בס״ד.

פתח דבר

לקראת חג הגאולה י״ב-י״ג תמוז הבעל״ט, הננו מוציאים לאור את המאמר ד״ה וידבר גו׳ זאת חוקת גו׳, שאמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בהתוועדות דש״פ חוקת-בלק, י״ב תמוז ה׳תשכ״ט*.

מערכת ״אוצר החסידים״

י״א תמוז ה׳תנש״א (הי׳ תהא שנת אראנו נפלאות),
שנת הצדי״ק להולדת כ״ק אדמו״ר שליט״א,
ברוקלין, נ.י.

__________

*) ולהעיר, שמאמר זה שייך במיוחד לשנה זו (תנש״א) – שנת הצדי״ק להולדת כ״ק אדמו״ר שליט״א – כי בו מבואר המזמור תפלה למשה, מזמור צדי״ק שבתהלים.

בס״ד. ש״פ חוקת-בלק, י״ב תמוז ה׳תשכ״ט

וידבר ה׳ אל משה גו׳ זאת חוקת התורה גו׳ ויקחו אליך פרה אדומה גו׳¹, ופירש רש״י ויקחו אליך, לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר. וצריך להבין, הרי רק פרה הראשונה עשה משה, ולמה נקראות כל הפרות (שמונת הפרות שעשו אח״כ, וגם פרה העשירית שיעשה מלך המשיח²) על שמו של משה. ולהוסיף, דע״פ הידוע³ ששמו של כל דבר אשר יקראו לו מורה על ענינו ותוכנו, מובן, דזה שכל הפרות נקראות על שמו של משה הוא לפי שזה (השייכות למשה) הוא ענינם ותוכנם. ועפ״ז צריך להבין עוד יותר זה שהפרות נקראות על שם משה, הרי עשיית הפרות הייתה ע״י הכהנים⁴ [וגם פרה הראשונה נעשתה ע״י אלעזר הכהן⁵, ופירוש פרה שעשה משה הוא לכאורה רק שנעשתה ע״פ הוראתו וציוויו⁶], ומהי שייכותן למשה, ועד שנקראות על שמו.

ב) והענין הוא, דאיתא בלקו״ת⁷, דהטעם על זה שבפרה אדומה נאמר זאת חוקת התורה, הוא, לפי שמצות פרה אדומה היא כללות התורה. ולכן, כמו שהתורה נקראת על שמו של משה כמ״ש⁸ זכרו תורת משה עבדי⁹, כן גם פרה אדומה, שהיא כללות התורה, נקראת על שמו של משה¹⁰. ולכאורה יש להוסיף, דמ״ש בלקו״ת שמצות פרה אדומה היא כללות התורה, הכוונה היא בעיקר למצוות התורה [כמובן מהביאור בלקו״ת שם¹¹, דזה שמצות פרה אדומה הוא כללות התורה הוא כי יסוד כל המצוות הוא רצוא ושוב, ופרה אדומה הו״ע רצוא ושוב]. ועפ״ז כללות מצוות התורה שייכות למשה.

ויש לבאר זה ע״פ מ״ש בתניא¹² דהטעם על זה שציוה משה רבינו לדור שנכנסו לארץ לקרות ק״ש פעמיים בכל יום לקבל מלכות שמים במס״נ (אף שהבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה׳ וגו׳¹³) הוא מפני שקיום התומ״צ תלוי בזכירת ענין המס״נ. ויש לומר, דזה שמשה דוקא ציוה זה לדור שנכנסו לארץ הוא, כי מס״נ הו״ע הביטול, וכיון שהאדם הוא מציאות (היפך ענין הביטול), לכן, בכדי שענין המס״נ יהי׳ אצלו בגילוי [ובאופן שיהי׳ קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו¹⁴], צריך לזה נתינת כח מיוחדת. והנתינת כח הוא ע״י משה, כי משה הו״ע הביטול, ונחנו מה¹⁵. ולכן ע״י שמשה ציוה¹⁶ לדור שנכנסו לארץ לקבל עליהם (פעמיים בכל יום) מלכות שמים במס״נ, עי״ז ניתן להם הכח לזכור תמיד ענין המס״נ שלהם. וזהו לעולם היא נקראת על שמך, כי קיום התורה ומצוותי׳ [דפרה אדומה היא כללות התומ״צ] תלוי בזכירת ענין המס״נ, והכח לזכור תמיד ענין המס״נ הוא ע״י משה, וע״י אתפשטותא דמשה שבכל דור¹⁷, עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו בעל השמחה והגאולה. ויש לומר, דע״י שעבודתו של נשיא דורנו בכל משך שלושים שנות נשיאותו¹⁸ היתה במס״נ בגילוי, לכן הנתינת כח על זכירת המס״נ מאתפשטותא דמשה שבדורנו הוא בגילוי עוד יותר.

ולהוסיף, דמהביאורים בזה שמצות פרה אדומה היא כללות כל התורה [שלכן נאמר בה זאת חוקת התורה], הוא¹⁹, כי היסוד דכל המצוות הוא שהם חוקה. היינו שהמצוות הם רצון העליון שלמעלה מהשכל, ולכן, גם קיומם צריך להיות בדרך קבלת עול, חוקה²⁰ חקקתי גזירה גזרתי. ועפ״ז יובן עוד יותר²¹ זה שפרה אדומה נקראת על שמו של משה, כי בכדי שקיום כל המצוות (הגם שיש עליהם טעם²²) יהי׳ באופן דזאת חוקת התורה הוא ע״י שהתורה (ומצותי׳), גם לאחרי שנתלבשה בחכמה ושכל, נקראת על שמו של משה, שענינו הוא ביטול, תורת משה עבדי, ועי״ז ישנה הנתינת כח לכל אחד מישראל (ע״י בחינת משה שבו²³) שקיום המצוות שלו יהי׳ בביטול דקבלת עול, כקיום מצות פרה אדומה, זאת חוקת התורה.

