בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשכ״א
הנחה בלתי מוגה
לא1 הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל2. וצריך להבין החילוק דיעקב וישראל בפסוק זה, כמו בכמה פסוקים בנבואת בלעם שבפרשת בלק שבהם מודגש החילוק דיעקב וישראל, ובכללות, בחמשה פסוקים הכוללים כל פרטי הענינים במעמדם ומצבם ועבודתם של בנ״י, כפי שנחלקים לב׳ הדרגות דיעקב וישראל. ומתחיל מהפסוק3 מן ארם ינחני בלק גו׳ לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל, שקאי על דרגא הכי תחתונה, מצד העולם כפי שהוא לפני עבודת הבירורים (ענינו של בלק), ועד״ז הדרגא הכי תחתונה שבעבודה, מאן דנפיל מדרגי׳ איקרי מית4, שגם בדרגא זו ישנו החילוק בין יעקב (ארה) לישראל (זועמה). אמנם, כיון שלא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה5, מתהפכת הקללה דארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל לברכה, ומתחיל מהנבואה הראשונה שבה נאמר6 מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, שקאי על ריבוי הניצוצות שמתבררים ע״י עבודתם של בנ״י (עד שבאים לדרגא הרביעית, רובע ישראל7), שבזה יש חילוק בין יעקב לישראל. וממשיך לבאר אופן העבודה, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שהעבודה דיעקב היא באופן שמצד עצמה שייך בה און, ויש צורך לשלול שלא הביט און ביעקב (אבל אינו שולל ענין העמל), משא״כ העבודה דישראל היא באופן דשלילת העמל (ואין צורך לשלול ענין האון), לא ראה עמל בישראל8. ולאחרי שמבאר אופן העבודה, ממשיך לבאר מעלתם של בנ״י שמתגלית ע״י העבודה, מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל9, שמחלק בין יעקב לישראל10. וזהו כללות הענין דמעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות11, עד עת קץ, שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ12, שאז תתקיים הנבואה דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל13, וגם בנבואה זו מודגש החילוק בין יעקב לישראל.
וביאור הענין, כמבואר בארוכה בלקוטי תורה14, שהחילוק בין אופן העבודה דיעקב, לא הביט און ביעקב, לאופן העבודה דישראל, לא ראה עמל בישראל, הוא, ע״ד החילוק שבין העבודה דששת ימי החול להעבודה דיום השבת. דהנה, בששת ימי החול העבודה היא בדרגת יעקב, יעקב עבדי15, עבודת העבד, שמצד עצמו הוא בדרגא נמוכה, כמ״ש16 וידו אוחזת בעקב עשו, ואין לו ההבנה וההשגה להתנהג כדבעי, אלא שמקיים פקודת ומצות האדון מפני שאימת אדוניו עליו, ולכן שייך אצלו ענין של און שבא מצד התגברות הלעו״ז, ובלשון חז״ל17 זה וזה שופטן, שיש נתינת מקום לשליטת השופט שנקרא בשם און (א׳ השמות שקראו לו חז״ל18), ואעפ״כ, לא הביט און ביעקב גו׳ (כי) ה׳ אלקיו עמו, ע״ד מ״ש19 כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו, שלא תהי׳ שליטה וממשלה להשופט שנקרא בשם און (ולכן כשמתחילה העבודה דימי החול, במוצאי שבת, אומרים20 אל תירא עבדי יעקב21, שלילת הפחד מהענין דאון). אמנם, גם כשלא הביט און ביעקב כיון שה׳ אלקיו עמו, הרי העבודה היא באופן של עמל דוקא, כמ״ש22 ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, שקאי על עבודת הבירורים באופן של התלבשות בעולם העשי׳, שרובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכו23 (שגם מעט הטוב הוא מעורב עם הרע), ועד שהקליפות גוברים בו24, שלכן יש צורך בעבודה קשה, ועד שנקראת בשם עבודת פרך25, ועש״ז נקרא עובד אלקים26, מלשון עיבוד עורות27, שעבודה זו היא באופן של יגיעה ועמל. משא״כ ביום השבת העבודה היא בדרגת ישראל, ע״ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל28, שאינה באופן דעובד אלקים, כיון שבשבת כתיב29 ויכל אלקים, פירוש30 שכלתה בחי׳ ומדרגת הצמצום וההסתר דשם אלקים שבבריאת העולם (ל״ב פעמים אלקים נאמר במעשה בראשית31), ומתגלה שם הוי׳, שבת להוי׳32, בחי׳ הי׳ הוה ויהי׳ כאחד33 שלמעלה מסדר הטבע, ואז לא ראה עמל בישראל, כיון שהעבודה דיום השבת אינה בענין הבירורים34, שהרי בורר אסור בשבת35, כי אם להתענג על הוי׳, כמ״ש36 וקראת לשבת עונג (כמשנ״ת בארוכה במאמר שלפנ״ז37).
