לא) והי׳ עקב תשמעון גו׳ – ש״פ עקב, כ״ג מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשכ״ה

בס״ד. ש״פ עקב, כ״ג מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשכ״ה

הנחה בלתי מוגה

והי׳ עקב תשמעון גו׳1, ופירש״י אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ובמדרש רבי תנחומא2 מובא על זה הפסוק3 עון עקבי יסובני. ומבאר בלקו״ת בדרושי ראש השנה4, שע״י עוונות שהם בעקבי, עי״ז יסובני, שזה נוגע בסובב. ומפרש שם, שע״י העוונות שעושים בעקביים, הנה לא רק שזה נוגע לגוף, אלא זה נוגע לראש, ועד למקיפים שבנשמה. ומבאר שם5, שזהו גם מ״ש6 שובה ישראל גו׳ כי כשלת בעוונך, דעם היות שהלשון כשלת מורה על הרגל (כי כשלון ונפילה נעשה ע״י הרגל), אמנם הרי זה נוגע לראש, וזהו שאומר ישראל שפירושו לי ראש7. וכמו המשל בזה, שכשאדם הולך בדרך ונתקל בדבר, הנה כשנופל מקבל את המכה הכי חזקה דוקא בראש, דאע״פ שנתקל ברגל הרי העקב אינו מקבל מכה אלא רק נופל, משא״כ הראש מקבל את המכה מחמת שהוא במקום יותר גבוה בגוף, ולכן מקבל את המכה החזקה ביותר. וזהו שאומר שובה ישראל גו׳ כי כשלת בעוונך.

וצריך להבין, מהי התשובה על זה. דבשלמא אם זה הי׳ נוגע רק לעקב, אז היו יודעים את התשובה ששייכת לכל אבר, וממילא היו יודעים גם מהי התשובה לפגם זה, אבל מכיון שזה נוגע גם לראש ולמקיפים, א״כ כאן התשובה צריכה להיות ע״י המשכה מלמעלה מסובב, וצריך להבין מהי התשובה בזה. ועל זה מתרץ שם8, שצריכים לבקש רחמים רבים. ומבאר שם שגודל הרחמנות הוא ביותר כשלא מרגיש הרחמנות עליו, והיינו דאע״פ שמתבונן איך שצריך להיות רחמנות עליו, מ״מ אינו מרגיש שום דבר בלב, וכמ״ש9 כי אבי ואמי יעזבונו, היינו שהבנה והשגה עזבו אותו, ואינם פועלים שיבוא הענין ללב. ואז אדרבה, הרחמים הם יותר גדולים עליו, ואע״פ שאינו מרגיש אבל למעלה יודעים את הרחמנות עליו, ולכן ירחמו עליו.

ויש לקשר כל זה עם הלקו״ת שבפרשה זו10 [אשר המאמר שבלקו״ת נמצא גם בכמה כתבי-יד (ביכלאַך)11, וכתוב שם שהמאמר נאמר בשבת מברכים חודש אלול שזה הי׳ בפרשת עקב, אלא שיש כת״י שבהם כתוב שהמאמר נאמר בשנת תקנ״ז, ובמקום אחר כתוב שהמאמר נאמר בשנת תקנ״ו (וא״כ הי׳ זה עוד לפני פטרבורג), אבל לפי כולם נאמר המאמר בשבת פרשת עקב], על הפסוק12 ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. ומקשה שם13, מה נוגע שלא ידעון אבותיך. ומבאר שם, שהמן הוא ענין הטל, וזהו ענין רחמים רבים.

ומבאר שם10, שיש באדם זרע בהמה וזרע אדם14, ויש דרגא שלמעלה משניהם, וזהו בחי׳ בהמה רבה15. ומי שהוא למטה מבחי׳ בהמה רבה, אין זה מצד עבירות, אלא אפילו אם בחי׳ הבהמה אצלו היא בשלימות, ואפילו בחי׳ אדם, מ״מ זהו למטה מבהמה רבה. ומבאר שם, שעל זה צריכים לרחמים רבים, דאין זה מטעם שיש בו עבירות אלא בגלל שלגבי מעלה הוא במצב שצריך רחמים רבים עליו, וכמשל המלך כשמתבונן בשריו וכו׳ ועי״ז הוא מתעורר ברחמים רבים עליהם, מטעם שהם למטה ממנו. והרחמים רבים אינם רק על האדם, אלא אפילו על עולמות העליונים וג״ע התחתון, ששם (בג״ע התחתון) צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה16, והתענוג הוא אמיתי שם כי זהו שכר המצוות, אבל מ״מ צריך רחמים רבים עליהם, ואפילו על בחי׳ עדן עצמו.

