בס״ד. ש״פ נשא, ט׳ סיון ה׳תש״כ

הנחה בלתי מוגה

שויתי הוי׳ לנגדי תמיד¹, וידוע פירוש הבעש״ט בזה², דשויתי הוא מלשון השתוות, דע״י שהוי׳ לנגדי תמיד, כל עניניו של האדם הם בשוה. והנה הפירוש הפשוט בכתוב הוא דשויתי קאי על הוי׳ (שמתי³ את הוי׳ לנגדי תמיד), וכיון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו⁴ [היינו שפשוטו של מקרא הוא גם לשאר הפירושים], יש לומר פירוש חדש (כמו שנת״ל במאמרי חג השבועות⁵), דזה ששויתי קאי על הוי׳ הוא גם לפירוש הבעש״ט ששויתי הוא מלשון השתוות. היינו, שהענינים דהוי׳ הם בהשתוות. דבשם הוי׳ (ע״ד הרגיל) ישנם חילוקי מדריגות (כדלקמן), וענין שויתי הוי׳, שכל הענינים הם בהשתוות, הוא בבחי׳ הוי׳ שלמעלה מהתחלקות.

וע״פ הידוע⁶ שכל הפירושים שבאותו פסוק שייכים זה לזה, יש לבאר הקשר דג׳ הפירושים הנ״ל, דע״י הפירוש הפשוט בשויתי הוי׳ לנגדי תמיד, שהאדם משים את הוי׳ לנגדו תמיד, עי״ז כל הענינים שלו הם בהשתוות, ועי״ז הוא מגיע לבחי׳ הוי׳ שלמעלה מהתחלקות.

והנה בההתחלקות שבשם הוי׳, שני ענינים בכללות. האותיות שבו, שיש בו ד׳ אותיות שהן ד׳ מדריגות, והנקודות שבו. דהניקוד שבשם הוי׳ מורה על הציור שעל ידו הוא נמשך⁷. דזהו שבכל ברכה, הניקוד דהוי׳ הוא באופן אחר (כמובא גם בסידור אדמו״ר הזקן, שנדפס לפני שער הכולל), הוי׳ בניקוד קמץ, בניקוד פתח וכו׳, שבכל ברכה הניקוד הוא בהתאם להציור שעל ידו הוא המשכת הענין של הברכה.

והחילוק בין שני הענינים הוא, שהאותיות דשם הוי׳ הם הענינים דהוי׳ עצמו, וכיון שהוי׳ בכלל הוא למעלה מהתחלקות, הוי׳ אחד, הרי מובן, שהענינים (האותיות) דהוי׳ עצמו הם בהתאחדות, והנקודות דשם הוי׳ הן (לא הענינים דהוי׳ עצמו, כי אם) הענינים שעל ידם הוא נמשך, ולכן, הנקודות הן בהתחלקות ממש, שכל ניקוד הוא ענין אחר. והגם שהאור דהוי׳ הנמשך ע״י הנקודות הוא אותו האור, מ״מ, בכל ניקוד, ההמשכה דהוי׳ מצטיירת בהציור של אותו הניקוד. והוא ע״ד ענין השילוב דשם הוי׳ בשאר שמות, שילוב הוי׳ באדנ-י או שילוב הוי׳ באלקים, דכיון שהשמות שבהם משולב שם הוי׳ (אדנ-י ואלקים) הם ב׳ שמות שונים, גם הגילוי דשם הוי׳ שנמשך ע״י שמות אלה מצטייר בהציור של שמות אלה. והגם שההתחלקות בהגילוי דהוי׳ שנמשך ע״י הנקודות אינה התחלקות כל כך כההתחלקות בהגילוי שנמשך ע״י השמות שמשולב בהם, דבענין השילובים, מכיון שהשמות (אדנ-י ואלקים) הם ענין לעצמם, לכן, גם כששם הוי׳ משולב בהם, נרגש ענינם העצמי, והציור בההמשכה דהוי׳ שנעשה על ידם הוא ציור ממש, משא״כ הנקודות, מכיון שאינן ענין לעצמן אלא הנקודות דשם הוי׳, לכן אינן נרגשות כל כך, והציור בהגילוי דהוי׳ שע״י הנקודות אינו ציור ממש, מ״מ, מכיון שגם ע״י הנקודות נעשה איזה ציור בהגילוי דהוי׳, לכן, גם שם הוי׳ שבניקוד הוא בבחי׳ התחלקות, וענין שויתי הוי׳ (שויתי מלשון השתוות), הוי׳ שלמעלה מהתחלקות, הוא בשם הוי׳ שאין בו ניקוד⁸.