ג) והנה איתא במדרש²⁴ עה״פ ויקחו אליך פרה אדומה, א״ל הקב״ה למשה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה. וצריך להבין דכיון שמשה השיג הטעם דכל המצוות, גם הטעם דמצות פרה אדומה, איך נמשך על ידו הנתינת כח לקיום המצוות באופן דחוקה חקקתי גזירה גזרתי. ולכאורה הי׳ אפשר לבאר ע״פ מ״ש במק״א²⁵, שבכל מצוה ישנם שני הענינים דחוקים ומשפטים. כי כל המצוות (גם המצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם) הם רצונו ית׳, ורצון הוא למעלה מטעם, למעלה גם מהטעמים שבחכמתו ית׳, ולאחרי שהרצון דמצוות (גם המצוות דחוקים, ואפילו מצות פרה אדומה) נמשך ונתלבש בחכמה (דתורה), ניתוסף בהם טעם. והחילוק שבין המצוות דעדות ומשפטים להמצוות דחוקים הוא, שבהמצוות דעדות ומשפטים, הטעמים שבחכמתו ית׳ נמשכו ונתלבשו בשכל הנבראים ועד בשכל אנושי, ובהמצוות דחוקים, הטעמים שלהם לא נתלבשו (כ״כ) בשכל הנבראים. והטעם דמצות פרה אדומה הוא בחכמתו ית׳ (חכמה דאצילות) ולא נמשך כלל בשכל הנבראים. [וזה שמשה השיג טעם פרה הוא לפי שגם בהיותו למטה הי׳ בחינת חכמה דאצילות בגילוי²⁶].

וזהו שבכל המצוות ישנם שני הענינים דחוקים ומשפטים, שמצד הרצון דמצוות – כל המצוות הם חוקים, וקיומם צריך להיות בדרך קבלת עול, חוקה חקקתי גזירה גזרתי. ומצד הענין דטעמי המצוות – כל המצוות הם משפטים, וקיומם צריך להיות (גם) מצד הטעם. וע״י שמשה ידע הטעם דמצות פרה, קיים גם מצוה זו מצד הטעם [משא״כ בכל אחד, קיום מצות פרה אדומה מצד הטעם הוא²⁷ זה שמתבונן שגם מצוה זו יש לה טעם]. ועפ״ז יובן בפשטות שגם אצל משה לא הי׳ חסר ח״ו קיום המצוות באופן דחוקה חקקתי גזירה גזרתי, כי ענין זה שבקיום המצוות הוא מצד הרצון דמצוות. אבל ביאור זה צריך לביאור נוסף, כי היתרון דמצות פרה אדומה לגבי כל המצוות הוא, שבכל המצוות, הטעם שבהם מעלים על הרצון, ובמצות פרה אדומה שאין עלי׳ טעם (בשכל האדם) הרצון הוא בגילוי [ופירוש זאת חוקת התורה הוא שכל מצוות התורה הם חוקה כמו פרה אדומה]. ומזה שנאמר ויקחו אליך, דהפרה נקראת על שמו של משה, משמע, דענין המיוחד שבמצות פרה אדומה, שהחוקה שבה (רצון למעלה מטעם) הוא בגילוי, הוא גם לגבי משה, ולכאורה, כיון שמשה ידע טעם פרה, מהו החילוק לגבי משה בין מצות פרה אדומה לכל המצוות.

ד) ויובן זה בהקדים מ״ש²⁸ תפלה למשה, ואיתא בזהר²⁹ שתפלה למשה היא תפילת עשיר³⁰. ולהעיר ממ״ש כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה בשיחתו הידועה³¹ שהמזמור תפלה למשה שייך להגאולה די״ט כסלו [כידוע שאדמו״ר הזקן הי׳ אומר בכל יום שיעור תהלים כמו שנחלק לימי החודש³², וכיון שהמזמור תפלה למשה הוא התחלת שיעור תהלים החדשי דיום הי״ט לחודש, הרי אמר ביום גאולתו (י״ט כסלו) מזמור זה], דמזה מובן, שמזמור זה שייך גם להגאולה די״ב וי״ג תמוז, הגאולה דנשיא דורנו ממלא מקומו של בעל הגאולה די״ט כסלו. [ובפרט בשנה זו³³, שבי״ב תמוז, יום ההולדת דבעל הגאולה, הוא התחלת שנת הצדי״ק דבעל הגאולה, ובו מתחילים לומר מזמור צדי״ק שבתהלים הוא המזמור תפלה למשה]. והנה ענינו ותוכנו דמזמור זה הוא תפלה למשה [דהענינים הבאים בהמשך המזמור (לאחרי התיבות תפלה למשה איש האלקים) הם הענינים שמשה אמרם בתפלתו (ענינים פרטיים), אבל ענינו הכללי דהמזמור [שהוא גם שמו דהמזמור] הוא תפלה למשה], דתפלה למשה היא תפלת עשיר (כנ״ל). ומזה מובן, שהשייכות דהמזמור להגאולה די״ט כסלו ודי״ב תמוז היא בעיקר מצד ענינו דכללות המזמור – תפלה למשה, תפלת עשיר, כדלקמן סעיף יג.

ה) ויובן זה בהקדים הדיוק דאדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע במאמרו ד״ה תפלה למשה³⁴, הרי ענין התפלה הוא שמתפלל להקב״ה שימלא את מחסורו³⁵, וכיון שהעשיר אינו חסר שום דבר, מהו״ע תפלת עשיר. ויש לומר, שדיוק זה הוא (בעיקר) בנוגע לתפלת משה. דבעשיר בכלל יש לומר שהתפלה שלו היא שהקב״ה ימלא את מחסורו הרוחני. משא״כ במשה שגם בהיותו למטה האיר בו בגילוי המקור שלו כמו שהוא באצילות, ועד שאין מחיצה והפסק ביניהם, משה משה לא פסיק טעמא³⁶, הרי מובן, דזה שמשה הי׳ עשיר בגשמיות הוא לפי שהי׳ עשיר ברוחניות, היינו שגם ברוחניות לא הי׳ חסר שום דבר, גם לא חסרון שבדוגמת סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ולכן מדייק בהמאמר מהו״ע תפלת עשיר.

