בס״ד. ש״פ שלח, כ״ג סיון, מבה״ח תמוז ה׳תש״כ
הנחה בלתי מוגה
ועתה1 יגדל נא כח אדנ-י כאשר דברת לאמר2, ואיתא בזהר3 שהוא ענין אחד עם מה שאמרו רז״ל4 כל העונה אמן יהא שמי׳ רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה5. ופירש הרמ״ז6, שלא אמר עד מתי שמורה על אורך זמן, אלא אמר עד אנה שהוא על המשך התרחבות מקום, וזהו עד אנה ינאצוני7, שהפגם הי׳ בבחי׳ מקום, ספירת המלכות, שע״י החטאים פגמו בכל הבחינות שבמלכות, בחי׳ מקום. ובכדי לתקן את הפגם הוצרך להיות ההמשכה מבחינה שלמעלה מבחי׳ מקום (מלכות8), וע״כ אמר משה ועתה יגדל נא כח אדנ-י, דכח ר״ת כתר חכמה, שהו״ע יו״ד וקוצו של יו״ד, שע״י ההמשכה מכח (כתר חכמה) לאדנ-י (מלכות9) מתמלא הפגם. דזהו10 ג״כ ענין אמן יהא שמי׳ רבא בכל כחו, דשמי׳ רבא הוא בחינה שלמעלה מהשתלשלות, דהיינו המשכת הבחינה שלמעלה מהשתלשלות לעלם ולעלמי עלמיא, שהם כללות העולמות עד למטה בעוה״ז, שבזה תושלם הכוונה דדירה בתחתונים, שיהי׳ דר בתחתונים כמו שהוא דר בעצמותו כביכול, וכמו עד״מ אדם הדר בבית חבירו, הרי כל עצמותו כמו שהוא דר בביתו ה״ה דר בבית חבירו, וכמו״כ הו״ע דירה בתחתונים שיהי׳ גילוי עצמותו למטה11. ועי״ז קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, שהגזר דין הוא מצד בחי׳ מקום, בחי׳ המלכות, דזהו ענין שבעים שנה שהם ע״ס דמלכות כמו שכל א׳ כלול מכל הז׳ מדות, אך מצד המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות נקרע הגזר דין12. דמכל זה מובן, שבחי׳ שמי׳ רבא היא למעלה גם משרש המקום. דמאחר שהגיע הפגם בכל סדר ההשתלשלות, לזאת צריך להמשיך מבחינה שהיא למעלה לא רק מבחי׳ מקום כי אם גם למעלה מבחי׳ שרש המקום, וזהו שמי׳ רבא, בחי׳ שמו הגדול13 שקודם הצמצום14.
והענין הוא, דהנה15 איתא בפרקי דרבי אליעזר16 עד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד, ואיתא בעבודת הקודש17 דמ״ש עד שלא נברא העולם היינו עד שלא נאצל האצילות, ועוד זאת, דמ״ש עד שלא נברא העולם היינו קודם הצמצום. ואין זה סותר להלשון נברא, לפי שפירוש בריאה הוא (כמ״ש הרמב״ן על התורה18) חידוש התהוות חדשה, ולזאת גם האצילות ולמעלה מאצילות נכלל בשם בריאה, כי בריאה קאי על התהוות חדשה, והיינו התהוות הכלים, דידוע שע״י הצמצום נתהוו הכלים19. וזהו עד שלא נברא העולם, דהיינו קודם הצמצום, דקודם הצמצום הי׳ הוא ושמו בלבד. דהוא קאי על העצמות ושמו קאי על האור, ובאור גופא הרי הוא קאי על עצם האור ושמו קאי על התפשטות וגילוי האור, ועל בחי׳ הוא ושמו נאמר שהי׳ בלבד, שפירוש לשון הי׳ אינו שהי׳ קודם, שהרי ישנו גם עכשיו (אחרי הצמצום), אלא הכוונה שהי׳ בהווי׳ מיוחדת, היינו שאופן מציאותו קודם הצמצום הוא בהווי׳ מיוחדת, וענין ההווי׳ המיוחדת הוא שהי׳ בלבד, היינו בבחי׳ אחדות פשוטה. דלא רק עצם האור אלא גם התפשטות האור הי׳ באחדות פשוטה, שזהו בלבד. דהנה ידוע שבאור הי׳ עליית הרצון על עולמות, דבחינה זו היא גילוי בשביל הזולת, משא״כ האור שלמעלה מעלות הרצון הוא האור שלעצמו, והו״ע עצם האור והתפשטות האור, שזהו ענין הוא ושמו.