והנה בשם הוי׳ שיש בו נקודות יש כמה מדריגות, ועד שענין הנקודות הוא גם בשם הוי׳ שבכתר, וגם בשם הוי׳ שלמעלה מהכתר. וכמובן מזה שאחד מאופני הניקוד שבשם הוי׳ הוא ניקוד קמ״ץ (הוי׳ בניקוד קמ״ץ), דניקוד קמ״ץ הוא בכתר⁹, ומכיון שהנקודות דשם הוי׳ הן הענינים שעל ידם הוא נמשך (כנ״ל), הרי מובן, דשם הוי׳ שנמשך ע״י ניקוד קמ״ץ (כתר) הוא למעלה מהכתר [וזה שגם בהוי׳ שבכתר יש ניקוד קמ״ץ, הרי ניקוד קמ״ץ שבשם זה הוא ניקוד עצמי]. ויש לומר, דזה שנתבאר לעיל ששם הוי׳ שיש בו נקודות הוא בהתחלקות, הוא בדרגות התחתונות שבו. אבל שם הוי׳ שבכתר (ומכל שכן שם הוי׳ שלמעלה מכתר) הוא למעלה מהתחלקות. והענין הוא, דכתר הוא רצון, ומכיון שהרצון בכל מקום שנמשך הוא בשוה¹⁰, דהיינו שהרצון לכל דבר הוא אותו הרצון, ועוד, שהוא באותו התוקף, לכן הגילוי דשם הוי׳ שבכתר שנמשך בכל הנקודות הוא בשוה, שויתי מלשון השתוות.

