בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תש״מ

הנחה בלתי מוגה

צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו¹, וידוע הדיוק בזה בלקו״ת² ובדרושים שלאחרי זה³, מהו ענין בעטרה שעטרה לו אמו. דהנה אמרו רז״ל בשיר השירים רבה⁴ כל שלמה האמור בשיר השירים קאי על הקב״ה מלך שהשלום שלו, ואמו קאי על כנסת ישראל וכמארז״ל⁵ לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו׳ עד שקראה אחותי כו׳ עד שקראה אמי כו׳, הרי שכנסת ישראל נקראת אמי. ובמדרש רבה קדושים⁶ איתא משל למלך שעשו לו בני המדינה ג׳ עטרות מה עשה המלך נטל א׳ בראשו ושתים נתן בראש בניו כו׳. וצריך להבין טעם השינויים בין ב׳ המקומות, דכאן כתיב בעטרה שעטרה לו אמו, עטרה אחת, ושם איתא שעשו ג׳ עטרות. ועוד, דכאן כתיב שעטרה לו אמו, היינו שההכתרה היא ע״י כנסת ישראל, ושם איתא שעשו לו בני המדינה ג׳ עטרות, דמזה שמסיים ושתים נתן בראש בניו (כנסת ישראל) מובן שבני המדינה אינם בניו, וכמפורש בהמשך המדרש שם שבני המדינה הם המלאכים. וביותר אינו מובן, דהנה אמרו רז״ל⁷ (בשייכות למתן תורה) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכאו״א מישראל קשרו לו ב׳ כתרים א׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע. דגם במארז״ל זה מובן שההכתרה היא ע״י המלאכים, ויש ב׳ כתרים וכו׳. גם צריך להבין מהו שמקדים צאינה וראינה בנות ציון גו׳, שמזה משמע שלפני ענין ההכתרה (עטרה שעטרה לו אמו) צ״ל היציאה (צאינה). וצריך להבין, מהיכן תצאנה ויציאה זו מה ענינה. גם צריך להבין מהו שנקראו ישראל כאן בשם בנות ציון דוקא. דהנה בכללות נקראים ישראל בשם בת סתם, וכדאיתא במדרש רבה הנ״ל לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו׳, ולפעמים נקראים בשם בנות ירושלים (כמה פעמים בשיר השירים), ולפעמים בשם בנות ציון, וצריך להבין השייכות דבנות ציון דוקא לפסוק זה.

והנה מה שנשמות ישראל נקראות בשם בת הוא על שם היותן בבחי׳ מקבלים, היינו לפני שלימות עבודתן (שאז נקראו אחותי ואמי כו׳). או יש לומר דגם בחי׳ בת ציון היא תכלית השלימות, ע״פ המבואר בהדרושים⁸ עה״פ⁹ רני ושמחי בת ציון, שלעתיד לבוא תהי׳ מעלת בת ציון דוקא, תכלית השלימות. ובזה גופא יש ב׳ אופנים, בנות ירושלים ובנות ציון. בנות ירושלים קאי על הנשמות שלמעלה שהן בבחי׳ יראה שלם¹⁰, שלימות היראה כו׳. ובנות ציון קאי על הנשמות לאחר ירידתן בגוף. שע״י העבודה בג׳ קוין נעשים הם בבחי׳ ציון, וכן איתא בירושלמי¹¹ אמר ר׳ חיננא בר פפא חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנקראו ישראל ציון אלא במקום הזה שנאמר¹² ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. דג׳ ענינים אלה (ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ) הן ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים. ואשים דברי בפיך זו תורה, ובצל ידי כסיתיך הם מצוות היינו קו הגמילות חסדים, דהמצוות נקראות לבושים, לנטוע שמים וליסוד ארץ הוא קו העבודה כי שמים וארץ עומדים בזכות הקרבנות, אבל צריך להבין השייכות דבנות ציון לפסוק זה דוקא.

