בס״ד. ל״ג בעומר ה׳תשי״א
הנחה בלתי מוגה
וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה1, דמצות ספירת העומר היא אחר הבאת עומר התנופה, דבתחילה היא מצות הבאת העומר ואח״כ מצוה למימני יומי מצוה למימני שבועי2, שזהו מצות ספירת העומר, היינו דמצות ספירת העומר היא בין הבאת העומר ובין חג השבועות, וזהו אומרו וספרתם לכם וגו׳ מיום הביאכם את עומר התנופה, שהוא ממחרת הפסח. וצריך להבין מהו אומרו ממחרת השבת, והוה לי׳ לומר ממחרת הפסח. ובפרט שהצדוקים טעו בזה3 ואמרו שהכוונה במה שכתוב ממחרת השבת היא ממחרת שבת בראשית, עד שהצריכו להתווכח עמהם ולהביא ראיות שהכוונה היא ממחרת הפסח, וצריך להבין דלכאורה הוה לי׳ לומר בפירוש ממחרת הפסח ומהו אומרו ממחרת השבת.
ויובן4 זה בהקדים תחילה ענין ספירת העומר בכללה, דהנה כל5 המנחות באות מן החיטין וזו (מנחת קנאות) כו׳ ומנחת העומר כו׳ מן השעורין, והנה הטעם מה שמנחת קנאות משונה מכל המנחות שבאה ממאכל בהמה איתא ע״ז במשנה5 כשם שמעשי׳ מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה, שזהו הטעם על מנחת קנאות, אבל מנחת העומר צריך להבין למה נשתנה מכל המנחות שבאה משעורים דוקא. וידוע הטעם ע״ז, דהנה ביום א׳ דפסח הי׳ אתערותא דלעילא מצד עצמה6, דזהו דכתיב7 בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, היינו דביום א׳ דפסח היתה ההתעוררות מלמעלה למטה, וזהו דכתיב8 משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו, דמשכני קאי על הגילויים דיציאת מצרים9 שהיו בדרך אתערותא דלעילא, שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים10, דמצד עצמם היו משוקעים במ״ט שערי טומאה11 אלא שנגלה עליהם כו׳, דזהו משכני מלמעלה למטה, וזהו ג״כ אומרו משכני לשון יחיד להיות שהגילוי דלמעלה פעל הזזה רק בנפש האלקית, שהנפש האלקית דוקא מרגישה בהגילוי שלמעלה אבל הנפש הבהמית נשארת במעמדה, דזהו ענין כי ברח העם12, שהבריחה היתה מצד הנפש הבהמית, וכמ״ש רבינו13 דלכאורה למה הי׳ צריך להיות בדרך בריחה דוקא, וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם לעולם לא הי׳ משלחם, אלא להיות שהגילוי שלמעלה פעל ההזזה רק בנפש האלקית והנפש הבהמית נשארה בתקפה, לכן הנה מצד הנפש הבהמית הוצרך להיות ענין החפזון ובריחה, דכל זה הוא בהגילויים דיציאת מצרים דוקא, דלהיות שהגילוי הי׳ בדרך מלמעלה למטה שלא היו כלים לזה, לכן הנה הגילוי נרגש רק בנפש האלקית, דזהו משכני לשון יחיד. אבל אחרי הגילוי דיציאת מצרים הי׳ ענין ספירת העומר שהוא העבודה מלמטה למעלה, שע״ז הוא אומר נרוצה, ריצה מצד עצמו (אַליין לויפן), דמשכני הוא מלמעלה למטה אבל נרוצה הוא ריצה מצד עצמו (אַליין לויפן), היינו העבודה