אמנם עפ״ז צריך להבין38 מהו ענין עבודת הקרבנות במקדש שהיתה גם בשבת39, הרי כל ענין הקרבנות הו״ע הבירורים, כידוע בפירוש הכתוב40 אש תמיד תוקד על המזבח, שאש קאי על ה׳ גבורות דמלכות שעל ידם נעשה בירור עניני העולם, וכיון שבורר אסור בשבת, מהו ענין עבודת הקרבנות בשבת. ועד״ז משחרב ביהמ״ק בעבודת כאו״א מישראל ע״י האכילה, נהמא אפום חרבא ליכול41, שהו״ע הבירורים, כמו באכילה כפשוטה42 שהמאכל מתברר באצטומכא והפסולת נדחה ויוצא לחוץ והמובחר נעשה דם ומתברר ונכלל בכבד, ואח״כ עולה ללב ולמוח, ומשם נמשך החיות בכל אברי הגוף ע״י הלב שפליג לכל שייפין43, וכיון שבשבת בורר אסור, מהו ענין האכילה בשבת39.
והביאור בזה44, שהאיסור דבורר בשבת הוא בנוגע לפסולת ואוכל, ובשני אופני הבירור, הן בירור הפסולת מתוך האוכל, מלמטה למעלה, והן בירור האוכל מתוך הפסולת, מלמעלה למטה (כמבואר ענינם במ״א45), ששניהם אסורים בשבת כיון שבשניהם יש פסולת, אבל הבירור שע״י עבודת הקרבנות בשבת והאכילה דשבת, אינו בירור בין אוכל ופסולת, אלא בירור אוכל מתוך אוכל, שמותר (וצריך להיות) בשבת.
ולהבין תוכן העבודה דשבת בבירור אוכל מתוך אוכל, דלכאורה, כיון שכבר נתברר ונעשה אוכל ללא עירוב של פסולת, מהו הצורך בבירור נוסף, יש להקדים46 תחילה שמצינו דוגמתו אפילו לאחרי יציאת הנשמה ממאסר הגוף ועלייתה לגן עדן, שצריכה בירור נוסף כדי לעלות לדרגא נעלית יותר בגן עדן, כידוע שגם לאחרי עליית הנשמה לגן עדן ישנם זמנים קבועים ומיוחדים שבהם עולה הנשמה מדרגא לדרגא, כמארז״ל47 תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא, שנאמר48 ילכו מחיל אל חיל, שיש כמה וכמה מעלות ומדרגות גן עדן זה למעלה מזה עד רום המעלות, ובכללות נחלקים לב׳ דרגות, ג״ע התחתון וג״ע העליון (שני סוגים כלליים, שכל א׳ מהם נחלק בפרטיות לריבוי דרגות עד אין סוף ואין קץ49), וכללות העלי׳ מג״ע התחתון לג״ע העליון היא ע״י הטבילה בנהר דינור50, היינו, שגם לאחרי שהנשמה נמצאת בג״ע התחתון לאחרי בירור הפסולת בגיהנם, ישנו בירור נוסף ע״י הטבילה בנהר דינור כדי לעלות לג״ע העליון.
וביאור הענין51 דטבילה בנהר דינור, דלכאורה אינו מובן, הרי אמרו חז״ל בחגיגה52 שנהר דינור שיוצא מזיעתן של החיות על ראש רשעים יחול53, ואיך שייך הענין דנהר דינור על ראש רשעים יחול בנוגע לנשמה שנמצאת כבר בג״ע התחתון (לאחרי הבירור והזיכוך בגיהנם). אך הענין הוא, שיש ב׳ בחינות בנהר דינור, נהר דינור התחתון שבו טובלת הנשמה קודם עלייתה לג״ע התחתון, לאחרי הבירור דגיהנם, ונוסף לזה ישנו גם נהר דינור העליון, שבו טובלת הנשמה קודם עלייתה מג״ע התחתון לג״ע העליון54 (כולל גם העלי׳ בהעמוד שבין ג״ע לג״ע55, כמבואר בתורה אור ד״ה ובזה הנערה באה56). והחילוק שביניהם, שנהר דינור התחתון שייך לבירור הפסולת דהבירור בגיהנם, ועז״נ על ראש רשעים יחול, משא״כ נהר דינור העליון (אינו שייך לבירור הפסולת דהבירור בגיהנם, אלא) הוא בירור נוסף (בירור אוכל מתוך אוכל), כדי להתעלות להדרגא היותר נעלית דג״ע העליון.