והנה ענין שויתי מלשון השתוות בשם הוי׳ שבכתר ולמעלה מכתר, ואפילו בשם הוי׳ שאין בו ניקוד, הוא בנוגע לההתחלקות דנקודות (הענינים שעל ידם היא ההמשכה דהוי׳) שהיא התחלקות ממש. אבל ענין ההתחלקות של ד׳ האותיות דשם הוי׳ עצמו [שאינה התחלקות ממש, כי ד׳ האותיות דהוי׳ הן בהתאחדות, כנ״ל], הוא גם בדרגות הנעלות דשם הוי׳, ועד שהתחלקות זו היא גם בשם הוי׳ שלפני הצמצום. והענין הוא, דבשם הוי׳ יש שתי בחינות בכללות, הוי׳ דלתתא והוי׳ דלעילא¹¹. וההתחלקות דהאותיות היא גם בשם הוי׳ דלעילא. ואדרבה, מכיון שהאותיות בשם הוי׳ דלעילא הן נעלות יותר, הרי החילוק שבין ד׳ האותיות בהוי׳ דלעילא הוא חילוק גדול יותר. וע״פ המבואר בכמה מקומות¹² ששם הוי׳ דלעילא הוא באוא״ס שלפני הצמצום, וגם בשם הוי׳ זה ישנם ד׳ האותיות, נמצא, שגם הוי׳ שלפני הצמצום הוא בבחי׳ התחלקות, וענין שויתי הוי׳ (שויתי מלשון השתוות) שלמעלה מהתחלקות לגמרי, הוא בבחי׳ הוי׳ שאין בו אותיות, שלמעלה גם משם הוי׳ דלעילא. וע״פ המבואר בכמה מקומות¹³ דזה שגם באוא״ס שלפני הצמצום ישנן ד׳ האותיות דשם הוי׳ הוא בבחי׳ הרצון שבו, יש לומר, דשם הוי׳ שלמטה מרצון הוא בבחי׳ התחלקות ממש, דבשם הוי׳ זה ישנה לא רק התחלקות האותיות (ההתחלקות דהוי׳ עצמו) אלא גם התחלקות הנקודות (ההתחלקות מצד הענינים שעל ידם הוא נמשך). ושם הוי׳ שברצון אין בו התחלקות ממש, היינו דשם הוי׳ זה הוא למעלה מהתחלקות הנקודות (הענינים שעל ידם הוא נמשך), וכנ״ל שהרצון (גם הרצון דכתר שלאחרי הצמצום) בכל מקום שנמשך הוא בשוה, אבל יש בו (גם בהרצון שלפני הצמצום) התחלקות ד׳ האותיות דהוי׳ עצמו. וענין שויתי הוי׳ (שויתי מלשון השתוות) שלמעלה מהתחלקות לגמרי (שאין בו גם ההתחלקות דאותיות) הוא בשם הוי׳ (המבואר בגינת אגוז¹⁴) שבבחי׳ היכולת¹⁵ (שלמעלה גם מהרצון)¹⁶. דכיון ששם הוי׳ שבבחי׳ היכולת אין בו אותיות¹⁷, הרי כל הענינים שבו הם בשוה. היינו, דהגם שגם בבחי׳ היכולת ישנה היכולת על כל כח וכח, אין זה שיש יכולת על כח זה ויכולת על כח זה, כי אם, שהיכולת על כל כח, וכן היכולת שלא יהיו כחות, הכל הוא ענין אחד [ולהעיר שיש ענין בהוי׳ שהוא למעלה גם מבחי׳ היכולת. וכמבואר במ״א שגם בחי׳ יכולת הו״ע של ציור, ואמיתת ענין הוא ושמו בלבד¹⁸ הוא למעלה גם מבחי׳ יכולת].

ויש לקשר זה עם מאמר הזהר¹⁹ לאו רעותין לאו נהורין לאו בוצינין בההוא אין סוף. והענין הוא, דבוצינין (נרות) הם הכלים, וגם האורות המתלבשים בכלים, גרמוהי. נהורין הם האורות שלמעלה מהתלבשות בכלים, חיוהי. ורעותין הו״ע הרצון לספירות, שלמעלה גם מחיוהי.

ויש לומר, דענין השילובים (הוי׳ בשילוב אדנ-י או בשילוב אלקים), מכיון שהשמות שבהם משולב שם הוי׳ הם שמות אחרים, ההתחלקות בהגילוי דהוי׳ ע״י שהוא נמשך (משולב) בשמות אלה, היא בדוגמת ההתחלקות בהאורות שמצד התלבשותם בהכלים, בוצינין. וענין הנקודות שבשם הוי׳, מכיון שהנקודות הן [לא ענין לעצמם, אלא] הנקודות דהוי׳ עצמו, ההתחלקות דהנקודות היא דוגמת ההתחלקות דנהורין, אורות שלמעלה מהתלבשות בכלים, שההתחלקות היא מצד האורות עצמם. וענין רעותין הוא (בד״כ) בשם הוי׳ שברצון, דשם הוי׳ זה הוא למעלה מההתחלקות דענין הנקודות, אבל מ״מ יש בו ההתחלקות דענין האותיות. וזהו מ״ש בזהר לאו רעותין לאו נהורין לאו בוצינין בההוא אין סוף, דאין סוף הוא למעלה מהתחלקות לגמרי, מההתחלקות דבוצינין וגם מההתחלקות דנהורין ואפילו מההתחלקות דרעותין. והגם דבזהר שם מדבר בענין אין סוף שלמעלה מספירות, והוי׳ (גם בדרגא הכי נעלית שבו) שייך לספירות, דזהו שבשם הוי׳ במילואו ישנם עשר אותיות כנגד עשר ספירות, מ״מ גם בהוי׳ שייך לומר לאו רעותין כו׳, דהוי׳ שבבחי׳ היכולת הוא למעלה גם מרצון, כנ״ל.

