בס״ד. ש״פ במדבר, ד׳ סיון ה׳תשל״ד
הנחה בלתי מוגה
וידבר הוי׳ אל משה במדבר סיני גו׳1, ומבאר בלקו״ת2 שייכות ענין המדבר דוקא לעניני הכתוב. והנה כתיב3 מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך, דפסוק זה קאי על כנסת ישראל, ואיתא במדרש4 עה״פ עולה מן המדבר – עילוי׳ מן המדבר, והיינו שנתעלתה למעלה מבחי׳ מדבר. והנה בלקו״ת שם מבוארות כמה דרגות ומעלות בענין המדבר, וממה שאומרים עילוי׳ מן המדבר מובן שישנה בחינה שלמעלה גם מבחינה הנעלית שבמדבר.
וביאור הענין הוא, דהנה כללות ענין המדבר הוא כמ״ש5 בארץ גו׳ ולא ישב אדם שם, והיינו מקום שאינו ראוי לישוב האדם. ובזה ב׳ פירושים, א׳ שאינו ראוי לישוב אדם להיותו למטה מהאדם, וב׳ שאינו ראוי לישוב אדם להיותו למעלה מגדר אדם, עד שאין שייך שיהי׳ שם ישיבת אדם. והענין בספירות הוא, דבחי׳ מדבר שלמטה מבחי׳ ישוב אדם היא הבחינה שלמטה מסדר השתלשלות, מקום שם נמצאים נחש שרף ועקרב6 שהם כנגד ג׳ קליפות הטמאות7. ובחי׳ המדבר שלמעלה מבחי׳ ישוב אדם, הוא הבחינה שלמעלה מן העולמות, בחי׳ הכתר, כי לא אדם הוא8. והנה בכדי שיהי׳ ביטול והעברת הבחינה שלמטה מן ההשתלשלות (ג׳ קליפות הטמאות) צ״ל התגלות בחינה שלמעלה ממדידה והגבלה דוקא, שהרי מצד בחינה שבמדידה והגבלה, אף שיניקתם היא בבחינה מצומצמת, בכל זאת יש להם יניקה, וביטולם והעברתם לגמרי הוא דוקא ע״י גילוי בחינה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, שעל ידה מתבטלים לגמרי, בבחי׳ אתהפכא. וזהו ענין הכתר, שאותיותיו כל אויביך יכרתו9 (אותיות כרת10), כי ע״י גילוי הכתר דוקא נעשה ביטול והעברת הקליפות לגמרי. והנה ב׳ בחינות מדבר אלו בעבודה הם ענין השטות דקדושה והשטות דלעו״ז, ובכדי להפוך בחי׳ השטות דלעו״ז לא די בעבודה שע״פ טעם ודעת, שהיא במדידה והגבלה, כי אם צ״ל דוקא השטות דקדושה, העבודה שלמעלה מטעם ודעת, שהיא למעלה ממדידה והגבלה, וכמבואר במאמר יום ההילולא11.
והנה עד״ז יש גם בנפש האדם ב׳ בחינות מדבר הנ״ל, דהרי נשמת האדם כלולה מעשר כוחות שהם כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהם12, דמובן מזה, שכמו שלמעלה יש ע״ס (בחי׳ אדם) וישנה בחינה שלמעלה מן הע״ס (בחי׳ כי לא אדם) ובחינה שלמטה מהם (כנ״ל), הנה עד״ז בנשמת האדם ישנה מדריגה שלמעלה מעשר כוחותיו, ומדריגה שלמטה מהם. והנה עי״ז שהאדם עובד בכוחותיו התחתונים והנמוכים, הרי זה משפיע גם בכוחותיו הפנימיים, והיינו דלא זו בלבד שמתגלים הכוחות המקיפים ופועלים בהפנימיים, אבל פעולתם היא בבחי׳ מקיף עליהם, כ״א שגם נמשכים בהכוחות פנימיים בפנימיות.