ובזה יובן20 ג״כ ענין ספירות אין קץ21, דלכאורה אינו מובן, דהרי ידוע בענין ע״ס הגנוזות שהם גנוזות במאצילן, ומאחר שגם במאציל יש עשר ספירות, א״כ מה שייך לומר ספירות אין קץ. אך הענין הוא, דבבחי׳ עלות הרצון שהוא אור השייך לעולמות, שייך לומר בו ע״ס, משא״כ באור שלעצמו שהוא בלי גבול, אין שייך לומר בו ההגבלה דעשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר22, ובו היא בחי׳ ספירות אין קץ. דבכללות האור אין בו שום הגבלות כלל, וענין היכולת ובלתי יכולת הם שם בהשוואה אחת, והוא מצד העצמות שהוא נמנע הנמנעות23, ולכן כל הבחינות שבו, גם בחי׳ שמו, הי׳ בבחי׳ בלבד.
וביאור הענין24 יובן מהמבואר בהוספות לתו״א25 בענין השם, דאף ששם האדם בכללות הוא דוגמא לענין האור למעלה, מ״מ אינו משל מכוון. דהנה בענין השבחים שע״י השבחים מעוררים את הגילוי, הרי גם קודם שנתעורר בהם היו במציאות, אלא שהיא מציאות דהעלם היולי העצמי, משא״כ בשם אינו שייך לומר שמקודם הי׳ בהעלם, גם לא בהעלם היולי העצמי כו׳. אבל מ״מ הרי גם השם יש לו איזו שייכות להאדם, שהרי אנו רואים שכשיקראוהו בשם זה דוקא יתעורר משא״כ אם יקראוהו בשם אחר, הרי שיש איזו שייכות דהשם להאדם. משא״כ למעלה, שמקודם לא הי׳ במציאות בכלל, ורק בבחי׳ יכולת בלבד. שהיכולת אינו שום מציאות כלל ורק יכולת בלבד, וביכולת הרי הכל בהשוואה, היכולת על כח זה והיכולת על כח אחר. וזהו ביאור ענין הי׳ הוא ושמו בלבד, שגם בחי׳ שמו כמו שהי׳ קודם הצמצום, הוא בבחי׳ אחדות פשוטה שהו״ע בלבד.
וזהו ענין יהא שמי׳ רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, לעלם ולעלמי עלמיא הוא כללות עולמות בי״ע10, בין עולמות בי״ע הפרטיים ובין בי״ע הכלליים, והכוונה היא המשכת בחי׳ שמו הגדול בעולמות, שזהו ענין דירה בתחתונים, כנ״ל.
וביאור ענין המשכת שמו הגדול, יובן מגודל העילוי שישנו בהשתלשלות. דהנה26 כתיב27 מה רבו מעשיך הוי׳, מעשיך קאי על כללות ההשתלשלות שנקרא בשם מעשה. דכמו שבאדם הנה כח המעשה הוא כח היותר תחתון, למטה גם מכח הדיבור, דאף שגם כח הדיבור הוא לזולתו מ״מ יש איזה יחס בין הדיבור והאדם, ותפיסת חוש הדיבור היא רק בחוש השמיעה, וגם הדיבור נמשך רק לאדם שבערכו דוקא ולא לבעלי חיים, משא״כ כח המעשה נמשך ונתפס גם בחוש המישוש ונמשך גם בדומם שאינו מסוג האדם כלל, היינו שנמשך לא רק לדבר הנבדל כי אם גם לדבר הנפרד, וטעם הדבר מה שכח המעשה נמשך למטה כ״כ הוא לפי שגם באדם גופא, קודם ירידתו, הוא כח נבדל מהאדם, וכמ״ש בשמונה פרקים להרמב״ם28 דכח העשי׳ הוא מחלק המתעורר שבנפש לא מכח השכלי, ולכן כח המעשה בא בדבר הנבדל ממהותו לגמרי.