ויש לומר דענין שויתי הוי׳ (שויתי מלשון השתוות), שכל הענינים דהוי׳ הם בשוה (היינו שישנם בו ענינים שונים ואעפ״כ הם בשוה), הוא, שע״י שנמשכת בשם הוי׳ שיש בו פרטים בחי׳ הפשיטות דשם הוי׳ שלמעלה מפרטים [הוי׳ שברצון שלמעלה מהפרטים דנקודות, ולמעלה יותר שם הוי׳ שביכולת שלמעלה גם מאותיות], עי״ז נפעל שגם הפרטים דשם הוי׳ (שבדוגמת נהורין, וגם הפרטים שבדוגמת בוצינין) הם בהשתוות.

והנה הכח על זה ניתן במתן תורה. והענין הוא, דבתורה כתיב²⁰ ואהי׳ אצלו גו׳ שעשועים, שהתורה היא שעשועים העצמיים, תענוג העצמי. דתענוג העצמי הוא בבחי׳ פשיטות. ומשם נסעה וירדה כמה מדריגות [שבכללות הם ה׳ מדריגות, כמבואר במ״א²¹ עה״פ²² ואהי׳ אצלו אמון גו׳ ושעשועי את בני אדם], עד שנמשכה למטה ונתלבשה בשכל אנושי, דהבנת והשגת השכל היא בהתחלקות. וע״י עסק התורה דהאדם הוא מעלה את התורה שלמטה לשרשה בשעשועים העצמיים שלמעלה מהתחלקות. והכח על זה הוא בשורש התורה עצמה. דזהו שאמרו רז״ל²³ עה״פ ואהי׳ אצלו אמון (שמדבר בשורש התורה כמו שהיא אצלו) אני הייתי כלי אומנתו של הקב״ה, דבשורש התורה (ואהי׳ אצלו) יש הכח שגם התורה כפי שירדה ונמשכה להיות כלי אומנתו, בחי׳ הכלים (בוצינין), ועד שנעשית כלי אומנתו להוות את העולם, תתעלה ותתאחד עם התורה כמו שהיא בשרשה, ואהי׳ אצלו אמון, בחי׳ אמון מופלא²⁴ אמון מוצנע²³ וכו׳, ועד לבחי׳ ואהי׳ אצלו שעשועים, שעשועים העצמיים, פשיטות.

וזהו הקשר דשני הפירושים בשויתי הוי׳ להפירוש ששויתי הוא מלשון השתוות (שעניני האדם הם בהשתוות, ושהענינים דהוי׳ הם בהשתוות), כי בכדי שכל עניני האדם יהיו בהשתוות (עם היותם ענינים שונים, ועד שיש בהם גם ענינים הפכיים) הוא ע״י המשכת בחי׳ הוי׳ שלמעלה מהתחלקות. היינו, דזה שע״י שהוי׳ לנגדי תמיד כל עניניו הם בשוה, הוא מפני שבהוי׳ שלנגדי תמיד ישנו (בהעלם עכ״פ) גם מבחי׳ הוי׳ שלמעלה מהתחלקות. ועד״ז לאידך, דע״י שהאדם פועל בעצמו שכל עניניו יהיו בהשתוות, עי״ז הענינים דהוי׳ הם בהשתוות, ע״י שמאיר בהם הגילוי דהוי׳ שלמעלה מהתחלקות, הוי׳ שאין בו ניקוד, ולמעלה יותר הוי׳ שאין בו אותיות, ועד בחי׳ הי׳ הוא ושמו בלבד.

