בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, ב׳ מנחם-אב ה׳תשכ״ה
הנחה בלתי מוגה
אלה מסעי גו׳1, ומביא רש״י שני פירושים, פירושו של ר׳ משה הדרשן להודיע חסדיו של מקום כו׳, שעפ״ז מובן שהדיבור הוא אל בני ישראל העומדים בערבות מואב, ומספרים להם שהגזירה שהיתה עם אבותיהם, עם היותה גזירה חמורה, מכל מקום היתה מלאה חסדים, ופירושו של רבי תנחומא2 שדרש בו דרשה אחרת, משל למלך שהיה בנו חולה כו׳ כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך וכו׳, שעפ״ז מובן שהדיבור הוא עם אותו אדם שאירעו עמו כל המקרים (כי באם לא כן לא שייך לומר לאדם כאן ישננו, בשעה שהוא לא ישן שם כו׳)3.
ויש לומר ההוראה מזה בדרכי העבודה, דהנה יש שני מיני עבודות, זה א-לי ואנוהו, ואלקי אבי וארוממנהו4, דזה א-לי ואנוהו זהו לפי רבי תנחומא שהדיבור הוא עם אותו אדם, ואלקי אבי זהו לפי ר׳ משה הדרשן שמספרים לו על אביו. והחילוק בין שתי העבודות, דזה א-לי הוא עבודת האדם עצמו ביגיעה והבנה והשגה, ואלקי אבי וכו׳ זהו עבודה מלמעלה למטה, דזהו ענין האמונה. ותמיד צ״ל ב׳ עבודות אלו, דאע״פ שחסידות חב״ד תובעת הבנה והשגה, הרי ביחד עם זה תובעים שצ״ל נעשה ונשמע5, נעשה קודם לנשמע, ענין האמונה. וזה צ״ל תמיד, שביחד עם הבנה והשגה צ״ל ענין האמונה, וכשההבנה והשגה גדולה יותר צריכה האמונה להיות בדרגא גבוהה יותר. וכדאיתא בלקו״ת6 עה״פ7 וידעת גו׳ והשבות, שתמיד צ״ל ב׳ ענינים אלו דהבנה והשגה ואמונה, ובעבודה כזו מגיע סוכ״ס לדרגא דזה א-לי ואנוהו, כמ״ש השל״ה8 שנעשה אני והוא ביחד9.
והנה, חילוק נוסף בין פירוש ר׳ משה הדרשן לפירוש רבי תנחומא (כמרומז ג״כ בדברי רש״י שדרש דרשה אחרת) הוא, דלפי פירוש ר׳ משה הדרשן ההליכה היא באותה הדרך ומספרים על המסעות שהיו בנסיעה ישירה, ולפי פירוש רבי תנחומא ההליכה היא בדרך חזרה, ואז מספרים כאן ישננו כאן הוקרנו וכו׳.
וזהו גם מ״ש10 ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם גו׳ מסעיהם למוצאיהם. ובלקו״ת על פסוק זה11 מפרש הענין ברמז ובארוכה, ומקשה שם על זה, שבהתחלה כתיב מוצאיהם למסעיהם, ובסוף מסעיהם למוצאיהם. ומבאר שם הענין בארוכה, והנקודה של המאמר היא, דמוצאיהם למסעיהם היינו שמוצאיהם זהו מקור הנשמה (מלשון מוצא) ששם היא טהורה, ואח״כ אתה בראתה כו׳12, עד ירידה לבירא עמיקתא13 (נסיעה ישירה), לעולם הזה התחתון שאין תחתון הימנו (ולכן זה נקרא בירא עמיקתא, על שם שזהו תחתון שאין למטה הימנו), ואח״כ כתיב מסעיהם למוצאיהם, שזהו עליית הנשמה בחזרה לגן עדן, למקור חוצבה.
והנה ע״פ הנ״ל משמע שהעלי׳ היא לאותו מקום שהיתה לפני ירידתה. אבל אין זה מובן, וכמבואר במקום אחר14 הקושיא בזה, שהרי הירידה היא צורך עלי׳, ומהי העלי׳. ולכן מבאר אח״כ בלקו״ת שם15 (בחצאי עיגול), דזה שכתוב מסעיהם למוצאיהם אינו לאותו מוצא ששם היתה הנשמה בבחי׳ טהורה, אלא העלי׳ היא למקום גבוה יותר, דבמוצאיהם שלפני ירידתה הי׳ מכל מקום איזה ציור של טהורה, וע״י הירידה הנה העלי׳ היא למקום שאין בו גם איזה ציור של טהורה. וזהו גם מה שאומר ויכתוב משה, שמשה ממשיך את זה עד לאותיות הכתב, וההמשכה היא מהמוצא שזהו ענין אותיות החקיקה, שזה חקוק באבן ולא דבר נפרד מהאבן (וכמבואר בשבת קודמת16 שיש חילוקים באותיות החקיקה גופא), וע״י משה הנה ויכתוב, שהוא ממשיך את זה למטה באותיות הכתב, וזה ויכתוב משה וגו׳.
וזהו גם מה שאפשר לומר בסיום ספר במדבר (בלקו״ת), לקשר את זה לההתחלה, דנעוץ תחילתן בסופן17. דבהתחלה מבאר18 על הפסוק19 שאו את ראש כל עדת בני ישראל, שזה הי׳ רק מבן עשרים שנה ומעלה20, שבני עשרים יש להם מוחין דגדלות, שזהו הדרגא הכי גבוהה, וזהו עוד קודם הציווי שאו גו׳, ועל זה גופא אומרים שאו, וזהו כמעט בדומה ואותו דבר כמו שמבאר כאן (בענין העלי׳ ע״י הירידה)21.
