בס״ד. אור ליום ד׳, חמשה עשר באב ה׳תשמ״ב
הנחה בלתי מוגה
תנן בסיום מסכת תענית1 [היינו, בסיום וחותם כל דיני תעניות], לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים כו׳ וכן הוא אומר2 צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה מתן תורה, היינו יום הכיפורים שניתנו בו לוחות האחרונות3, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, וכסיום מסכת תענית שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ולכמה גירסאות4 נוספה בהסיום גם תיבת אמן. וידוע דיוק רבותינו נשיאינו5 במשנה זו, מדוע חמשה עשר באב הוא יום טוב גדול כל כך שלא היו ימים טובים לישראל כמוהו. דהנה בפרי עץ חיים6 מבואר טעם היו״ט דט״ו באב, שהוא משום שזהו ט״ו לחודש שבו קיימא סיהרא באשלמותא7, ולכן הוא יו״ט גדול לישראל, כי ישראל מונין ללבנה8. אבל עדיין אינו מובן, שהרי בכל חודש ישנו יום ט״ו שבו הלבנה היא במילואה, ומהו טעם היו״ט בט״ו באב דוקא. ועוד זאת9, הרי מלשון המשנה לא היו ימים טובים כו׳ משמע שהוא יו״ט גדול גם מהרגלים, והרי ב׳ מהרגלים, היו״ט דחג המצות והיו״ט דחג הסוכות, גם המה חלים בט״ו לחודש שבו קיימא סיהרא באשלמותא, ומהי מעלת ט״ו באב.
ונקודת הביאור בזה10, דהמעלה דט״ו באב היא משום שהוא יום ט״ו לחודש אב דוקא. דחודש אב הוא החודש החמישי שמזלו ארי׳, ולכן הרי הוא החודש שבו הי׳ החורבן, כדאיתא בילקוט11 עלה ארי׳ זה נבוכדנצר דכתיב12 עלה ארי׳ מסבכו (ומזה מובן שעד״ז הוא גם בנוגע לחורבן בית שני) במזל ארי׳ (חודש אב) כו׳, היינו שהוא חודש שבו היתה ירידה גדולה ביותר. ומכיון דכל ירידה היא צורך עלי׳, והעלי׳ היא לפי ערך הירידה, ולהיות שהירידה דחודש אב היא ירידה למטה מטה ביותר, מובן, שהעלי׳ שאחרי תשעה באב, בט״ו באב, היא למעלה מעלה ביותר, עד למעלה מכל גדר מדידה והגבלה. והגם דשלימות הלבנה בט״ו בחודש שבכל חודש היא עלי׳ שאחרי הירידה, דלפני ט״ו בחודש הלבנה אינה בשלימותה, וכיון שישראל דומין ללבנה, הרי זה [שהלבנה אינה בשלימותה] מורה שגם ישראל הם במעמד ומצב שאינו בתכלית השלימות13, וא״כ הרי העלי׳ שלאחרי זה בט״ו לחודש היא עלי׳ שאחרי הירידה. מ״מ אינה דומה הירידה שבכל חודש, כולל החדשים ניסן (שבו חג המצות) ותשרי (שבו חג הסוכות), אל הירידה שבחודש אב, שאז גלינו מארצנו כו׳ שנשתלחה היד במקדשך14, חורבן המקדש. ומזה מובן, שהעלי׳ מירידה זו, כשקיימא סיהרא באשלמותא, גם היא עלי׳ שלא בערך, אפילו לגבי העלי׳ שבשאר החדשים15.
ויש לומר, שזהו הטעם למה שמסיימים בגמרא שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ולכמה גירסאות מסיימים ג״כ (כנ״ל) בתיבת אמן, שפירושה16 שזהו ענין נצחי וקיים לעד ולעולמי עולמים, משום שעלי׳ זו שבט״ו באב קשורה עם הירידה דתשעה באב, וכיון שהירידה בתשעה באב היתה בחורבן בית המקדש, הרי העלי׳ היא כשיבנה בית המקדש ובאופן של אמן כו׳, שהוא נצחי וקיים לעד ולעולמי עולמים.