ולהבין ענין ג׳ עטרות, יש להקדים תחילה¹³ מה שמצינו מאמרים סותרין זה את זה בענין אם עבודה צורך גבוה. דהנה במדרש רבה¹⁴ עה״פ¹⁵ אמרת ה׳ צרופה איתא וכי מה איכפת לי׳ להקב״ה אם שוחט מן הצואר או מן העורף, אלא שנתן הקב״ה את המצוות כדי לצרף בהן את הבריות, הדא הוא דכתיב אמרת ה׳ צרופה. הרי דמעשה המצוות אינו נוגע למעלה. ובמ״א¹⁶ איתא בשעה שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפים כח וגבורה שנאמר¹⁷ ועתה יגדל נא כח אדנ-י (שע״י מעשה המצוות נעשה הגדלה כביכול בבחי׳ כח, ועד שנאמר יגדל ביו״ד רבתי), ולהיפך ח״ו כשמכריעין אותו כביכול כתיב¹⁸ צור ילדך תשי (שע״י העדר העבודה מתישין כח שלמעלה, ועד שנאמר תשי ביו״ד זעירא). הרי דמעשה המצוות נוגע כביכול למעלה. והנה בעבודת הקודש¹⁹ (הובא בשל״ה²⁰) אחרי שהאריך והכריח ממארז״ל הנ״ל ועוד כמה מאמרים שהעבודה היא צורך גבוה, הקשה ממארז״ל ומפסוקים הנ״ל שסותרים לזה. וביאור הענין, דמה שאמרו רז״ל וכי מה איכפת לי׳ כו׳ הוא על אדון יחיד שורש השרשים דלי׳ לא איכפת לי׳ כלל. ואמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים (יש לומר, בשרשים ובפמליא שלמעלה כו׳), צורך גמור הוא. והיינו, דבעצמות אוא״ס מצד עצמותו ית׳ אין העבודה נוגע כלל, אך בענין התלבשותו ואורו בעולמות בזה נוגע העבודה.

וביאור הענין הוא, דהנה מה שע״י המצוות מוסיפין כח וגבורה, היינו שממשיכין תוספות אור בסדר ההשתלשלות, דהנה התהוות כל סדר ההשתלשלות עד לעולם הזה התחתון, היא מז׳ מדות (ז״א ומלכות), שבעת ימי הבנין (שבעת ימי בראשית). וע״י המצוות (מעשינו ועבודתינו) ממשיכין תוספות אור בז׳ מדות, שנמשך חכמה ובינה בז״א ומלכות. ומזה מובן, שהעבודה נוגעת לא רק במלכות דאצילות (שגם זה חידוש הוא כי אצילות הוא עולם האחדות²¹, דלא כבעולמות בי״ע כו׳), אלא עוד זאת שנוגעת גם בז״א, שנמשך תוספת אור בז״א, וכנ״ל שנמשך חכמה ובינה בז״א. ויתירה מזו, שהעבודה נוגעת גם בחכמה ובינה. דמכיון שהמשכת תוספת אור במדות (ז״א) היא מהמוחין (חכמה ובינה), הרי מובן שהעבודה נוגעת גם במוחין (חכמה ובינה). והנה מבואר במ״א בענין ספירת העומר, דכדי להמשיך המוחין במדות צריך להיות תחילה תוספת אור במוחין עצמן, וע״י התוספת אור שנמשך במוחין עצמן נעשה המשכת המוחין במדות. והדוגמא מזה יובן בעניננו, דכדי להמשיך חכמה ובינה בז״א, צ״ל תחילה המשכת הכתר במוחין, וע״י תוספת אור הכתר שנמשך בחכמה ובינה, נמשך חכמה ובינה בז״א. ומזה מובן, שהעבודה נוגעת לא רק בז״א וחכמה ובינה, אלא עוד זאת שנוגעת גם בספירת הכתר, שנמשך תוספת אור הכתר בז״א.

וזהו ג״כ דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח גבורה שנאמר ועתה יגדל נא כח אדנ-י, וכנ״ל דיו״ד זה הוא יו״ד רבתי. והענין הוא, כידוע²² שיש ג׳ מדריגות באותיות, אתוון רברבין אתוון בינונים ואתוון זעירין, אתוון רברבין בבינה, ואתוון בינונים בז״א, ואתוון זעירין במלכות [ולכן, גם למטה הוא בצורת אות גדולה כו׳, וכמבואר בשער היחוד והאמונה²³ דצורת אות מורה על אופן ההמשכה, ומזה מובן דצורת אות גדולה מורה על ההמשכה בבחי׳ גדלות כו׳]. וזהו שמוסיפין כח למעלה, היינו שממשיכין בז״א היו״ד רבתי דיגדל, אתוון רברבין שבבינה. ובאמת ענין היו״ד רבתי דיגדל הוא שנמשך תוספת אור הכתר, וכידוע שיש עשר ספירות בכתר, וע״י העבודה נמשך תוספת אור הכתר בחכמה ובינה וז״א. ושורש ענין יו״ד רבתי דיגדל הנה זהו בחי׳ ראשית הקו כו׳, וכידוע שהקו עצמו הוא בחי׳ ו׳, וראשית הקו הוא בחי׳ יו״ד רבתי. וזהו ועתה יגדל נא ביו״ד רבתי, שמאיר בחי׳ גילוי ראשית הקו, וזה גופא הוא ע״י שנמשך תוספת אורות מאוא״ס שלפני הצמצום בבחי׳ הקו. וזהו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין גבורה שנאמר ועתה יגדל נא כח אדנ-י, שע״י תפילת משה, ועד״ז ע״י עבודת כאו״א מישראל בכל הדורות, מוסיפין כח למעלה, עבודה צורך גבוה.