והענין בזה57, דהנה, ירידת הנשמה להתלבש בנפש הבהמית וגוף גשמי וחומרי היא ירידה גדולה ביותר, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא58, שהרי בירידתה למטה גם ההשגה בעניני אלקות היא שלא בערך כלל (באופן גשמי וגס) לגבי השגת אלקות קודם ירידתה למטה, שאז היתה במעמד ומצב שעז״נ59 חי ה׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, ובפרט כשניתוסף גם הגסות והחומריות מצד זה שנשקע בתאוות היתר שע״י אכילה ושתי׳ סתם (כדי לחזק בריאות גופו ולא בשביל עבודת ה׳), ועאכו״כ כשחטא ופגם ועבר את הדרך בענין שהוא היפך רצון העליון. ולכן, בצאתה מן הגוף לעלות למעלה, צ״ל תחילה הבירור ע״י אש הגיהנם (לא בתור עונש ח״ו בלבד, כי, בתורת חסד גם העונשים הם חסד60), כדי להסיר את הכתמים שנדבקו בה מהענינים אשר לא לה׳ המה, כמשל אש גשמי שמסיר הכתמים שע״ג הבגד, ודוגמתו באש דק ורוחני שמסיר הענינים הבלתי רצויים שמצד החמימות דאש זרה. וגם לאחרי הסרת הכתמים מהענינים שהם היפך רצון ה׳ ע״י האש דגיהנם, צריך לבטל הגסות והחומריות דתאוות היתר וההגשמה שמצד כללות הירידה בגוף. וענין זה נעשה ע״י הטבילה בנהר דינור, שהוא אש דק ורוחני יותר, שיוצא מזיעתן של החיות, כפי שרואים למטה באדם שמתלהב ומתלהט (ער שטייט אין אַ קאָך) בענין מסויים, שמצד גודל הלהב והלהט (דער קאָך) נעשה אצלו התנגדות וקטרוג על כל דבר שאינו מתאים להענין שמתלהב ומתלהט בו, ודוגמתו בהנמשל, שמזיעתן של החיות, הפסולת שנשתלשל מגודל ההתלהבות והתשוקה דהחיות ברצוא ושוב (כמ״ש61 והחיות רצוא ושוב), נעשה התנגדות וקטרוג על ראש רשעים, שגם לאחרי הבירור והזיכוך דגיהנם נקרא רשע מצד הגסות והחומריות וההגשמה שבירידת הנשמה למטה, ולכן צ״ל הטבילה בנהר דינור לישכח חיזו דהאי עלמא, לבטל הגסות והחומריות שבהירידה למטה, כדי שתוכל להיות העלי׳ לג״ע התחתון. אמנם, לאחרי גמר הבירור בגיהנם והטבילה בנהר דינור שאז עולה לג״ע התחתון, לא שייך עוד הענין דעל ראש רשעים יחול, ואעפ״כ, כדי שיוכל לעלות לדרגא נעלית יותר, מג״ע התחתון לג״ע העליון, צריך להיות ביטול מדרגתו הקודמת בקדושה (גן עדן) גופא ע״י הטבילה בנהר דינור שבין ג״ע התחתון לג״ע העליון, שעי״ז יוכל לבוא להעילוי דג״ע העליון.
ודוגמתו גם בעבודת האדם למטה בהחילוק שבין תפילה לתורה, שבתפילה שייך עירוב של פסולת, להיותה מלמטה למעלה, שלכן יש צורך בהכנת האדם, כמארז״ל62 אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש63, משא״כ בתורה לא שייך עירוב של פסולת, להיותה מלמעלה למטה, כמארז״ל64 דברי תורה אין מקבלין טומאה שנאמר65 הלא כה דברי כאש. ואעפ״כ, גם בתורה ישנו הענין דנהר דינור, שזהו ענין האש (הלא כה דברי כאש), טבילותא בנורא66, ע״ד שמצינו67 שר׳ זירא כד סליק מבבל לארץ ישראל צם מאה תעניתא דלישתכח תלמודא בבלאה מיני׳ ויוכל ללמוד תלמוד ירושלמי, דאף ששניהם (תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי) דברי תורה שכללותה לחם מן השמים68 שאין בו פסולת69, מ״מ, יש חילוק ביניהם בהעלי׳ מדרגא לדרגא בעילוי שבאין ערוך, עד כדי כך שצריכים לישכח הדרגא הקודמת (תלמוד בבלי) כדי שיוכלו לבוא לדרגא היותר נעלית (תלמוד ירושלמי), ע״ד הטבילה בנהר דינור כדי לישכח חיזו דג״ע התחתון שעי״ז תוכל להיות העלי׳ לג״ע העליון.
ולהבין הענין בעומק יותר, יש לבאר כללות החילוק שבין ג״ע התחתון לג״ע העליון70. דהנה כתיב71 ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם גו׳ ונהר72 יוצא מעדן להשקות את הגן, ואיתא בזהר73 שיש ב׳ בחינות עדן, עדן עילאה ועדן תתאה, עדן עילאה קאי על מוחא סתימאה (וכללות החכמה), ועדן תתאה קאי על ז״א. וכנגדם ישנם ב׳ בחינות בגן שמקבל מעדן (עי״ז שנהר יוצא מעדן להשקות את הגן), ג״ע העליון וג״ע התחתון, עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגליא, שהם בחי׳ בינה ומלכות, בינה שמקבלת מחכמה (עדן עילאה), ומלכות שמקבלת מז״א (עדן תתאה).
