בס״ד. אור ליום ג׳, ערב ר״ח מנחם-אב ה׳תשל״ו

הנחה בלתי מוגה

אלה הדברים אשר דבר משה גו׳ במדבר בערבה וגו׳¹, ואמרו רז״ל (הובא בפרש״י על התורה) שהן דברי תוכחות שהזכירם ברמז כו׳. וידוע הדיוק בזה² בדרושי רבותינו נשיאינו³, וגם בד״ה אלה הדברים שבהמשך תרס״ו⁴ (שהשנה היא שנת השבעים לאמירתו בפעם הראשונה), דלמה הוכיחם משה רק ברמז, והרי תכלית ענין התוכחה הוא כדי לפעול על השומעים כו׳, וא״כ היתה צ״ל התוכחה דוקא באופן גלוי שעי״ז ברור יותר שיפעלו הדברים כו׳. וביותר אינו מובן, שהרי אח״כ בפרשת עקב⁵ הוכיחם בגלוי ובפרטיות (על הענינים שהוכיחם כאן ברמז), שגם תוכחות אלו הן בכלל מש״נ אלה הדברים אשר דבר משה גו׳, שקאי על כל ספר דברים⁶ ובמכל שכן על הסדרות הראשונות שבספר דברים, וא״כ למה הוכיחם בתחילה ברמז דוקא ואח״כ הוכיחם בגלוי ובפרטיות.

ויש לקשר זה עם מש״נ בההפטרה (שהיא הסיום וחותם של הסדרה, ובההפטרה גופא – בסיומה וחותמה) ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה⁷. שבכתוב זה יש ב׳ ענינים. משפט הו״ע התורה [כדאיתא בלקו״ת⁸ ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה⁹], וצדקה קאי הן על צדקה כפשוטה והן על כללות המצוות שנקראו צדקה¹⁰ [דכל הגוף נכלל בימין¹¹]. ושני ענינים אלו הם ע״ד ב׳ סוגי תוכחה הנ״ל, נסתר וגלוי. דהנה המצוות כמו שהן בתורה שבכתב הן סתומות, ולא מפורשות גלויות וידועות אלא ע״י תורה שבע״פ¹². וגם בתורה שבע״פ, הגם שבה נתפרשו המצוות בגילוי, מ״מ, מכיון שהמעשה הוא העיקר¹³, הרי המצוות כמו שהן בתורה (גם
תורה שבע״פ) הן בבחי׳ העלם עדיין, ועיקר הגילוי הוא כמו שהן נמשכות במעשה בפועל.

ויובן זה ע״פ המבואר בהמשך תרס״ו שם¹⁴ דיש ב׳ בחינות בעבד, עבד נאמן ועבד פשוט. דהנה כל אחד מישראל הוא עבד להקב״ה, ובפרט שזהו כל תכלית בריאת האדם כמו ששנו חכמים במשנתם¹⁵ אני נבראתי לשמש את קוני [שמזה מובן שזהו ג״כ תכלית בריאת כל העולמות, כמובן מתניא¹⁶], אלא שבזה גופא (מה שכל אחד מישראל הוא עבד להקב״ה) יש ב׳ סוגים כלליים ושתי דרגות כלליות, עבד נאמן ועבד פשוט. דעבד נאמן הוא תכלית העילוי השייך בעבודת עבד, ועבד פשוט הוא תכלית הפשטות שבענין דעבד. והנה ב׳ בחינות אלו יש לקשר עם המבואר בחסידות¹⁷ עה״פ ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, שבנשמה יש (בכללות) שתי בחינות, עצם הנשמה וכחות הגלויים. ציון קאי על עצם הנשמה, בחי׳ פנימיות הלב, ובפנימיות הלב גופא בחי׳ פנימיות דפנימיות, שמצד בחינה זו בטבע כל אחד מישראל שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, כתורת אדמו״ר הזקן¹⁸. ובחינה זו נקראת ציון לשון סימן, שכל מציאותו הוא רק סימן דהענינים שלמעלה¹⁹. והוא ע״ד המבואר²⁰ בענין יחידה, שהטעם לזה שנקראת יחידה הוא לפי שהיא מקבלת מיחיד (שתשוקתה היא רק ליחידו של עולם), וכמבואר בעץ חיים²¹ שבחי׳ יחידה היא בחי׳ ניצוץ נברא שבה מתלבש ניצוץ בחי׳ אלקות (בחי׳ יחיד). ובבחינה זו אין שייך ענין השבי׳ בלעו״ז ח״ו, כי גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית׳²², ורק שאינה בגילוי. משא״כ בכחות הגלויים שבנשמה, שבכללות הוא בחי׳ נר״נ, ואפילו בחי׳ חי׳ (לגבי בחי׳ יחידה), הנה בהם שייך ענין השבי׳ ח״ו. כי מכיון שבחי׳ חי׳ יש כנגדה גם בלעו״ז, שהרי רק בבואה דבבואה (מקיף דיחידה) לית להו, אבל בבואה (מקיף דחי׳) אית להו²³, לכן גם בבחינה זו שייך ענין השבי׳ ח״ו. וזהו ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, ציון שקאי (כנ״ל) על עצם הנשמה צריכה רק לפדי׳ מהגלות, היינו שתאיר בגילוי. ופדייתה היא במשפט, היינו תורה. ושבי׳ קאי על כחות הגלויים שהם בבחי׳ שבי׳ ממש, ופדייתה מהשבי׳ היא בצדקה שהיא כללות כל המצוות.