וזהו מה דאיתא13 דכד אתכפיא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין. דלכאורה אינו מובן מה צריכים דוקא לעבודה שבבחי׳ אתכפיא סט״א ולא די בהעבודה דועשה טוב14, שגם היא עבודה ועשי׳ וכו׳. והענין, דהיות שהעבודה דועשה טוב היא במדידה והגבלה, א״א לפעול על ידה הגילוי דאסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין. דהנה בחי׳ יקרא הו״ע הכבוד, שהוא בחי׳ מקיף, בדוגמת כבוד אצל האדם למטה, ולכן אומר ע״ז הלשון אסתלק, כמבואר הפירוש בזה15 דאין הכוונה (במ״ש אסתלק) על ענין הסילוק ח״ו, כ״א שכיון שהגילוי הוא מבחי׳ מקיף שלמעלה מן העולמות, נקרא גילוי זה בשם אסתלק, וכמו״כ מצד זה שהוא גילוי שלמעלה מן העולמות, אפשר להיות הגילוי בכולהו עלמין. ולכן בכדי לפעול הגילוי דאסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, אינה מספקת עבודה שבמדוה״ג (ע״פ טעם), כי אם צ״ל דוקא העבודה דאתכפיא סט״א, שהיא עבודה שלמעלה ממדוה״ג כנ״ל.
וזהו ג״כ כללות הענין דונשא וגבה מאד16. דהנה מאד הוא אותיות אדם17, אלא שהוא בצירוף אחר, ואדרבה, בצירוף שפשוטו הוא היפך מענין האדם, שהרי כל ענין האדם הוא סדר, והענין דמאד הוא למעלה ממדידה והגבלה (למעלה מסדר). דהנה ידוע בהד׳ שמות אדם איש גבר אנוש, דהשם אדם הוא שם המעלה להיותו שלימותא דכולא, כמ״ש בזהר18 ומבואר בלקו״ת תזריע19, ולכן גם סדר האותיות הוא אד״ם, דא׳ קאי על אלופו של עולם20 או על מחשבה, ואח״כ הד׳ דקאי על דיבור, ומ׳ שהוא המעשה, שצירוף בסדר זה הוא בענין האדם, אבל מאד הוא ענין שלמעלה מהשתלשלות, ולכן צירוף אותיותיו אינו כסדר ההשתלשלות21. והנה אופן הצירוף דלמעלה מהשתלשלות גופא אפשר להיות בכמה אופנים, והתחלת תיבת מאד היא באות מ׳ דוקא, היות שע״י ענין המ׳, בחי׳ המעשה (כנ״ל), ובעבודה ענין הקבלת עול, מעשין על הצדקה22, בחי׳ כפי׳ ואתכפיא23, והקדמת נעשה לנשמע24, הנה דוקא עי״ז נעשה הענין דמאד, ענין הבלי גבול. וזהו מה דאיתא במדרש דעילוי׳ מן המדבר, שנעשה גילוי שלמעלה גם מבחי׳ מדבר.
וזהו מ״ש במדבר גו׳ שכולל ב׳ בחינות מדבר, שלמטה מישוב אדם ושלמעלה מישוב אדם, וענינם הוא ג״כ ענין ב׳ הכתובים דמי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל25, ומי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך. והנה ביאור החילוק שבין ב׳ כתובים אלו מובן ע״פ המבואר בחסידות26, וגם ע״פ התרגום שמפרש דמ״ש מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן הכוונה כפשוטו, שקאי על ישראל בשעת יציאתם ממצרים וכניסתם לארץ, ובפסוק השני מפרש בתרגום דאמר שלמה נביאה דקאי על לעתיד לבוא [ולכן אומר שלמה נביאה], בזמן ביאת המשיח, ובזה גופא בהזמן דתחיית המתים, דאז יעמדו בארץ ישראל כל המתים מהדורות שעברו, ויהי׳ ריבוי גדול כמו שהי׳ ביום עלותו מן המדבר שהי׳ אז עם רב [ולכן מסיים ג״כ שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך, שמורה על ענין הריבוי], וזהו מ״ש מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת גו׳, דקאי על זמן התחי׳.
