ויראה של הצדיק אינו נוגע רק לעצמו, וגם לא רק לענין לויתן מלשון הפעם ילוה, היינו אלה המחוברים ודבוקים להצדיק, כי אם גם לשור הבר, חוץ הסותר ומנגד להפנים, היינו דהאהבה ויראה של הצדיק יפעלו גם על אלה הפושעים ומורדים בהצדיקים, למשכם מרשות הקליפה לרשות הקדושה. וזהו מה דלעתיד יעשה הקב״ה קניגיא לצדיקים, שיראה לכולם, הן לצדיקים והן לרשעים (אַז ער וועט ווייזען אַלעמען, סיי די צדיקים סיי די רשעים) את מלחמת הצדיקים והרשעים, וסוף דבר הוא שלויתן שוחטו לשור הבר בסנפיריו.

אמנם עדיין צריך להבין, דלפי זה מהו אומרו שלעתיד לבוא יעשה הקב״ה קניגיא עם לויתן ושור הבר, הרי עיקר המלחמה הוא עכשיו, דלעתיד הרי ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ²⁵, והמלחמה היא עכשיו דוקא ובפרט בזמן הגלות, ובמיוחד בעקבתא דמשיחא זמן החושך וכו׳, וא״כ מהו אומרו שלעתיד דוקא יהי׳ הקניגיא. אך הענין הוא, דהנה הכח על ניצוח המלחמה אינו מצד האורות וגילויים כי אם מצד כח העצמות. דהנה כתיב²⁶ הלא אח עשו ליעקב, דזה קאי על למעלה מהשתלשלות דוקא, דבהשתלשלות הרי ולאום מלאום יאמץ וכשזה קם זה נופל²⁷, דעשו שרשו מהתהו²⁸ שקדמה לתיקון ויעקב שרשו מהתיקון²⁸ המברר את התהו, ולאום מלאום יאמץ, ובמילא אין שייך לומר ע״ז הלא אח עשו ליעקב, דאח הוא מלשון אחות וחיבור ובהשתלשלות אין שייך לומר זה, כי אם דוקא למעלה מהשתלשלות שהוא למעלה מתהו ותיקון, הנה שם איני יודע באיזה מהם חפץ, דאם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו²⁹, דזהו ענין הלא אח עשו ליעקב. והנה במילא מובן דהכח על עבודה זו, היינו על ניצוח המלחמה, אינו מצד האורות והגילויים, דמצד האורות והגילויים הנה לא מיבעי מצד סדר ההשתלשלות הרי שם אדרבה אקדימי׳ טעניתי׳, דתהו קדמה לתיקון, אלא גם למעלה מהשתלשלות שהוא למעלה מענין תהו ותיקון, מ״מ הרי שניהם שוים ואי אפשר לנצחו, וכמאמר³⁰ אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו, והעזר בא מצד העצמות דוקא, דואוהב את יעקב²⁶ שהוא בעצמות דוקא, דנשמות ישראל מושרשים בהעצמות, דבנים אתם לה׳ אלקיכם³¹, דאף שהבן נעשה במציאות בפני עצמו, מ״מ הוא מהות אחת עם מהות האב, דמצד העצמות דוקא, הנה זה נותן כח על ניצוח המלחמה. והמשכת כח העצמות הוא ע״י קבלת עול מלכות שמים דוקא, דלעולם יקבל על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח״כ יקבל עליו עול מצוות³², דתורה ומצוות הו״ע ז״א ומלכות, או חכמה סתימאה ואריך אנפין, שהוא השתלשלות, ועול מצוות הוא למעלה מהשתלשלות, דכל זה הוא הארות וגילויים, אבל ענין עול מלכות שמים הוא בהעצמות, דשמים הוא מקיפים ענין סובב כל עלמין, ועול מלכות שמים הוא בהעצמות שלמעלה מסובב כל עלמין, דעי״ז דוקא ממשיכים את העצמות. דהנה מבואר שגם באוא״ס שלפני הצמצום יש בחי׳ מלכות דמלכות דא״ס, שבזה הי׳ הצמצום, דמצד הענינים שישנם בסדר ההשתלשלות מצד זה ישנם גם לפני הצמצום. הנה בבחי׳ מלכות דמלכות דא״ס שלפני הצמצום יש בזה בחי׳ מלכות ויש בחי׳ כתר מלכות שהוא הרצון למלוכה, אמנם נשמות ישראל מושרשים בהעצמות שלמעלה מבחי׳ כתר מלכות, שהרי במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים³³, היינו שנשמות ישראל שהן צדיקים כמ״ש³⁴ ועמך כולם צדיקים הם החליטו את הרצון למלוכה, א״כ מובן שנשמות ישראל הם למעלה מבחי׳ רצון למלוכה, מאחר שהם החליטו את הרצון. וההמשכה היא ע״י קבלת עול דוקא, כמבואר בהמאמרים דראש השנה בענין ההכתרה, שההכתרה באה ע״י ביטול העם דוקא, לא ע״י השגה ולא ע״י הרגש כי אם ע״י ביטול דוקא, שבזה מעוררים את הרצון למלוכה, דבמילא מובן שהביטול מגיע בהעצם שלמעלה מהרצון דמשום זה הנה הביטול מעורר את הרצון. וזהו לעולם יקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, להיות שקבלת עול של נשמות מגיע בהעצמות שמזה הוא הכח על ניצוח המלחמה.