בדרך מלמטה למעלה. ולהיות שהיא עבודה מלמטה למעלה, לכן היא שייכת גם לנפש הבהמית, דזהו אומרו נרוצה לשון רבים, שזה פועל הזזה גם בנפש הבהמית. וזהו ג״כ אומרו נרוצה לשון מרוצה, דלהיות שהעבודה היא גם מצד נפש הבהמית, לכן היא דרך מרוצה להיות שהנפש הבהמית הנה לכל דבר שנמשכת אליו הוא אצלה בדרך מרוצה, דאצל הנפש הבהמית אינו שייך ההליכה לאט לאט כי אם בדרך מרוצה, וממה נפשך או שאינה נמשכת לגמרי לעניני אלקות, וכשנמשכת אליהם הנה אז ההמשכה היא בדרך מרוצה, וע״י שההמשכה לאלקות אצל הנפש הבהמית היא בדרך מרוצה הנה עי״ז הוא פועל ענין המרוצה גם בנפש האלקית, דנפש האלקית מצד עצמה אין בה ענין המרוצה, והמשיכה שלה לאלקות היא במדידה והגבלה, אבל ע״י הנפש הבהמית מיתוסף בה תוספת אור, שנעשה בה ענין המרוצה למעלה ממדידה והגבלה, דזהו אומרו נרוצה לשון רבים, היינו שגם אצל נפש האלקית נעשה ענין המרוצה, דכללות הענין דנרוצה קאי על העבודה דספירת העומר, שזהו הכנה להביאני המלך חדריו, הענין דמתן תורה6, שע״י העבודה דספירת העומר בדרך מלמטה למעלה דוקא נעשית ההכנה למתן תורה.
והנה ענין העומר שהוא העבודה מלמטה למעלה, העבודה בנפש הבהמית, יש בזה ב׳ ענינים, בירור המוחין דנפש הבהמית ובירור המדות דנפש הבהמית14. דב׳ ענינים אלו הם הקרבת העומר וספירת העומר, דהקרבת העומר היא בירור המוחין דנפש הבהמית ולכן הנה מנחת העומר היא באה מן הדגן, דדגן הו״ע מוחין, דאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן15, דאף שבכללות הנה מנחת העומר באה ממאכל בהמה להיות שענין העומר הוא העבודה בנפש הבהמית, אמנם בזה גופא היא באה מן הדגן דוקא, היינו המוחין דנפש הבהמית, שבנפש הבהמית הנה גם המוחין קשורים ושייכים אל המדות, דלכן היא באה ממאכל בהמה דוקא, וזהו ענין הקרבת העומר היינו בירור המוחין דנפש הבהמית. ואחר הקרבת העומר הו״ע ספירת העומר, היינו הבירור בהמדות דנפש הבהמית, דמצוה למימני יומי מצוה למימני שבועי, דענין הקרבת העומר, בירור המוחין השייכים אל המדות, הי׳ בט״ז בניסן ביום א׳, אבל ענין ספירת העומר שהוא בירור המדות עצמם, הנה זה אינו מספיק שיהי׳ בירור המדות בכללות, כי אם הבירור בפרטיות, היינו שיהי׳ הבירור בכל מדה ומדה בפני עצמה, ועוד יותר שהבירור צ״ל בפרטי פרטיות, היינו כל מדה ומדה כמו שהיא כלולה מז׳, דאז דוקא הוא הכנה למתן תורה, הביאני המלך חדריו. דהבירור בכללות הוא עבודה בדרך מקיף ואינו נוגע לפועל, אבל עיקר העבודה הוא העבודה לאט לאט בכח עצמו דוקא, היינו בירור המדות בפרטי פרטיות דוקא, כל מדה ומדה כמו שהיא כלולה מז׳, שאז הוא בכל דרכיך דעהו16, שהמחשבה דיבור ומעשה יהיו כדבעי, שזהו בבירור המדות בפרטיות דוקא. דזהו מצוה למימני