וביאור הענין (דב׳ כתובים אלו, ושייכותם להמבואר לעיל בענין המדבר וכו׳) בעבודה הוא, דפסוק הראשון אומר מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן, דענין העשן נעשה ע״י שהאש מכלה איזה דבר, שהרי כשהאש בפני עצמו והדבר בפני עצמו אין כאן עשן, ורק כאשר האש מתחבר עם הדבר, ונלחם אתו לכלותו, והדבר מנגד להאש, אזי נעשה העשן, וענין העשן תלוי בחומר וגשם הדבר, ולפי חומר וגשם הדבר מתרבה העשן, והיינו שענין העשן מורה על ענין בירור החומר והגשמיות וכו׳. ועפ״ז יובן ג״כ מ״ש בהתחלת ענין מ״ת והר סיני עשן כולו27, שדבר זה הוא ענין עיקרי במ״ת, דלכן בשביל זה הוצרכו לעשות פלא כזה, דהר סיני עשן, ועשן כולו, וכמו שמדייקים בחסידות28 (וכן הקשו המפרשים29) איך שייך שיהי׳ והר סיני עשן כולו, דהרי הר סיני הי׳ מאבנים, וא״כ איך הי׳ עשן על ידו, אלא שמצד העיקר שבזה הוצרכו לעשות למעלה מהטבע. ובכלל, כל הענינים שבמ״ת הם הוראות וכו׳, ובפרט ענין שלמעלה מהטבע. וגודל הענין שבזה הוא כנ״ל דענן העשן מורה על בירור הגשמיות וכו׳, ולכן הי׳ ג״כ הענין דוהר סיני עשן כולו. והנה עי״ז (בירור הגשמיות) נעשה (כמ״ש בשיר השירים) כתמרות עשן, דמתמר ועולה בעילוי אחר עילוי, ואח״כ (כהמשך הכתוב) מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, וכמבואר שם26 ענין ג׳ דברים אלו.
וממשיך לאח״ז בכתוב השני מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת וגו׳ דקאי (כנ״ל מהתרגום) על זמן התחי׳ [דמכיון שחוזר ואומר עוה״פ מי זאת עולה מן המדבר, מובן שזהו ענין שני ונוסף לנאמר בתחילה]. והנה ידוע שכל הגילויים דלעתיד, גם הענין דתחיית המתים, תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות30. ויש לומר דענין תחה״מ בעבודת האדם הוא כמה דאיתא בגמרא31 זוטי דאית בכו מחי׳ מתים, שזהו מה שע״י עבודתו מגלה את הניצוץ אלקי שבהדבר, ועי״ז נעשה לדבר חי. דהרי הדבר מצד עצמו הוא בבחי׳ מות, וכשמגלה את החיות האלקי שבו נעשה חי. וכמבואר בהדרושים32 עה״פ33 ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו׳ ובחרת בחיים, דלכאורה אינו מובן, דמי זה פתי שלא יבחר בחיים34, אלא שהכוונה היא בנוגע לגשמיות ורוחניות הדבר, דהחיים והטוב היינו רוחניות וחיות הדבר, והגשמי מצד עצמו הוא מות ורע, וע״ז אומר ובחרת בחיים, והיינו שיבחר בחיות ונשמת הדבר, הדבוקה באלקות, מחי׳ החיים. דחוץ מאלקות אין שום דבר שהוא בבחי׳ חיים. ואע״פ שעשרה נקראים חיים35, הרי זהו משום שענינים אלו קשורים באלקות מקור החיים, מחי׳ החיים36, ולכן רוחניות הדבר (הדבוקה באלקות) היא בבחי׳ חיים, משא״כ הגשמי מצד עצמו. וזהו ענין תחיית המתים, שע״י עבודתו מגלה את החיות האלקי הנמצא בכל דבר, ומחי׳ ומהוה אותו, וכמ״ש37 לעולם הוי׳ דברך נצב בשמים, וע״י שהחיות אלקי בא לידי גילוי, נעשה תחה״מ. וע״י עבודה זו, הנה פועל אח״כ שלעתיד לבוא יהי׳ ענין תחה״מ. וזהו מ״ש מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, שקאי על תחיית המתים (ומה שכתוב תחת התפוח עוררתיך קאי על מ״ת, וכמובן מתוספות הידוע בהסוגיא דמ״ת בשבת38).
