בס״ד. ש״פ במדבר, כ״ו אייר, מבה״ח סיון ה׳תשי״ד

הנחה בלתי מוגה

וידבר הוי׳ אל משה גו׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות גו׳ אתה ואהרן ואתכם יהיו איש איש למטה¹, וידוע מה שקשה בזה, בין בכללות הדבר ובין בפרטי הדבר, דבפרטי הדבר צריך להבין מה שאומר במספר שמות, דלכאורה הרי נוגע רק המנין דבנ״י ומה נוגע השמות. וגם אינו מובן דמאחר שהכוונה במ״ש במספר שמות הוא שמות בנ״י, א״כ הי׳ צריך לומר במספר שמותם, ולמה אומר שמות. וכן צריך להבין במ״ש שאו גו׳, דלכאורה הי׳ צריך לומר לשון המורה על מנין, וכמו שמסיים בציווי זה גופא, תפקדו, ולמה אומר הלשון שאו, שאינו מורה על מנין כ״א פירושו הוא מלשון הגבהה (אויפהויבן). וגם אינו מובן מה שאומר שאו את ראש, דהול״ל שאו את כל עדת, ומהו את ראש. וגם צריך להבין למה הוצרך להיות המנין ע״י משה ואהרן, דמנין הראשון בצאתם ממצרים הי׳ ע״י משה בלבד, ולמה הוצרך להיות מנין זה גם ע״י אהרן. וגם למה הוצרך להיות המנין ע״י הנשיאים, כמ״ש ואתכם יהיו איש איש למטה, דאף שהנשיאים היו טפלים ובטלים למשה ואהרן מ״מ הוצרך להיות גם על ידם, וצריך להבין למה הוצרך להיות ע״י הנשיאים דוקא. וכמו״כ אינו מובן בכללות הדבר, מהו גודל מעלת המנין, דמנין הו״ע חיצוני שאינו מורה על חשיבות הדבר, שהרי בהמנין כולם שוים, ומהו גודל מעלתו שנכתב בתורה (וואָס מען האָט דאָס אַריינגעשריבן אין תורה) ונצטוו לקרוא את זה בתורה בכל שנה ושנה. וביותר אינו מובן שהרי בימי דוד, וכמו״כ בכללות בזמן בית ראשון, הי׳ המנין דבנ״י ביותר מאשר במנין זה², ובפרט בזמן בית שני היו כמה פעמים כפליים כיוצאי מצרים³, וא״כ למה נצטוו לקרוא בכל שנה ושנה מנין זה דוקא.

אך הענין הוא, דהנה איתא בזהר⁴ שמנין זה שייך להדגלים, דלכן הנה אחרי ענין המנין מבואר ענין הדגלים⁵, דענין הדגלים מבאר בזהר שם שהוא כנגד ד׳ מחנות שכינה, דכמו שיש למעלה ד׳ מחנות, כמו״כ הי׳ למטה הד׳ דגלים, דהד׳ רוחות שבדגלים מתאימים להרוחות שבהמרכבה, וכמו״כ גם המנין, דכמו שבהמרכבה הרי בסטר ועבר אחד יש ק״פ אלף מחנות ובסטר השני יש קנ״א אלף מחנות⁶, כמו״כ הי׳ מספר זה גם בהדגלים. והנה כמו שלמעלה הרי המספר הוא בדיוק דעליו לא יוסיף וממנו לא יגרע, והיינו דבכדי שיהי׳ ההמשכה שישנה בהמרכבה מה שהחיות נושאות את הכסא, נושאות ומנושאות⁷, ונושאות גם את האדם שעל הכסא⁸, הנה המשכה זו היא רק ע״י מספר כזה דוקא, כמו״כ הוא גם למטה שההמשכה שהי׳ בהדגלים שהוא דוגמת ההמשכה שבמרכבה, הוא ע״י מספר כזה דוקא, שהמספר הוא בדיוק. וטעם המספר דששים רבוא, הנה נשמות ישראל שרשם מז״א, שהוא הששה מדות, ובז״א יש ה׳ חסדים המגדילים⁹, והיינו אשר הה׳ חסדים פועלים הגדלה והתכללות בהמדות, הנה ה׳ פעמים יו״ד בכל הו׳ קצוות דז״א עולה המספר דששים רבוא. וזהו מ״ש במספר שמות, דהנה ז״א רובו חסדים¹⁰, שהוא שם הוי׳¹¹, דזהו מה שבהתחלת ענין המנין כתיב וידבר הוי׳, והמספר דששים רבוא נשמות הוא כנגד החשבון דשמות הוי׳ שלמעלה, הנה זהו מ״ש במספר שמות, היינו שהוא במספר שמות הוי׳ שלמעלה. אמנם מה שאח״כ נתרבו ישראל יותר מששים רבוא, הענין בזה הוא דהנה במספר כמו שהוא בבי״ע הוא בשינוי מכמו שהוא באצילות, דכל מה שנמשך למטה יותר המספר הוא ביותר כידוע¹², דכמו״כ הוא גם בנש״י שהמספר דששים רבוא הוא הנשמות שרשים¹³, שיש ששים רבוא ניצוצות, אבל כמו שהוא בא בפרטיות, מתפרטים בריבוי יותר. ולכן ביציאת מצרים מיד אחרי מ״ת שהו״ע כללי הנה אז היו הנשמות כמו שהן בכללות, אבל בהזמנים שאח״כ שהם זמנים פרטיים, יש גם נשמות פרטיות שהם יותר מששים רבוא. אמנם צריך להבין מה שברך משה¹⁴ יוסף הוי׳ עליכם ככם אלף פעמים, דא״א לומר שהכוונה היא תוספות רק בהפרטים, דמצד הפלאת הברכה מובן דאין זה תוספות רק בהפרטים כ״א גם בהשרש, ובפרט מברכתו של הקב״ה דתוספתו מרובה על העיקר¹⁵ מוכרח שהתוספות היא גם בהשרש, וצריך להבין איך שייך שיהי׳ תוספות בהשרשים, דלפי הנ״ל הרי מספר הנשמות שרשים הוא בדיוק, שאפשר להיות ששים רבוא דוקא.