ולהוסיף, דזה שבהוי׳ לנגדי תמיד יש (בהעלם עכ״פ) בחי׳ הוי׳ שלמעלה מהתחלקות, עד לבחי׳ הי׳ הוא ושמו בלבד (שלמעלה גם מבחי׳ יכולת), דבכללות הוא פשיטות העצמות, מובן גם מזה שהוי׳ לנגדי תמיד. וכמבואר בכמה מקומות²⁵ שכל אור, גם אור הכי נעלה, להיותו גילוי, שייך בו שינוי, וענין הנצחיות (תמיד) שאין בו שינוי הוא דוקא מצד העצמות. ועפ״ז יש לבאר גם הקשר דפירוש הפשוט בשויתי הוי׳ לנגדי תמיד, שהאדם משים את הוי׳ לנגדו תמיד, עם הפירוש שהענינים דהוי׳ הם בהשתוות, כי הכח שהאדם ישים את הוי׳ לנגדו תמיד הוא ע״י המשכת הוי׳ שבעצמות, הוא ושמו בלבד.

וזהו גם הקשר דהפירוש הפשוט בשויתי גו׳ (שויתי מלשון שמתי) עם פירוש הבעש״ט ששויתי הוא מלשון השתוות, אף שהענין דשויתי הוי׳ לנגדי תמיד כפשוטו צריך להיות גם בתחילת העבודה, שלכן מובא זה בשולחן ערוך בתחילתו²⁶, ועד שענין זה צריך להיות גם לפני אמירת מודה אני, שאז האדם הוא בדרגא הכי תחתונה, והענין דשויתי לפירוש הבעש״ט הוא ״מדריגה גדולה מאד״², כי הכח על זה שהאדם ישים הוי׳ לנגדו תמיד הוא ע״י המשכת בחי׳ הוי׳ שלמעלה מהתחלקות (כנ״ל), אלא שבתחילה, המשכה זו היא בהעלם והיא רק נתינת כח על העבודה דשויתי גו׳, וע״י שהאדם עושה כן בפועל ומשים את הוי׳ לנגדו תמיד, עי״ז מאירה אצלו בגילוי קצת, בחי׳ הוי׳ שלמעלה מהתחלקות, וזה פועל עליו שכל עניניו הם בהשתוות. ועי״ז הוא מגיע למדריגה נעלית יותר, שהמשכת בחינה זו (הוי׳ שלמעלה מהתחלקות) היא בגילוי ממש, ועי״ז כל הענינים דהוי׳ הם בהשתוות – הפירוש השלישי בשויתי הוי׳.

וזהו שויתי הוי׳ לנגדי תמיד (תמיד דוקא), דזה ששויתי גו׳ הוא תמיד הוא הן בנוגע לעבודת האדם [שישים את הוי׳ לנגדו תמיד, וכן זה שכל עניניו בהשתוות צ״ל תמיד], והן בנוגע לזה שהענינים דהוי׳ הם בשוה שנמשך מלמעלה, מבחי׳ הוי׳ שלמעלה מהתחלקות. דכיון ששורש ההמשכה הוא משם הוי׳ שבעצמות (בחי׳ הוא ושמו בלבד), לכן אין בה שום הגבלה (ענין התמידיות), והיא נמשכת למטה מטה גם בנוגע לדברים גשמיים, בריבוי השפעה בלי גבול, כלשון הכתוב²⁷ המובא בסיום השולחן ערוך (אורח חיים²⁸) וטוב לב משתה תמיד. ויתירה מזה, שהיא פועלת גם בהענינים שהיו בתחילה מנגדים, שגם הם נהפכים לטוב. דזהו שויתי הוי׳ לנגדי תמיד, שגם הענינים שהיו מנגדים (לנגדי) נהפכים לקדושה (שויתי הוי׳).

