בס״ד. י״ג תמוז ה׳תשי״ט
הנחה בלתי מוגה
אמר1 ר׳ אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר2 כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו3 הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך4 הוי אומר לעמל תורה נברא. והנה בגמרא שם לפני זה איתא נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו (ופרש״י מפני שהוא משים דברים בפיו תמיד כאוכף שעל החמור), הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר, ופרש״י שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדרי׳, וכל כך למה מפני שאכף שכפף פיהו על דברי תורה. וצריך להבין, מדוע במאמר דר׳ אלעזר מספקא לי׳ אם פסוק זה (כי אכף עליו פיהו) קאי בדברי תורה, ובמאמר שלפני זה פשיטא לי׳ דפסוק זה קאי בדברי תורה. גם צריך להבין, דהנה הגם שמסקנת ר׳ אלעזר היא דנברא לעמל תורה, מ״מ הרי מזה גופא שיש הוה אמינא לפרש שהאדם נברא לעמל מלאכה, על כרחך צריך לומר שאין הכוונה למלאכה בעניני רשות, דאטו בשופטני עסקינן5, וכי יעלה על הדעת שתכלית בריאתו של כל אדם היא בשביל עמל מלאכה בדברי רשות. ועד״ז בענין עמל שיחה, דפשיטא שאין הכוונה לשיחה דדברים בטלים שזהו דבר איסור, ואפילו עם הארץ שאין בו איסור דברים בטלים כדאיתא בתניא6, מ״מ הרי דברים בטלים אין בהם תכלית, ואין מקום לומר (אפילו בתור הוה אמינא) שכל אדם נברא בשביל דיבור דברים בטלים. ואפילו שיחה כזו שנקראת בשם דיבור המותר (כמ״ש הרמב״ם בפירוש המשניות7 שיש כמה דרגות בדיבור, וא׳ מהם הוא דיבור המותר), מ״מ אין מקום לומר שזהו תכלית בריאת האדם. ועל כרחך צריך לומר שהכוונה בעמל מלאכה ועמל שיחה היא לעמל מלאכה דקדושה ועמל שיחה דקדושה. ואעפ״כ אומרים שתכלית בריאת האדם אינה לא בשביל עמל שיחה ולא בשביל עמל מלאכה, אלא דוקא בשביל עמל תורה. והענין הוא, דהנה עמל מלאכה למעליותא הוא ע״ד מ״ש במכילתא דרשב״י עה״פ8 ששת ימים תעבוד זו מצות עשה, דבפנימיות הענין קאי על עבודת הבירורים, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך9, וענין עמל שיחה למעליותא הו״ע התפילה. וזהו טעם הקא סלקא דעתך שאדם נברא לעמל מלאכה או לעמל שיחה, דעמל מלאכה היינו עבודת הבירורים ועמל שיחה היינו עבודת התפילה, דאמרו רז״ל10 הלואי שיתפלל אדם כל היום, וע״ז הוא החידוש דהמסקנא שנברא לעמל תורה דוקא, והגית בו יומם ולילה4. דהנה כתיב11 בראשית ברא אלקים ואמרו רז״ל12 בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית. דנוסף לזה שהתורה נקראת בשם ראשית, הרי גם ענין הביכורים וחלה נקראים ראשית (ראשית ביכורי אדמתך13, ראשית עריסותיכם14), שזהו ענין עבודת הבירורים, שבעניני הבירורים עצמם, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, צ״ל הבאת הראשית לה׳, כל חלב לה׳15, ועד״ז ענין התפילה נקרא בשם ראשית וכמ״ש16 ראשית חכמה יראת ה׳, ולכן יש ספק בשביל איזו ראשית נבראו ישראל, אם הראשית דתורה או תפילה או עבודת הבירורים, וע״ז הוא החידוש והמסקנה דאדם נברא לעמל תורה. אמנם זה גופא דורש ביאור, מדוע תכלית בריאת האדם היא עמל תורה ולא עמל תפילה או מלאכה.
והנה כתיב17 מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואמרו רז״ל (בגמרא ובזהר)18, שזהו רק עמלו שתחת השמש, אבל בעמל שלמעלה מן השמש יש יתרון, ואיזה זה, זה עמלה של תורה. ולכאורה גם בענין זה, אם הכוונה היא לעמל (תחת השמש) כפשוטו, כסף וזהב גשמיים, הרי מאי קא משמע לן קרא, הרי כל ספר קהלת מלא מזה, ומה מחדש כאן שאין יתרון לאדם בכל עמלו, וכדאיתא19 שלאחר פטירתו אין הכסף וזהב מלוין את האדם כו׳. ועל כרחך צריך לומר דגם פסוק זה איירי בעמל כזה שיש קא סלקא דעתך שיש בו יתרון, וקא משמע לן קרא דאין בו יתרון כמו היתרון שע״י עמל תורה שלמעלה מן השמש. ויש לומר דהקא סלקא דעתך הוא בעמל מלאכה ועמל שיחה, ע״ד מאמר ר׳ אלעזר הנ״ל דסלקא דעתך אמינא שהאדם נברא לעמל מלאכה או עמל שיחה, וע״ז קא משמע לן קרא דאין יתרון אלא בעמל תורה.