יומי, היינו בירור המדות בפרטיות דוקא, דאף שגם מצוה למימני שבועי, אבל העיקר הוא למימני יומי, בירור המדות בפרטיות, חסד שבחסד הוד שבהוד עד מלכות שבמלכות. ובזה יובן מה שבזמן הגלות ישנם חילוקי דעות בענין מצות ספירת העומר, דעה א׳ היא שגם בזמן הגלות ישנה המצוה דספירת העומר מדאורייתא17, דעה ב׳ שבזמן הגלות הנה מצות ספירת העומר היא רק מדרבנן18, דעה ג׳ והיא דעת רבינו ירוחם19 שמחלק בין מימני יומי למימני שבועי, דמימני יומי הוא גם עכשיו מדאורייתא ומימני שבועי הוא רק מדרבנן, ולכאורה אינו מובן מהו החילוק בין מימני יומי למימני שבועי. אך הענין הוא, דהנה מצות מימני יומי שהו״ע בירור המדות בפרטיות, הנה להיות שזה שייך למחשבה דיבור ומעשה שיהי׳ בכל דרכיך דעהו, לכן הנה עבודה זו ישנה בכל עת ובכל זמן, משא״כ ענין מימני שבועי שאין זה שייך למחשבה דיבור ומעשה, הנה אף שיש בזה מעלה לגבי העבודה דמימני יומי, להיות שזהו בירור המדה בכללותה, שזהו נעלה יותר, אבל לאידך גיסא הנה להיות שזה נעלה יותר ואין זה שייך לפועל, במילא אין כעת הכח ע״ז לברר המדה בכללותה, ומה שנתנו לנו הכח הוא רק על מה ששייך לעבודה בפועל.
וביאור ענין התכללות המדות איך שכל מדה ומדה כלולה מז׳20, יובן זה ממדת החסד עד״מ שהיא כלולה מכל המדות. דחסד שבחסד הוא כשרואה איך שא׳ מתעסק בלימוד התורה וקיום המצוות, בלימוד התורה ביראת שמים, יש לו אהבה אליו, דמצד אהבתו להוי׳ במילא הוא אוהב את אוהבי הוי׳, וכן הנה מצד אהבתו להוי׳ הנה כל הענינים השייכים לתורה ומצוות עושה אותם בזריזות, שהו״ע חסד שבחסד. וגבורה שבחסד הוא שאהבתו להוי׳ מתבטא (זאָגט זיך אויס) בקו השני, שמצד אהבתו להוי׳ הוא שונא את מנגדי הוי׳. ותפארת שבחסד הו״ע ההתפארות הבאה מהחסד, דכשרואה איך שא׳ לומד תורה בעונג ומקיים מצוות בעונג (מיט אַ געשמאַק) הנה הוא מתפאר על היופי שבתורה ומצוות, כמה שתורה יכולה לפעול (אויף וויפל תורה קאָן פועל׳ן), דכל זה הוא עיקרי המדות שבחסד. וכן הוא גם בענפי המדות, דנצח שבחסד הוא אשר מצד אהבתו להוי׳ הנה גם כשישנם מונעים ומעכבים הנה הוא לוחם עם המנגדים, דזהו ענין נצח שבחסד. ועוד יותר דגם כאשר יש התנגדות מבחוץ ואין לו כח כי רבים קמים עלי21, מ״מ הנה מצד אהבתו להוי׳ הנה גם כשישנם מונעים ומעכבים הנה הוא מנצח את עצמו להסיר את המניעות, דזהו ענין הוד שבחסד. ויסוד שבחסד הוא, דגם כאשר מצד איזה טעם אין לו משיכה לתורה ומצוות, מ״מ הנה מצד אהבתו להוי׳ הוא מתקשר לזה בכל תנועות נפשו עד שמתעורר בתשוקה לתורה ומצוות, עד שכל המחשבה דיבור ומעשה שלו הוא רק בתורה ומצוות שהו״ע מלכות שבחסד. וכמו שהוא במדת החסד שהיא כלולה מכל המדות, כמו״כ הוא בכל מדה ומדה שהיא כלולה מכל המדות.