וזהו גם הקשר דתחילת השולחן ערוך עם סיום השולחן ערוך, שע״י העבודה דשויתי הוי׳ לנגדי תמיד כפשוטה, אף שהיא דרגא נמוכה (ועד שצריכה להיות גם לפני אמירת מודה אני), מ״מ, עי״ז דוקא מגיעים (סוף סוף) לענין שויתי הוי׳ מלשון השתוות, שהענינים דהוי׳ הם בהשתוות, ע״י המשכת שם הוי׳ שבעצמות, ומשם נמשך ריבוי השפעה בלי גבול גם בגשמיות, ובאופן דתמיד (תמיד כפשוטו), וטוב לב משתה תמיד.

__________

1) תהלים טז, ח.
2) צוואת הריב״ש (הוצאת קה״ת) ס״ב (א, א).
3) פרש״י ומצודות עה״פ.
4) שבת סג, א. וש״נ.
5) כנראה הכוונה לד״ה בשעה שהקדימו דליל א׳ דחה״ש, וסיום ד״ה חמשה קנינים דיום ב׳ דחה״ש (שלא הגיעו לידינו לע״ע). וראה גם שיחת יום ב׳ דחה״ש שנה זו. המו״ל.
6) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. ובכ״מ.
7) ראה אוה״ת ואתחנן ע׳ שעט ואילך. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך נקודות, פרטי הנקודות ע׳ רפה ואילך. סה״מ תרח״ץ ע׳ קיב. שם ע׳ קכג. ועוד.
8) ראה אוה״ת שם ע׳ שפד.
9) ראה אוה״ת וספר הליקוטים שבהערה 7.
10) ראה לקו״ת נשא כד, א. ובכ״מ.
11) תו״א בשלח סא, ד ואילך. ובכ״מ.
12) לקו״ת ר״ה נט, סע״א ואילך. סה״מ תרנ״ו ע׳ שסד ואילך. תרצ״ו ע׳ 73. וש״נ. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אוא״ס (ה) ס״ג (ע׳ תנד ואילך), ובהנסמן שם.
13) סה״מ תרנ״ו שם ע׳ שעא ואילך.
14) להר״י גיקטליא – חלק ראשון שער ההוי׳ (ד, א). הובא בשל״ה ה, א. נתבאר באוה״ת יתרו ע׳ תתלו. מקומות שבהערה הבאה. ועוד.
15) אוה״ת שם ע׳ תתלט. סה״מ תרנ״ו ע׳ שפא. שם ע׳ שפב ואילך. המשך תרס״ו ע׳ תלא. סה״מ עזר״ת ס״ע עב ואילך.
16) סה״מ תרנ״ו שם.
17) המשך תרס״ו שם.
18) פרקי דר״א פ״ג.
19) ח״ב רלט, א.
20) משלי ח, ל. וראה קו״א ד״ה דוד זמירות קרית להו (קסא, א). סהמ״צ להצ״צ מצות משא הארון בכתף (מ, ב ואילך). ד״ה ואהי׳ אצלו אמון תשכ״א (לקמן ע׳ קסח).
21) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ תקז ואילך. אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תשז ואילך. סה״מ תרס״ה ע׳ עג. המשך תער״ב ח״א ע׳ שעד. ד״ה אלפיים שנה תשי״א (לעיל ס״ע ג-ד). ד״ה ואהי׳ אצלו אמון תשמ״ג (לקמן ע׳ תמב).
22) משלי שם, ל-לא.
23) ב״ר פ״א, א.
24) תקו״ז תמ״ב (פא, ב). מאו״א מערכת א סצ״ה.
25) ראה גם לקו״ש ח״ה ע׳ 98 בהערות. ובכ״מ.
26) רמ״א או״ח בתחלתו.
27) משלי טו, טו.
28) רמ״א סתרצ״ז.

[סה"מ שבועות ע' קנג ואילך]

כעין שיחה. מאמר שלישי מהמשך. נדפס בסה״מ תש״כ ע׳ 128 ואילך.