ולהבין כל זה יש להקדים תחילה ביאור ענין עמל מלאכה בעבודת האדם. דהנה עמל מלאכה יש בו מעלה, כמארז״ל הנ״ל ששת ימים תעבוד זו מצות עשה, וכמארז״ל בכמה מקומות בשבח המלאכה, גדולה מלאכה שמכבדת את בעלי׳20 וכיו״ב. והענין הוא, דהנה כתיב21 מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, דמה שהוא עושה אומר לישראל לעשות22 [וכמ״ש23 ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, שיש בחי׳ אדם שלמעלה שהוא כדמות האדם התחתון]. והנה באדם שלמעלה כתיב24 כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ, ונקרא בשם מלאכה, מלאכתו אשר עשה, ומה שהוא עושה אומר לישראל לעשות, שגם ישראל נצטוו ששת ימים תעבוד זו מצות עשה. וכמו במצות השביתה דשבת, דכשם שביום השביעי שבת, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם25, ולכן נצטוו ישראל וביום השביעי תשבות, כן הוא גם בנוגע לששת ימי המעשה. ולכאורה גם בענין זה צריך להבין, דאיך אפשר לומר שבריאת העולם במשך ששת ימי בראשית נקראת בשם מלאכה ועמל, והרי אמרו רז״ל26 לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב״ה את עולמו. וכן צריך ביאור מ״ש אדם לעמל יולד, דמשמע שהוא שבחם של ישראל, דהא כתיב בפרשתנו27 לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שאין בישראל ענין העמל.
והענין הוא, דהנה רש״י פירש הכתוב לא הביט און גו׳, דאחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה, לא הביט הקב״ה און שביעקב כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו כו׳ ה׳ אלקיו עמו אפילו מכעיסין וממרין לפניו אינו זז מתוכן. והנה ענין זה, שאפילו כשהן מכעיסין אינו זז מתוכן, וכמ״ש28 השוכן אתם בתוך טומאותם, הרי זה שבח גדול ביותר לישראל. דזהו תוכן בקשת כל ישראל, כמאמר נעים זמירות ישראל בשם כנסת ישראל29 רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה, ואמרו רז״ל במדרש תהלים על הכתוב יוסף כנס משנות השבע לשנות הרעב אף אנו כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא, מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו כו׳ אף אנו כלכלנו לפי מעשינו כו׳ מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה אף אנו גמלנוך רעה גמול אותנו טובות. הרי שענין זה, גמלנוך רעה גמול אותנו טובות, הוא שבח גדול לישראל.
ולהבין זה בפרטיות יותר, הנה ידוע דמזמור זה קאי בג׳ הגלויות שלאחרי גלות מצרים, כמבואר במפרשים (רש״י) דמ״ש במזמור זה ג׳ פעמים השיבנו האר פניך ונושעה הרי זה כנגד ג׳ הגלויות, גלות בבל גלות יון וגלות אדום, וע״ז ישנם ג׳ הבקשות הנ״ל שבמדרש, שתוכנם הוא לבאר טעם הגלות. א׳ יוסף כנס משנות השבע לשנות הרעב אף אנו כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא. דבכלל הרי עולם הזה הוא באופן שמעשי עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו30, ומ״מ נקרא עולם הזה שני השבע כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא31, דעולם הבא נקרא שני הרעב כי ימות המשיח הם32 ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ33. דכל הקורת רוח דלעתיד לבוא, שע״ז אמרו31 יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, הרי כל זה הוא מהשעה אחת בתשובה ומעשים טובים שבחיי עולם הזה. וזהו תוכן בקשה זו, שמהעבודה דזמן הגלות יהי׳ הגילוי לעתיד לבוא. אמנם כדי שהעבודה שבזמן הגלות תהי׳ בשלימותה, שיהי׳ לימוד התורה וקיום המצוות כדבעי, צ״ל סיפוק צרכי האדם שלא יבלבלו הגוף, שלזה צ״ל מלאכתו נעשית ע״י אחרים34 או (לכל הפחות) מלאכתו ארעי ותורתו קבע35. וע״ז היא הבקשה השני׳ מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו אף אנו כלכלנו לפי מעשינו, היינו שיתן הקב״ה לכאו״א בני חיי ומזוני רויחי לפי צרכנו, וכמו ביוסף דכתיב בי׳36 ויכלכל יוסף גו׳ לפי הטף, כך גם בכלכלת הקב״ה שצ״ל לפי הטף, אף שקטן לאו בר דיעה הוא37. אמנם עדיין אין זה מספיק, כי הגם שהקב״ה נותן בני חיי ומזוני רויחי, ואפילו לפי הטף, מ״מ הרי זה רק הכשר מצוה, וכשבאים לקיום המצוות ולימוד התורה עצמו, צ״ל עזר וסיוע מיוחד מלמעלה, דשמעתתא בעי צילותא38 ואלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו39, ועל זה צ״ל זכות מיוחד, דמנין מגיע לו זכות זה. וע״ז היא הבקשה השלישית, שהיא עיקר הבקשה, גמלנוך רעה גמול אותנו טובות, דאף שאפשר שיש מציאות של און או עמל, מ״מ לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, גמלנוך רעות אלו עבירות, גמול אותנו טובות היינו תורה ומצוות (כדאיתא בגמרא קידושין40 על הפסוק41 אמרו צדיק כי טוב ופרי מעלליהם יאכלו טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב כו׳). כלומר, שנוסף על הבקשה השני׳ שתוכנה השפעת ונתינת כל הצרכים הגשמיים, הרי בבקשה זו מבקשים אודות כל הענינים הרוחניים, וכמ״ש בנבואת בלעם שם ה׳ אלקיו עמו שאינו זז מתוכן, וכמבואר בענין משפט לאלקי יעקב42, שתהי׳ המשכת אלקות ביעקב, בכאו״א מישראל, מחוטב עציך עד שואב מימיך43, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה44. וזהו שבחן של ישראל שאמר בלעם, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה׳ אלקיו עמו גו׳, דבלעם הוא נביאם של אומות העולם, וכמארז״ל45 עה״פ46 ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל הוא דלא קם אבל באומות העולם קם ומנהו בלעם, הרי גם הוא מסכים ונותן הסכמה וברכה שלא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו. וזהו שבחם של ישראל, שמוציאים הסכם על זה גם מהלעו״ז, שלכן נקראו בשם ישראל, על שם כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל47. ובעבודת האדם היינו עבודת התשובה באופן הכי נעלה דתשובה עילאה, כמבואר בתניא48 שע״י תשובה זו זדונות נעשין כזכיות49. וע״י עבודת התשובה פועלים שיהי׳ מלמעלה ולא ראה עמל בישראל ה׳ אלקיו עמו, כמו יוסף שהוא המשביר בר לכל הארץ50, דיוסף הוא טוב עין, טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל51 זה יוסף, ועד שבאים למ״ש בסיום המזמור ה׳ אלקים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה, ומסיים ע״ז במדרש תהלים שם אנו אין לנו אלא הארת פנים, דיש לומר שזהו ע״ד מאמר אדמו״ר הזקן52 עה״פ53 מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, שאינו רוצה אלא את הקב״ה בכבודו ובעצמו.