והנה את זה לעומת זה עשה האלקים22, דכמו שהוא בנפש האלקית שכל מדה ומדה היא כלולה מז׳, כמו״כ הוא בנפש הבהמית שכל מדה ומדה היא כלולה מז׳. וכמו במדת החסד עד״מ שהיא כלולה מכל המדות. דחסד שבחסד הוא שאהבתו לענינים גשמיים מתבטא (זאָגט זיך אויס) בתשוקה גלוי׳ לגשמיות. וגבורה שבחסד הוא שמצד אהבתו לדברים גשמיים הוא שונא את זה שמנגד לו לזה, דכשאומרים לו איך זה מתאים עבורך להיות מונח (ווי פּאַסט עס פאַר דיר ליגן) בענינים בהמיים שאינם לפי מעלת האדם, הוא שונא אותם. ותפארת שבחסד הוא דלבד זאת מה שהוא נמשך לענינים גשמיים שזהו גוף ענין החסד, הנה עוד יותר שהוא מתפאר ומתלהט (אַז ער באַרימט זיך און קאָכט זיך) בזה שהוא נמשך לענינים גשמיים, דזהו ענין תפארת שבחסד. ונצח שבחסד הוא דגם כאשר מצד איזה סיבות חסר אצלו ההמשכה לענינים גשמיים, שהוא אינו רוצה בזה (אים ווילט זיך ניט), הנה הוא מנצח את עצמו לעשות (אויף מאַכן) תשוקה, שזהו ענין נצח שבחסד. ועוד יותר, שגם כאשר ישנה התנגדות מבחוץ, שמביישים אותו ואומרים ראו כיצד יהודי (ווי אַ איד) בן אברהם יצחק ויעקב מונח (ליגט) בענינים בהמיים ועוד יותר בענינים אסורים, הנה הוא לוחם שזה לא יבלבל לתאוותו, שזהו ענין הוד שבחסד, וכל כך גדלה תאוותו עד שהוא בא לידי התקשרות בהתאוה שזהו יסוד שבחסד, עד שגם המחשבה דיבור ומעשה שלו הוא בענינים חומריים, וכה הוא הולך מדחי אל דחי עד שבא לכלל דברים אסורים, שזהו ענין מלכות שבחסד.
וזהו וספרתם לכם, דהעבודה דספירת העומר הו״ע בירור המדות בפרטיות כל מדה ומדה כמו שהיא כלולה מז׳, היינו הבירור בכל פרט ופרט, שבתחילה הו״ע יציאת מצרים שזהו משכני, היינו הגילוי בדרך אתערותא דלעילא מלמעלה למטה, כמאמר23 ובמורא גדול זה גילוי שכינה, שהגילוי הי׳ בדרך מלמעלה למטה, אבל מצד הגוף ונפש הבהמית הנה הרע הי׳ בתקפו, דלכן הוצרך להיות ענין הבריחה, כי ברח העם, להיות שהרע הי׳ בתקפו, אבל אח״כ הו״ע ספירת העומר שהיא העבודה בהנפש הבהמית, דזהו וספרתם לכם מ״ט יום, דוספרתם הוא מלשון ספירות ובהירות24, דזהו וספרתם מ״ט יום, היינו לברר ולזכך כל מדה ומדה כמו שהיא כלולה מז׳, דכל המ״ט ימים יהיו מבוררים מזוככים וספורים. והכח על זה הוא ממחרת השבת, דהנה כשם שקודם ספירת העומר הי׳ הענין דיציאת מצרים שאז נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה, שהגילוי הי׳ שהתגלה עליהם עצמות