וטעם הדבר שהפדי׳ דבחי׳ עצם הנשמה היא במשפט שהו״ע התורה והפדי׳ דבחי׳ כחות הנשמה שבאו בשבי׳ היא בצדקה שהיא כללות המצוות, הנה תורה ענינה הוא כמ״ש²⁴ ותורה אור, היינו שהיא למעלה מבחי׳ כלים ומדידה והגבלה, ורק שיורדת ומתלבשת בהם. וגם לאחרי שירדה למטה נאמר בה²⁵ הלא כה דברי כאש [היינו, שהיא דברי (דברי הקב״ה)] ואינה מקבלת הענין דהיפך הטהרה והקדושה²⁶. ומכיון שבבחי׳ ציון אין שייך ענין השבי׳ ח״ו, רק שצריכים לפדותה מחושך הגלות, לכן מספיק לזה ענין התורה, שע״י תורה אור מגלים בחי׳ ציון שבנפש. משא״כ בכחות הגלויים (בחי׳ נרנ״ח), ועאכו״כ בהלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, מכיון שבהם שייך ענין השבי׳ ממש, לכן גם העבודה שעל ידה נעשית הפדי׳ מן השבי׳ צ״ל בערך זה, עבודה בענין של עשי׳ דוקא, ועד לעשי׳ בענינים תחתונים שאין למטה מהם. וע״ד המבואר באגה״ק²⁷, שבכדי להעלות את סוכת דוד שנפלה עד בחי׳ רגליים ועקביים שהיא בחי׳ עשי׳, צ״ל גם העבודה בבחי׳ עשי׳ דוקא, שהוא מעשה הצדקה.

והנה שתי בחינות הנ״ל ישנם הן בכאו״א מישראל (דכאו״א מישראל הוא עולם מלא²⁸) והן בכללות ישראל. דכאו״א מישראל יש בו העבודה דבחי׳ ציון לשון סימן אנא סימנא בעלמא²⁹, מצד בחי׳ היחידה שבו, ויש בו העבודה שמצד בחי׳ כחות הגלויים. ועד״ז הוא גם בכללות ישראל, שנחלקים לב׳ סוגים, עבד נאמן ועבד פשוט. העבודה דעבד נאמן היא דוגמת העבודה שמצד בחי׳ יחידה, והעבודה דעבד פשוט היא דוגמת העבודה שמצד בחי׳ נרנ״ח. וזהו מה שבדברי התוכחות של משה היו ב׳ סוגים, תוכחה בדרך נסתר ותוכחה באופן גלוי, כי בבחי׳ עבד נאמן [ועד״ז בבחי׳ ציון שבכאו״א] מה ששייך אצלם ענין דהיפך הרצוי הוא רק בדרך רמז, ולכן גם התוכחה והמוסר על זה הוא באופן של רמז [היינו, תוכחה שאינה בבחי׳ התלבשות כו׳. וע״ד הידוע שהפדי׳ דבחי׳ ציון היא ע״י התורה שלמעלה ממדידה והגבלה], משא״כ בחי׳ עבד פשוט [ועד״ז כחות הגלויים שבכאו״א], מכיון שבהם שייך ענין השבי׳, לכן גם הפדי׳ שלהם היא דוקא ע״י תוכחה בגילוי, ותוכחה בפרטיות דוקא. וע״ד המבואר בקונטרס התפילה³⁰ שאמיתית ענין העבודה היא דוקא כאשר העבודה היא בפרטיות.