וממשיך בהמאמר³⁷, דענין העשיר הוא לא רק שאינו חסר שום דבר אלא שהוא מושפע בריבוי השפע. וכמאמר רז״ל³⁸ עה״פ³⁹ די מחסורו אשר יחסר לו, די מחסורו ואי אתה מצווה לעשרו. וכיון שבדי מחסורו אשר יחסר לו נכלל גם החסרון דסוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ואעפ״כ אמרו ואי אתה מצווה לעשרו, הרי מובן, שגם כשיש לו כל צרכיו (כולל גם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו), אינו (עדיין) עשיר, כי ענין העשיר הוא (דלא רק שיש לו כל צרכיו, אלא) שהוא מושפע בריבוי השפע. וע״פ מ״ש לעיל דזה שמשה הי׳ עשיר בגשמיות הוא לפי שהי׳ עשיר ברוחניות, מובן, דנוסף לזה שבמשה לא הי׳ שום חסרון ח״ו (גם לא חסרון שבדוגמת סוס לרכוב עליו וכו׳), כי האירו בו בגילוי כל הגילויים השייכים לעולמות, הנכללים בשני הענינים דממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, שהגילוי דענינים אלה הוא מילוי החסרון [דאור הממלא, כיון שהוא מקור לעולמות, לכן, כשאור זה אינו בגילוי בעולם, העולם הוא חסר ממש. ואור הסובב, שהוא למעלה ממקור לעולמות ורק שייך לעולמות, לכן, כשאינו מתגלה בעולם אור זה, החסרון דעולם הוא דוגמת החסרון דסוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. וכמאמר רז״ל⁴⁰ עה״פ⁴¹ ויכל אלקים ביום השביעי מה הי׳ העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה, מנוחה היא בחינת סובב שלמעלה מהאור המתלבש בעולם, ואעפ״כ כשלא הי׳ גילוי זה בעולם, הי׳ העולם חסר, אלא שחסרון זה הוא לא שהי׳ חסר איזה פרט בהעולם עצמו, כי כל הפרטים דהעולם נתהוו ע״י מלאכת הבריאה (אור המתלבש בעולם) שנשלמה לפני שבת, וזה שהעולם הי׳ חסר מנוחה הוא דוגמת החסרון דסוס לרכוב עליו (שאין זה דבר הכרחי לצורך קיום חיותו), וכשבא שבת ונמשך ונתגלה אור הסובב, נתמלא גם חסרון זה. וענין העשירות דמשה הוא, דנוסף על זה שהאירו בו בגילוי הגילויים דממלא וסובב], האיר אצלו בגילוי גם הגילוי דאוא״ס שלמעלה משייכות לעולמות. וכמבואר בהמאמר⁴², דזה שמשה נקרא עשיר הוא לפי שמשה הוא בחינת דעת עליון. ומהמעלות שבדעת עליון על דעת תחתון הוא, שדעת תחתון מקבל מחיצוניות הכתר, אריך – סובב, ודעת עליון מקבל מפנימיות הכתר, עתיק – אוא״ס שלמעלה מגדר עולמות. ועפ״ז צריך להבין עוד יותר הענין דתפלה למשה, תפלת עשיר, הרי ענין התפלה הוא שהקב״ה ימלא את מחסורו, וכיון שמשה הי׳ עשיר הן בגשמיות והן ברוחניות, הרי לא רק שלא הי׳ חסר (בפועל) שום דבר אלא שלא הי׳ שייך אצלו ענין החסרון⁴³, ומהו״ע התפלה שלו.

ו) ונקודת הביאור בזה (בהמאמר⁴⁴), דתפלת עשיר היא לא בשביל עצמו אלא בשביל כנסת ישראל. כדאיתא במדרש⁴⁵ עה״פ תפלה למשה, משל למה הדבר דומה לשלשה שבאו ליטול כו׳ מאת המלך כו׳ בא השלישי, אמר לו המלך מה אתה מבקש, אמר לו, איני מבקש על עצמי דבר, אלא מדינה פלונית היא חרבה והיא שלך, גזור שתיבנה כו׳, כך משה לא ביקש לעצמו אלא בשביל ישראל. ולכאורה, ביאור זה צריך לביאור נוסף. דלפי הנ״ל התפלה שהעשיר מתפלל (בשביל אחרים) אינה שייכת להעשירות שלו [דזה שהוא מתפלל בשביל אחרים הוא מפני שהוא רוצה בטובתם], ופירוש תפלת עשיר (בפשטות) הוא שהתפלה שלו היא מפני שהוא עשיר⁴⁶.

ויובן זה ע״פ המבואר בהמאמר⁴⁴ דכנסת ישראל היא בחינת מלכות, ובקשת משה עבור כנסת ישראל היתה (בשביל ישראל כפשוטם, וגם) בשביל ספירת המלכות. ולכן⁴⁷ אומר במדרש שבקשת משה עבור כנסת ישראל היא ע״ד הבקשה מדינה פלונית כו׳, דמדינה היא מלכות, והיא חריבה הוא החסרון שנעשה במלכות (ענין מיעוט הירח), והבקשה גזור שתיבנה היא שיומשך גילוי עצמות אוא״ס במלכות שעי״ז תיבנה בבחינת בנין עדי עד. דכשנתמלא החסרון דמלכות ע״י שנמשך בה הגילוי ששייך למלכות, שאז היא מתעלית להדרגא כמו שהיתה קודם שנסתלק ונחסר ממנה האור, אזי אפשר שהאור שנמשך בה יסתלק עוד פעם, ובכדי שהבנין שלה יהי׳ בבחינת בנין עדי עד (שאין שייך שתיחרב ח״ו) הוא ע״י שנמשך בה גילוי עצמות אוא״ס שלמעלה מהאור השייך לעולמות (מלכות), דבאור זה אין שייך צמצום וסילוק. וזהו שתפלת משה נקראת תפלת עשיר דפירוש תפלת עשיר הוא שהתפלה שלו היא מפני שהוא עשיר (כנ״ל), כי זה שמשה התפלל שיומשך במלכות גילוי עצמות אוא״ס (שעי״ז דוקא תיבנה בבחינת בנין עדי עד) הוא מפני שהי׳ עשיר, בחינת דעת עליון שמקבל מעתיק, עצמות אוא״ס שלמעלה מגדר עולמות.