והנה ביום ההסתלקות של האדם כל המעשים שעשה בעולם במשך חייו עולים למעלה22. וגם במשך היות האדם בעלמא דין ישנם מ״ב המסעות של האדם (כנ״ל9 בשם הבעש״ט), ואז ג״כ עולים המעשים שעשה, אבל לא כל המעשים, משא״כ ביום ההסתלקות. אלא שבצדיקים גדולים, הנה אפילו בחיותם בעלמא דין עולה כל עמל נפשם, והמעלה ביום ההסתלקות היא שאז כל העליות הן בבת אחת. וכן הוא גם כשמסיימים י״א חודש23, שאז מסיימים לומר קדיש, כי אז נשלמות העליות, ולכן אין אומרים יותר קדיש [ואסור לומר קדיש, כי אם אומרים קדיש מראים שלא נשלמו העליות, וזהו שקר שהרי העליות כן נשלמו]24. וזהו בין באנשים בין בנשים, שהרי גם לנשים יש חלק בעולם בתורה, דנטרין לגברייהו וכו׳25, וזהו לא רק כאילו אלא חלק ממש, כדאיתא בהלכות תלמוד תורה לאדמו״ר הזקן26.
ויהי רצון שיהי׳ חיים בעולם הזה, וכמו טוב לשמים וטוב לבריות27, שהוא טוב לבריות בגלל שהוא טוב לשמים, וטוב לשמים בגלל שהוא טוב לבריות, ושיהי׳ מנוחה וכו׳28.
__________
1) ר״פ מסעי (לג, א).
2) פרשתנו (מסעי) ג.
3) בכ״ז – ראה בארוכה שיחה שלפני המאמר (שיחות קודש תשכ״ה ח״ב ע׳ 288 ואילך).
4) בשלח טו, ב.
5) משפטים כד, ז. שבת פח, א.
6) ואתחנן ד, א ואילך.
7) ואתחנן ט, ג.
8) מ, א. הובא בהמשך תער״ב ח״א ע׳ שכז.
9) השמטה: דובר מענין מ״ב המסעות שיש בכל יהודי בכל משך ימי חייו כמ״ש הבעש״ט (ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סכ״ג (עה, ב). וש״נ), וגם בכל יום ויום (ראה אוה״ת פרשתנו (מסעי) ס״ע א׳שנב) (אינו ברור האם זה שייך להמאמר, או לשיחה שלפני המאמר). וראה לקמן בפנים. המו״ל.
10) פרשתנו (מסעי) שם, ב.
11) צא, סע״א ואילך.
12) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
13) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
14) לקו״ת בלק עג, סע״א. ובכ״מ.
15) צו, א-ב.
16) דברי משיח – שיחת ש״פ חוקת שנה זו סי״ג. וש״נ.
17) ספר יצירה פ״א מ״ז.
18) לקו״ת במדבר ב, א.
19) במדבר א, ב.
20) שם, ג.
21) ראה לקו״ת שם, א-ב.
22) ראה אגה״ק ביאור לסימן ז״ך (קמז, סע״א-ב). סכ״ח (קמח, סע״א).
23) ביום ג׳, ה׳ מנ״א שנה זו מלאו י״א חודש לאמירת קדיש על הרבנית הצדקנית מרת חנה ע״ה, אמו של – יבלחט״א – כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א. המו״ל.
24) ראה דברי משיח – שיחת ש״פ שמות תשמ״ט בתחלתה. וש״נ.
25) ברכות יז, א.
26) ספ״א.
27) ראה קידושין מ, א. אוה״ת בראשית לג, א ואילך. משפטים ע׳ א׳קנז. שם ע׳ א׳קסא ואילך. ועוד.
28) חסר הסיום. המו״ל.
[י"ל בקונטרס בפ"ע (תשע"ט)]
״אמר שיחה על פרש״י הראשון דמסעי, ובסופה ממש לקח את מטפחתו ושמה על ידו הק׳, ומיד בסיומו שמה בחזרה. אז חשבנו שזה הי׳ כבר המאמר ג״כ, ואחדים העמידו בקבוקים אח״כ, אבל אח״כ הוציא עוה״פ את המטפחת ושמה על ידו הק׳. אמר מאמר-שיחה בהמשך להשיחה, וגם מיוסד על הלקו״ת, ובסופו דיבר שיש אופן של נסיעה ישירה, ואח״כ נסיעה חזרה – ע״פ ב׳ הפירושים שמביא רש״י בתחילת פירושו על מסעי – וזהו ג״כ ענין של ירידת הנשמה למטה, נסיעה ישירה, ועלייתה בגמר עבודתה לגן עדן – לשרשה, ועוד למעלה מדרגתה לפני הירידה. ויש בזה מעלה ביום היאָרצייט שאז מסתכם כל העליות בבת אחת, ועד״ז הוא בסיום אמירת קדיש. בסוף אמר שכל אלו שסיימו ויסיימו את הלקו״ת יאמרו ״לחיים״ וכו׳״ (מיומן א׳ התמימים).
כעין שיחה. חלקו י״ל (קופיר) בשיחות קודש תשכ״ה ח״ב ע׳ 290, וחלק נוסף נדפס כאן לראשונה.