וזהו אלה הדברים אשר דיבר משה גו׳ בעבר הירדן, דבהיות ישראל בעבר הירדן, בסוף המ״ב מסעות קודם כניסתם לארץ ישראל, אחרי הכותו את סיחון גו׳ ואת עוג גו׳³¹ שהיו שומרים על מלכי כנען³² ומנעו את ישראל מלכבוש את הארץ, הנה לאחרי הסרת וביטול הענינים דלעו״ז שמנעו את כיבוש הארץ, לפני הכניסה לארץ טובה ורחבה³³, ארץ אשר גו׳ עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה³⁴, ארץ שאוירה טהור וגושה טהור³⁵, הנה אז הוכיח משה את כל ישראל בב׳ סוגי תוכחות הנ״ל, בכדי לפעול הפדי׳ והגאולה של ב׳ סוגים הנ״ל שבכללות ישראל, וכן פדיית וגאולת ב׳ דרגות הנ״ל שבכאו״א מישראל. וע״י התוכחות שפעלו את פדיית וגאולת ישראל מהגלות שבכאו״א לפי ענינו, נתעלו עי״ז בבחינה נעלית יותר מכמו שהיו לפני זה, וכמשנ״ת בהמאמרים הקודמים³⁶ בפירוש הכתוב³⁷ את מוצאיהם למסעיהם גו׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם, שבחי׳ מוצאיהם שלאחרי מסעיהם היא דרגא נעלית יותר מבחי׳ מוצאיהם שלפני מסעיהם. ועד״ז הוא בכל דור ודור, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, ובפרט ברגעים האחרונים של הגלות, שע״י ב׳ הענינים דמשפט (תורה) וצדקה (כללות המצוות), תהי׳ הפדי׳ והגאולה באופן נעלה יותר מכמו שהי׳ לפני הגלות. והבטיחה תורה (שנקראת על שמו של משה כמ״ש³⁸ זכרו תורת משה עבדי) שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין³⁹, ע״י משיח צדקנו, גואל אחרון שהוא גם גואל ראשון (משה)⁴⁰, בקרוב ממש.

__________

1) ר״פ דברים (א, א).
2) אלשיך עה״ת. הובא באוה״ת והמשך תרס״ו דלקמן.
3) אוה״ת דברים ס״ע יא.
4) ע׳ שטז.
5) ט, כב ואילך. הובא באלשיך, אוה״ת והמשך תרס״ו שם.
6) ראה אוה״ח עה״פ.
7) ישעי׳ א, כז.
8) דברים א, סע״ב.
9) מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ קח ואילך. אוה״ת פרשתנו (כרך ו) ע׳ ב׳קעט. סה״מ תרס״ב ס״ע שסז-ח. תער״ב-תרע״ו ריש ע׳ קלט. ועוד.
10) תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו״ת שה״ש מד, ג. ובכ״מ.
11) אגה״ק סל״ב (קנג, רע״א).
12) ראה אגה״ק סכ״ט (קנ, ב ואילך). סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ תמז.
13) אבות פ״א מי״ז.
14) ע׳ שטז ואילך. וראה גם ד״ה ויקהל בתו״ח ע״ס שמות תקצ, ב ואילך.
15) משנה וברייתא סוף קידושין.
16) פל״ג. פל״ו.
17) ראה לקו״ת דברים שם (א, סע״ב ואילך). ד״ה ציון במשפט תפדה תשל״ה (לעיל ע׳ כה ואילך). ד״ה הנ״ל שנה זו פ״ט (לקמן ע׳ מט). וראה ד״ה הנ״ל תרס״ב (סה״מ תרס״ב ע׳ שנו ואילך). תרע״ו (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קלז ואילך).
18) אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ שפד (הועתק ב״היום יום״ כה תמוז). ובכ״מ.
19) ראה זהר שבהערה 29.
20) לקו״ת פ׳ ראה כה, א. המשך תרס״ו ע׳ רסז. סה״מ תרצ״ו ע׳ 57. וש״נ.
21) שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א. הובא בלקו״ת שם כז, א. ובכ״מ.
22) תניא ספכ״ד.
23) יבמות קכב, א. וש״נ. וראה המשך תרס״ו שם (ע׳ רסז). ובכ״מ.
24) משלי ו, כג.
25) ירמי׳ כג, כט.
26) ברכות כב, א.
27) סימן ט.
28) סנהדרין לז, א (במשנה).
29) זח״א רכה, א.
30) פי״ג. וראה קונטרס העבודה פ״ו.
31) דברים א, ד.
32) ראה פרש״י חוקת כא, כג. ועוד.
33) שמות ג, ח.
34) עקב יא, יב.
35) ראה שבת טו, ב. גיטין ח, סע״א ואילך.
36) ד״ה אלה מסעי דאור לכ״ה תמוז שנה זו (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ תלח). ד״ה הנ״ל דש״פ מטו״מ שנה זו (שם ע׳ תמב ואילך).
37) מסעי לג, ב.
38) מלאכי ג, כב. שבת פט, א. מכילתא בשלח טו, א. שמו״ר פ״ל, ד.
39) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
40) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שער הפסוקים להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א משפטים עה, ב. לקו״ש חי״א ע׳ 8 ואילך.

[סה"מ דברים ח"א ע' לט ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ו ע׳ 278 ואילך.