ויובן זה ע״פ המבואר עה״פ¹⁶ והי׳ מספר בני ישראל גו׳ אשר לא ימד ולא יספר, ומקשה בגמרא¹⁷ דברישא הוא אומר והי׳ מספר ואח״כ מסיים אשר לא ימד ולא יספר, ומתרץ בגמרא דבזמן שישראל עושים רצונו של מקום הנה אז לא ימד ולא יספר. וביאור ענין רצונו של מקום, הנה ענין הרצון למעלה הוא ספירת הכתר, דכתר הוא מקור על אצילות וכללות סדר ההשתלשלות, וכמו להבדיל בהאדם למטה הרי יש התחלקות ברצון, דרצון נוטה לחסד נוטה לדין ונוטה לרחמים, הרי שהרצון הוא מקור כל הכחות פנימיים ויש בו ההתחלקות דכחות, דכמו״כ הוא גם למעלה בספירת הכתר שהוא מקור על ההשתלשלות יש בו המדידה דהשתלשלות, והיינו שכתר הוא מודד את כללות ההשתלשלות דזהו משחתא בוצינא דקרדוניתא¹⁸, ומאחר דבכתר יש המדידה, לכן הנה אח״כ כמו שהוא בא בהשתלשלות יש בזה המדידה בפועל, דבאצילות הוא במספר עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר¹⁹, וכמו שהוא בא בבי״ע המדידה היא ביותר כנ״ל, דמצד זה הנה חשבון המספר דנש״י הוא במספר ששים רבוא דוקא. אמנם כל זה הוא מצד חיצוניות הכתר שהוא בחי׳ קו המדה, אבל מצד פנימיות הכתר שהוא אין סוף [דהנה הכתר הוא ממוצע בין המאציל לאצילות והשתלשלות²⁰, ומאחר שהוא ממוצע הרי יש בו ב׳ מדריגות, חיצוניות הכתר שהוא קו המדה שמודד ההשתלשלות ופנימיות הכתר שהוא א״ס, דזהו מה שלפעמים הכתר נמנה במנין הספירות ולפעמים אין הכתר נמנה²¹, שהחילוק הוא בין חיצוניות הכתר לפנימיות הכתר, הנה מצד פנימיות הכתר שהוא למעלה מקו המדה והוא א״ס], הנה מצד בחינה זו גם כמו שנמשך ההמשכה בהשתלשלות ולמטה אין זה במדידה והגבלה, דזהו מ״ש לא ימד ולא יספר. דזהו ג״כ מה שארז״ל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום לא ימד ולא יספר, דרצונו של מקום הוא הרצון דתומ״צ, שההפרש בין הרצון דבריאת העולם להרצון דתומ״צ הוא שהרצון דבריאת העולם הוא בהגבלה כמאמר²² שאמר לעולמו די, משא״כ הרצון דתומ״צ הוא בלי גבול, דבתורה כתיב²³ ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמו״כ במצוות ובפרט במצות הצדקה שהיא כללות המצוות²⁴ כתיב²⁵ רחבה מצותך מאד, הנה מצד הרצון דתומ״צ שהוא בלי גבול דזהו עושים רצונו של מקום, הנה מצד בחינה זו, לא ימד ולא יספר.