והענין בזה, כמשנ״ת במאמרים שלפנ״ז74, שעדן הו״ע התענוג, בחי׳ עתיק, כפי שנמשך ומתגלה בבחי׳ מוחא סתימאה, וגם בבחי׳ החכמה, ראשית הספירות, נמשך התענוג (לא רק בהעלם, אלא) בגילוי, ועד שהתחלת גילוי התענוג הוא בחכמה, שלכן כשמצא תוספתא חדתא (לא שכל ישר סתם שאין בו תענוג) צהבו פניו75 מהתגלות התענוג, ולכן גם בחי׳ החכמה נקרא עדן. ועז״נ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שגילוי התענוג שבחכמה בא באופן של התפשטות בבינה (ע״י הנהר שהוא יסוד אבא), דאף שבינה ענינה הבנה והשגה, מ״מ, התגלות עתיק בבינה76, היינו77, שכאשר ההבנה וההשגה דבינה היא באופן שנשמרת בה נקודת החכמה, נקודה בהיכלא78, אזי בא התענוג (שהתחלת התגלותו בחכמה) באופן של התפשטות בהבנה והשגה דבינה77. וזהו ענין ג״ע העליון, שמקבל מעדן העליון, מבחי׳ החכמה כפי שקשורה עם בחי׳ עתיק, ענין התענוג. ועדן התחתון קאי על המשכת וגילוי התענוג בבחי׳ ז״א, בחי׳ המדות, כפי ששייכים אל המוחין (מוחין השייכים אל המדות), שגם בהם נמשך מעין התענוג, כמשנת״ל79 שגם בבחי׳ המדות ישנו הארת התענוג (אלא שזהו בבחי׳ זעיר אנפין לגבי גילוי התענוג בחכמה ובינה). ועז״נ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שהארת התענוג שבמדות נמשך ומתגלה בבחי׳ המלכות (ע״י הנהר שהוא יסוד ז״א), כמשנת״ל79 שגם בבחי׳ העשי׳ (שבשם זה נקראת המלכות למעלה) ישנו הארת התענוג (כפי שמצינו באוכלשי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי80, שמהעדר העשי׳ נעשה אצלם צער, היפך העונג). וזהו ענין81 ג״ע התחתון [שגם הוא אינו יכול להיות מקום הנשמות אלא לאחרי ביטול הגסות והחומריות לגמרי ע״י הבירור דגיהנם ונהר דינור (כנ״ל), להיותו מופשט לגמרי מגשם (ובמכל שכן מגן עדן שבארץ שגם קרקע הגן הוא מיסוד העפר הרוחני82, ועאכו״כ ג״ע התחתון)], שמקבל מעדן התחתון, מהארת התענוג שבמדות שנמשך גם בבחי׳ העשי׳, מלכות.
וביאור החילוק שבין ג״ע התחתון לג״ע העליון בעבודת האדם, יובן83 ע״פ מארז״ל84 דע מאין באת ולאן אתה הולך, מאין באת קאי על שרש הנשמה למעלה שהיא חצובה תחת כסא הכבוד85, בחי׳ בינה, שזהו ג״ע העליון, ולאן אתה הולך קאי על התחלת העלי׳ לאחרי גמר עבודת הנשמה בגוף בקיום התורה ומצוות, שזהו ענין ג״ע התחתון. והענין בזה, שג״ע העליון נקרא אין, העדר המציאות, ע״ש גילוי החכמה שבג״ע העליון שהיא בחי׳ אין, כמ״ש86 והחכמה מאין תמצא, ולכן גם ההתגלות דונהר יוצא מעדן (לא המציאות שבחכמה, אלא האין שבחכמה) להשקות את הגן (בינה) הוא באופן של שלילת המציאות, אין. וג״ע התחתון נקרא אן (לאן), שהוא לשון מקום, שמורה על המציאות (כמבואר בארוכה בלקו״ת ד״ה במדבר סיני87). ובעבודת האדם88 הם ב׳ האופנים דהבנה והשגה באלקות, השגת החיוב וידיעת השלילה, שהשגת החיוב, שתופס את הענין בהששה קצוות דהשכל, הו״ע של יש ומציאות, וידיעת השלילה, שהתפיסא אינה אלא בהענינים ששולל אותם, וידיעתו אינה אלא באופן של שלילה, הו״ע של העדר המציאות (כמבואר בארוכה בלקו״ת ד״ה אלה פקודי89). ועד״ז הוא83 החילוק שבין אספקלריא שאינה מאירה שבה נאמר90 ואראה ואספקלריא המאירה שבה נאמר91 כי לא יראני (כמארז״ל ביבמות92), שראי׳ באופן של חיוב, יש ומציאות, אפשרית להיות רק באספקלריא שאינה מאירה, משא״כ באספקלריא המאירה, שגילוי האור אינו נותן מקום לענין של יש ומציאות.
ובזה יובן83 ענין הטבילה בנהר דינור כדי לעלות מג״ע התחתון לג״ע העליון, מצד גודל ריחוק הערך שביניהם, היינו, שכדי לעלות מדרגא של מציאות (לאן) לדרגא של העדר המציאות (אין), מאספקלריא שאינה מאירה, בחי׳ המלכות, שנקראת בשם עשי׳, שהיא בבחי׳ יש ומציאות, לאספקלריא המאירה שהיא בבחי׳ אין ושלילת המציאות, צ״ל טבילה בנהר דינור לישכח חיזו דג״ע התחתון, שעי״ז יוכל לעלות לג״ע העליון. ובפרטיות יותר, גם לאחרי הטבילה בנהר דינור שהו״ע ביטול מדרגתו ומציאותו הקודמת, צ״ל גם העלי׳ בהעמוד שבין ג״ע התחתון לג״ע העליון, שעל ידו נעשית התחלת ההתכללות וההתאחדות עם ג״ע העליון, ועז״נ93 ובזה הנערה באה (כמבואר בתו״א56 שקאי על העמוד שבין ג״ע התחתון לג״ע העליון), בזה דייקא, כמארז״ל94 כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, שכה הוא בחי׳ אספקלריא שאינה מאירה95, ג״ע התחתון, וזה הוא בחי׳ אספקלריא המאירה, ג״ע העליון95, ולכן, גם העמוד שבין ג״ע התחתון לג״ע העליון נקרא בשם זה, ובזה הנערה באה, כיון שעל ידו נעשית ההתכללות וההתאחדות עם ג״ע העליון, אספקלריא המאירה, בחי׳ זה.