ומהות א״ס ב״ה, שזה הי׳ קודם ספירת העומר, והתכלית דספירת העומר היא שזהו הכנה להביאני המלך חדריו שהו״ע מתן תורה שהוא ג״כ גילוי העצמות ב״ה, שזהו ענין אנכי25 אנא נפשי כתבית יהבית26, מה שהעצמות ומהות א״ס ב״ה נתן את עצמו (האָט זיך אָפּגעגעבען) בתורה, היינו שהענינים הקשורים עם ספירת העומר, בין אלו שקודם ספירת העומר ובין אלו שאחר ספירת העומר, הם גילוי העצמות, הנה משום זה הוא אומר ממחרת השבת, דהנה ימים יוצרו27, שכללות ההשתלשלות הוא בזמן ומקום בהגבלה דוקא, דהנה כללות ההשתלשלות נקבע (איז אויסגעשטעלט געוואָרן) בקדימה ואיחור, מטי ולא מטי28, שהו״ע זמנים וסדר זמנים29, דלכן הנה בכדי שיהי׳ הוספרתם לכם, היינו בירור סדר ההשתלשלות עד למטה מטה בעומק תחת, אין זה מצד סדר ההשתלשלות להיותו מוגבל, אלא הכח ע״ז הוא ממחרת השבת דוקא. דהנה30 שבת הוא במדריגה היותר גבוהה שבענין הזמן, דמקודם הוא ששת ימי החול ואח״כ הוא שבת שמקודש מכל הזמנים, אבל מ״מ הנה שבת מקדשא וקיימא31, שהוא ג״כ ענין בזמן, ששת ימים עשה גו׳ וביום השביעי שבת וינפש32, ומכיון שהו״ע שבזמן הנה אף שהוא זמן דקדושה, מ״מ דיו להפקיע את עצמו, אבל אין בכחו להפוך השטות דלעו״ז, דלכן הנה כשהוא אומר וספרתם לכם היינו לברר עד עומק תחת, אומר ע״ז ממחרת השבת, היינו שהכח ע״ז הוא ממחרת השבת דוקא שלמעלה מבחי׳ מקדשא וקיימא, למעלה מסדר ההשתלשלות, שזהו הכח על הבירור. דכמו שביציאת מצרים הי׳ גילוי אתערותא דלעילא מצד עצמה, למעלה מסדר ההשתלשלות, כמאמר בעל ההגדה אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח, שהגילוי הי׳ מבחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה, שמצד השיקוע שלהם במ״ט שערי טומאה הנה אם הי׳ הגילוי מאיזה בחינה שהיא, גם בדרגות היותר גבוהות, הנה לא זו בלבד שלא הי׳ גואל אותם אלא אדרבה33, דלכן הי׳ הגילוי מעצמות ומהות א״ס ב״ה שאין לו שייכות לגמרי לסדר ההשתלשלות34, דזהו ופסח הוי׳35, ופסח לשון ודילג36, למעלה מסדר ההשתלשלות37, והגילוי הזה דוקא הי׳ הכח על ספירת העומר, דכמו״כ הוא גם כשנתנו מצות ספירת העומר על כל הזמנים כולם, הנה הכח ע״ז שיהיו כל המ״ט יום ברורים זכוכים וספורים, הוא ממחרת השבת שלמעלה מסדר ההשתלשלות לגמרי, שהגילוי הזה דוקא נותן כח על הבירור דספירת העומר, ועי״ז מגיעים להביאני המלך חדריו, שהו״ע מתן תורה, הגילוי דעצמות ומהות א״ס ב״ה.