והנה ב׳ המשכות אלו, ההמשכה שמצד חיצוניות הכתר שהיא בהגבלה וההמשכה שמצד פנימיות הכתר שהיא בלי גבול, הנה ב׳ המשכות אלו חלוקים הם, שההמשכה שבמדידה היא בתמידות, שאין שייך בזה גרעון ומכ״ש שאין שייך בזה סילוק, משא״כ ההמשכה שבבל״ג הנה בהמשכה זו שייך שיהי׳ גרעון וסילוק. ויובן זה ממה שאנו רואים באדם למטה, הנה ישנם כחות שהם בהגבלה וכמו כח ההילוך ברגליים, כח התנועה בידיים, כח השמיעה באזניים וכח הראי׳ בעיניים, דכחות אלו הם כחות חיצוניים, וכמו״כ הוא גם הכחות פנימיים כמו השכל שבראש והמדות שבלב, דכחות אלו הם בהגבלה, בסדר והדרגה. וגם מה שימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה²⁶, הרי גם תוספות זו היא בסדר והדרגה, שהרי התוספות היא לפי הזמן. הנה המשכה זו שהיא בהגבלה, המשכה זו היא בתמידות, שאין שייך בה גרעון וסילוק. אמנם בהתוספות המשכה שבאה מצד פנימיות הנפש, וכמו בשעת השמחה הרי איש החסד מתעורר במדת החסד שלא לפי ערך כלל, וגם איש כילי וקמצן מתנהג כמו איש החסד²⁷, וכמו״כ ניתוסף גם בהשכל בשעת השמחה, שהמשכת תוספות זו היא מצד פנימיות הנפש ואינו בא בהדרגה, הרי המשכה זו היא רק בשעת השמחה ואח״כ היא חולפת ועוברת²⁷, היינו שיש בה גרעון וסילוק. וכמו״כ יובן גם למעלה בההמשכות שבעולמות, שההמשכה שבהדרגה מ״ש²⁸ ששת ימים עשה הוי׳ שהוא ההמשכה דז״א, הנה המשכה זו היא בתמידות, אמנם ההמשכה דשבת ויו״ט, התענוג דשבת ומועדים לשמחה²⁹ שהוא תוספות המשכה, הנה אף שגם המשכה זו מאיר גם אח״כ, דעל שבת איתא³⁰ דמיני׳ מתברכין כולהו יומין, וכמו״כ הוא גם במועדים לשמחה שההמשכה ברגל הוא גם בזמן שבין רגל לרגל, בדוגמת ההשתחוואה שבביהמ״ק שפעל גם על זמן שאח״כ עד רגל השני³¹, מ״מ הרי יש בזה שינויים, דעיקר ההמשכה הוא רק בשבת ויו״ט ואח״כ נמשך רק המשכה מזה, ולפעמים אין גם המשכה מזה. והנה זה מה שבהמשכה זו שייך גרעון וסילוק הוא למעליותא, דלהיות שהמשכה זו היא מפנימיות הכתר שהוא בלי גבול, ונמשך עד למטה מטה, הרי שייך שיהי׳ בזה אחיזה לחיצונים, לזאת הנה מצד העדר העבודה יש גרעון בההמשכה, וכאשר שייך שיהי׳ אחיזה לחיצונים מסתלקת לגמרי, דזהו למעליותא. והנה ב׳ המשכות אלו כמו שהם נמשכים בעולמות, שההמשכה בעולמות היא ע״י ספירת המלכות, הנה בספירת המלכות ישנם ב׳ הענינים, מלכות בסוד שרש ומלכות בסוד תוספות³², דמלכות בסוד שרש הוא בירידת המלכות לבי״ע, והוא עצם ההתהוות, דהתהוות היא מנקודת המלכות שהוא בחי׳ כתר מלכות, דזהו עצם ההתהוות, אמנם המשכת והשפעת אלקות בעולמות ע״י ספירת המלכות הוא בחי׳ מלכות בסוד תוספות, היינו המשכת הט״ס דז״א במלכות, שהוא בעליית המלכות לז״א. דזהו ענין בנין המלכות בר״ה, דעיקרה הוא השפעת אלקות בעולמות, כמ״ש³³ והופע בהדר גאון עוזך כו׳ וידע כל פעול כי אתה פעלתו, והוא ע״י המשכת הט׳ ספירות דז״א, דלכן בנין המלכות בר״ה הוא ע״י הט׳ תקיעות וט׳ ברכות.