ז) וצריך להבין, דלפי הנ״ל [שתפלתו של משה שיומשך עצמות אוא״ס במלכות הוא מפני שמשה הוא דעת עליון ולכן ביכלתו להמשיך אור זה במלכות], המשכת הגילוי במלכות ע״י משה הוא (לכאורה) בדרך מלמעלה למטה⁴⁸. ומהו״ע תפלה למשה (תפלת עשיר), דתפלה היא מלמטה למעלה. ויש לומר הביאור בזה, דכשההמשכה במלכות היא בדרך מלמעלה למטה, אזי, גם כשהגילוי הוא עצמות אוא״ס שלמעלה מענין הצמצום, דבכללות הוא בחינת עצם האור שלא נגע בו הצמצום, מ״מ, כיון דזה שאין שייך שיסתלק האור מהמלכות הוא מפני שהאור הוא למעלה מענין הצמצום, הרי בנוגע להמלכות, אין זה אמיתית הענין דבנין עדי עד, מכיון שמצד המלכות אפשר שיסתלק ממנה האור. ואמיתית הענין דבנין עדי עד הוא כשהמשכת גילוי זה במלכות הוא (לא רק מצד למעלה אלא גם) מצד המלכות⁴⁹. וזהו תפלה למשה, דתפלה היא עבודת הנבראים, ולכן ההמשכה שע״י תפלה היא באופן ששייכת להמטה עצמו, להנבראים וכן לספירת המלכות שורש הנבראים. אלא שההמשכה שע״י תפלה בכלל, כיון שתפלה היא עבודת הנבראים, לכן ההמשכה שעי״ז היא המשכה ששייכת לעולמות⁵⁰, ובההמשכה שע״י תפלה למשה, שתי המעלות. המשכת עצמות אוא״ס שלמעלה משייכות לעולמות, ואעפ״כ ההמשכה היא נמשכת במלכות ובאופן שהיא שייכת להמלכות עצמה.

ח) ובעומק יותר יש לומר, שהיתרון בההמשכה שע״י תפלת משה לגבי ההמשכה בדרך מלמעלה למטה, הוא לא רק באופן ההמשכה (שההמשכה שע״י תפלת משה שייכת יותר להמטה, כנ״ל) אלא גם בההמשכה עצמה. והענין הוא, דהטעם על זה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תיקון⁵¹, הוא, כי כוונת הבריאה היא בשביל עבודת האדם, ולכן נברא העולם באופן שתיקונו יהי׳ ע״י עבודת האדם, שעי״ז נעשה האדם שותף להקב״ה במעשה בראשית⁵². וזהו גם הטעם על זה שהתהוות העולמות מהמלכות היתה ע״י הצמצום שנחסר האור מבחינת המלכות [וכמ״ש⁵³ את עשית את השמים גו׳, את חסר ה׳, דזה שהמלכות נעשית מקור להוות את העולמות (עשית את השמים גו׳) הוא ע״י שנחסרו ממנה ה׳ פרצופים, את חסר ה׳⁵⁴ וי״ל דהחסרון שהי׳ בהמלכות שממנה נברא העולם הוא השורש והסיבה להחסרון דהעולם, דכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תיקון], הוא בכדי שמילוי החסרון דהמלכות יהי׳ ע״י עבודת האדם. ולהוסיף, דהגם שהצמצום הי׳ רק בהאור השייך לעולמות, באור הגבול (שורש הממלא) וגם באור הבל״ג (שורש הסובב), [אלא שפעולת הצמצום באור הגבול הוא⁵⁵ בהאור עצמו, שנעשה בו ירידה והגבלה ועד שנעשה מקור להוות את העולמות, ופעולת הצמצום באור הבל״ג הוא רק⁵⁵ שלא יאיר במקום החלל⁵⁶. דזהו שבעיגול הגדול (אור הבל״ג) נגע בו הצמצום, דענין נגיעת הצמצום הוא שהאור יהי׳ רק שם (בהעיגול) ולא יתגלה לחוץ⁵⁷] אבל בעצם האור לא הי׳ הצמצום כלל, היינו שהצמצום גם לא נגע בו [שלכן, מצד אור זה אפשר להיות הגילוי גם בעולמות], מ״מ, כיון שהכוונה בכל הגילויים (גם בהגילוי דעצם האור שלמעלה מגדר עולמות, למעלה גם מ(השורש ד)סובב כל עלמין) הוא בשביל ישראל, לכן, גם המשכת אור זה היא ע״י עבודת האדם.

ט) ועפ״ז יש לבאר מ״ש בהמאמר⁵⁸ דבהגילויים שלמעלה יש ג׳ מדריגות בכללות. ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין ועצמות אוא״ס שלמעלה מממלא וסובב. ובג׳ מדריגות אלה הם ג׳ האהבות שבפסוק⁵⁹ ואהבת, בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך. האהבה דבכל לבבך היא בבחינת ממלא כל עלמין, דכיון שהחיות דבחי׳ ממכ״ע הוא מלובש בהנבראים בפנימיותם, לכן, ע״י ההתבוננות נרגש חיות זה גם בנפש הבהמית, והאהבה היא בכל לבבך בשני יצריך⁶⁰. האהבה דבכל נפשך היא בבחינת סוכ״ע, דכיון שאור הסובב הוא למעלה מהתלבשות בעולמות, לכן, ע״י שנרגש בו ההפלאה דאוא״ס (סובב), אהבתו את הוי׳ היא באופן דמסירת נפש [בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך⁶⁰], שרוצה לצאת ממציאותו וליכלל באוא״ס. ואהבה זו היא רק בנפש האלקית. כי ההשגה [באופן דהכרה והרגשה, שאז דוקא מביאה ההשגה לאהבה] בההפלאה דאוא״ס יכולה להיות רק בנפש האלקית, ששרשה הוא בשם הוי׳⁶¹, סובב. והאהבה דבכל מאדך היא בעצמות אוא״ס שלמעלה גם מסובב. כי אמיתית הבל״ג הוא בעצמות אוא״ס (משא״כ אור הסובב יש בו איזה ציור והגבלה), ולכן, האהבה שע״י גילוי עצמות אוא״ס היא בכל מאדך, בלי גבול. ולאחרי שמבאר השייכות דג׳ האהבות לג׳ מדריגות הנ״ל, מסיים, דמזה מובן ענינם של ג׳ המדריגות, דממלא הוא מתלבש בעולמות, וסובב הוא למעלה מהתלבשות אבל שייך לעולמות, ועצמות אוא״ס אינו בגדר עולמות.