והדוגמא מזה29 יובן למעלה, שכללות עולמות בי״ע הם דוגמת המעשה, שהחיות האלקי הנמשך להם מבחי׳ המלכות הוא בבחי׳ נבדל בהם. דהגם שהחיות הוא בקירוב, בהתלבשות ובהתאחדות, עד שכל מהות הנברא הוא רק החיות האלקי, וכידוע פירוש הבעש״ט30 עה״פ31 לעולם הוי׳ דברך נצב בשמים, מ״מ הוא מתעלם ומסתתר עד שנראה העולם למציאות נפרד כו׳, שהוא דוגמת המעשה שבא בלבוש הנפרד. והטעם לזה הוא, לפי שכללות המלכות הוא כח נבדל, שהמלכות גם בהיותה באצילות הו״ע ההתנשאות, דמשום זה הנה כח המלכות הנמשך בבי״ע הוא מתעלם ומסתתר להוות ולהחיות את הנבראים שנראים לנפרדים. והוא דוגמת כח המעשה, דלפי שהיא בעצם כח נבדל, לכן באה גם בדומם. והנה שרש המלכות הוא מהחכמה, כמאמר32 אבא יסד ברתא, כולם בחכמה עשית27, וזה מה שמהחכמה נמשכת המלכות הוא לפי שהחכמה היא ג״כ בחי׳ שערות בלבד, דאבא יונק ממזלא33, שענין השערות הוא הארה מצומצמת, וכמו השערות שבאדם שהחיות שבהם נמשך ע״י הפסק עצם הגולגולת, והוא חיות מצומצם ביותר עד שכשיחתכו השערות לא ירגיש כאב כלל34, ולמעלה יותר הנה גם כללות הקו הוא בחי׳ מזל ושערות בלבד, כמאמר35 האי חוטא יקירא קדישא דכל שערא דדיקנא תליין בי׳ איקרי מזל כו׳, והוא לפי שהקו נמשך ע״י הפסק הצמצום. וכמו שנת״ל בענין הנבראים, שזה שהחיות שבהם הוא מצומצם כו׳ הוא לפי שהמלכות גם בשרשה היא בחי׳ נבדל, כמו״כ הוא גם בהמשכת הקו שע״י הפסק הצמצום, לפי שכללות המשכת הקו הוא רק מבחי׳ מלכות דא״ס שקודם הצמצום, שהיא שרש הקו ושרש בחי׳ המלכות שבכל העולמות36, וכדאיתא בתניא37 עה״פ38 מלכותך מלכות כל עולמים.