והנה כל זה הוא בחי׳ מדבר. אמנם ישנה בחינה שלמעלה גם ממדבר, אפילו בבחינה הנעלית שבו, שעז״נ עילוי׳ מן המדבר. דהנה ענין המדבר הוא כמ״ש39 בארץ לא זרועה, ארץ שלא שייך בה ענין הצמיחה, ובאדם הוא המצח, שאין בו צמיחת השערות, וזהו ענין כי לא אדם הוא שבהאדם עצמו. ועד״ז יובן למעלה, בבחי׳ לא אדם, בחי׳ המדבר, שהוא בחי׳ אריך, שאף שהוא בכתר, ה״ז שרש הנאצלים וכו׳, משא״כ בחי׳ עתיק הוא למעלה ונעתק מאריך, שזהו ענין עתיק (מלשון נעתק), ה״ז למעלה מענין המדבר (היינו למעלה מבחי׳ לא אדם שבאדם עצמו). ועז״נ עילוי׳ מן המדבר, שע״י מעשה המצוות הנה נעשה גילוי כח הפועל שבנפעל, ומגלים וממשיכים גם שרשו ועד לנקודת רדל״א, ולמעלה יותר, שבחינה זו היא למעלה אף מהענין הנעלה שבמדבר, שה״ז גילוי בחי׳ עתיק, ובזה גופא דרגא למעלה מדרגא ועד לעצמות ומהות. והנה, אף שגילוי בחינה זו יהי׳ רק לעתיד, הרי ידוע המשל בזה מאדמו״ר מהר״ש40, שעכשיו הם כמונחים בקופסא, ומוסרים להאדם המפתחות, וכמבואר הענין בכ״מ41.
והנה בחינה הנעלית גם מבחינה העליונה שבמדבר שייכת לחג השבועות, זמן מ״ת. וכידוע שבמ״ת צ״ל העבודה דנעשה ונשמע, ובהקדמת נעשה לנשמע, שזהו הביטול לבעל הרצון. דעבודת כל השנה הוא בבחי׳ ביטול אל הרצון, משא״כ בשבועות שצ״ל הביטול לבעל הרצון42, ומבואר בכ״מ שבחי׳ רצון ובעל הרצון זהו ענין אריך ועתיק, דרצון הוא בחי׳ א״א, ובעל הרצון הוא בחי׳ עתיק, ובשבועות הביטול הוא לבעל הרצון, בחי׳ עתיק.
והנה בעבודה ענין הנעלה ממדבר הוא ענין קיום המצוות, דמצוות ענינם הוא כמ״ש אשר קדשנו במצוותיו וצונו, בחי׳ צוותא וחיבור עם הקב״ה, היינו עצמות ומהות (מיטן אויבערשטן, געמיינט עצמות ומהות), וכידוע שיחת כ״ק אדמו״ר (מוהרש״ב) נ״ע43 שענין המצוות הוא יהודי ועצמות ואין עוד שום דבר (אַ איד און עצמות און מער איז ניטאָ קיין זאַך). וזהו ענין במדבר וכמ״ש39 זכרתי לך חסד נעוריך גו׳ לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, שהו״ע מעלת מצוות ל״ת44, בחי׳ סור מרע, ענין הקבלת עול והביטול. וע״י ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע, והעבודה דויחן שם ישראל נגד ההר45, ואח״כ הגבל את ההר וקדשתו46, בשלשת ימי הגבלה47, הנה כשפועל בעבודתו כל התלוי בו, בבחי׳ השתלשלות, נותנים לו אח״כ גם מה שלמעלה מהשתלשלות. ואח״כ ממשיכים זה מחג השבועות על כל השנה, שיהי׳ שנת תורה, וממילא שנת אורה, וכן שאר אותיות הא״ב המרמזים לשאר הברכות, ולפנ״ז הענין דאות תי״ו, ענין התורה, וכמו״כ שאר הענינים שבאות ת׳, היינו הקדמת עבודת התפילה, ועבודת התשובה, ואח״כ אם בחוקותי תלכו (ענין התורה)48, ואז ונתתי גשמיכם בעתם גו׳ ונתתי שלום בארץ49, עד שומלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים50.