וצריך להבין, דלכאורה, הביאור בהשייכות דג׳ האהבות לג׳ המדריגות דלמעלה הוא לאחרי הבנת הענינים דג׳ המדריגות, ומהמשך הענינים בהמאמר משמע דענין זה [שג׳ מדריגות אלה הם ג׳ האהבות] מוסיף ביאור בג׳ המדריגות. ויש לומר מהביאורים בזה, דהטעם על זה שישנם למעלה ג׳ מדריגות שבהם נכללים כל הגילויים, הוא, כי כל הגילויים דלמעלה הם בשביל עבודת האדם, וכיון שבאהבת ה׳ [שהיא עיקר העבודה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא⁶²] ישנם ג׳ האהבות, בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך, לכן כללות כל הגילויים דלמעלה נחלקים לג׳ מדריגות (ממלא וסובב ואוא״ס שלמעלה מסובב) שבהתאם לג׳ אהבות הנ״ל. וכיון שהבנת ענין על בוריו הוא ע״י שמבארים אותו מיסודו ושרשו, לכן, התחלת הביאור (בהמאמר) של ג׳ המדריגות דלמעלה הוא איך שבהם הם ג׳ האהבות, כי זהו השורש והסיבה לזה שנמשכו ג׳ המדריגות.

יו״ד) ויש לומר, דהטעם בפנימיות הענינים על זה שהמשכת וגילוי ג׳ הענינים דממלא וסובב ועצמות אוא״ס הוא ע״י ג׳ האהבות דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, הוא, כי הכוונה בכל הגילויים היא בכדי שעל ידם תהי׳ אח״כ בריאת העולם, ולכן, כמו שבריאת העולם היתה באופן שכל הענינים שבו⁶³ יתתקנו ע״י עבודת האדם, בכדי שעי״ז יהי׳ האדם שותף להקב״ה במעשה בראשית, עד״ז הוא בנוגע להגילויים דלמעלה, שהתהוותם (המשכתם) היתה באופן שהגילוי שלהם⁶⁴ יהי׳ ע״י עבודת האדם, בכדי שהשותפות של האדם להקב״ה במעשה בראשית תהי׳ לא רק בהעולם עצמו אלא גם בהגילויים דלמעלה שעל ידם היתה בריאת העולם. וכיון שעיקר עבודת האדם הוא אהבת ה׳ דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא (כנ״ל), לכן, הגילוי דג׳ מדריגות הנ״ל (שבהם נכללים כל הענינים דלמעלה), הוא ע״י ג׳ האהבות דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. וע״י שהענינים דלמעלה נמשכים ומתגלים ע״י עבודת האדם, נעשה בהם עלי׳ למעלה יותר מכמו שהם מצד עצמם⁶⁵.

וזהו תפלה למשה, דהמשכת הגילוי דעצמות אוא״ס שלמעלה מסובב שהמשיך משה במלכות היתה ע״י תפלה דוקא, הגם דכיון שמשה הוא דעת עליון שמקבל מעתיק (עצמות אוא״ס שלמעלה מסובב) הי׳ ביכלתו להמשיך במלכות אור זה בדרך מלמעלה למטה, כי ע״י שהמשכת האור היא ע״י תפלה, עבודת האדם (בדרך מלמטה למעלה), נשלמת הכוונה שבשבילה נאצל האור, ועי״ז נעשה בו עלי׳ ומיתוסף בהבל״ג שלו. שהבל״ג שבו הוא לא רק כמו שהוא מצד עצמו, עצם האור שאין שייך בו צמצום וסילוק, אלא (גם) כמו שהוא מצד העצמות. ולכן, בנין המלכות שנעשה ע״י האור כמו שנמשך ע״י תפלת משה הוא בנין עדי עד.

יא) וצריך ביאור, דהעילוי שנעשה בהגילויים דלמעלה ע״י עבודת האדם הוא (בעיקר⁶⁶) כשההמשכה והגילוי שלהם היא ע״י עבודת האדם, וכיון דזה שע״י תפלת משה היתה ההמשכה והגילוי הוא רק בנוגע כנסת ישראל (כנסת ישראל כפשוטו, וגם ספירת המלכות), אבל בנוגע למשה אין שייך לכאורה לומר שההמשכה והגילוי היתה ע״י תפלתו, שהרי משה הוא עשיר, דענין העשיר הוא שמאירים אצלו בגילוי כל הגילויים ואפילו הגילוי דעצמות אוא״ס שלמעלה משייכות לעולמות, ועפ״ז, העלי׳ וההוספה שנעשית בהאור ע״י תפלת משה היא לכאורה רק לגבי אחרים ולא לגבי משה עצמו. ויש לומר הביאור בזה, דכיון שמשה הוא רוען של ישראל, לכן, כשחסר איזה ענין בכנסת ישראל, הוא כמו שחסר הענין גם אצלו, דנוסף לזה שהצער שלו על זה שחסר לישראל הי׳ צער גדול ביותר כאילו שהוא עצמו הי׳ החסר, הנה גם החסרון דישראל הי׳ החסרון שלו⁶⁷. כי משה וישראל הם חד, ובלשון רש״י⁶⁸ שמשה הוא ישראל וישראל הם משה. ולכן, הגם שמשה הי׳ עשיר והאירו בו כל הגילויים, מ״מ, כיון שישראל היו חסרים הגילוי, ורק ע״י עבודה (תפלתו של משה) נתחדש הגילוי לגבם – גם לגבי משה נתחדש הגילוי ע״י תפלתו. [ולהוסיף, דזה שמשה הוא רוען של ישראל, זהו ענינו העיקרי. וכל המעלות שלו, כולל זה שהי׳ עשיר גם ברוחניות, בחינת דעת עליון שמקבל מעתיק, הם טפלים, בחינת חיצוניות, לגבי זה שהי׳ רוען של ישראל⁶⁹. ועפ״ז יובן יותר שגם לגבי משה נתחדש הגילוי ע״י תפלה, הגם שמצד העשירות שלו (בחינת דעת עליון) האירו אצלו גם לפנ״ז כל הגילויים, כי זה שהאירו אצלו כל הגילויים גם לפנ״ז מצד העשירות שלו הוא בחינת החיצוניות שבו. אבל בנוגע להפנימיות שלו, זה שהוא רוען של ישראל, נתחדש הגילוי ע״י תפלה]. ולכן העילוי שנעשה בהגילויים דלמעלה ע״י שנמשכו ע״י עבודה (תפלה), הוא גם בנוגע משה.