ועפ״ז יש לבאר גם תוכן העבודה דיום השבת בבירור אוכל מתוך האוכל, שהוא ע״ד העלי׳ מג״ע התחתון לג״ע העליון. דהנה, בשבת בורר אסור, שלא שייך ענין של פסולת, כי, בשבת נעשית עליית העולמות דבי״ע לאצילות שאין בו רע כלל, לא יגורך רע96, ועד שגם במלכות דאצילות שנקראת אנכי שלומי אמוני ישראל97, והיא באחדות עם שאר הספירות דעולם האצילות, עולם האחדות98, לא שייך ענין של רע, כמו בהעלי׳ לג״ע התחתון (בחי׳ המלכות, אספקלריא שאינה מאירה) שלאחרי הבירור והזיכוך דגיהנם ונהר דינור. ולכן העבודה דיום השבת היא (לא בבירור הפסולת, שכבר נתברר לגמרי, אלא) בהעלי׳ לדרגא נעלית יותר, כמו העלי׳ מג״ע התחתון לג״ע העליון.
והענין בזה99, שעבודת הבירורים שבימות החול, נהמא אפום חרבא ליכול, היא בבירור וזיכוך הפסולת דהגסות והחומריות שבעניני העולם, שלא זו בלבד שלא יהיו ענינים אשר לא להוי׳ המה, היפך רצון הוי׳, אלא גם שלא יהיו אפילו תאוות היתר שמצד הגסות והחומריות שבעולם, היינו, שהעבודה היא בהשלילה דאון ביעקב ע״י העמל והיגיעה שבעבודת הבירורים. וענין זה הוא ע״ד ובדוגמת הטבילה בנהר דינור שעל ראש רשעים יחול, לבטל (לא רק רשעות ממש, היפך רצון הוי׳ ח״ו, אלא גם) הנטי׳ (ירשיע מלשון נטי׳) מדרך הישרה (ושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה ומשפט100) שע״י תאוות היתר, כדי שתהי׳ העלי׳ לג״ע התחתון. אבל העבודה דיום השבת אינה העמל והיגיעה שבעבודת הבירורים, לא ראה עמל בישראל, כי אם באופן דבירור אוכל מתוך אוכל, שבאוכל עצמו ניתוסף עילוי גדול יותר, ע״ד ובדוגמת העלי׳ מג״ע התחתון לג״ע העליון, שמתעלה מדרגא של יש ומציאות לדרגא של אין ושלילת המציאות, וענינו בעבודת ה׳101, שגם כאשר עובד עבודתו כדבעי (אוכל ללא פסולת), בהבנה והשגה באלקות וברגש של אהבה ויראה, עבודה אמיתית, שעז״נ102 מי יתן והי׳ לבבם זה להם גו׳ כל הימים, מ״מ, נרגשת מציאותו, קרבת אלקים לי טוב103, ולכן צריך לבוא לדרגא נעלית יותר, לשלול גם הרגש דקרבת אלקים לי טוב, אלא להיות בבחי׳ אין והעדר המציאות, לא רק ביטול היש, אלא ביטול במציאות לגמרי, שזהו אמיתת הענין דוקראת לשבת עונג, ע״ד התענוג דג״ע העליון, בחי׳ אין והעדר המציאות.
והנה ע״פ הידוע11 שכל הגילויים שבימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, מובן, שגם בביאת המשיח ישנם ע״ד ב׳ הענינים דבירור הפסולת (פסולת מתוך האוכל או אוכל מתוך הפסולת) ובירור אוכל מתוך אוכל104. ויובן ע״פ מ״ש הרמב״ם105 שמלך המשיח ילחם מלחמות ה׳, שמלחמה זו היא ע״ד הענין דנהמא אפום חרבא ליכול, בירור הפסולת, ולאח״ז מסיים106 שבאותו הזמן לא יהי׳ שם כו׳ מלחמה, וכמ״ש לפנ״ז107 לא נתאוו כו׳ ימות המשיח כו׳ אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, לדעת את ה׳106, שתהי׳ עבודה מתוך מנוחה דוקא, לא ראה עמל בישראל, עי״ז שהעבודה בעניני טוב וקרבת אלקים גופא היא (לא מפני שקרבת אלקים לי טוב, אלא) מצד הטוב דאלקות בעצם, כיון שהאדם בטל במציאות. ויש להוסיף, שב׳ ענינים אלו ישנם גם למעלה, כביכול, כדכתיב108 מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה גו׳ אדום ללבושך גו׳, שהו״ע הגבורות (אדום) דאש תמיד תוקד על המזבח (כנ״ל), בירור הפסולת, ולאחרי שהעולם מתעלה למעמד ומצב נעלה יותר עד לביטול במציאות, כתיב109 והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד.