__________
1) ריש פרשתנו (במדבר א, א). – לכללות המאמר – ראה ביאור לד״ה במדבר סיני (השני) שבלקו״ת פרשתנו ג, ד ואילך. ד״ה מי זאת שבאוה״ת הנסמן לקמן הערה 26.
2) פרשתנו ב, ב ואילך.
3) שה״ש ח, ה.
4) בשהש״ר שם.
5) ירמי׳ ב, ו.
6) עקב ח, טו.
7) ראה מאו״א נ, יב. ל״ת להאריז״ל פ׳ עקב ד״ה נחש שרף. תו״א יתרו (הוספות) קט, ד. ועוד.
8) שמואל-א טו, כט.
9) מיכה ה, ח.
10) תו״א שם קט, א.
11) ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״ה (סה״מ תש״י ע׳ 117-8).
12) תניא רפ״ג.
13) זח״ב קכח, ב. וראה תניא פכ״ז. לקו״ת ר״פ פקודי.
14) תהלים לד, טו.
15) ראה תו״א ס״פ ויקהל. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ח.
16) ישעי׳ נב, יג.
17) זח״ג רמו, ב. ב״ר פ״ח, ה ובפרש״י.
18) ח״ג מח, רע״א.
19) כב, ב. וראה גם לקו״ש (חל״ז) תזריע תנש״א ס״א. סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 492.
20) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ואדה״ז) או״ח שם ס״ו. וראה לקו״ת שם כג, ג. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח (קכד, א-ב). ובכ״מ.
21) ראה ספר הערכים – חב״ד ערך אדם ס״ח (ע׳ קנ ואילך). וש״נ.
22) ב״י לטור יו״ד סרמ״ח.
23) ראה לקו״ת בחוקותי מח, א. ובכ״מ.
24) שבת פח, א.
25) שה״ש ג, ו.
26) ראה אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תשיד ואילך.
27) יתרו יט, יח.
28) אוה״ת יתרו ע׳ תתכט (ועוד – נסמן בלקו״ש שבהערה הבאה).
29) אלשיך, ועוד – ראה בארוכה לקו״ש חט״ז ע׳ 223 ואילך וע׳ 279 ואילך, ובהערות שם. וש״נ.
30) תניא רפל״ז.
31) ע״ז י, ב.
32) ראה לקו״ת ואתחנן יב, ב ואילך. מקומות שבהערה 34.
33) נצבים ל, טו-יט.
34) עד״ז הוא הל׳ בסה״מ תרנ״א ע׳ מא. סה״מ עת״ר ע׳ יט. המשך תער״ב ח״א ע׳ רכג. סה״מ תש״ז ע׳ 157. ועוד.
35) אבות דר״נ ספל״ד.
36) יומא עא, א. וראה סה״מ תש״י ע׳ 44.
37) תהלים קיט, פט. וראה שעהיוה״א בתחלתו.
38) פח, סע״א (ד״ה פריו).
39) ירמי׳ ב, ב.
40) בד״ה פזר נתן תרמ״ב (נסמן בסה״מ מלוקט שבהערה הבאה). וראה גם סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע רכח-ט (וש״נ). תרל״ג ח״א ס״ע רמד (וש״נ).
41) ראה לקו״ת דברים א, ב. ועיין הגהה שני׳ בתניא פ״מ (נה, א-ב). ד״ה ארדה נא תרנ״ח (סה״מ תרנ״ח ע׳ כו ואילך). סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ז.
42) לקו״ת במדבר יד, א. ובכ״מ.
43) סה״ש תורת שלום ס״ע 190 ואילך.
44) ראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תשכא).
45) יתרו יט, כ.
46) שם, כג.
47) ראה ד״ה וכל העם רואים תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 212 ואילך).
48) ר״פ בחוקותי (כו, ג) ובפרש״י.
49) שם כו, ד-ו.
50) ישעי׳ יא, ט. וראה רמב״ם סוף הל׳ מלכים.
[סה"מ במדבר ח"א ע' לח ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ד ע׳ 137 ואילך.