והנה כמו״כ הוא בעבודה, דכמו שהוא בספירת המלכות בירידתה לבי״ע, כמו״כ הוא גם בעבודה שמצד ירידת הנשמה בגוף ונה״ב בכלל, ובפרט בעת השינה שהכחות פנימיים מתעלמים ומה שנשאר בגילוי הוא רק הכחות חיצוניים בלבד³⁴, הנה מצד התגברות החומריות, לכן תיכף בקומו משינתו צריך להגביר הנה״א, והוא ע״י העבודה דמודה אני, ואח״כ הוא עבודת התפילה עד שמגיע לשמו״ע. דהתחלת³⁵ עבודת התפילה היא בחי׳ הודאה, ואח״כ הוא העבודה דפסוד״ז שהוא התפעלות המדות, אמנם אי״ז מדות שמצד השכל כ״א התפעלות המדות מצד עצמם, דאף שההתפעלות היא מההתבוננות שמתבונן בפסוד״ז, אמנם ההתבוננות שבפסוד״ז הוא בענין בריאה יש מאין, דענין בריאה יש מאין אין הנבראים יכולים להשיג, וא״כ הרי התפעלות המדות אינה מצד השגה כ״א הו״ע המדות שמצד עצמם (ומה שצריך התבוננות הוא לפי שהתעוררות המדות הוא ע״י השגה דוקא, אבל זהו רק מה שהשכל מעורר המדות בלבד, אבל אי״ז מדות שמצד השכל), דתכלית ועיקר העבודה הו״ע ההשגה והתפעלות המדות שמצד השגה, ועבודה זו היא בברכות ק״ש וק״ש, אך מצד התגברות החומריות שמצד השינה, א״א להגיע לזה מיד, כ״א בתחילה צריך להיות החקיקה מבחוץ שבפסוד״ז³⁶ שבזה הוא מעורר ומגלה את המדות דנה״א, ועי״ז הוא מגיע לברכות ק״ש וק״ש שהוא העבודה דהשגה ומדות שמצד השגה, ואח״כ הוא מגיע לשמו״ע שהוא באצילות שזהו תכלית העילוי. אמנם כל זה הוא סדר ההעלאה מלמטה למעלה, דא״א להגיע לזה כ״א במדריגה שהיא במדידה והגבלה, אמנם ע״י המשכה מלמעלה למטה עי״ז מגיעים למעלה ממדידה והגבלה. והמשל לזה הוא מחפץ שצריך להגביהו, דאפשר להיות בשני אופנים, אופן א׳ הוא שהתחתון יגבי׳ את החפץ, אמנם זה לא יוכל להגבי׳ את החפץ כ״א עד היכן שידו מגעת, אמנם יש עוד אופן והוא שהעליון מכופף את קומתו ומגבי׳ את החפץ, דאז הוא מגבי׳ את החפץ במקום שהוא (העליון) נמצא, דכמו״כ הוא גם בעבודה, דעבודת התפילה הוא העלאה מלמטלמ״ע הנה עי״ז א״א להגיע כי אם במדידה והגבלה, אבל ע״י המשכה מלמעלה למטה, הנה זה נותן כח בעבודתו דאף שעבודתו מצד עצמה היא בהגבלה, אבל ע״י ההמשכה מלמעלה הנה זה נותן כח בעבודתו שיוכל להגיע למעלה מהגבלה.