אמנם כל זה הוא בסדר ההשתלשלות שנוגע שם מעשה המצוות כו׳, אבל אדון יחיד שורש השרשים לא איכפת לי׳ כלל. הנה שורש השרשים זהו בחי׳ עצמות אוא״ס שלמעלה מכל בחי׳ השפעה. וכידוע החילוק בין אור ושפע²⁴, דאור אינו עושה שינוי בהמאור ושפע הוא שגורם שינוי בהמשפיע. וכמבואר במ״א, דבשפע נמשך מהות דבר מה, ולכן הרי זה עושה שינוי בהמשפיע שאינו דומה כמו שהוא קודם ההשפעה ובעת ההשפעה ואחר ההשפעה. וכידוע הדוגמא לזה מהשפעת מים²⁵, דלפי שהוא משפיע דבר מה, בודאי יש בזה שינוי, משא״כ באור שאינו עושה שום שינוי בהמאור. וכמו אור השמש שאינו עושה שום שינוי בהשמש, דאינו נוגע בהשמש אם האור מאיר או שיש ענינים המסתירים ואין האור מאיר, או שאינו מאיר מאיזה סיבה שתהי׳, והוא להיותו הארה בלבד שאינו עושה שום שינוי בהעצם. וא״ז אומר דאדון יחיד שורש השרשים לא איכפת לי׳, שהרי בסדר ההשתלשלות שם נוגע מעשה המצוות וכמו שנת״ל, אבל בחי׳ שורש השרשים בחי׳ עצמות אוא״ס שלמעלה מכל בחי׳ השפעה, שם אינו נוגע כלל, דאתערותא דלתתא אינו מגיע שם כלל.

אמנם מזה שאמרו מה איכפת לי׳ כו׳ ולא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות, מובן שע״י העבודה ממשיכים בחי׳ עצמות א״ס, אדון יחיד שורש השרשים. והענין הוא, דאף שאדון יחיד שורש השרשים הוא למעלה מבחי׳ השפעה, וכנ״ל שההמשכה משם היא בבחי׳ אור שאינו עושה שום שינוי בהמאור, מ״מ מכיון שע״י העבודה ממשיכים אור, והמשכת האור היא מהמאור, בהכרח לומר דאתערותא דלתתא מגיעה גם במאור. וזהו שגם בבחי׳ עצמות א״ס אדון יחיד שורש השרשים, אף שלא איכפת לי׳, מ״מ, ע״י העבודה ממשיכים גם מבחינה זו.

וע״פ הנ״ל יובן ג״כ ענין הג׳ עטרות שאמר במדרש רבה שתים נתן בראש בניו ואחת נטל לעצמו. דהנה השתים שנתן בראש בניו זהו בחי׳ הגילויים דסובב כל עלמין (השייך לממלא כל עלמין ונמשך בו) וממלא כל עלמין, דזהו הנמשך ע״י אתערותא דלתתא. והא׳ שנטל לעצמו היינו בחי׳ שורש השרשים שלמעלה מבחי׳ השפעה, והוא בבחי׳ אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלעילא הנמשכת ע״י אתערותא דלתתא.

והנה ג׳ עטרות אלו נמשכות ע״י עבודת ישראל, וכדאיתא במדרש הנ״ל דג׳ כתרים עשו לי׳ בני המדינה, ואף דבני המדינה קאי על המלאכים כנ״ל, הרי אמרו רז״ל²⁶ שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר²⁷ ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים, הרי שגם זה הוא ע״י עבודת ישראל. וזהו ג״כ ענין הג׳ עטרות, דהעטרה הא׳ שנוטל לעצמו נמשך ע״י בחי׳ בכל מאדך²⁸, עמוד העבודה, ושתים שנותן בראש בניו זהו בחי׳ סובב כל עלמין וממלא כל עלמין שנמשך ע״י גמילות חסדים ותורה. וזהו צאינה וראינה בנות ציון גו׳ בעטרה שעטרה לו אמו, בנות ציון קאי על העבודה בג׳ קוין כנ״ל (בתחילת המאמר), שע״י העבודה בבחי׳ בכל מאדך, עמוד העבודה, שזהו ענין הקדמת נעשה לנשמע, נמשך בחי׳ עטרה אחת, שהיא העטרה שנטל לעצמו שהוא בחי׳ שורש השרשים שלמעלה מכל השפעה. וזהו פירוש צאינה היינו בחי׳ היציאה וההילוך דבחי׳ בכל מאדך, שלמעלה מכל הגבלות. וענין וראינה יש לומר שזהו בחי׳ ראי׳ דחכמה עד לתכלית השלימות, ההתאחדות עם עצמותו ומהותו ית׳. ועי״ז נמשך מלמעלה בחי׳ העטרה שנטל לעצמו, שהוא בחי׳ אדון יחיד שורש השרשים שלמעלה מהגבלות דממלא כל עלמין, וגם מההגבלות דסובב כל עלמין (דגם סובב כל עלמין הוא תואר והגבלה), ונמשך עצמותו ומהותו ית׳.