יב) וכמו״כ הוא באתפשטותא דמשה שבכל דור, עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה, שענינו העיקרי והפנימי הוא זה שהוא רוען של ישראל, והענינים דישראל הם ענינו דהנשיא. ועפ״ז יש לבאר העילוי שנתחדש בהגאולה די״ט כסלו ובהגאולה די״ב תמוז ע״י המאסר, שהוא כיתרון האור מן החושך, דלכאורה, כיון שבנוגע להנשיאים לא שייך לומר שבהיותם במאסר הי׳ לגבם איזה ענין של חושך, [וכמובן גם מהשיחה הידועה דבעל הגאולה⁷⁰ בנוגע להמאסר של אדמו״ר הזקן שהמאסר הי׳ בהסכמתו, דמזה מובן, שלגבם ההעלמות וההסתרים דהמאסר הם רק בחיצוניות], איך נעשה עי״ז יתרון האור. וי״ל מהביאורים בזה, דכיון שעיקר ענינם של הנשיאים הוא זה שהם רועי ישראל ונשיאי ישראל, לכן, ההעלם וההסתר דהמאסר שהי׳ בנוגע ישראל הוא העלם והסתר גם לגבי הנשיאים. ולכן, בהגאולה מהמאסר, כשהחושך נהפך לאור, נעשה יתרון האור.

יג) והנה נתבאר לעיל (סעיף ד) שהשייכות דהגאולה די״ט כסלו ודי״ב תמוז להמזמור תפלה למשה הוא (הן להענינים הפרטיים שנאמרו בהמזמור ומכש״כ) לענינו ותוכנו דכללות המזמור – תפלה למשה, תפלת עשיר. וע״פ המובא לעיל מהמאמר דענין העשירות הוא גילוי עצמות אוא״ס שלמעלה מסובב [והשייכות דתפלת עשיר (מדינה פלונית כו׳ גזור שתיבנה) לעשירות היא כי בכדי שבנין המלכות (המדינה) יהי׳ בבחינת בנין עדי עד הוא ע״י שנמשך בה גילוי עצמות אוא״ס], יש לומר, דיתרון האור שנעשה בהגאולה די״ט כסלו ודי״ב תמוז הוא המשכת גילוי עצמות אוא״ס שלמעלה מממלא וסובב.

ויש לומר, דזהו שהגאולה (די״ט כסלו ודי״ב תמוז) היתה נס גלוי שלמעלה מהטבע, ואעפ״כ הי׳ הנס מלובש בטבע, והגם שהנס נתלבש בטבע הי׳ זה באופן שהטבע לא העלים והסתיר על הנס, ועד שראו כל אפסי ארץ שזה נס גלוי, כי שורש הטבע הוא משם אלקים, ממלא, ושורש הנסים הוא משם הוי׳, סובב, וכיון שבהגאולה הי׳ הגילוי דעצמות אוא״ס שלמעלה מסובב וממלא, הכולל
ומחבר את שניהם, לכן היתה הגאולה באופן שהנס והטבע נתחברו יחד, יחוד הוי׳ ואלקים.

ויש לומר, שהגילוי דאוא״ס שלמעלה מסובב וממלא בהחיבור דנס (ששרשו מסובב) וטבע (ששרשו מממלא) הוא רק שנרגש בהם ענין שלמעלה משניהם, שעי״ז הם מתחברים. אבל זה שהטבע עצמו הי׳ אז באופן שלא העלים והסתיר על הנס, ועד שגם המנגדים [שנשארו אז בתקפם] ומ״מ הוכרחו לסייע [וע״י התוקף שלהם] בהשחרור והגאולה, הוא ע״י שבהמלכות עצמה (שורש הנבראים) נתגלה שרשה האמיתי. ועפ״ז יובן עוד יותר הקשר והשייכות דהגאולה להמזמור תפלה למשה, תפלת עשיר, דענין תפלת עשיר הוא מדינה פלונית כו׳ גזור שתיבנה, המשכת גילוי עצמות אוא״ס במלכות.

ולהוסיף, שע״י החיבור דנס וטבע שהי׳ בהגאולה, ניתן הכח לכל ההולכים באורחותיו של בעל הגאולה, שהאמונה שלמעלה מהשכל (נס) תומשך גם בשכל (טבע), ושהשכל לא יעלים ויסתיר על האמונה. ועד״ז הוא בנוגע להענין דיפוצו מעינותיך חוצה [שהותחל בהגאולה די״ט כסלו⁷¹, וניתוסף עוד יותר בהגאולה די״ב תמוז] שע״י החיבור דנס וטבע שהי׳ בהגאולה ניתן הכח להפיץ המעינות דפנימיות התורה (שלמעלה מהעולם, נס) חוצה, ובאופן שגם כשהם נמצאים חוצה נראה בגלוי שהם המעיינות דפנימיות התורה. וזה שגם כשהם נמצאים חוצה הם באופן שרואים בגלוי שהם מעיינות, הוא לא רק מפני שהמעיינות הם בגילוי אלא גם מפני שהחוצה נעשה באופן שאינו מעלים ומסתיר על המעיינות, ויתירה מזו, שהוא כלי להמעיינות. וזה נעשה הכנה קרובה לקיום היעוד ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדו כי פי הוי׳ דיבר⁷², שהבשר יראה אלקות (לא רק מצד הגילוי דכבוד הוי׳, אלא גם) מצד הבשר עצמו.

יד) וזהו וידבר ה׳ אל משה גו׳ דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה גו׳, דזה שהפרה נקראת על שמו של משה – הגם שענין המיוחד שבמצות פרה אדומה הוא שהחוקה שבה (רצון שלמעלה מחכמה) הוא בגילוי, וכיון שמשה ידע טעם פרה הרי לגבי׳ אין חילוק בין מצות פרה אדומה לכל המצוות – כי ע״י שמצות פרה אדומה היא חוקה לגבי ישראל, היא חוקה גם לגבי משה. וזהו דבר אל בני ישראל ויקחו אליך גו׳, דע״י דבר אל בני ישראל – עי״ז הוא ויקחו אליך, הענין דזאת חוקת התורה בנוגע למשה. אלא שענין זה (שמישראל נמשך למשה) הוא בנוגע להמצוה עצמה, דזה שהיא חוקה (בלי טעם) הוא בעיקר בישראל. אבל בנוגע לקיום המצוה, בכדי שישראל יוכלו לקיים המצוה דפרה אדומה ועד״ז כל המצוות בביטול דקבלת עול (באופן דחוקה חקקתי גזירה גזרתי), הנתינת כח על זה הוא ממשה, שענינו הוא ביטול, ונחנו מה. ויש לומר, דע״י שמשה ידע טעם פרה, והביטול דקבלת עול נמשך גם בההשגה שלו, ניתן הכח לכל אחד מישראל שהאמונה והקבלת עול יונח (זאָל זיך אָפּלייגן) גם בהשכל שלו.