וזהו מ״ש שאו את ראש בני ישראל, דשאו הוא מלשון הגבהה, הגבהה למעלה מהגבלה, דאף שמדבר שם בענין מנין שהוא מדידה, אבל ההמשכה מלמעלה נותנת כח בהמנין אשר תכליתו יהי׳ בלי מספר, לא ימד ולא יספר, דזהו שאו. וההמשכה מלמעלה היא ע״י אהרן שהוא שושבינא דמטרוניתא, דמשה ואהרן שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא³⁷, דפירוש שושבינא דמטרוניתא אין זה שלוחי הכלה כ״א שלוחי החתן להביא את הכלה³⁸, שהוא המשכה מלמעלה, לכן עי״ז דוקא אפשר להיות שאו למעלה מהגבלה. ולכן הוצרך להיות המנין ע״י משה ואהרן, שהטעם מה שהוצרך להיות ע״י משה זה מובן להיות שכל ההמשכות צ״ל ע״י משה שבדור ההוא³⁹, וכמו״כ משה שבכל דור ודור⁴⁰, אך מה שהוצרך להיות המנין ע״י אהרן הוא דבכדי שיהי׳ שאו שהו״ע אשר לא ימד ולא יספר, הוא ע״י אהרן שושבינא דמטרוניתא דוקא, שהוא פועל ההמשכה למעלה מהגבלה, דזהו עבודתו של אהרן, בהעלותך את הנרות⁴¹. ואף שנר הוי׳ נשמת אדם⁴², דנר טבעו בעלי׳⁴³, והיינו שהנשמה מצד עצמה היא בעלי׳ ולמה צריך העבודה דאהרן בהעלותך את הנרות. אך⁴⁴ הענין הוא דנר הוא אהבה, ובאהבה יש ב׳ מדריגות אהבת עולם ואהבה רבה, דאהבת עולם היא האהבה שמצד ההתבוננות שמתבונן בענין מה גדלו מעשיך⁴⁵ ומה רבו מעשיך⁴⁶, דאהבה זו היא בחי׳ אהבת עולם, להיותה באה מעולם והיא קשורה לעולם (און זי איז פאַרבונדן מיט עולם), דאהבה זו היא בהגבלה. וגם כאשר האהבה היא מצד ההתבוננות שמתבונן בענין ברוך שם כבוד מלכותו, איך שכל ההתהוות היא משם והארה בלבד ובמילא רצונו לצאת מזה (וויל ער פון דעם אַרויסגיין), הנה גם אהבה זו אינה אהבה רבה כ״א אהבת עולם, להיות שזה בא ע״י ההתבוננות איך שהעולם הוא הארה, ולהיות שההתחלה היא בענין העולם, הרי זה קשור בעניני עולם שהוא בהגבלה, דגם כאשר פועל שיהי׳ ואהבת⁴⁷, שיהי׳ שם שמים מתאהב על ידך⁴⁸ והיינו שממשיך שם שמים בגילוי, הנה כל זה הו״ע אהבת עולם שהוא בהגבלה. אמנם אהבה רבה היא האהבה שלמעלה מהגבלה. וזהו עבודת אהרן, בהעלותך את הנרות, דמה שהנשמה מצד עצמה טבעה בעלי׳, הנה עלי׳ זו היא רק במדידה, אמנם מה שאהרן שושבינא דמטרוניתא מעלה את הנרות, הוא שפועל בהם אהבה רבה, דמצד ההמשכה מלמעלה האהבה היא בלי גבול.

אמנם להיות שאהרן הוא אצילות ונש״י הם בבי״ע, הנה בכדי שיהי׳ ההמשכה מאצילות לבי״ע הוא ע״י הנשיאים דוקא, דזהו מ״ש ואתכם יהיו איש איש למטה. דהנה מבואר בתו״א פ׳ ויחי⁴⁹ בענין השבטים, שהשבטים היו באצילות ואח״כ ירדו לבריאה, והיינו שגם בהיותם בבריאה הם במדריגתם כמו שהם באצילות. ולפי שמצד אחד הם בבריאה אמנם גם בהיותם בבריאה הם במדריגת האצילות, לכן הנה הם המקשרים אצילות ובי״ע, דזהו מ״ש⁵⁰ ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל, דשבטי י-ה היינו שהם במדריגת האצילות, אך מ״מ להיותם בבריאה הם עדות לישראל. וזהו מ״ש ואתכם יהיו איש איש למטה, שההמשכה היא ע״י אהרן שושבינא דמטרוניתא, אך בכדי שיהי׳ החיבור דמדריגה זו עם נש״י שהם בבי״ע, הנה זה נעשה ע״י הנשיאים דוקא, דלהיות שמצד אחד הם בבריאה, אמנם גם בהיותם בבריאה הנה ואתכם יהיו, שהם טפלים ובטלים למשה ואהרן, היינו שהם במדריגת האצילות, לכן ע״י העלאת הנשיאים דוקא נעשה ההמשכה דבחי׳ אהרן בבי״ע.