וזהו ג״כ השייכות דל״ג בעומר להעבודה דספירת העומר, דהנה ל״ג בעומר הוא בספירת הוד שבהוד38, דענין ההודאה בכלל הוא שמודה אף שאינו מבין, דזהו ענין ההודאה בין שהוא מבין ובין שאינו מבין, אמנם בספירת ההוד גופא יש ב׳ דרגות. ויובן זה ע״ד דוגמא מחכם גדול שנפלא מעין כל בחכמתו, שגם חכם קטן שבכלל יש לו שייכות לשכל הנה גם הוא אינו מבין חכמתו הנפלאה של החכם גדול, הנה החכם קטן כיון שיש לו שייכות לשכל הנה אף שאינו מבין את השכל ששמע מהחכם הגדול, אבל מ״מ הרי הוא מבין עכ״פ שהו״ע שכלי מופלא ביותר, דבמילא הנה אף שאינו מבין את השכל, מ״מ הוא מודה שצריך להתבטל, דכיון שהוא מרגיש שהו״ע שכלי ושכלי מופלא ביותר ויש לו שייכות לשכל, במילא הוא מבין שצריך להתבטל אף שאינו יודע ואינו משיג. משא״כ האיש פשוט שאין לו שייכות כלל לשכל, הנה עליו אי אפשר לומר שהוא מבין שצריך להתבטל להחכם גדול, כי אם שההודאה והביטול שלו הנה זה גופא אצלו הוא בדרך הודאה, דאצל החכם קטן הנה הביטול וההוד שלו הוא מצד השכל, אבל אצל האיש פשוט הנה ההודאה שלו היא לא מצד חב״ד ולא מצד חג״ת כי אם בהוד גופא הוא מצד הודאה בעלמא, שזהו ענין הוד שבהוד, כמו שאומרים בהנוסח דמודים דרבנן39 מודים אנחנו לך כו׳ על שאנו מודים לך, שזהו ענין הוד שבהוד. ולכן הנה מאן דלא כרע במודים אינו קם בתחיית המתים40, דכשאין לו ידיעה יש לו עדיין תקוה, שהרי הוא יודע עכ״פ שצריך להודות, ואם גם זה אינו, מ״מ כיון שיכול לפעול בעצמו שיודה בלי ידיעה שצריך להודות, אוחז (האַלט ער) לכל הפחות במדריגת הוד שבהוד ויש לו תקוה, אבל מאן דלא כרע במודים, היינו שאין בו גם בחי׳ הוד שבהוד, נעשה שדרתו נחש40, כי אין לו שייכות כלל לקדושה, שהרי אין לו גם מדריגה היותר אחרונה שבעבודה. וזהו השייכות דל״ג בעומר לענין העבודה דספירת העומר, דהנה הענין דרשב״י הי׳ שהי׳ מקשר העומק רום עם העומק תחת41, שלכן הנה זמן ההסתלקות שלו, שאז נתגלה העומק רום בשרש שרשו עד למעלה מעלה, הי׳ בל״ג בעומר דוקא, הוד שבהוד, שנסתיים אז בירור המדות שמצד עצמם, שהמדריגה היותר אחרונה היא הוד שבהוד, הנה זמן ההסתלקות שלו שגילה אז רזין טמירין42 שלמעלה גם מפנימיות התורה, הי׳ במדריגה היותר אחרונה, הוד שבהוד, שזהו ההתקשרות דעומק רום עם עומק תחת (דהתקשרות זו אפשר להיות רק בהכח שלמעלה מסדר ההשתלשלות שאין שם הגבלות מעלה ומטה, דזהו השייכות דל״ג בעומר להעבודה דספירת העומר, להיות של״ג בעומר הוא הגילוי שלמעלה מהשתלשלות, הנה בכח זה דוקא אפשר להיות העבודה דספירת העומר, כנ״ל בענין ממחרת השבת). והכח על ספירת העומר הוא ע״י קבלת עול דוקא, שאינו מתחשב עם זמן ומקום, ועבודתו אינה ע״פ טעם ודעת, שאז הנה לא רק שזמן ומקום אינו מעלים ומסתיר לפניו, כי אם אדרבה שמברר את הזמן ומקום, דזהו וספרתם לכם, שזהו ג״כ הכנה להביאני המלך חדריו.