והנה לאחרי הקדמת עבודה זו דולא ראה עמל בישראל, היינו עבודת התשובה, באים לבחי׳ עמל שהוא חלק מעבודת האדם. ולהבין כל זה יש להקדים תחילה מה שנת״ל54 בפסוק זה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, דצריך להבין מה שמחלק את הפסוק לב׳ ענינים, דברישא דקרא כתיב לא ראה ובסיפא כתיב ולא הביט, ברישא כתיב און ובסיפא עמל, ברישא יעקב ובסיפא ישראל. ונתבאר בזה, דיעקב וישראל קאי על ב׳ אופנים כלליים בעבודת האדם. דיעקב קאי על העבודה דימות החול, העבודה עם עניני העולם, מעשה המצוות, ולכן נקרא בשם יעקב, דעבודת יעקב היתה כמ״ש55 ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, שהלך לחרון אף של מקום בעולם56, ושם עבד עבודתו באופן נעלה ביותר, ואף שהי׳ במצב דביום אכלני חורב וקרח בלילה57, מ״מ העמיד שם את מטתו שלימה58 ובעשירות רבה וגדולה, ואח״כ אמר59 עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, ואימתי אבוא לעתיד לבוא60 כמ״ש61 ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה. דמכל זה מובן, שעבודת יעקב היתה בבירור עניני החושך דעולם. ובעבודת האדם היינו העסק עם עניני העולם כנ״ל. משא״כ ישראל קאי על עבודת יום השבת, דבשבת בורר אסור62, וכל העבודה היא רק בעניני קדושה, כי כל עניני סטרא אחרא כולהו ערקין ואתעברו מינה63.
וביאור הענין הוא, דהנה נת״ל54 שתכלית כוונת הבריאה היא לייחדא קוב״ה ושכינתי׳. דסדר ההשתלשלות ובריאתו הרי הם מבחי׳ שכינה שנקראת שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת בתחתונים64, היינו שאינה רק בבחי׳ מקיף לעולמות אלא שוכנת ומתלבשת בהם. ולכן נקראת בריאת העולם בשם מלאכתו אשר עשה65 שזהו ענין של יגיעה, דכשם שבאדם התחתון הרי ע״י יגיעה נעשה דבר חדש, ובסגנון חכמינו ז״ל66 יגעת ומצאת, היינו שע״י יגיעה והשתדלות באים לומצאת, ענין של מציאה וחידוש הבא בהיסח הדעת67, כן הוא גם למעלה, שענין העמל שלמעלה הוא כאשר מתהוה דבר חדש שאינו בערך כלל, היינו שנעשה יש גמור ויש נפרד, ובלשון חז״ל68 נעשה69 לשון רבים כתוב והרוצה לטעות יטעה, והיינו עולם הזה התחתון דוקא. דזהו מה שבעולם הזה כתיב בראשית ברא אלקים, משא״כ בעולמות העליונים כתיב70 כי הוא צוה ונבראו בדרך ממילא, דהבריאה משם הוי׳ (דכתיב לפני הוא צוה ונבראו) הרי היא בדרך ממילא, משא״כ הבריאה משם אלקים היא בדרך התלבשות והתעסקות. וכמו שנת״ל54 דכאשר הבריאה היא בדרך ממילא, הרי אי אפשר שיתהוה מזה דבר חדש לגמרי, דדבר הבא בדרך ממילא היינו שאינו אלא גילוי מן ההעלם ולא דבר חדש, דזהו מה שבריאת העולמות העליונים משם הוי׳ היא בדרך ממילא, כי עולם האצילות אינו אלא גילוי מן ההעלם71, שלכן נקרא בשם אצילות, אך תכלית הכוונה היא להיות לו ית׳ דירה בתחתונים72, תחתונים כאלו שיש עליהם הגזירה דתחתונים לא יעלו למעלה73, כי בהכרתם ובהרגשתם הרי הם יש נפרד, ודוקא שם צריך לעשות דירה לעצמות ומהות, ולכן בריאה זו היא בדרך התלבשות והתעסקות. וכוונת הבריאה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, ליחדא קוב״ה ושכינתי׳. דזהו מ״ש בסיום הבריאה ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, דויכולו הוא גם לשון כליון74, ביטול היש, שע״י מעשה המצוות פועלים שגם היש הגשמי שבהכרתו והרגשתו מצד עצמו מרגיש עצמו למציאות נפרד, הנה גם הוא יבין בשכלו ויכיר בהכרתו וירגיש בהרגשתו שהוא בטל אליו ית׳ ואינו אלא כלי אליו ית׳.