והנה כל זה הוא ההשתלשלות כמו שהוא מצד עצמו. אמנם כתיב כולם בחכמה עשית, והוא שצריך להמשיך בעשי׳ בחי׳ שמו הגדול ע״י חכמת התורה. שהתורה היא דרך הוי׳39, שהו״ע המשכת הקו שנמשך ע״י התורה40. והגם שנת״ל שהקו הוא רק בחי׳ מזל בלבד, זהו בחי׳ חיצוניות הקו, שהוא מדוד ומוגבל, ופועל התחלקות מעלה ומטה בעולמות, דבאצילות מאיר הארת הקו, ובבי״ע נמשך רק הארה דהארה והארה דהארה דהארה כמ״ש בתניא41, ובכללות העולמות42 יש התחלקות בין עלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא, שגם בבי״ע גופא הנה מיצירה ולמטה הוא עלמא דאתגליא והבריאה היא עלמא דאתכסיא כמ״ש43 יוצר אור ובורא חושך, ולמעלה יותר הנה כללות בי״ע הוא עלמא דאתגליא ואצילות הוא עלמא דאתכסיא, וכמארז״ל44 עה״פ45 כי לא יראני האדם וחי, שאפילו החיות הנושאות את הכסא אינן רואין, שהחיות מקומם בבריאה46 ובהם שייך ענין הראי׳ לפי שהבריאה היא ג״כ בכלל עלמא דאתגליא, אך באצילות אינן רואין, ולמעלה יותר גם האצילות היא בכלל עלמא דאתגליא שהרי עולם האצילות הוא אחד מד׳ עולמות אבי״ע, ועלמא דאתכסיא הם העולמות שלמעלה מאצילות, וכמאמר47 בגולגלתא יתבין תריסר אלפי רבוא עלמין, שהגם שמבואר בכמה מקומות48 שאינם בבחי׳ עלמין ממש, אך מ״מ הם נקראים בשם עלמין, ועולמות אלו הם עלמא דאתכסיא. שכל חילוקים אלו שבעולמות הם מצד הקו שעושה מעלה ומטה, דכל זה הוא בחיצוניות הקו, שהמשכתו היא מבחי׳ מלכות דא״ס. אמנם פנימיות הקו הוא בלי גבול, להיות ששרשו מתפארת הנעלם49. והמשכת פנימיות הקו נמשך ע״י התורה, אוריאן תליתאי50, שהוא בקו האמצעי, תפארת הנעלם.
וזהו51 מ״ש39 כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה ומשפט. דרך הוי׳ קאי על התורה, דענין הדרך הוא52 שעשוי לעבור בו ממקום למקום, שיוכלו ללכת מהיכל המלך להמקומות שבכל העיר, ומהדרך מסתעפים דרכים קטנים שעל ידם יכולים ללכת גם בעיירות קטנות, וענין הדרך הוא משמש להליכה וחזרה, דכמו״כ הוא גם למעלה, שכללות הקו נקרא בשם דרך, וממנו מסתעפים גם דרכים קטנים שעי״ז הוא ההמשכה למטה. אך להיות שהדרך משמשת להליכה וחזרה, היינו שאינו מספיק ההמשכה בעולם שנמשכת ע״י הצמצום, כי אם צריך להיות גילוי אלקות בעולם, הנה זהו ענין התורה ומצוות, שהתורה היא דרך הוי׳, דרך כללית, שהרי התורה היא כללית לכולם בשוה, והמצוות הם כמו נתיבות שיש בהם כמה דקדוקים והגבלות, שע״י התורה ומצוות נמשך גילוי אלקות למטה. וע״ז נאמר לעשות צדקה ומשפט, צדקה הוא כללות המצוות עשה53 ומשפט הו״ע הל״ת, וגם ישנו ענין המשפט בצדקה54 שישפוט את עצמו מהמותרות, ושופט את עצמו במשפט צדק בלי השוחד דאהבת עצמו מה שהוא צריך, והשאר הוא נותן לצדקה, שע״י המשפט שבצדקה, וכ״ה גם בענין הכפי׳ שבמצוות, ובכללות הוא ע״י הל״ת, נעשה כלי מוכשר לקבל הגילוי אור שנמשך ע״י המצוות. ועד״מ55 דירת מלך בשר ודם שצריך ליפותה בכל מיני כלים נאים, אך מקודם צריך לנקותה מכל הדברים הבלתי רצויים, דכמו״כ הוא גם בענין מ״ע ומל״ת, שע״י המ״ע נמשך הגילוי אור, וע״י הל״ת הוא הכשרת הכלים. ובאמת יש עוד מעלה במל״ת, והוא שעי״ז מגיעים בהעצמות שמשם הוא שרש המשכת האור שע״י מ״ע, והיינו שע״י הל״ת ודקדוקי המצוות, וכמו״כ ע״י הדקדוקים וחומרות שבדברי חז״ל שחמורים מדברי תורה56 לפי שהם ערבים מדברי תורה57, מגיעים בהעצמות. וזהו גם מ״ש58 כד אתכפיא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, דפירוש אסתלק אינו שמסתלק ח״ו כי אם שנמשך האור שבבחי׳ אסתלק59, היינו שע״י הכפי׳ מגיעים בהשרש שיהי׳ משם המשכת האור. וכן הי׳ גם בכללות מ״ת60, שעצם ההמשכה הי׳ ע״י התורה, אמנם הכשרת הכלי, וכן בכדי להגיע בהעצמות שמשם תומשך ההמשכה, הי׳ ע״י הודאת יתרו61 שאמר62 עתה ידעתי כי גדול הוי׳ מכל האלקים. ועד״ז הוא במעלת התשובה שלמעלה ממעלת הצדיקים63, לפי שע״י התשובה מגיעים ג״כ בבחינה שלמעלה מהשתלשלות, ולכן מועיל גם אם חטא ופגם, לפי שהפגם הוא רק בהבחינות שבהשתלשלות, וע״י התשובה מגיעים למעלה יותר64.