והנה השייכות דל״ג בעומר לענין הביאני המלך חדריו הוא דבל״ג בעומר הוא גילוי פנימיות התורה43, דאף שבסדר ההשתלשלות הנה הסדר הוא שבתחילה צ״ל לימוד נגלה דתורה ואח״כ פנימיות התורה, אבל צריך לידע דזה גופא שיהי׳ הסדר הזה, הוא ע״י גילוי פנימיות תחילה, שזהו ענין ל״ג בעומר, שזה נותן כח שגם הנגלה יהי׳ כדבעי למהוי. וזהו מה שהרמז על ל״ג בעומר הוא44 גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך45, דדוד למד גם פנימיות התורה ומה שביקש הו״ע הנפלאות דוקא, שזה יתגלה לעתיד כמ״ש46 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שהתחלת הגילוי מזה הי׳ בל״ג בעומר שאז גילה רשב״י רזין טמירין שלא יתגלו עד דרא דמשיחא47, הנה ע״י ההתקשרות בפנימיות התורה בל״ג בעומר, הנה זהו הכנה להביאני המלך חדריו, היינו שזה יאיר גם בלימוד הנגלה, שזה מה שאמר דוד המלך ע״ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, שגם בתורתך היינו בנגלה דתורה אביטה נפלאות.
__________
1) אמור כג, טו. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה משכני תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ קעב ואילך). וראה הנסמן בהערה 4.
2) חגיגה יז, ב. מנחות סו, א.
3) שם סה, ב.
4) בכל הבא לקמן – ראה (נוסף להמצויין בהערה 1) ד״ה משכני במאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ קסט ואילך. כתובים ח״ב ע׳ כט ואילך. אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ נט. שם ע׳ עה. ד״ה הנ״ל תרס״ח (סה״מ תרס״ח ע׳ ערב ואילך). תש״א (הב׳ – סה״מ תש״א ע׳ 119 ואילך). ד״ה להבין ענין ספירת העומר וד״ה משכני תשח״י (לקמן ע׳ ט ואילך. סה״מ שבועות ע׳ קיט ואילך).
5) סוטה יד, א (במשנה).
6) ראה ד״ה זה בלקו״ת אמור לה, ב ואילך (צויין באוה״ת שם ע׳ נט).
7) שמות ג, יב.
8) שה״ש א, ד.
9) ראה תיב״ע עה״פ (הובא באוה״ת שם).
10) הגש״פ פיסקא ״מצה זו״.
11) ראה זהר חדש ר״פ יתרו (לא, א). ועוד.
12) בשלח יד, ה.
13) תניא פל״א (מ, ב). לקו״ת ויקרא ג, א.
14) ראה גם ד״ה ועשית חג שבועות עתר״ו (סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קד).
15) ראה ברכות מ, א. מתנות כהונה לב״ר פט״ו, ז. מבוא שערים ש״ה ח״א פי״ב בהגהת צמח.
16) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
17) רמב״ם הל׳ תמידין ומוספין פ״ז הכ״ב והכ״ד. חינוך מצוה שו. ועוד.
18) תוד״ה זכר – מנחות סו, א. מטה משה אות תרסז. ברכ״י או״ח סתפ״ט סק״א. וראה שו״ע אדה״ז או״ח סתפ״ט ס״ב. סי״ז. ועוד.
19) ספר אדם נתיב חמישי חלק רביעי.
20) בכ״ז ראה (נוסף לד״ה זה תרנ״ה, תרס״ח ותש״א שם) תו״ח פקודי תרסד, א ואילך. סה״מ תרפ״ט ס״ע 223 ואילך. סה״מ אידיש ע׳ 115 ואילך.
21) תהלים ג, ב.
22) קהלת ז, יד.
23) תבוא כו, ח. הגש״פ פיסקא ״ביד חזקה״.
24) ראה רד״ה זה שבהערה 6. ועוד.
25) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
26) שבת קה, א.
27) תהלים קלט, טז.