וע״י העבודה בכל ג׳ הקוין (שעל שמם נקראו ישראל ציון), ובפרט ע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות²⁹, כולל עצם הענין דיגיעה (פון מאַטערן זיך) בגלות, שעושים זאת רק כדי לקיים ציווי הקב״ה, ובמילא הרי גם זה נכלל במעשינו ועבודתינו, שאז ילמד משיח את כל העם כולו³⁰, בכל ג׳ הקוין, שהוא ענין כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות. וגם אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא³¹, שהו״ע כתר שם טוב העולה על גביהם (כמבואר בלקו״ת ובהגהות הצ״צ³²), בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש. ויקויים מ״ש³³ ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה ונחה עליו רוח ה׳ גו׳ והחרים ה׳ את לשון ים מצרים גו׳ והכהו לשבעה נחלים גו׳³⁴, ויוסיף אדנ-י שנית ידו לקנות את שאר עמו משבעה הארצות ומאיי הים וכו׳³⁵, ונער קטן נוהג בם גו׳³⁶, ואז יאמרו אודך הוי׳ כי אנפת בי גו׳³⁷, בקרוב ממש, בביאת מלכא משיחא, בטוב הנראה והנגלה, במהרה בימינו ממש.

__________

1) שה״ש ג, יא.
2) ראה לקו״ת שה״ש כא, ב. ועוד.
3) ראה ד״ה זה עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ קצג ואילך). תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 201 ואילך). ועוד.
4) פ״א, א (יא). וראה גם שהש״ר עה״פ (פ״ג, יא). שמו״ר פנ״ב, ה. במדב״ר פי״ב, ד. ועוד.
5) ראה שהש״ר ופרש״י עה״פ. שמו״ר שם. זח״ג רסב, א. ועוד.
6) ויק״ר פכ״ד, ח.
7) שבת פח, א.
8) תו״א מקץ לו, ד. ובכ״מ.
9) זכרי׳ ב, יד.
10) ראה תוד״ה הר – תענית טז, א. ב״ר פנ״ו, י. ועוד.
11) תענית פ״ד סה״ב. מגילה פ״ג סה״ו. וראה אוה״ת דברים ע׳ לו ואילך. וש״נ.
12) ישעי׳ נא, טז.
13) בהבא לקמן – ראה גם ד״ה זאת תורת העולה דש״פ צו שנה זו (סה״מ ויקרא ע׳ נ ואילך). וש״נ. ד״ה צאינה וראינה עזר״ת (סה״מ עזר״ת שם ע׳ קצה ואילך). ד״ה בשעה שהקדימו תשי״ב (לעיל ע׳ לב). וש״נ.
14) ב״ר פמ״ד, א. ועוד.
15) תהלים יח, לא.
16) איכ״ר פ״א, לג. ספרי האזינו לב, יח.
17) שלח יד, יז.
18) האזינו לב, יח.
19) ח״ב (חלק העבודה) פ״ג.
20) שער הגדול לא, ב.
21) ראה תו״א בראשית ג, א. וארא נז, א. ובכ״מ.
22) ראה שער הכוונות ענין כוונת ק״ש דרוש ו׳. פרדס שער (כז) האותיות פכ״ז. מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״ב ע׳ תרסט. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ קעו. סה״מ תרצ״ט ע׳ 203 ואילך. ועוד.
23) פי״ב (בהגהה).
24) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אור ס״ג (ע׳ תמא ואילך). וש״נ.
25) ל׳ הכתוב – איוב כב, יא.
26) חולין צא, ב.
27) איוב לח, ז.
28) ואתחנן ו, ה.
29) ראה תניא רפל״ז.
30) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ.
31) הובא בלקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
32) ראה לקו״ת סוכות פג, א. וראה גם לקו״ש ח״ד ע׳ 1215 ואילך.
33) ישעי׳ יא, א-ב.
34) שם, טו.
35) ראה שם, יא.
36) שם, ו.
37) שם יב, א.

[סה"מ שבועות ע' תה ואילך]

נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ קנה ואילך.