אמנם גם זה אינו מספיק עדיין, והוצרך שיהי׳ ענין זה בתורה ולקרוא זה בתורה בכל שנה ושנה. שהרי כל הנ״ל הי׳ בהדור דיוצאי מצרים מיד אחרי מ״ת, אבל בדורות הבאים זהו בהעלם, וע״י הקריאה בתורה בכל שנה ושנה מגלים זה מההעלם אל הגילוי. ויובן זה ע״פ מ״ש בספר יצירה⁵¹ בענין ע״ס בלי מ״ה, אחת רוח אלקים חיים, שתים וכו׳, שלש מים מרוח, ארבע אש ממים, דאף שבהד׳ יסודות כמו שהם בגילוי הנה יסוד הרוח אינו יסוד הראשון⁵², אמנם כמו שהוא בשרשם, הנה יסוד הרוח דוקא הוא יסוד הראשון. ולכן אנו רואים גם בהד׳ יסודות כמו שהם בגילוי, דקיום מציאות האש הוא ע״י הרוח דוקא שהוא האויר. וכמו״כ במים הנה בכדי שהמים יתנשאו למעלה כמו שהם (ווי זיי זיינען) מצד עצמם הוא ע״י רוח המנפח בהם, וכמו שאנו רואים בגלי הים שהרוח המנפח בהם פועל בהם ההגבהה⁵³. דכל זה הוא בענין ההגדלה, וכמו״כ הוא גם בהפיזור ופירוד, שפיזור ופירוד האש לחלקים וכמו״כ פיזור ופירוד המים הוא ע״י הרוח דוקא, וטעם הדבר הוא להיות שהרוח בשרשה הוא יסוד הראשון. והענין בזה הוא, דהנה ע״ס בלי מ״ה כשלהבת הקשורה בגחלת⁵⁴, דהפירוש בזה הוא השלהבת שבתוך הגחלת, הנה בכדי שהשלהבת תצא לחוץ ותהי׳ בגילוי הוא ע״י רוח המנפח דוקא, שהרוח מגלה מההעלם לגילוי. וזהו מה שע״י הקריאה בתורה מגלים מהעלם לגילוי, דבתורה איתא חיים הם למוצאיהם⁵⁵, למוציאיהם בפה⁵⁶, הנה ע״י הקריאה בתורה בכל שנה ושנה שהוא הרוח פה שבתורה, עי״ז מגלים בכל דור ודור כל ענין הנ״ל מההעלם אל הגילוי.

וע״פ כל זה יתורץ עוד דיוק, והוא דלכאורה אינו מובן למה הוצרך לומר כל הפרטים דבמספר שמות בן עשרים ויוצאי צבא בכל השבטים, דלכאורה הי׳ מספיק שיאמר בשבט אחד בלבד, בשבט ראובן או בשבט שמעון, כל הפרטים, ובשאר השבטים לומר שגם בהם הי׳ כל אלה הפרטים. אך לפי הנ״ל שהטעם מה שהמנין כתוב בתורה הוא שע״י הקריאה בתורה יפעלו ההמשכה והגילוי, הנה בכדי לפעול זה צריך להיות בכל השבטים. וכמו באדם למטה הרי אפשר להיות שעוצם עינו ושומע אוטם אזנו ורואה, הנה כאשר תהי׳ המשכה כללית מהנפש אי״ז מספיק לתקן הפרטים, כ״א צ״ל המשכה פרטית דוקא, וע״י התיקון בכח הראי׳ לא יתקנו חוש השמיעה וכן בשאר הכחות וחושים. וכמו״כ הוא גם בענין ההמשכה שע״י הנשיאים מה שצריך להיות בתורה, הנה עי״ז אשר הפרטים דראובן שהוא ראו בן⁵⁷, ענין הראי׳, או שמעון ענין השמיעה וכן שאר השבטים⁵⁸, הנה זה לא יועיל להשאר, ולכן הוצרך אשר כל הפרטים יהי׳ בתורה בכל שבט ושבט.