ויש לומר דזהו מה שבריאת העולם נקרא בשם עמל כלפי מעלה כביכול, כי זה גופא שבשביל בריאת העולם צ״ל כח העצמות דוקא, שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, שהוא לבדו בכוחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט75, נקרא בשם עמל. וע״ד המבואר בכמה מקומות76 לענין מה שאמרו רז״ל77 לגבי כמה ענינים שהם קשים לפניו ית׳ כקריעת ים סוף, דלכאורה מה שייך ענין הקושי למעלה. אלא דענין הקושי הוא, שכיון שהקב״ה סידר וברא את סדר ההשתלשלות באופן מסויים, הרי שינוי ושידוד מערכות סדר ההשתלשלות נקרא בשם קושי כביכול, כי זהו היפך סדר בריאת והתהוות סדר ההשתלשלות. [דזהו מה שהניסים שרשם הוא משם הוי׳ שלמעלה משם אלקים שבו נברא העולם כמ״ש בראשית ברא אלקים]. וזהו מה שאמרו שקשים כקריעת ים סוף דוקא, כי ענין זה הוא בהדגשה יתירה בהנס דקריעת ים סוף, שתוכנו וענינו הוא הפך ים ליבשה78, ביטול המחיצות דעליון ותחתון, ביטול הסדר דהשתלשלות. דמטעם זה היתה קריעת ים סוף ההכנה למתן תורה, כי זהו גם ענין מתן תורה, ביטול הגזירה73, שעליונים ירדו למטה ואני המתחיל וירד ה׳ על הר סיני79, ותחתונים יעלו למעלה, ואל משה אמר עלה אל הוי׳80. אמנם בכללות הרי כל בריאת סדר ההשתלשלות בעצם הוא ג״כ ענין של עמל וקושי, שהרי התהוות יש מאין היא בכח העצמות דוקא כנ״ל. דהגם שהבריאה היתה ע״י ההעלם והסתר דשם אלקים, שהוא מגן ונרתק על שם הוי׳ כמ״ש81 כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, ואמרו רז״ל82 שמשון על שמו של הקב״ה נקרא שנאמר כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, מ״מ הרי דרך הנרתק נמשך בההתהוות שם הוי׳ עצמו, ולמעלה מזה, עצמותו ומהותו ית׳ שלא קדמה לו עילה וסיבה ח״ו. ולכן נקראת הבריאה (כמו שהיא מצד העצמות) בשם מלאכה ויגיעה, שזהו ענין של קושי, שעצמותו ומהותו ית׳ יהווה את היש הגשמי, כדי להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.
והנה ידוע שהבריאה בפעם הראשונה היתה מלמעלה כי חפץ חסד הוא83, אמנם מאז והלאה תלוי הדבר בעבודת ישראל84. ועוד זאת, שגם הבריאה מלכתחילה היתה תלוי׳ בעבודת ישראל כמארז״ל85 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, ומבואר בזה86 שעלה לפניו ית׳ התענוג שיתענג מעבודת הצדיקים בתורה ומצוות, וכמ״ש87 אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ואמרו רז״ל88 שהעולם נברא בשביל התורה. וזהו גם מה שאמרו רז״ל89 עה״פ90 ארץ יראה ושקטה, בתחילה יראה ואח״כ שקטה, שאמר הקב״ה אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אחזיר את העולם לתהו ובוהו, היינו שכל בריאת העולם תלוי׳ בעבודת ישראל. ומזה מובן, דכשם שבריאת העולם היא בגדר עמל ומלאכה וכו׳, כך גם עבודת האדם הגורמת היא עבודה באופן דעמל. אלא שבעמל זה גופא ישנם ג׳ הענינים דעמל מלאכה ועמל שיחה ועמל תורה, כדלקמן.
והענין הוא, דהנה כללות עבודת האדם נחלקת לג׳ סוגי עבודה. העבודה בבירור עניני הרשות, בכל דרכיך דעהו91, העבודה דקיום התורה ומצוות, והממוצע ביניהם שהיא עבודת התפילה. דהעבודה דבכל דרכיך דעהו היא, שאפילו בדרכיך, דברי הרשות שהם דרכים שלך, דרכי האדם, ובלשון הידוע92 לך לדעתך אני איני מצוה אותך, הרי גם בענינים אלו צ״ל דעהו, ידיעת ה׳, דע את אלקי אביך ועבדהו וגו׳93, באופן דיעקב עבדי94, ובעבודה באמונה דייקא (כמבואר בד״ה אמר ר׳ אלעזר כל אדם לעמל נברא לבעל השמחה והגאולה, דשנת תרפ״ט95). ובזה גופא אינו מספיק בירור דברי הרשות, כי כיון שכל עניני העולם מעורבים מטוב ורע96, ואדרבה הרשעים גוברים בו, הרי גם לאחר בירור הטוב מהרע, הנה מצד זה שהטוב הי׳ במשך זמן ארוך מעורב עם הרע, צ״ל זיכוך מיוחד והעלאה, כדי שיוכל להיות כלי ודירה לו ית׳. וזהו תוכן ענין עמל שיחה, עבודת התפילה, שהיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה97. דהתחלת עבודת התפילה היא בההתבוננות בעניני העולם, וכמשנת״ל54, בתחילה היא ההתבוננות הכללית דברוך שאמר, היינו התבוננות בכללות בריאת העולם, שמים והארץ וכל צבאם, את השמים לרבות צבאיהם ואת הארץ לרבות צבאי׳98, הכל נברא במאמר אחד, ברוך אומר ועושה, ואח״כ היא ההתבוננות בפרטי ההתהוות, כמפורש בפסוקי דזמרה, וכמו במזמור הללו את ה׳ מן השמים גו׳99, שמפרט את ד׳ היסודות שבבריאה, והיינו שבא לידי הכרה, דגם כפי שסדר ההשתלשלות הוא במציאותו ובכל פרטיו, הרי כל זה הוא רק מצד דבר הוי׳, הודו על ארץ ושמים100, שהוא המהוה ומקיים