ולתוספת ביאור בהבירור דאוכל מתוך האוכל לעתיד לבוא104, שמצינו שלאחרי גמר הבירורים תהי׳ הסעודה דלויתן ושור הבר באופן דבירור אוכל מתוך אוכל, כמ״ש110 ואכלתם אכול גו׳, פירוש שתאכלו דבר שכבר נאכל ונתברר, וכתיב111 מהאוכל יצא מאכל, שהאוכל עצמו יהי׳ מאכל, ומבואר בארוכה בלקו״ת112 שהנשמות דעתה יהיו בבחי׳ מאכל, דגים ובשר (לויתן ושור הבר113), לנשמות דלעתיד לבוא. וביאור הענין, דלכאורה, מאכל הוא ממין החי, צומח או דומם, ואילו האדם הוא האוכל, ואיך יתכן שהנשמות דעתה, בחי׳ אדם, יהיו מאכל (דצ״ח) להנשמות דלעתיד לבוא. ונקודת הביאור, שבנשמות גופא יש בחי׳ אדם ובחי׳ בהמה, כמ״ש114 וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, שהכוונה דזרע בהמה אינה על נפש הבהמית, שהרי נאמר וזרעתי, שקאי על הזריעה דאור זרוע לצדיק115, צדיק יסוד עולם116, שיש בה זרע אדם וזרע בהמה, ועז״נ117 אדם ובהמה תושיע ה׳, אדם ובהמה שניהם יחד, שקאי על הנשמות כפי שהם באצילות, עולם האחדות שלא יגורך רע, שבהם גופא ישנו החילוק דזרע אדם וזרע בהמה, זרע אדם קאי על נשמות שעיקרם מבחי׳ ז״א, שם מ״ה, וזרע בהמה קאי על נשמות שעיקרם מבחי׳ מלכות, שם ב״ן. ולעתיד לבוא יהיו הנשמות דעתה בבחי׳ זרע בהמה לגבי הנשמות דלעתיד לבוא, היינו, שגם לאחרי גמר עבודתם בבירור העולם, האכילה שלהם, נעשים בעצמם מאכל (דם ובשר כבשרו) לנשמות דלעתיד, כי אצל הנשמות דעתה, גם ההבנה וההשגה באלקות (שלאחרי ולמעלה מעבודתם בבירור העולם) היא באופן דקרבת אלקים לי טוב, מצד המציאות שלהם, ואין זה אמיתת הענין דהשגת אלקות מצד עצמו (שלא ביחס למציאות דלמטה), ולכן, צריכים לחזור ולהאכל (ואכלתם אכול, מהאוכל יצא מאכל) ולהתברר, להיות בבחי׳ ביטול במציאות, ע״ד ובדוגמת הבירור שע״י הטבילה בנהר דינור כדי לעלות מג״ע התחתון לג״ע העליון, ועד״ז בכל פרטי העליות בעילוי אחר עילוי באופן דילכו מחיל אל חיל.
ויש לומר, שמעין זה ישנו גם בזמן הגלות, ע״י האותות ומופתים ונסים שמראים צדיקים מנהיגי הדור118 [כמבואר בשער היחוד והאמונה119 בפירוש מארז״ל120 שיתף עמו מדת הרחמים, דהיינו התגלות אלקות ע״י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה], כי, ענין הנסים הוא ההמשכה דלמעלה מן הטבע בטבע, שהו״ע של פלא, ובלשון הכתוב, בהמשך להענין דואכלתם אכול גו׳, והללתם את שם ה׳ אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא, שמבחי׳ פלא העליון (להפליא) נמשך למטה (עמכם) בבחי׳ עשי׳ (עשה), שענין זה בשלימותו יהי׳ לע״ל, ומעין זה נעשה גם בזמן הגלות, ע״י האותות ומופתים ונסים שמראים לצדיקים מנהיגי הדור, ועל ידם נמשך גם לכל השייכים אליהם, בתר רישא גופא אזיל121, שזוהי הנתינת כח בעבודתם של ישראל בזמן הגלות, כאו״א לפי מעמדו ומצבו בזמנו ובמקומו, הן בעבודת הבירורים שתהי׳ באופן דלא הביט און ביעקב, והן בעבודה דיום השבת באופן דלא ראה עמל בישראל, שעי״ז באים להזמן דואכלתם אכול גו׳ והללתם גו׳ אשר עשה עמכם להפליא.
וזהו כללות החילוק שבין יעקב לישראל בכל הדרגות, הן במשך העבודה בזמן הזה והן בימות המשיח, החל מהדרגא הכי תחתונה דארה לי יעקב וזועמה ישראל, מאן דנפיל מדרגי׳ איקרי מית, שצריכים להפכה להיות עפר יעקב ורובע ישראל, ובאופן דמי מנה גו׳, שגם בבחי׳ המספר יומשך הבחינה שלמעלה והעדר המספר (כמבואר בארוכה בלקו״ת122). וענין זה נעשה ע״י ב׳ אופני העבודה, העבודה דימי החול באופן דלא הביט און ביעקב, העבודה דיעקב עבדי שבה צ״ל הזהירות (אל תירא) מהענינים דלעו״ז, והעבודה דיום השבת באופן דלא ראה עמל בישראל, עי״ז שבשניהם ה׳ אלקיו עמו. וע״י מעשינו ועבודתינו מעמידים (שטעלט מען אויף) אהליך יעקב ומשכנותיך ישראל, כמבואר בארוכה בלקו״ת123 ד׳ עניני העבודה שבזה. ואז מתקיימת הנבואה דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, בביאת משיח צדקנו בעגלא דידן, שמתחיל באופן של קטנות, כמו כוכב שהוא קטן, מי יקום יעקב כי קטן הוא124, ובאופן שיורה כחץ (כפירוש רש״י125), שהו״ע המלחמה, ילחם מלחמות ה׳, ולאחרי זה וקם שבט בישראל, ששבט קאי על מקל נועם126 דמשיח, כשלא יהי׳ צורך במקל חובלים126 כיון שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (כמבואר בארוכה בהמשך וככה127 ובהמשך והחרים128), ואז תהי׳ העבודה באופן של עליות בקדושה, וישראל עושה חיל129.