וזהו ועתה יגדל נא כח אדנ-י, שהוא בהמשך למ״ש לעיל עד אנה ינאצוני, שפגמו בכל הבחינות שבבחי׳ המקום, הנה ע״י התשובה נמשך בחי׳ שמו הגדול שלמעלה מהשתלשלות, שזהו ג״כ ענין אמן יהא שמי׳ רבא בכל כחו, שממשיכים בחי׳ שמי׳ רבא שקודם הצמצום לעלם ולעלמי עלמיא עד למטה בעוה״ז, שעי״ז נשלם הכוונה דדירה בתחתונים שיהי׳ דר בכל עצמותו, שהגילוי מזה יהי׳ לעתיד בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זכור תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קפט ואילך). לכמה ענינים דלקמן – ראה ד״ה זה באוה״ת פרשתנו (שלח) ע׳ תפט ואילך. תרע״ח (סה״מ שם ע׳ שדמ ואילך). וראה מאמרים שבהערה 3.
2) פרשתנו (שלח) יד, יז.
3) ח״ג רכ, א. ראה גם ד״ה זה תרפ״ו (סה״מ תרפ״ו ע׳ שלא ואילך), תרצ״ד (סה״מ קונטרסים ח״ב שח, א ואילך). תשי״ט (לעיל ע׳ רלא ואילך), תשל״ה (לקמן ע׳ רפז ואילך) – המיוסדים על ד״ה הנ״ל תרע״ח.
4) שבת קיט, ב.
5) ראה סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ תצג הערה 16. לעיל ע׳ רלה הערה 40.
6) לזהר שם. הובא בלקו״ת פרשתנו לט, סע״ג. מ, א. אוה״ת שם ע׳ תעג. ע׳ תפ. ע׳ תקה.
7) פרשתנו שם, יא.
8) שעהיוה״א פ״ז (פב, א). ובכ״מ.
9) שעהיוה״א שם. לקו״ת פרשתנו לט, ב. אוה״ת שם ע׳ תעו.
10) ראה ד״ה זה הנ״ל (סה״מ תרע״ח שם ע׳ שדמ ואילך). וראה גם לקו״ת פרשתנו מח, ג. אוה״ת שה״ש כרך א ס״ע רסד.
11) ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ תרע״ח ע׳ קצג).
12) ראה ד״ה זה הנ״ל (אוה״ת שם ע׳ תצג. סה״מ תרע״ח ע׳ שג).
13) ראה ברכות ג, סע״א ובתוד״ה עונין שם. לקו״ת שבהערה 10. שם פ׳ ראה יח, ד.
14) ד״ה זה הנ״ל (אוה״ת שם. סה״מ תרע״ח ע׳ שמה).
15) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ תרע״ח ע׳ קפט ואילך).
16) פרק ג.
17) חלק היחוד פרק ב.
18) בראשית א, א.
19) ע״ח שער א (דרוש עגולים ויושר) סוף ענף ג – הובא ונתבאר בד״ה לכל תכלה תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ קח). המשך תרס״ו בתחילתו (ע׳ ד). המשך ר״ה תש״ב פי״ד ופט״ו (סה״מ תש״ב ע׳ 28 ואילך). סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ קיז-ח. ועוד.