ומחי׳ את כל פרטי ההשתלשלות. אמנם גם זה אינו מספיק, ולאחרי זה היא ההתבוננות בברכות קריאת שמע, שהשרפים אומרים קדוש קדוש קדוש גו׳ והאופנים וחיות הקודש אומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו. ובכללות היינו ההתבוננות שאין לך עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל101, דכל הענינים שלמטה יש להם שורש למעלה, דגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם102, דיש למעלה מלאכים ולמעלה מהם אופנים ולמעלה מהם חיות. דע״י ההתבוננות בהביטול של השורש ומקור שלו לאלקות, הרי זה גורם אצלו להרגש של ביטול103. וכדאיתא במדרש104 על דבר גודל הביטול של השרפים, שהתפעלותם מאמירת קדוש נמשכת אלפיים שנה, ולמה נקראו שרפים על שם שנשרפים בעבודתם105. ועד״ז הוא גם בהאופנים שאומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו ברעש גדול106, שגם זה מורה על ביטול גדול. ועד שאחרי ברכות קריאת שמע מגיע האדם לקריאת שמע, שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד107, שמע מלשון הבנה והשגה108, שכל אחד מישראל מבין בשכלו שהוי׳ אלקינו הוי׳ אחד, שהוא אחד בכל ד׳ רוחות העולם ובשמים ובארץ (כדאיתא בבית יוסף109 בשם סמ״ק בכוונת תיבת אחד). ועד שזה מביא לביטול הכי עליון, בחי׳ המסירות נפש, וזה משפיע גם בגוף ונפש הבהמית, כמ״ש ואהבת גו׳ בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך110, בכל לבבך בשני יצריך111, שאפילו הגוף ונפש הבהמית הם באופן דבכל מאדך, מסירת נפש. ומכל זה מובן תוכן עבודת התפילה, שהוא חיבור עומק תחת עם עומק רום112, סולם מוצב ארצה בה׳, למטה מארץ סתם, וראשו מגיע השמימה בה׳, למעלה משמים סתם113. דזהו תוכן התפילה בפשטות, שתחילתה היא במצב של מוצב ארצה, באמירת מודה אני לפניך לפני נטילת ידיו שחרית מהקליפות היונקות מהצפרניים114, וסופה בעומק רום, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ולכן נקראת עבודה זו בשם עמל, עמל שיחה, כי חיבור ב׳ הפכים הוא ענין של עמל כנ״ל.
והנה לאחרי עמל מלאכה ועמל שיחה בא ענין עמל תורה, שגם זה הו״ע של עמל. כי אף שהתורה ניתנה במתנה מלמעלה, כלשון הפסוק115 וממתנה נחליאל, שהי׳ משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה116, וכל שכן וקל וחומר מקבליו של משה, שהכל ניתן להם במתנה, וכל הנותן בעין יפה הוא נותן117, מ״מ הרי נתינת התורה היתה באופן כזה שתפעל גם בגדר המטה, וכמארז״ל שהתורה לא בשמים היא118, וכמענה משה להמלאכים למצרים ירדתם יצר הרע יש ביניכם וכו׳119, וכמבואר בתניא120 בביאור מעלת לימוד התורה שהשכל והמשכיל והמושכל נעשים דבר אחד, שאין יחוד נפלא כזה וכערכו נמצא כלל. ולכן גם העבודה דלימוד התורה נקרא בשם עמל, כי זהו עמל גדול ביותר להיות חיבור הפכים, דהתורה הרי אנא נפשי כתבית יהבית121, שנמשך בה עצמותו ומהותו ית׳, ויחד עם זה הרי היא מתאחדת ביחוד נפלא עם האדם הנמצא בעולם כזה שיש בו יצר הרע וירד למצרים וכו׳.
והנה כתיב122 ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, לעבדה זה רמ״ח מצוות עשה ולשמרה זה שס״ה מצוות ל״ת123. אלא שבתחילה היתה הכוונה שעבודה זו תהי׳ בעניני קדושה, בגן עדן, וכמבואר בשיחת כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע124 בענין ורוח אלקים מרחפת על פני המים125 זה רוחו של משיח126, דהכוונה בתחילת הבריאה היתה שההנהגה בעולם תהי׳ ברוחו של משיח, ע״ד שיהי׳ לאחרי גילוי המשיח. אלא שמצד חטא עץ הדעת והחטאים שלאחריו נסתלקה השכינה מהארץ לרקיע הז׳, ואח״כ באו שבעה צדיקים והורידו את השכינה למטה, עד שבא משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין127 והורידה למטה בארץ128 ע״י מתן תורה. ומכל זה מובן, שתכלית הכוונה היא שהעבודה עם העולם תהי׳ לא בדרך מלחמה ובירור אלא בדרך מנוחה, כמו שיהי׳ בביאת משיח צדקנו. ובעבודת האדם זהו החידוש דתורה לגבי מלאכה ושיחה, דעמל מלאכה הרי זה ענין של בירור העולם והתעסקות עמו, ואפילו עמל שיחה ותפילה הרי זה ג״כ ענין של חיי שעה בלבד (כמבואר במ״א129), דגם התפילה נקראת מלחמה, משא״כ תורה הוא בחי׳ חיי עולם130, ביטול כל הענינים המעלימים ומסתירים ומבלבלים באופן שאין צורך למלחמה כלל כי התורה ניתנה במתנה מלמעלה באופן דבעין יפה הוא נותן, היינו שנותן אותה מכל הצדדים כך שאין מקום למחלוקת וכו׳ כלל. וזהו מה שאומרים שאף שיש מעלה בעמל שיחה ועמל מלאכה, מ״מ תכלית הכוונה היא עמל תורה.