והנה, אע״פ שבחודש אלול נמשכים י״ג מדות הרחמים17 שהם למטה מבחי׳ רחמים רבים, הענין הוא, שגילוי י״ג מדות הרחמים הוא כדי להמשיך את הרחמים רבים למטה (כי י״ג מדות הרחמים הם למעלה מהגן שנהר יוצא מעדן להשקותו18). ואע״פ שכל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין19 לא ראתה אלקים זולתך20, מ״מ אפילו על חכמה צריכים רחמים רבים כי כולם בחכמה עשית21, שחכמה היא כעשי׳ גשמית לגבי למעלה, ולכן הרחמים גם עלי׳. והרחמים הם לא סתם רחמים, אלא צריכים גם רחמים רבים.

ומבאר שם, שזהו ענין הטל, וגם שהמן נקרא טל, כמו טלא דבדולחא22, ובעיקר שבפסוק גופא23 כתוב שזה נקרא טל, ואומר שם שהטל נמשך ונתגשם ונמשך עד לאלה שדכו במדוכה24. וכך לומדים את זה, ולא שמים לב שבאמת יש כאן דיוק, דכאשר אדמו״ר הזקן מסיים שזה נמשך ונתגשם, מוסיף13 ״עד שדכו במדוכה״, ולכאורה בשביל מה צריך אדמו״ר הזקן לומר את הפסוק25 (ובפרט שיודעים את זה מהפסוק ויענך גו׳ ויאכילך, שאז זה נעשה דם ובשר כבשרם26).

והענין הוא, דאיתא בגמרא יומא27 שבאכילת המן היו ג׳ סוגים, צדיקים בינונים ורשעים. צדיקים הי׳ להם המן בתוך האוהל, בינונים היו צריכים לצאת לפתח האוהל, ורשעים היו צריכים לצאת לחוץ ולטרוח על זה28, ואלו הם שדכו במדוכה. ולכאורה מי היו אלו שדכו במדוכה, ויש לומר שזהו מיכה (שהלך עם פסל מיכה29). וזהו הטעם שאדמו״ר הזקן מביא פסוק זה, כדי להדגיש שהמן בא גם לאלה שדכו במדוכה (מיכה), רק שהמן נתגשם כשבא להם, אבל זה הי׳ אותו המן כמו שהוא למעלה.

והנה מאמר זה נאמר (כנ״ל) בפרשת עקב, שאז זה הי׳ שבת מברכים חודש אלול, שבשבת זו כלולים כל הענינים, ואז דוקא אמר אדמו״ר הזקן מאמר זה, והבטיח (און האָט באַוואָרענט) למעלה ולמטה, שיומשך לכל אחד ענינים אלו, וזהו הרחמים רבים שלמעלה. ואע״פ שבחודש זה נמשכים י״ג מדות הרחמים, שזהו למטה מרחמים רבים, הענין הוא שגילוי הי״ג מדות הוא בכדי שיומשכו הרחמים רבים למטה (כנ״ל).

__________

1) ריש פרשתנו (עקב ז, יב).
2) פרשתנו א.
3) תהלים מט, ו.
4) סב, ד.
5) שם, סע״ג-ד.
6) הושע יד, ב.
7) פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
8) סב, ד ואילך.
9) תהלים כז, י.
10) בתחלתה (יג, ג ואילך).
11) ראה רשימת המאמרים שבסו״ס מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תרטז הערה 64.
12) פרשתנו ח, ג.
13) לקו״ת שם יד, א.
14) ע״פ ל׳ הכתוב – ירמי׳ לא, כו.
15) ע״פ ל׳ הכתוב – יונה בסופו (ד, יא).
16) ראה ברכות יז, א.
17) לקו״ת שבהערה 13. וראה גם לקו״ת פ׳ ראה לב, א-ב. ובכ״מ.
18) ע״פ ל׳ הכתוב – בראשית ב, י.
19) ישעי׳ סד, ג.
20) ברכות לד, ב. וש״נ.
21) תהלים קד, כד.
22) ראה זח״ב קלו, ב. קעו, ב (ספד״צ). ובכ״מ.
23) ראה בשלח טז, יג-יד.
24) בהעלותך יא, ח.
25) בעת אמירת המאמר, הוסיף: האם רוצה אדמו״ר הזקן להראות בקיאות בחומש שהוא יודע שיש כזה פסוק?…
26) ראה תניא פ״ה (ט, סע״ב).
27) עה, א.
28) כ״ה בהנחה. וראה יומא שם: צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו.
29) כ״ה בהנחה. וראה פרש״י תשא לב, ד: מיכה הי׳ שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והי׳ בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל.

[סה"מ דברים ח"א (מילואים) ע' שעב ואילך]

כעין שיחה. י״ל בשיחות קודש תשכ״ה ח״ב ע׳ 371-2, ונדפס כאן בתוספת מ״מ וכו׳.

סגירת תפריט