ובזה יובן מה שכתוב במדרש לעתיד עושה הקב״ה קניגיא לצדיקים, דהנה נת״ל³⁵ דלעתיד יהי׳ גילוי העצמות, דזהו מ״ש³⁶ ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו׳ לאמר דעו את ה׳ כי כולם ידעו אותי, היינו שיהי׳ גילוי העצמות שהוא למעלה משם ה׳ וגם מה׳ עצמו, היינו הוא ושמו בלבד, ובבחי׳ שמו יש הגילוי כמו שהוא לעצמו ויש הגילוי כמו שהוא שייך לעולמות, אך לעתיד יהי׳ גילוי העצמות שלמעלה מבחי׳ שמו וגם מבחי׳ הוא, דגילוי זה יהי׳ לכולם בשוה, דאף שיהיו חילוקי מדריגות גם אז, הנה חילוקים אלה יהיו רק בהשגה שהוא בשם ה׳, אך מ״מ ידעו אותי שהוא בהעצמות למעלה משם ה׳, הנה בזה לא יהיו חילוקי מדריגות שיהי׳ לכולם בשוה, דמ״ש כאן ידעו אותי אין הכוונה ידיעה והשגה כי אם ידיעה והתקשרות, שלעתיד תהי׳ התקשרות הנשמה בעצמות א״ס ב״ה. ובזה יובן מה שכתוב במדרש לעתיד כו׳, דהנה נת״ל שאלמלא עוזרו, שהוא העזר מצד העצמות, אין יכול לו, להיות שהמלחמה היא מלחמה קשה מאוד, דשור הבר נקרא בהמות בהררי אלף³⁷, ויש בזה ב׳ פירושים³⁸, א׳ שהוא אוכל בכל יום הבהמות שבאלף הרים, ופירוש הב׳ הוא שהוא אוכל העשב שבאלף הרים, הנה שור הבר הוא לוחם בקרניו נגד הלויתן והיא מלחמה קשה ביותר. דזהו הטעם שאצל חסידים לא התקבל (וואָס באַ חסידים איז ניט אָנגענומען) הענין דבדרך ממילא³⁹, הנה אין הפירוש בזה ״חלק״ (גלאַט) שצריכים עבודה (אַז מען דאַרף האָרעווען), כי אם מצד קושי המלחמה אי אפשר להיות הנצחון בדרך ממילא כי אם ע״י עבודה דוקא. והנה להיות שהעזר בא מצד העצמות דוקא כנ״ל ואלמלא עוזרו אין יכול לו, לזאת הנה עכשיו שהעצמות הוא בהעלם, הנה מצד קושי המלחמה אי אפשר לדעת מי ינצח, ולכן משחרב בית המקדש אין שחוק, דהענינים נפעלים (טוען זיך אויף) באצילות, ובעולם הזה הרי עדיין אין הנצחון בפועל, כי אם לעתיד שיהי׳ אז גילוי העצמות ויהי׳ הנצחון בפועל, הנה אז יהי׳ בחי׳ השחוק, שיהי׳ אז ניצוח המלחמה בפועל.

והנה לא זו בלבד שיהי׳ הנצחון דלויתן שוחטו לשור הבר בסנפיריו, שע״י האהבה ויראה של הצדיקים, נוני ימא, הנה עי״ז ימשיכו גם בחי׳ שור הבר לרשות הקדושה, אלא עוד זאת שיהי׳ עלי׳ לצדיקים, היינו שע״י שהצדיקים יפעלו עלי׳ בהרשעים עי״ז יתעלו גם הם. והוא ע״ד דאיתא שאף שירידת הנשמה אינה בשביל עצמה, שהנשמה עצמה איננה צריכה תיקון וירידתה היא לברר את הגוף ונפש הבהמית⁴⁰, מ״מ הנה אף שאינה צריכה תיקון אבל יש לה עלי׳ עי״ז⁴¹. וכמו״כ הוא שעי״ז שצדיקים פועלים עלי׳ בהרשעים עי״ז מתעלים גם הם, ועד דלא אכילנא בישרא דתורא לא דקדקתי טעמו של דבר⁴², דהדיוק בזה לא בישרא דכוורא כי אם בישרא דתורא, דע״י בישרא דתורא דוקא, בחי׳ שור הבר, עי״ז הוא בחי׳ דקדקתי טעמו של דבר, שהם טעמי תורה שיתגלו לעתיד, דאז יהי׳ בחי׳ השחוק כו׳⁴³, שיהי׳ גילוי העצמות ויהי׳ התקשרות עצמות הנשמה בעצמות ומהות אין סוף ברוך הוא.