28) ראה זח״א טז, א. ע״ח שער (ז) מטי ולא מטי פ״א ואילך.
29) ראה סהמ״צ להצ״צ נט, א. סה״מ תרנ״ב ע׳ לח.
30) בכ״ז – ראה ד״ה זה באוה״ת אמור (כרך ג) ע׳ תתסח-ט. פ׳ ראה ע׳ תשנא. שם ע׳ תשנג. סד״ה זה תער״ג (סה״מ תער״ב-תרע״ו ס״ע רמח-ט).
31) ביצה יז, א. וראה ברכות מט, א.
32) תשא לא, יז.
33) סידור האריז״ל הגש״פ פיסקא ״מצה זו״. וראה הגש״פ עם לקוטי טעמים ומנהגים שם (ע׳ ל). וש״נ. ריטב״א להגש״פ פי׳ עבדים היינו.
34) ראה סה״מ אעת״ר ע׳ עה ואילך. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ סז. המשך תער״ב ח״ב ס״ע תתקכד. סה״מ פסח ח״א ע׳ עג. וש״נ.
35) בא יב, כג.
36) פרש״י עה״פ.
37) ראה ד״ה קול דודי (הא׳ והב׳) תשל״ו (סה״מ פסח ח״א ע׳ קמז. שם ע׳ קנב). וש״נ.
38) בכל הבא לקמן – ראה סידור (עם דא״ח) שער הל״ג בעומר שג, ג ואילך.
39) סוטה מ, א.
40) ראה ב״ק טז, סע״א. זהר ח״ב ק, א. ח״ג קסד, א.
41) ראה גם שיחה שלפני המאמר (שיחות קודש תשי״א (ברוקלין, תשנ״ט) ע׳ 250). וראה לקו״ש ח״ג ע׳ 1004. ח״ז ע׳ 38. ובכ״מ.
42) ראה זח״ג (אד״ז) רפז, ב. רצ, א. רצא, א.
43) המשך תרס״ו ע׳ ריט. סה״מ תש״ד ס״ע 211. ד״ה להבין ענין הילולא דרשב״י וד״ה גל עיני תשל״ז (לקמן ע׳ קע ואילך. ע׳ קפו ואילך). ועוד.
44) ראה המשך חייב אדם לברך תרל״ח ע׳ מא. רד״ה גל עיני הנ״ל (לקמן ע׳ קפו).
45) תהלים קיט, יח.
46) מיכה ז, טו.
47) ראה זהר ח״ב קמז, א. ח״ג קנט, א. וראה גם שיחה שאחרי המאמר (שיחות קודש שם ע׳ 262). לקו״ש ח״א ע׳ 290. ובכ״מ.
[סה"מ ימי הספירה ע' א ואילך]
״אחר שיחה הראשונה הי׳ מאמר דא״ח. בתחילה ישב מעט והי׳ ניכר שלא הי׳ יכול להתחיל, וגם בכה בהתחלה, ואח״כ פתח: ״און דאָס איז וואָס עס שטייט וספרתם לכם״, ודיבר מאמר דא״ח, פחות מעט מחצי שעה, אודות ספירת העומר – בירור כל מדה בפרט, וביאר ענין התכללות המדות, והכח לזה הוא ממחרת השבת – למעלה משבת, עצומ״ה א״ס, ועי״ז, אחרי ספירת העומר, מגיעים להביאני המלך חדריו. באמצע אמירת המאמר התעלף א׳ הנוכחים, עיניו הק׳ של כ״ק אדמו״ר שליט״א היו פתוחות בעת המאמר, והמתין באמצע המאמר עד שהביאו מים, ואח״כ המשיך״ (מיומני התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״א (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 53 ואילך.
חלק מתוכן מאמר זה (בשילוב ד״ה להבין ענין מתן תורה תשי״ג) הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ונדפס בלקו״ש ח״א ע׳ 265 ואילך.