וביאור הענין הוא17, דהנה בית המקדש הראשון שנבנה ע״י שלמה, אף שגם הוא הי׳ בבחי׳ קיימא סיהרא באשלמותא, כדאיתא במדרש7 שדוד הי׳ דור הי״ד ושלמה הי׳ דור הט״ו, סיהרא באשלמותא, וכדכתיב18 וישב שלמה על כסא הוי׳, מ״מ הרי זה תכלית השלימות של עבודת הצדיקים בלבד, שהיא רק העבודה דתמידים כסדרם14. וגם בית המקדש השני שהי׳ ע״י תשובה, מ״מ לא הי׳ בזה תכלית השלימות דעבודת התשובה. משא״כ לעתיד לבוא שבא ע״י הירידה שבתשעה באב, שהי׳ בכה תבכה19 ב׳ פעמים על ב׳ חורבנות20, הנה עי״ז יהי׳ נחמו נחמו עמי21, נחמה בכפליים22, שזהו ענין עבודת התשובה שהיא כפליים לתושי׳23, היינו תכלית השלימות דעבודת התשובה, ועי״ז נעשה הבית המקדש השלישי נצחי וקיים לעד ולעולמי עולמים. כי ע״י עבודת התשובה בשלימות, הרי זדונות נעשו לו כזכיות24 ממש, כלשון רבינו הזקן בספר תניא קדישא25 ובכמה מקומות. וכמבואר בתניא שם, דמה שבתשובה זדונות נעשו לו כזכיות הוא משום דסיבת תשובתו היא מחמת שהי׳ למטה מטה ביותר בארץ צי׳ ועייף בלי מים, דעי״ז בא לבחי׳ אהבה רבה כו׳. ולכן ע״י עבודה זו (עבודת התשובה בשלימותה) אפשר להוציא ולברר ולזכך ולהעלות את הניצוצות שנפלו למטה מטה עד לג׳ קליפות הטמאות, הואיל ועי״ז בא לאהבה רבה וחשיקה כו׳ (כמבואר בתניא פרטי הלשונות בביאור אופן האהבה). ומכיון שזדונות נעשים לו כזכיות (בירור דג׳ קליפות הטמאות), לכן הוא ענין נצחי וקיים לעד ולעולמי עולמים. ולכן נאמר גם על לעתיד לבוא26 את רוח הטומאה אעביר מן הארץ27 ומחה ה׳ אלקים דמעה מעל כל פנים28, כי בגמר ושלימות הבירורים ע״י תשובה שלימה ועבודה שלימה בכל האופנים, אחרי שעברו כבר את הירידה הכי פחותה והכי ירודה, תתבטל לגמרי כל מציאות הלעו״ז. וגם, מבואר בכמה מקומות29 בביאור מעלת הבעל תשובה על הצדיק, דאף שהצדיק מימיו לא חטא ולא פגם ולא עבר את הדרך, ותמיד הגיע לשלימותו, מ״מ עדיין אין יודעים מה הי׳ לו אילו היו מעמידים אותו בנסיון כזה כמו שעבר הבעל תשובה. משא״כ הבעל תשובה שעבר כל זה הרי זה נעשה ענין נצחי וקיים. וזוהי מעלת הבית השלישי30 לגבי בית המקדש השני ואפילו לגבי בית המקדש הראשון שהיו בו הה׳ דברים שחסרו בבית שני31, משום שהעלי׳ בבית השלישי היא אחרי הירידה דזמן הגלות כו׳, שזוהי מעלת עבודת התשובה, דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא32.