__________
1) מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו (ד״ה שלח לך – לעיל ח״א ע׳ רמג ואילך). לכללות המאמר, ראה ד״ה זאת חוקת וד״ה מי מנה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳מט ואילך. ע׳ א׳נג ואילך). וראה גם ד״ה מי מנה תשכ״ה (לקמן ע׳ קפז ואילך). תשכ״ו (ע׳ קצח ואילך).
2) בלק כג, כא.
3) שם, ז.
4) כ״ה בלקו״ת חוקת נו, סע״ד ואילך. ובזח״ג קלה, ב, ע״ח שער (ט) שבה״כ פ״ב – בשינוי לשון.
5) תצא כג, ו.
6) בלק שם, י.
7) רד״ה מי מנה בלקו״ת בלק (סז, א-ב).
8) ראה ד״ה לא הביט און ביעקב בלקו״ת שם (עא, סע״ד ואילך).
9) בלק כד, ה.
10) ראה ד״ה מה טובו בלקו״ת שם (עד, סע״ג ואילך).
11) ראה תניא רפל״ז.
12) זכרי׳ יג, ב.
13) בלק כד, יז. ירושלמי תענית פ״ד ה״ה.
14) שם עב, א-ב.
15) ישעי׳ מד, א.
16) תולדות כה, כו.
17) ברכות סא, ב.
18) ראה זח״ב סז, ב. תו״ח יתרו ת, ב ואילך (בביאור ל׳ הזהר שם). ביאוה״ז להצ״צ לזהר שם (ח״א ע׳ רנא).
19) תהלים קט, לא.
20) לקו״ת בלק שם (עב, ב). וראה סה״מ בראשית ח״א ע׳ צא הערה 24.
21) ל׳ הכתוב – ישעי׳ מד, ב. ירמי׳ ל, י. שם מו, כח-ט.
22) יתרו כ, ט.
23) ראה ע״ח שער (מג) ציור עולמות בתחלתו (בהקדמה להדרוש). שער (מז) סדר אבי״ע פ״ד. שער (מח) הקליפות פ״ג. שער (מט) קליפת נוגה פ״ו. וראה לקו״ת במדבר ג, ריש ע״ד. ועוד.
24) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע ספ״ד. תניא פ״ו (י, סע״ב ואילך). פכ״ד (ל, א).
25) ע״פ ל׳ הכתוב – שמות א, יג-ד.
26) מלאכי ג, יב. חגיגה ט, ב. תניא פט״ו (הובא בלקו״ת שם עב, ב).
27) לקו״ת שם עב, ג. וראה גם תו״א בראשית ה, ב. משפטים עו, א.
28) וישלח לב, כט.
29) בראשית ב, ב.
30) לקו״ת שם עב, סע״א.
31) זהר חדש צד, ד. צו, ב. וראה שם קיב, ג. וש״נ.
32) יתרו כ, י.
33) שעהיוה״א פ״ז (פב, א), מרע״מ פ׳ פינחס (רנז, סע״ב). פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. וראה שו״ע אדה״ז או״ח ס״ה ס״ב.
34) לקו״ת שם עב, א-ב.
35) טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סשי״ט.
36) ישעי׳ נח, יג.
37) ד״ה שלח לך (לעיל ח״א ע׳ רמה).
38) בכל הבא לקמן – ראה המשך תער״ב שבהערה 1 (ע׳ א׳נ ואילך).
39) ראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ עח ואילך. ובתוס׳ הגהות וכו׳ – אוה״ת ויקהל ע׳ ב׳קלו ואילך.
40) צו ו, ו.
41) זח״ג קפח, ב. לקו״ת שם עב, א.
42) ראה ד״ה שלח לך הנ״ל (לעיל שם ס״ע רמג-ד). ובכ״מ.
43) ראה זח״ג קסא, ב. רכא, ב (ברע״מ). אגה״ק סל״א. תו״א בראשית ז, ד. לקו״ת שה״ש כט, ב ואילך. לא, א ואילך.
44) המשך תער״ב שם. וראה גם מאמרי אדה״ז ואוה״ת שבהערה 39.
45) מאמרי אדה״ז ואוה״ת שם. ועוד.
46) המשך תער״ב שם (ס״ע א׳נ).
47) ברכות ומו״ק בסופן.
48) תהלים פד, ח.
49) ראה אגה״ק סוסי״ז. תו״א תצוה פא, רע״ג. ובכ״מ.
50) ראה זהר ח״א רא, א. ח״ב ריא, ב. רמז, א. תקו״ז בהקדמה (יז, א). וראה תו״א מקץ לא, א. לב, ד. מג״א צב, א. צו, א. לקו״ת שמע״צ פד, ד. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תתכא-ב. וש״נ. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך נהר דינור (ע׳ עב-ג). וש״נ.
51) המשך תער״ב שם (ס״ע א׳נ ואילך).
52) יג, סע״ב.
53) ירמי׳ כג, יט.
54) זח״ב ריב, א – הובא בהמשך תער״ב שם (ע׳ א׳נא).
55) ראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב ריא, א.
56) מג״א ק, סע״ב ואילך. הובא בהמשך תער״ב שם (ע׳ א׳נה).
57) המשך תער״ב שם (ע׳ א׳נא ואילך).
58) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
59) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
60) ראה לקו״ש חכ״ב ס״ע 71-2. וש״נ. וראה גם אמרי בינה שער הציצית יד [צו], סע״ד ואילך. ובכ״מ.
61) יחזקאל א, יד.
62) ברכות ל, ב (במשנה).
63) ראה המשך תער״ב שם (ס״ע א׳נא).
64) ברכות כב, א.
65) ירמי׳ כג, כט.
66) סנהדרין לט, א.
67) ב״מ פה, א. המשך תער״ב שם (ס״ע א׳נ).
68) ל׳ הכתוב – בשלח טז, ד. ראה גם לעיל ח״א ע׳ רנג. ובכ״מ.
69) ראה יומא עה, ב.
70) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ א׳נד ואילך).
71) בראשית ב, ח.
72) שם, י.
73) ח״ג רצ, א (אד״ז). וראה שם קכח, ב (אד״ר) – הובא בהמשך תער״ב שם.
74) ד״ה שלח לך (לעיל ח״א ס״ע רמה ואילך).
75) ראה ירושלמי שבת פ״ח ה״א. לקו״ת צו ט, א. מסעי צג, ב. ובכ״מ.
76) זח״ג קעח, א.
77) ראה תו״א ר״פ לך (יא, סע״ב).
78) ראה זח״א ו, א. תקו״ז ת״מ. אגה״ק ס״ה (קז, א).
79) ד״ה שלח לך שבהערה 74 – ע״פ המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳מ.
80) ב״מ עז, א.
81) המשך תער״ב שם (ע׳ א׳נב).
82) שם. וראה גם אוה״ת ענינים ע׳ רטז (ע״פ לקו״ת שמע״צ פד, ד). מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תשג. סה״מ תרס״ב ע׳ רצט. ועוד.
83) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם ע׳ א׳נה ואילך.
84) אבות פ״ג מ״א.
85) ראה זהר ח״א קיג, א. ח״ג כט, ריש ע״ב. קכג, ב. פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״א.
86) איוב כח, יב.
87) ב, ב.
88) המשך תער״ב שם ע׳ א׳נה.
89) ג, ד ואילך. ו, א. ו, ג ואילך.
90) ישעי׳ ו, א.
91) תשא לג, כ.
92) מט, ב.
93) אסתר ב, יג.
94) ספרי ופרש״י מטות ל, ב.
95) תו״א מג״א (הוספות) קיח, ד ואילך. ובכ״מ.
96) תהלים ה, ה.
97) שמואל-א כ, יט. זח״ג קפ, ב.
98) ראה תו״א בראשית ג, א. וארא נז, א. ובכ״מ.
99) ראה המשך תער״ב שם (ס״ע א׳נו ואילך).
100) וירא יח, יט.
101) המשך תער״ב שם (ע׳ א׳נז).
102) ואתחנן ה, כו.
103) תהלים עג, כח.
104) בכ״ז – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ א׳נח ואילך). וראה גם ד״ה אתם נצבים שנה זו (סה״מ דברים ח״ב ע׳ קטז ואילך).
105) הל׳ מלכים פי״א ה״ד.
106) שם פי״ב ה״ה.
107) שם ה״ד.
108) ישעי׳ סג, א ואילך. וראה אוה״ת אמור ע׳ קנא ואילך. נ״ך עה״פ (ע׳ רצט ואילך). סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קצ ואילך. ד״ה ולאחותו הבתולה תשכ״ד (סה״מ ויקרא ע׳ רכז ואילך). וש״נ.
109) זכרי׳ יד, ט.
110) יואל ב, כו.
111) ס׳ שופטים יד, יד.
112) צו ז, ג ואילך. ח, ב ואילך. וראה גם ד״ה ואכלתם אכול תשל״ח (סה״מ ויקרא ע׳ מ ואילך). תשמ״ז (שם ע׳ נה ואילך).
113) ראה ב״ב עד, ב ואילך.
114) ירמי׳ לא, כו. וראה תו״א ר״פ משפטים (עד, ג ואילך. עו, א) – צויין בלקו״ת צו שם ח, ב.
115) תהלים צז, יא.
116) משלי י, כה.
117) תהלים לו, ז.
118) ראה גם לעיל ע׳ כא (וש״נ). ע׳ קסו. לקמן ע׳ קפו. ע׳ קצו.
119) רפ״ה.
120) ב״ר פי״ב, טו. פסיקתא רבתי פ׳ בחודש השביעי. פרש״י ר״פ בראשית. ובכ״מ.
121) עירובין מא, א. וראה סוטה מה, ב.
122) ד״ה מי מנה (בלק סח, א).
123) ד״ה מה טובו (שם עג, ב ואילך).
124) עמוס ז, ב. שם, ה.
125) בלק שם.
126) ראה זכרי׳ יא, ז. סנהדרין כד, א.
127) תרל״ז (הוצאת קה״ת, תשע״ג) – פקט״ז-קכח (ס״ע קלב ואילך).
128) תרל״א – ע׳ כד-לט.
129) בלק כד, יח.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' קסז ואילך]
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשכ״א ע׳ 367 ואילך.