והנה כמו שהוא בהמשכה מלמעלמ״ט, כמו״כ הוא גם בענין ההעלאה מלמטה למעלה, שצריך להיות כל הפרטים הנ״ל, וכמו שמצינו בענין קרבנות הנשיאים דקרבנות הו״ע העלאה, דרזא דקורבנא עולה עד א״ס⁵⁹, הנה בקרבנות יש ענין הרוח כמ״ש⁶⁰ ריח ניחוח, וארז״ל⁶¹ נחת רוח לפני, דריח ורוח הו״ע אחד⁶², אלא שמצד המשפיע, מלמעלה למטה, הוא רוח, ומצד המקבל, מלמטה למעלה, הוא ריח, וקרבנות הנשיאים הי׳ עבור שבטם, היינו שההקרבה דכל ישראל הי׳ ע״י הנשיאים דוקא, ובכל נשיא מבואר בתורה כל הפרטים, דלכאורה הי׳ מספיק אשר בשבט יהודה יכתוב כל הפרטים ובשאר השבטים יאמר שהי׳ כמו אצל יהודה⁶³, אך להיות שהטעם מה שכתוב בתורה הוא לפעול ענין הגילוי, הנה פעולה זו צריך להיות בכל שבט ושבט בפרט, דכל שבט יש אופן עבודתו שהוא בשינוי מעבודת שבט זולתו, דלכן איתא במדרש⁶⁴ על כל נשיא ונשיא דרשות אחרות, לפי שבכל נשיא הי׳ עבודה מיוחדת לפי מדריגתו, ופעולת הגילוי שע״י התורה צריך לפעול בכל פרט ופרט.

וזהו מה שכתוב שאו את ראש כל עדת בני ישראל גו׳ לגולגלותם, דשאו הוא מלשון הגבהה למעלה ממדידה, דזהו לגולגלותם דאיתא בלקו״ת⁶⁵ דקאי על הכתר, וכפי המבואר כאן הכוונה היא על פנימיות הכתר, דעי״ז הוא שאו למעלה מענין המספר, דהמשכה זו היא ע״י משה ואהרן ועי״ז אשר ואתכם יהיו איש איש למטה, שהם הנשיאים, דזהו מ״ש שאו את ראש, דראש קאי על הנשיאים שהוא בחי׳ ראש, נקודת היהדות שבכל אחד מישראל, דעי״ז מגיעים למעלה ממדידה, שהגילוי מזה יהי׳ בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אשר אז הנה לא ימד ולא יספר מרוב.