ויש לומר, דזהו שארז״ל חוקה²⁰ חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחרי׳⁷³, שהקבלת עול שלו היא באופן שלא רק שהוא מקיים בפועל ציווי הקב״ה (גם כשאינו מבין), אלא שאינו מהרהר כלל, כי גם בשכלו מונח הענין דקבלת עול. ויש לקשר זה עם מאמר המדרש⁷⁴ שפרה אדומה רומזת על הגלויות, פרה זו מצרים אדומה זו בבל תמימה זו מדי אשר אין בה מום זה יון, כי ע״י זה שהשכל הוא באופן שמונח אצלו הענין דקבלת עול שלמעלה מהשכל, הוא הכנה קרובה לגאולה העתידה, שהגילוי אלקות בעולם יהי׳ גם מצד העולם. וזוהי השייכות דזאת חוקת התורה לשריפת הפרה, דע״י שהקבלת עול הוא באופן שאינו מהרהר, כי גם בשכלו מונח הענין דקבלת עול, נעשה שריפת (הפרה שרומזת על) הגלות, כפתגם הידוע דבעל הגאולה⁷⁵, והולכים כולנו יחד עם נשיאינו בעל הגאולה בראשנו להגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

__________

1) פרשתנו (חוקת) יט, א-ב.
2) רמב״ם הל׳ פרה אדומה ספ״ג.
3) שעהיוה״א פ״א. וראה בארוכה תשובות וביאורים (קה״ת תשל״ד) סימן א (נדפס באגרות-קודש ח״א ס״ע רפח ואילך).
4) רמב״ם הל׳ פרה אדומה פ״א הי״א.
5) פרשתנו יט, ג.
6) ע״ד פרה העשירית שיעשה מלך המשיח, שהפירוש (בפשטות) הוא לא שמשיח עצמו יעשה (כי עשיית הפרה צריכה להיות ע״י כהן), אלא שתיעשה ע״פ הציווי שלו.
7) ריש פרשתנו (נו, א).
8) מלאכי ג, כב.
9) שבת פט, א.
10) ראה עד״ז כלי יקר כאן.
11) נו, ב ואילך.
12) ספכ״ה.
13) עקב יא, כה.
14) לשון אדה״ז בתניא שם.
15) בשלח טז, ח.
16) ע״פ מ״ש בפנים יומתק לשון אדה״ז בתניא שם ״למה ציוה משה רבינו ע״ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ כו׳״ – ולכאורה הול״ל ״למה נצטווה הדור שנכנסו לארץ כו׳״, ומה נוגע בזה שהציווי הי׳ ע״י משה רבינו ושהציווי נאמר במשנה תורה? וע״פ מ״ש בפנים יש לומר שבזה מרמז שהכח על זכירת המס״נ הוא ממשה. ובכדי להדגיש זה עוד יותר מוסיף ״במשנה תורה״ – שמשנה תורה אמר משה לא רק בתור שליח אלא מפי עצמו (מגילה לא, ב וראה פרש״י שם), היינו שזה נתעצם בהשגתו (ראה לקו״ת שה״ש כ, ג).
17) תקו״ז תס״ט (קיב, א. קיד, א).
18) ב׳ ניסן תר״פ – יו״ד שבט ה׳שי״ת. וראה לקו״ש חי״ח ע׳ 303 ואילך.
19) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1056. ובכ״מ.
20) תנחומא פרשתנו ג. שם ח. במדב״ר ריש פרשתנו. ועוד.
21) היתרון בהביאור דלקמן הוא, כי מזה שפרה אדומה (שהוא כללות התורה) נקראת על שמו של משה, משמע, שהמצוות עצמם שייכים למשה, ולפי הביאור דלעיל שהשייכות למשה הוא מצד ענין המס״נ, אין זה נוגע להמצוות עצמם, כי זה שקיום התומ״צ תלוי בזכירת ענין המס״נ הוא ״כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו״ (תניא ספכ״ה), משא״כ זה שקיום המצוות צ״ל (בקב״ע) מפני הציווי הו״ע שנוגע לקיום המצוות עצמם.
ויתירה מזה יש לומר להביאור דלקמן, שהשייכות דמצוות למשה היא לא רק בנוגע לקיום המצוות אלא גם בנוגע המצוות עצמם. דזה שגם לאחרי שהמצוות (רצונו ית׳) נמשכו בתורה (חכמה) נרגש שהם רצון שלמעלה מהחכמה, הוא, כי החכמה (תורה) שבה נמשך הרצון דמצוות היא תורת משה עבדי.
22) גם המצוות דחוקים. שהרי אינם היפך השכל לגמרי כפרה אדומה (ראה סה״מ תרכ״ט ע׳ רלז ובכ״מ), ובערך החוקה דפרה אדומה – גם המצוות דחוקים הם מובנות קצת.
23) תניא רפמ״ב.
24) במדב״ר פרשתנו פי״ט, ו. תנחומא פרשתנו ח.
25) ראה סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ נו [סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ מג] (וראה גם שם ע׳ כ [סה״מ חנוכה ע׳ קעח]). ח״ד ע׳ ריט [סה״מ פסח ח״א ע׳ קפ-קפא].
26) ראה לקו״ת נצבים מט, ב. ובכ״מ.
27) ראה עד״ז סה״מ מלוקט ח״ד [סה״מ פסח] שם.
28) תהלים צדי״ק, א.
29) ראה זח״א קסח, ב.
30) ראה גם נדרים לח, א שמשה הי׳ עשיר.
31) דליל כ׳ כסלו תרצ״ד (לקו״ד כרך א צז, א ואילך).
32) לקו״ד שם. וכן נהגו הנשיאים שלאחריו, ממלאי מקומו – מכתב כ״ק מו״ח אדמו״ר, נדפס ב״קובץ מכתבים״ שבסו״ס תהלים אהל יוסף יצחק (ע׳ 200). אגרות-קודש שלו ח״ג ע׳ תעג ואילך.