וביאור הירידה שהיתה בתשעה באב והעלי׳ שאח״כ, הנה מה שהיתה דוקא בתשעה, הוא33 משום שע״י החורבן פגעו כביכול בהענין דעשר ולא תשע34, דבמקום זה נשאר רק תשע, היינו שמחסרים ספירה אחת מהיו״ד ספירות דקדושה. וזהו35 איכה ישבה בדד36, איכה הוא ב׳ תיבות, אי כה (כפי שאומרים בפיוטים), דא״י הוא מה שהיו״ד ספירות עולים בא׳, ועי״ז בחי׳ כה שהיא ספירת המלכות37 ישבה בדד, שהרי רגלי׳ יורדות כו׳38, ששכינתא היא בגלותא יחד עם כל ישראל39. וע״י ירידה זו שהיא ירידה גדולה ביותר, הנה גם העלי׳ היא גדולה יותר, שנעשה העלי׳ לבחי׳ א״י (דאיכה), דתמורת זה שנחסרה ספירה אחת, הנה העלי׳ היא שעולים למדריגה הי״א, בחי׳ אחד עשר, דקאי על ספירת הכתר40, ובזה גופא הנה בט״ו באב הרי זה באשלמותא, היינו השלימות שבספירת הכתר, בחי׳ עתיק, עד לפנימיות עתיק, וכמבואר בפרי עץ חיים41 והובא בכמה מקומות בחסידות42, שכל העליות שבעולם הזה שלפני ביאת משיח צדקנו, אפילו העליות שהן בתכלית השלימות, מגיעות רק בבחי׳ חיצוניות עתיק, משא״כ לעתיד לבוא תהי׳ העלי׳ בבחי׳ פנימיות עתיק. וכסיום מסכת תענית בגמרא43, שלעתיד לבוא יאמרו הנה אלקינו זה גו׳ זה הוי׳ קוינו לו44, גילוי בחי׳ פנימיות עתיק45 (באופן ששייך גילוי בבחינה זו).
וזהו מ״ש46 והי׳ הוי׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ הוי׳ גו׳, דאין והי׳ אלא לשון שמחה47, ולפיכך תיבת והי׳ היא אותיות שם הוי׳ אלא שהו״ה קודם לי״ה, היינו48 משום שהשמחה היא ע״י עבודת המטה, למעשה ידיך תכסוף49, ונקבה תסובב גבר50, ועד שמסיימים ביום ההוא יהי׳, ב״פ י״ה51, דיחוד חכמה ובינה הוא יחוד תמידי52, תרין רעין דלא מתפרשין53, משא״כ יחוד זו״ן, ולעתיד לבוא יהי׳ גם היחוד דזו״ן (בירושלים של מטה ובירושלים של מעלה) ע״ד שהוא עתה בחכמה ובינה. וזהו ביום ההוא יהי׳, ב״פ י״ה. ועד שיהי׳ הוי׳ אחד ושמו אחד46, כשאני נכתב כך אני נקרא54, וכמובא בספר ההלכות של הרמב״ם55 בתור הלכה ופסק דין, שאז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי׳ לעבדו שכם אחד56, והיתה לה׳ המלוכה57, שזהו ענין כשאני נכתב כך אני נקרא בכל העולם כולו, במהרה בימינו ממש, וכסיום מסכת תענית (במשנה) שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.
__________
1) כו, ב.
2) שה״ש ג, יט.
3) פרש״י עה״פ.
4) בכמה דפוסי המשניות. וכ״ה ג״כ סיום הגמרא בירושלמי.
5) ד״ה נחמו עת״ר בתחלתו (סה״מ עת״ר ע׳ רכא). וראה אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳צו.
6) שער (כג) חג השבועות בסופו – הובא בסה״מ עת״ר שם.
7) ראה שמו״ר פט״ו, כו. זהר ח״א נ, רע״א. ח״ב פה, א. ובכ״מ.
8) סוכה כט, א. זח״א רלו, ב. ועוד.
9) סה״מ עת״ר שם, וריש ע׳ תל.
10) אוה״ת שם. סה״מ עת״ר שם (ע׳ רכט ואילך).