__________

1) ריש פרשתנו (במדבר א, א-ד). – לכללות מאמר זה ראה ד״ה זה בסה״מ תרע״ח ע׳ שיב ואילך. וראה גם ד״ה זה במאמרי אדה״ז תקס״ו ס״ע קצ ואילך. תק״ע ע׳ צה ואילך. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״א ע׳ כה ואילך. אוה״ת פרשתנו ס״ע כט ואילך. סה״מ תרל״ד ע׳ רח ואילך. ד״ה שאו את ראש תש״מ (לקמן ע׳ מד ואילך).
2) ראה שמואל-ב כד, ט.
3) גיטין נז, א.
4) ראה זהר ח״ב רנד, א. ח״ג קיח, ב. הנסמן במאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ג ע׳ א׳רעח.
5) פרשתנו ב, ב ואילך.
6) ראה זח״ג קנד, א. קנה, א. וראה הערה בסה״מ ה׳ש״ת ע׳ 40.
7) ראה בחיי עה״פ תרומה כה, י בשם פרדר״א [ספ״ד. וראה ברד״ל שם]. שמו״ר ספכ״ג. במדב״ר ספי״ד. פיוט ״והחיות״ במוסף לר״ה (בנוסח הקדושה) נוסח אשכנז. תו״א יתרו עא, סע״א ואילך. שם עב, ד ואילך.
8) ראה יחזקאל א, כו. תו״א שם. ועוד.
9) ראה תו״א שם סח, ג. לקו״ת פרשתנו יז, ב. ועוד.
10) מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ קכא בשם הע״ח. אמרי בינה שער התפילין קלח, ב בשם הזהר וע״ח. וראה הנסמן במילואים להמ״מ במאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״א ס״ע שג.
11) זח״ג קכט, א. כש״ט (הוצאת קה״ת) ס״ב (ב, ג). תו״א תצוה פה, ב. ועוד.
12) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) הוספות לחיי שרה קלא, ד. תו״ח חיי שרה קכו, ד. וישב סד [רה], ד. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תתצב (וש״נ). נ״ך ע׳ קעא. המשך תער״ב ח״א פל״ד (ע׳ נח). סה״מ דברים ח״א ע׳ רו. ועוד.
13) ראה גם תניא פל״ז (מח, סע״א). וראה סה״מ תרמ״ד ע׳ רסה.
14) דברים א, יא. וראה לקו״ש חי״ט ע׳ 15 ואילך.
15) ב״ר פס״א, ד.
16) הושע ב, א (הפטרת פ׳ במדבר).
17) יומא כב, ב.
18) ראה זהר ח״א טו, א. יח, ב. ח״ב מח, ב. רלג, א. תקו״ז ת״ה בתחלתו. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) פקודי נז, ד. ובכ״מ.
19) ספר יצירה פ״א מ״ד.
20) ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א.
21) ראה סה״מ תש״ח ע׳ 242. וש״נ.
22) ראה חגיגה יב, א.
23) איוב יא, ט.
24) ראה תניא פל״ז (מח, ב). אוה״ת שה״ש (כרך ג) ע׳ תתקמד. וש״נ.
25) תהלים קיט, צו.
26) איוב לב, ז.
27) ראה גם סה״מ תרנ״ז ע׳ רכד ואילך. המשך תער״ב ח״א פרנ״א (ע׳ תקט). פרס״ד (ע׳ תקלו). ועוד.
28) יתרו כ, יא. תשא לא, יז.
29) נוסח תפלת העמידה דיו״ט.
30) זח״ב סג, ב. פח, א.
31) לקו״ת ברכה צח, ב.
32) ראה ע״ח שער (לו) מיעוט הירח פ״א-ב. לקו״ת צו יא, ב.
33) נוסח תפלת מוסף דר״ה (בפסוקי מלכיות).
34) ראה גם תו״א וישב כח, ג. המשך תער״ב ח״א פקע״ו (ע׳ שנט). ובכ״מ.
35) בהבא לקמן – ראה גם המשך תער״ב ח״ב פשצ״ד (ס״ע תתיב ואילך). ובכ״מ.
36) ראה לקו״ת בחוקותי מז, ד.
37) זח״ג כ, א. תו״א ר״פ תצוה. ובכ״מ.
38) ראה גם אוה״ת תצוה ע׳ א׳תקנ. ואתחנן ע׳ שכו. וראה זח״ג נג, ב.
39) סה״מ תר״ס ס״ע קיב. סה״מ קונטרסים ח״ב שלג, ב. לקו״ש חי״ג ע׳ 50.
40) ראה זח״ג רעג, א. תקו״ז תס״ט (קיב, רע״א. קיד, רע״א). וראה ב״ר פנ״ו, ז. ועוד.
41) בהעלותך ח, ב.
42) משלי ב, כז.
43) ראה תניא רפי״ט.
44) בהבא לקמן – ראה לקו״ת בהעלותך כט, ג ואילך. ד״ה בהעלותך תשמ״ח (לקמן ע׳ קפא ואילך).
45) תהלים צב, ו.
46) שם קד, כד.
47) ואתחנן ו, ה.
48) יומא פו, א. וראה תו״א תולדות יז, ג. תצוה פב, ב.
49) הוספות קג, סע״א ואילך.
50) תהלים קכב, ד.
51) פ״א מ״ט ואילך.
52) ראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ד ה״ב ואילך. וראה סה״מ תרצ״ז ריש ע׳ 238. וש״נ.
53) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בשלח מ, סע״ד ואילך.
54) ראה ספר יצירה שם מ״ז. זח״ג ע, א. רמו, ב.
55) משלי ד, כב.
56) עירובין נד, א.
57) ב״ר פע״א, ג. פדר״א פל״ו.
58) ראה תו״א ויחי מה, א ואילך.
59) זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
60) פינחס כח, ח.
61) ספרי עה״פ.
62) ראה לקו״ת שה״ש ג, רע״א. אוה״ת חנוכה רפז, רע״א. יתרו ע׳ א׳מז. שלח (כרך ו) ע׳ א׳תתד. ובכ״מ.
63) ראה גם תו״א בראשית ח, ב. אוה״ת נשא ס״ע רנד. פינחס ס״ע א׳קטז ואילך. לקו״ש ח״ח ע׳ 41 ואילך.
64) ראה במדב״ר פי״ג ואילך.
65) ראה לקו״ת פרשתנו א, רע״א. ד, ד ואילך.

[סה"מ במדבר ח"א ע' א ואילך]

״ציוה לנגן ואמר מאמר ד״ה שאו את ראש גו׳ נתארך לערך שעה״ (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״ד (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 114 ואילך.