והנה אמרו רז״ל131 אסתכל באורייתא וברא עלמא, דמזה מובן, שכשם שישנם ענינים אלו בעולם, כך ישנם גם בתורה עצמה, שיש בחי׳ עמל מלאכה ושיחה שבתורה, ענינים שתחת השמש שבתורה, ויש בחי׳ עמל תורה שבתורה, לעילא מן שמשא. ויש לומר שהם ב׳ הענינים דנגלה דתורה ופנימיות התורה. דנגלה דתורה נתלבשה למטה בשכל אנושי דוקא (וכידוע132 שבלימוד תורה שבע״פ בלי הבנה והשגה בשכל אנושי אין יוצאים ידי חובת לימוד), ולכן הרי היא יורדת גם לברר טענות של שקר (כדאיתא בתניא133), ונקרא אילנא דטוב ורע134, דהגם שאין דברי תורה מקבלים טומאה135, כמ״ש136 הלא כה דברי כאש נאום ה׳ מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אין מקבלים טומאה, מ״מ הרי נתלבשו בעניני טוב ורע. משא״כ בחי׳ פנימיות התורה, אילנא דחיי, הרי זה למעלה מהתלבשות בעניני טוב ורע וכו׳, בחי׳ עמל תורה שבתורה גופא.
ובזה יובן מה שבפירוש הפסוק נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו פשיטא לי׳ בגמרא דקאי בעמל תורה, ורק לאחרי זה כשקאי בתכלית בריאת האדם מספקא לי׳ אם היינו עמל שיחה או עמל תורה, כי בנוגע לתכלית בריאתו של אדם יש מקום לקא סלקא דעתך שהיא בשביל עמל מלאכה או עמל שיחה, דאני נבראתי לשמש את קוני137, וגם העבודה דעמל מלאכה, בכל דרכיך דעהו, נכללת בתכלית כוונת בריאתו, ובפרט ע״פ דברי הרמב״ם138 שבכל דרכיך דעהו הוא כלל גדול בתורה. ועד״ז עמל שיחה היא תפילה הוא ג״כ ענין הנוגע לתכלית בריאתו, בשביל שתהי׳ העלאת הדברים המתבררים כנ״ל בארוכה. ועוד זאת שהתפילה היא ענין של עמל שצריך יגיעה והשתדלות יתירה, וכדאיתא בגמרא139 אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי כו׳. אמנם בפסוק זה עצמו, נפש עמל עמלה לו, שמשמעו שהשכר על עבודת העמל הוא העמל מלמעלה, הרי אין מקום לומר שהשכר על העמל דמלאכה והעמל דתפילה יהי׳ תוספת עמל זה מלמעלה. ולכן פשיטא לי׳ דפירוש נפש עמל עמלה לו הוא עמל תורה, שע״י עמל תורה מלמטה נמשך עמל גדול יותר בתורה מלמעלה, דמדתו של הקב״ה מדה כנגד מדה140. דעמל תורה בעבודה בפשטות היינו שלימוד התורה הוא באופן של עמל ויגיעה והשתדלות יתירה, וכמבואר בארוכה בקונטרס ומעין141, ובאופן שמביא הלימוד לידי מעשה שהרי אין חכם כבעל הנסיון142, ודוקא ע״י הנסיון במעשה מגיע לשלימות בחכמת התורה, היינו שמביא את הלימוד לידי פסק דין בהלכה בפועל בעולם המעשה שבו היא הירידה למצרים (למצרים ירדתם) וכו׳. ועי״ז התורה עומלת לו ממקום אחר, היינו המשכת בחי׳ פנימיות התורה, בחי׳ עמל תורה שבתורה שענינו לחבר תורה שלמעלה בהקב״ה143, והיינו בחי׳ רזין דרזין דאורייתא, כתר המלך, שאין משתמשין בשרביטו של מלך144, וכל שכן וקל וחומר בכתרו, ולכן צ״ל ע״ז בקשה ועמל מיוחד. וכמרומז בלשון רש״י145 שהתורה מחזרת עליו מבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדרי׳, דמה שנקט רש״י לשון קונה (ולא נותנה וכיו״ב) הוא ע״ד המבואר146 בענין ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך בוראך ברוך קונך147, דקונך קאי על עולם האצילות, דכמו קנין שהוא רק העברה מרשות לרשות, גילוי מן ההעלם, כך בחי׳ קונה היינו עצמותו ומהותו ית׳ כפי שהוא בתורה באופן של קונה, שזהו רק ע״ד גילוי ההעלם, וזהו ענין גילוי טעמי תורה וסתרי׳.
וזהו כל אדם לעמל נברא, שעבודת האדם בעולם הזה היא בבחי׳ עמל, שבזה גופא יש כמה ענינים. דעיקר העבודה במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא148 היא העבודה בעניני העולם הזה הגשמי והחומרי, ובפרט בזמן הגלות, שיש ענינים המנגדים ומעלימים ומסתירים וענינים המבלבלים וענינים בלתי רצויים. ובזה צ״ל העמל והיגיעה דעבודת האדם בג׳ עניני העמל, עמל מלאכה ועמל שיחה ועמל תורה, ועי״ז פועלים שגם אם ישנו ענין העמל שלא למעליותא, הרי לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל כנ״ל, ועוד זאת, שמהפכים ענינים אלו לזכיות, ועד שתכלית הכוונה היא בחי׳ עמל תורה שלכך נברא, שהתורה ענינה הוא לירד לעולם כזה שיש בו ירידה למצרים ויצר הרע וכו׳ ושם להפך את העולם, עד שעושים ענינים קשים, עניני ניסים גלויים לעיני כל הארץ. וע״י האותות ומופתים שע״י התורה ממשיכים בחי׳ מדת הרחמים, כמבואר בשער היחוד והאמונה149 ששיתף עמו מדת הרחמים150 היינו אותות ומופתים שבתורה וע״י הצדיקים. ובדורנו זה הי׳ ענין של ניסים גלויים ע״י בעל השמחה בגאולתו. שמגאולה זו נבוא בקרוב לגילוי הענין דנפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, דע״י היגיעה וההשתדלות, מתוך הרחבה בגשמיות וברוחניות, בלימוד התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, וכפי שנתגלתה ע״י בעל השמחה והנשיאים שלפניו, דכולא חד, הרי עי״ז התורה עומלת לו ממקום אחר, שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסתרי׳ שיתגלו לעתיד לבוא, כדפרש״י על הפסוק ישקני מנשיקות פיהו151 דקאי על טעמי תורה שיתגלו ע״י משיח צדקנו, דהיינו תורתו של משיח שילמד תורה את העם כולו152, כשיתגלה בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים.