33) תשכ״ט, שנת אמירת מאמר זה.
34) דשנת תר״ס – נדפס בסה״מ תר״ס ע׳ מט ואילך. וראה בארוכה ד״ה זה די״ג תמוז שנה זו (תשכ״ט), נדפס בקונטרס י״א ניסן תנש״א [סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ מב ואילך].
35) ראה רמב״ם הל׳ תפלה פ״א ה״ב.
36) זח״ג (באד״ר) קלה, א. וראה תו״א משפטים עה, ג. המשך תרס״ו ע׳ רטז. ובכ״מ.
37) סה״מ תר״ס ס״ע נג ואילך.
38) כתובות סז, ב.
39) ראה טו, ח.
40) פרש״י עה״פ בראשית ב, ב. פרש״י ד״ה ויכל – מגילה ט, א (וראה ב״ר פ״י, ט). תוד״ה חצבה – סנהדרין לח, א.
41) בראשית שם.
42) סה״מ תר״ס ע׳ נח. וראה שם ע׳ נג.
43) ראה בארוכה ד״ה תפלה למשה שבהערה 34.
44) שם ע׳ נח.
45) שוחר טוב ויל״ש עה״פ. מדרש תהלים באָבער שם.
46) בדוגמת תפלת עני, שהתפלה שלו היא מפני שהוא עני.
47) סה״מ תר״ס שם ע׳ סב.
48) וראה בסה״מ תר״ס שם ע׳ סב דתפלה למשה היא ע״ד תורה.
49) ועפ״ז יומתק שההקדמה להבקשה ״גזור שתיבנה״ היא ״והיא שלך״, ״היינו שבשרשה היא בבחינת פנימיות ועצמות א״ס״ (סה״מ תר״ס שם) – די״ל, דכיון ש״היא שלך״ לכן ההמשכה במלכות (גזור שתיבנה) תהי׳ מצד ענינה דהמלכות.
50) דהגם שע״י התפלה נמשך רצון חדש (שלמעלה מהשתלשלות) – הרי גם הרצון חדש הוא בנוגע ענין השייך לעולם, למלאות בקשת המתפלל.
51) ב״ר פי״א, ו.
52) ראה שבת קיט, ריש ע״ב.
53) נחמי׳ ט, ו.
54) המאמר ד״ה תפלה למשה תר״ס בא בהמשך להמאמר ד״ה הקול קול יעקב תר״ס ושם (ע׳ נה ואילך) מבואר ענין את חסר ה׳. וראה גם סה״מ מלוקט ח״ג ע׳ רכב [סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ קמה], ובהנסמן שם.
55) ואולי יש לומר שב״את עשית את השמים״ דוגמת שני ענינים אלה: את חסר ה׳, שנחסרו מהמלכות ה׳ פרצופים – הוא שנסתלקו מהמלכות (אבל לא נעשה שינוים בהם עצמם); ועי״ז ירדה המלכות ונעשית מקור להוות העולמות, ״עשית את השמים גו׳״.
56) ראה בארוכה המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקכז ואילך. ובכ״מ.
57) ראה סה״מ תרמ״ג ע׳ פ. המשך תרס״ו ע׳ קצד-ה. ובכ״מ.
58) סה״מ תר״ס שם ע׳ נד ואילך.
59) ואתחנן ו, ה.
60) ברכות נד, א במשנה. ספרי (הובא בפרש״י) עה״פ.
61) אגה״ת פ״ד (צד, א).
62) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א. וראה לקו״ת שלח מב, ג.
63) וכלשון המדרש שבהערה 51 כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תיקון.
64) שהוא ה״תיקון״ שלהם.
65) ראה עד״ז לקו״ד כרך ב שג, א-ב, שע״י מחשבת האדם בהענינים דלמעלה, נעשה בהם עלי׳ בדוגמת העלי׳ שנעשית בדברים גשמיים ע״י שמביאים תועלת לעבודת ה׳ (ומכש״כ כשמקיימים בהם מצוה). ויש לומר, דהעלי׳ בהענינים דלמעלה ע״י שנמשכים ע״י עבודת האדם היא באופן נעלה יותר, מכיון שעבודת האדם היא בנוגע להמשכת הענינים עצמם (ולא רק שהאדם משתמש בהם לעבודת ה׳).
66) ראה הערה הקודמת.
67) וזה שתפלת משה נקראת תפלת עשיר – אף שהחסרון דכנס״י (שעל זה התפלל) הוא (כמו) החסרון שלו – ראה ד״ה תפלה למשה תשכ״ט הנ״ל סעיף ט [סה״מ נ״ך-מאחז״ל ס״ע נד-ה].
68) פרשתנו (חוקת) כא, כא.
69) ולכן אמר ״ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת – מכל התורה כולה״ (תשא לב, לב. פרש״י שם) – כי אפילו תורה, אף שמשה נתן נפשו על התורה (מכילתא לבשלח טז, א. שמו״ר פ״ט, ד. וש״נ), אינה הפנימיות דמשה, כישראל. וראה בארוכה לקו״ש חכ״א ע׳ 175 ואילך.
70) לקו״ד ח״א לז, סע״ב ואילך.
71) ספר השיחות תורת שלום ס״ע 112 ואילך.
72) ישעי׳ מ, ה. וראה סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ נ [סה״מ פסח ח״ב ע׳ קנ] ובהערות שם.
73) פרש״י ריש פרשתנו, מיומא סז, ב.
74) יל״ש פרשתנו רמז תשנט.
75) אגרות-קודש שלו ח״ו ע׳ שעב. ״היום יום״ בתחלתו.

[סה"מ במדבר ח"ב ע' ס ואילך]

כעין שיחה. מאמר ראשון מהמשך. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס חג הגאולה י״ב-י״ג תמוז תנש״א, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ה ע׳ שטו ואילך. הפתח דבר נדפס לקמן בהוספות.