__________

1) תהלים קד, כו.
2) ע״ז ג, א.
3) ריש פרשתנו (שמיני יח, ב).
4) ויצא כט, לד.
5) ראה תניא פל״ה (מד, סע״א-ב). פל״ז (מח, סע״א). ועוד.
6) ד״ה אדנ-י שפתי תפתח (סה״מ נ״ך-מאחז״ל).
7) ראה תדא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
8) ראה גם המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פס״ו (ע׳ עז). פס״ח (ע׳ עט ואילך). סה״מ תרל״ד ע׳ מא ואילך. תרפ״ד ע׳ ריא ואילך. שם ס״ע רכב ואילך. ד״ה שלח לך תשי״א (סה״מ במדבר ח״א ע׳ קצ).
9) איוב ד, יח.
10) דרושים שבהערה 8.
11) ויק״ר פי״ג, ג. הובא בלקו״ת שם (יח, א).
12) ל׳ הכתוב – תהלים כד, ד.
13) מקואות פ״ו מ״ז. נתבאר בד״ה וראיתי אני תרס״ב (סה״מ תרס״ב ע׳ שנ ואילך). ועוד.
14) קהלת ג, כ.
15) זח״א רכה, א. נתבאר במאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קי. אוה״ת ויחי שנט, א ואילך. סה״מ תרנ״ה ע׳ נב ואילך. ועוד.
16) הובא בהגהות כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע ללקו״ת שם (נדפס בלקו״ת הוצאת קה״ת בהוספות יח, ב). וראה גם הנחת כ״ק אדהאמ״צ מד״ה להבין מרז״ל בענין השחוק במאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ קמה. ד״ה שלח לך שבהערה 8 (סה״מ במדבר שם ס״ע קפז).
*16) ראה סה״ש תורת שלום ע׳ 166. ״התמים״ ח״ב ע׳ מג [סט, א]. לקו״ד ח״א כג, ב. סה״ש תש״ד ע׳ 143. סה״מ תש״ז ע׳ 256. ובכ״מ.
17) ס״כ (קלא, ב).
18) משלי יד, ד.
19) לקו״ת צו ד״ה ואכלתם אכול (ז, ד ואילך).
20) בזכרון אחדים: צדיקים הו״ע ורב תבואות בכח שור, ובינונים הו״ע חוץ המסייע לפנים.
21) תניא פי״ב (טז, ב).
22) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ב״שיעורים בספר התניא״ ח״א ס״ע 129 ואילך. ״קובץ ליובאוויטש״ שנה א׳ חוברת ג׳ ע׳ 28. אגרות-קודש שלו ח״י ע׳ שמט.
23) חולין ל, ב. וראה מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ תי.
24) ראה תניא פ״מ (נה, סע״א ואילך). ובכ״מ.
25) זכרי׳ יג, ב.
26) מלאכי א, ב.
27) תולדות כה, כג ובפרש״י.
28) ל״ת להאריז״ל ס״פ וישלח. תו״א וישלח כד, סע״א ואילך.
29) ע״פ איוב לה, ו-ז.
30) סוכה נב, ב.
31) פ׳ ראה יד, א.
32) ברכות יג, א (במשנה).
33) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, א (ג).
34) ישעי׳ ס, כא. סנהדרין ר״פ חלק.
35) בד״ה כימי צאתך דאחש״פ שנה זו (הנחה בלתי מוגה – סה״מ פסח ח״ב ע׳ שיב).
36) ירמי׳ לא, לג.
37) תהלים נ, י.
38) ראה מפרשים עה״פ.
39) ראה סה״ש ה׳ש״ת ע׳ 57. תש״ב ע׳ 119.
40) ראה תניא פל״ז (מח, ב).
41) ראה לקו״ת פ׳ ראה כט, א. ועוד.
42) ב״ק עב, א ובפרש״י שם.
43) חסר קצת. המו״ל.

[סה"מ ויקרא ע' נט ואילך]

״ש״ק פרשת שמיני, שבת-מברכים אייר, היתה התוועדות כל היום כמעט עד השקיעה, וכ״ק אדמו״ר שליט״א עשה קידוש ושתה הרבה יי״ש, והיו גילויים נפלאים שלא היו כמעט מעולם. בתחילה אמר דא״ח ד״ה ״לויתן זה יצרת״ כו׳, וארך כ-40 דקות״ (מיומן א׳ התמימים).
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 208 ואילך.