__________
1) סנהדרין צט, ב. – מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו (ד״ה לא הביט און ביעקב – סה״מ במדבר ח״ב ע׳ קמח ואילך). לכללות המאמר, ראה ד״ה זה די״ג תמוז תרפ״ט (סה״מ תרפ״ט ע׳ 218 ואילך). וראה גם ד״ה לא הביט און ביעקב תרס״ט (סה״מ תרס״ט ע׳ רה ואילך). ד״ה זה עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ קפט ואילך).
2) איוב ה, ז.
3) משלי טז, כו.
4) יהושע א, ח.
5) ל׳ חז״ל – ב״מ מז, א. ב״ב קכב, א. שבועות מח, ב. ועוד.
6) פ״ח (יג, א).
7) אבות פ״א מי״ז.
8) יתרו כ, ט. ראה גם ד״ה וישב יעקב תשכ״ב (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ קכז). וש״נ.
9) עקב יא, יד.
10) ברכות כא, א.
11) בראשית א, א.
12) תנחומא (באָבער) עה״פ פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן עה״פ. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
13) משפטים כג, יט. תשא לד, כו.
14) שלח טו, כ.
15) ויקרא ג, טז.
16) תהלים קיא, י.
17) קהלת א, ג.
18) ראה שבת ל, ב. זח״א רכג, סע״ב.
19) אבות פ״ו מ״ט.
20) נדרים מט, ב.
21) תהלים קמז, יט.
22) ראה שמו״ר פ״ל, ט.
23) יחזקאל א, כו.
24) יתרו כ, יא.
25) בראשית ב, א.
26) ב״ר פ״ג, ב.
27) בלק כג, כא.
28) אחרי טז, טז.
29) תהלים פ, ב. – ולהעיר שבי״ב תמוז שנה זו (תשי״ט) החלה שנת הפ׳ להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לקמן ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.
30) ראה תניא פ״ו (י, סע״ב ואילך). וש״נ.
31) אבות פ״ד מי״ז.
32) שבת קנא, ב.
33) קהלת יב, א.
34) ברכות לה, ב. מכילתא ר״פ ויקהל (לה, א).
35) ברכות שם. וראה גם אבות פ״א מט״ו. רמב״ם הל׳ ת״ת פ״ג ה״ז. טושו״ע או״ח סקנ״ו. שו״ע אדה״ז שם ס״א.
36) ויגש מז, יב.
37) חגיגה ב, ב.
38) מגילה כח, ב.
39) קידושין ל, ב.
40) מ, א.
41) ישעי׳ ג, י.
42) תהלים פא, ה. ראה לקו״ת ר״ה נו, א.
43) ל׳ הכתוב – נצבים כט, י.
44) נוסח ברכה שלישית דבהמ״ז.
45) ספרי ויל״ש עה״פ. במדב״ר פי״ד, כ. זח״ב כא, ב. ובכ״מ.
46) ברכה לד, י.
47) וישלח לב, כט.
48) ראה תניא פ״ז.
49) יומא פו, ב.
50) ע״פ מקץ מב, ו.
51) משלי כב, ט. זח״ג קל, א.
52) שרש מצות התפלה פ״מ (סהמ״צ להצ״צ קלח, א). הובא ב״היום יום״ יח כסלו. ובכ״מ.
53) תהלים עג, כה.
54) בד״ה לא הביט און ביעקב שבהערה 1.
55) ר״פ ויצא (כח, י).
56) פרש״י ס״פ נח (יא, לב).
57) ויצא לא, מ.
58) ראה פסחים נו, א. פרש״י ויחי מז, לא.
59) וישלח לג, יד.
60) ראה ב״ר פע״ח, יד.
61) עובדי׳ א, כא.
62) טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סשי״ט.
63) זח״ב קלה, ריש ע״ב.
64) תניא פמ״א (נז, ב). ועוד.
65) בראשית ב, ב.
66) מגילה ו, ב.
67) ראה סנהדרין צז, א.
68) ב״ר פ״ח, ח.
69) בראשית א, כו.
70) תהלים קמח, ה. ראה לקו״ת פ׳ ראה כו, ד. שה״ש יד, ג. מא, ד. ובכ״מ.
71) ראה תו״א משפטים עו, ב. אוה״ת על מארז״ל ס״ע רא ואילך. ועוד.
72) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
73) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
74) אוה״ת עה״פ (בראשית מב, סע״ב ואילך. (כרך ג) תקה, ב ואילך. תקח, א ואילך).
75) אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
76) ראה שער האמונה (לאדהאמ״צ) פל״ב. לקו״ש ח״כ ע׳ 100. וש״נ.
77) פסחים קיח, א. סוטה ב, א. סנהדרין כב, א. ב״ר פס״ח, ד. פצ״ז, ג. זהר ח״א רז, סע״ב ואילך. ח״ב נב, ב. קע, א-ב.
78) תהלים סו, ו.
79) יתרו יט, כ.
80) משפטים כד, א.
81) תהלים פד, יב.
82) סוטה י, א.
83) מיכה ז, יח.
84) ראה ע״ח שער (ח) דרושי נקודות ספ״ו. שער (כט) הנסירה רפ״ב. לקו״ת תצא לח, ד. נצבים מז, ב. ר״ה נו, ג. עט״ר שער ר״ה פ״י (ט, ב ואילך). שערי אורה שער הפורים צז, ב ואילך. שרש מצות התפלה פי״ג (סהמ״צ להצ״צ קכא, ב). ובכ״מ.
85) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, ג.
86) המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקסה. שם ע׳ תתקעא. וראה גם המשך תרס״ו ע׳ כ. שם ע׳ קצט. ובכ״מ.
87) ירמי׳ לג, כה.
88) נדרים לב, א. וראה מקומות שבהערה 12.
89) שבת פח, א.
90) תהלים עו, ט.
91) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
92) סוטה לד, ב. פרש״י שלח יג, ב.
93) דברי הימים-א כח, ט.
94) ל׳ הכתוב – ישעי׳ מד, א.
95) שבהערה 1 (סה״מ תרפ״ט שם ע׳ 222).
96) ראה ע״ח שער (מג) ציור עולמות בתחלתו (בהקדמה להדרוש). שער (מז) סדר אבי״ע פ״ד. שער (מח) הקליפות פ״ג. שער (מט) קליפת נוגה פ״ו. וראה לקו״ת במדבר ג, ריש ע״ד. ועוד.
97) ויצא כח, יב. ראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה. ועוד.
98) ראה ב״ר פ״א, יד. פרש״י בראשית א, יד.
99) תהלים קמח, א.
100) שם, יג.
101) ראה ב״ר פ״י, ו. זהר ח״א רנא, א. ח״ב קעא, ב. מורה נבוכים ח״ב פ״י.
102) קהלת ה, ז.
103) ראה תו״א וישב ל, ב. לקו״ת תצא לד, ד. ובכ״מ.
104) ראה סה״מ תש״ג ע׳ 85, ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א שם. תש״ח ע׳ 82, ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א שם.
105) ראה לקו״ת פינחס עז, ד. ובכ״מ.
106) ראה יחזקאל ג, יב.
107) ואתחנן ו, ד.
108) ראה תו״א ר״פ בראשית. וישב ל, ב. מקץ לח, סע״ב. ויחי מז, ב. לקו״ת במדבר יט, א. נשא כ, ד. כו, ד. בהעלותך לד, ד. שלח מח, ג. תצא לה, א. ר״ה סב, ד. ובכ״מ.
109) או״ח סימן סא (ד״ה כתב בסמ״ק). וראה שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם סעיף ו. לקו״ת תזריע כג, ג. ועוד.
110) ואתחנן שם, ה.
111) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
112) ספר יצירה פ״א מ״ה.
113) ראה סה״מ קונטרסים ח״ב שיט, א.
114) ראה ד״ה להבין ענין נט״י תקס״ב (מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ קד ואילך. ועם הגהות – אוה״ת וישב (כרך ה) תתקי, א ואילך). סידור (עם דא״ח) שער נט״י (ק, ג ואילך). סהמ״צ להצ״צ מצות נט״י לסעודה (סג, א). אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תלח-ט. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ פ. תרמ״ד ס״ע קצ ואילך. תרע״ח ע׳ שב. סה״מ קונטרסים ח״א ע, א. ח״ב ש, ב. ועוד.
115) חוקת כא, יט.
116) ראה עירובין נד, א. ובכ״מ.
117) ב״ב נג, א. וש״נ.
118) נצבים ל, יב. ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
119) שבת פח, סע״ב ואילך.
120) פ״ה.
121) שבת קה, א (ע״פ גירסת הע״י).
122) בראשית ב, טו.
123) ראה יל״ר עה״פ. זהר ח״א כז, א. ח״ב קסה, ב. תקו״ז תכ״א (סב, א). תנ״ה (פח, ב). לקו״ת שה״ש מח, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרמא, סע״ב. ועוד.
124) ראה גם סה״מ פר״ת ע׳ נד. וראה סה״מ אעת״ר ע׳ קפב.
125) בראשית א, ב.
126) ב״ר פ״ב, ד. פ״ח, א. בעל הטורים עה״פ.
127) ויק״ר פכ״ט, יא.
128) ב״ר פי״ט, ז. במדב״ר פי״ג, ב. שהש״ר פ״ה, א. וראה ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת פ״א (סה״מ תש״י ע׳ 111).
129) ראה אוה״ת ויקרא (הוספות) ע׳ רנד ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ רסז ואילך. ועוד.
130) שבת י, א.
131) זח״ב קסא, א-ב.
132) ראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב הי״ג. וש״נ.
133) ראה תניא פ״ה. קו״א ד״ה ולהבין פרטי ההלכות (קנט, ב).
134) ראה זח״ג קכד, ב.
135) ברכות כב, א.
136) ירמי׳ כג, כט.
137) משנה וברייתא סוף קידושין.
138) שבהערה 91.
139) עירובין סה, א.
140) סוטה ח, ב.
141) מאמר טו פ״ה (ס״ע 103 ואילך).
142) ראה עקידה פ׳ נח שער יד ד״ה הקדמה השלישית. ובכ״מ.
143) ראה ס׳ הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
144) סנהדרין שבהערה 77 (במשנה).
145) ד״ה תורה עומלת לו – סנהדרין שבהערה 1.
146) תו״א משפטים עו, ב. תו״ח משפטים תיא, א. שם תכה, ב ואילך. סהמ״צ להצ״צ פב, א ואילך. אוה״ת משפטים ע׳ א׳קכא. ד״ה ואלה המשפטים תשמ״א פ״ד (סה״מ שמות ח״ב ע׳ קצא).
147) נוסח קידוש לבנה.
148) ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
149) פ״ה.
150) ראה ב״ר פי״ב, טו. פסיקתא רבתי פ׳ בחודש השביעי. פרש״י ר״פ בראשית. ובכ״מ.
151) שה״ש א, ב.
152) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. ועוד.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' עב ואילך]
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 705 ואילך.