20) בהבא לקמן – ראה ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ תרע״ח ע׳ קצ). וראה גם אוה״ת שבהערה הבאה. המשך תרס״ו ע׳ קפד ואילך. ועוד.
21) מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ קסט (הובא בד״ה זכור שם). ועם הגהות – אוה״ת שה״ש (כרך ג) ע׳ תתקסו.
22) ספר יצירה פ״א מ״ד.
23) ראה שו״ת הרשב״א ח״א סתי״ח. הובא בספר החקירה להצ״צ לד, ב.
24) בהבא לקמן – ראה ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ תרע״ח שם). וראה גם סה״מ תרנ״ז ס״ע קצא ואילך. המשך תרס״ו שם.
25) ויחי קב, א. קג, ג (הובא בד״ה זכור שם).
26) בהבא לקמן – ראה ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ תרע״ח ס״ע קצ ואילך).
27) תהלים קד, כד.
28) פרק א.
29) בהבא לקמן – ראה ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ תרע״ח ע׳ קצא ואילך).
30) שעהיוה״א פ״א.
31) תהלים קיט, פט.
32) זח״ג (רע״מ) רמח, א. רנו, א. רנח, א. תקו״ז תכ״א (סא, ב).
33) זח״ג (אד״ר) רפט, ב. ע״ח שער הכללים פ״ה. ובכ״מ.
34) ראה לקו״ת בהעלותך ל, ג. קרח נג, א. ובכ״מ.
35) זח״ג (אד״ר) קלד, א.
36) ראה לקו״ת מסעי צה, ב-ג.
37) ראה תניא ספנ״ב ובהגהה שם.
38) תהלים קמה, יג.
39) וירא יח, יט.
40) ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ שם ע׳ קצג).
41) אגה״ק ס״כ (קלא, ב). ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ שם ע׳ קצב).
42) ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ שם ס״ע קצ ואילך).
43) ישעי׳ מה, ז.
44) במדב״ר פי״ד, כב.
45) תשא לג, כ.
46) ראה תניא רפל״ט בהגהה.
47) זח״ג (אד״ר) קכח, ב.
48) אגה״ק ס״כ (קל, א). לקו״ת במדבר ח, סע״ב. אוה״ת וארא ע׳ קצט.
49) ראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ קפט ואילך. סה״מ תרח״ץ ע׳ קכב. וש״נ.
50) שבת פח, א.
51) בהבא לקמן – ראה ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ תרע״ח ע׳ קצג ואילך). וראה גם ד״ה זכור תרל״ד (סה״מ תרל״ד ע׳ קלו ואילך).
52) ראה (נוסף להמצויין בהערה הקודמת) ביאוה״ז וישלח לאדהאמ״צ (יט, ב ואילך) ולהצ״צ (ח״ב ע׳ תשד ואילך). סה״מ תרפ״ט ע׳ 9 ואילך. וש״נ.
53) תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. ובכ״מ.
54) ראה (נוסף לסה״מ תרע״ח שם) סה״מ תרפ״ט ע׳ 90. וש״נ.
55) לקו״ת בלק ע, ג. אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. ועוד.
56) ראה עירובין כא, ב. סנהדרין פח, ב (במשנה).
57) ראה ע״ז לה, א. ירושלמי ברכות פ״א ה״ד.
58) ראה תניא פכ״ז ולקו״ת ר״פ פקודי (מזח״ב קכח, ב).
59) ראה תו״א ויקהל פט, ד. ד״ה באתי לגני תשי״א פ״ז (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ח ואילך).
60) ראה ד״ה זכור הנ״ל (סה״מ תרע״ח ע׳ קצה).
61) זח״ב סז, סע״ב ואילך.
62) יתרו יח, יא.
63) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד.
64) ראה סהמ״צ להצ״צ לח, א ואילך. ובכ״מ.
[סה"מ במדבר ח"א ע' רלז ואילך]
נדפס בסה״מ תש״כ ע׳ 134 ואילך.