11) ירמי׳ רמז רנט. וראה אוה״ת שם ע׳ א׳נו.
12) ירמי׳ ד, ז.
13) ראה מקומות שנסמנו בהערה 7.
14) נוסח תפלת מוסף לג׳ רגלים.
15) ראה גם ד״ה ושננתם לבניך תשל״ח (סה״מ דברים ח״א ע׳ צז ואילך).
16) ראה זח״ג רעא, א. ביאוה״ז להצ״צ לזהר שם (ח״א ע׳ תקעה). אוה״ת עקב ע׳ תקיח ואילך. וראה גם ד״ה גדול העונה אמן תשכ״ב (סה״מ פסח ח״א ע׳ לח ואילך).
17) ראה סה״מ עת״ר שם ע׳ קלא. ד״ה נחמו תרכ״ו (סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ קצה ואילך).
18) דברי הימים-א כט, כג.
19) איכה א, ב.
20) סנהדרין קד, ב. וראה אוה״ת נ״ך שם ע׳ א׳נ.
21) ישעי׳ מ, א.
22) איכ״ר ספ״א. יל״ש ישעי׳ רמז תמה.
23) ל׳ הכתוב – איוב יא, ו. ראה אגה״ת ספ״ט. לקו״ת שבת שובה סה, ג. סהמ״צ להצ״צ לח, ב ואילך. וראה גם שמו״ר פמ״ו, א.
24) יומא פו, ב.
25) פ״ז (יב, א).
26) ראה תניא שם.
27) זכרי׳ יג, ב.
28) ישעי׳ כה, ח.
29) שמונה פרקים להרמב״ם פ״ו. וראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד.
30) ראה גם לקו״ש ח״ט ע׳ 61 ואילך.
31) יומא כא, ב. וראה לקו״ת ר״ה נז, ג. ד״ה נחמו תרכ״ו בסופו (סה״מ תרכ״ו שם ע׳ רה).
32) הובא בלקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
33) סה״מ עת״ר שם ע׳ רכט.
34) ספר יצירה פ״א מ״ד.
35) אוה״ת שם ע׳ א׳מא. סה״מ עת״ר שם.
36) איכה שם, א.
37) ראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו.
38) משלי ה, ה. וראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תקסד ואילך). וש״נ.
39) ראה מגילה כט, א.
40) ראה לקו״ת מסעי צה, ג. ובכ״מ.
41) שער (ז) הק״ש פט״ו.
42) לקו״ת שה״ש נ, א. נא, ג. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49, ובהנסמן שם.
43) לא, א.
44) ישעי׳ כה, ט.
45) ראה תו״א בשלח סג, ד. תרומה פ, א. לקו״ת שה״ש נ, ב.
46) זכרי׳ יד, ט.
47) ראה ב״ר פמ״א, ב. ויק״ר פי״א, ז. ועוד.
48) ראה לקו״ת פ׳ ראה ל, ד. אוה״ת ויצא (כרך ה) תתנד, א. פ׳ ראה ע׳ תרצט. נ״ך (כרך ב) ע׳ תשסב. שם ע׳ תשסד.
49) איוב יד, טו.
50) ירמי׳ לא, כב.
51) ל״ת להאריז״ל זכרי׳ עה״פ.
52) ראה לקו״ת במדבר ז, ד. שבת שובה סז, ג. אוה״ת תבוא ע׳ תתשי ואילך. וראה גם אוה״ת וסה״מ עת״ר (ע׳ רלא) שבהערה 5.
53) ראה זח״ג ד, א.
54) פסחים נ, א.
55) הל׳ מלכים פי״א ה״ד.
56) צפני׳ ג, ט.
57) עובדי׳ א, כא.
[סה"מ אב-אלול ע' נד ואילך]
כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשמ״ב (קופּיר) ע׳ 243 ואילך. התוועדויות תשמ״ב ח״ד ע׳ 1984 ואילך.