בס״ד. ש״פ ויקרא, ה׳ ניסן ה׳תש״מ
הנחה בלתי מוגה
ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאוהל מועד לאמר1, ומדייק רבינו הזקן בלקו״ת2 במה שהאות אל״ף שבתיבת ויקרא היא אל״ף זעירא. דהנה3 יש ג׳ מיני אותיות, אתוון רברבין ואתוון בינונים ואתוון זעירין, וכל התורה נכתבה באתוון בינונים, ויש בה א״ב מאתוון רברבין וא״ב דאתוון זעירין (כמובא בספרי המסורה). והאל״ף דאתוון זעירין היא האל״ף דויקרא [והאל״ף דאתוון רברבין היא בדברי הימים בתחילתו, בסיפור תולדות המין המדבר, דכתיב שם אדם שת אנוש, והאל״ף דאדם היא אל״ף רבתי]. וצריך להבין4 מה שהאל״ף דויקרא היא אל״ף זעירא. גם צריך להבין מה שמדייק בלקו״ת שם, ומביא מ״ש בזהר (פ׳ וירא5) דכתיב ויקרא אל משה ולא קאמר מאן הוה, שלא נאמר מי הוא הקורא6. גם צריך להבין7 בכללות הענין שנאמר כאן ויקרא גו׳ וידבר, שקדמה קריאה לדיבור8, דלכאורה אינו מובן מהו הענין בזה. ובפרט שפסוק זה מדבר במשה רבינו, דבשלמא באדם אחר יש לומר שהקריאה צריכה להיות כהכנה להדיבור, אבל משה רבינו הרי הי׳ מוכן תמיד להדיבור, וכמ״ש9 ואתה פה עמוד עמדי גו׳, ובפרט ע״פ הידוע10 שמשה רבינו הי׳ עומד על עומדו בעת הנבואה, היינו שגם גופו הי׳ כלי לקבל הנבואה. והנה התורה היא נצחית11, ובפרט בענין ההוראה שבה12, שכל הוראותי׳ הן הוראות נצחיות בעבודת האדם, שהיא תכלית בריאתו כמאמר13 אני נבראתי לשמש את קוני, ועד״ז בכל ענינים אלה.
ויובן כל זה בהקדים מה שאמרו רז״ל14 עה״פ15 באתי לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. אבל זהו ענין הבריאה מצד עצמה, וצריך להיות בזה גם עבודת האדם (דאני נבראתי לשמש את קוני, כנ״ל) להוסיף אורות16 ע״י התורה. והיינו דגם כאשר עיקר שכינה בתחתונים היתה, הנה ע״י התורה נמשך אז תוספות אורות. וכידוע שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם17, כי גם בתחילת הבריאה הי׳ ענין התורה, ועל ידה נמשך תוספות אורות. וזהו מ״ש18 ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ופירשו רז״ל19 לעבדה אלו רמ״ח מ״ע ולשמרה אלו שס״ה מל״ת, היינו שגם בגן עדן, ובגן עדן מקדם, לפני החטא, הנה ע״י העבודה ושמירה בקיום רמ״ח מ״ע ושס״ה מל״ת, נמשך תוספות אורות. וכמבואר בכ״מ20 החידוש דתורה בגן עדן, שהו״ע השגת המהות ולא רק ידיעת המציאות, גילוי ג׳ ראשונות ולא רק הגילוי דז׳ תחתונות. והנה בכל עבודה צריך להיות האתערותא דלעילא לעורר את האדם21, וזהו מ״ש ויניחהו גו׳ שהו״ע האתעדל״ע המעוררת את האדם למטה, וגם ויניחהו הוא (גם) מלשון חני׳ וכתיב22 על פי ה׳ יחנו, ואיתא בגמרא23 כיון דכתיב על פי ה׳ יחנו כו׳ כמאן דקביע להו דמי, וכיון שהחני׳ בגן עדן (בפשטות) היתה על מנת לישאר שם בקביעות, הרי זה על פי ה׳, אתעדל״ע תחילה.
והנה כל זה הי׳ בתחילת הבריאה, אבל ע״י חטא עץ הדעת וכו׳ נעשית ירידה בעולם, וכדאיתא במדרש24 (הובא במאמר ההילולא25, ויהי בשלשים שנה26), דע״י חטא עץ הדעת נסתלקה השכינה מארץ לרקיע וכו׳ עד שנסתלקה לרקיע הז׳, ואח״כ עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה מלמעלה למטה, עד כי משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין27, הורידה מרקיע הא׳ למטה בארץ. ועיקר גילוי אלקות הי׳ בבית המקדש, דכתיב28 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. דהקמת המשכן היתה בר״ח ניסן (כמ״ש בפרשת השבת שעברה29 ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד, וכתיב אח״כ30 ויהי בחודש הראשון גו׳ באחד לחודש הוקם המשכן), שהוא יום השמיני למילואים31 (לאחר ז׳ ימי המילואים), וכמבואר בכ״מ32 מעלת הענין, ששמיני הוא שומר את ההיקף, ויתירה מזו אמרו רז״ל33 שאותו היום נטל עשר עטרות, ומבואר34 שהו״ע נעלה יותר גם מענין השמיני, בחי׳ עלי עשור35 שלמעלה מבחי׳ למנצח36 על השמינית37. ועל יום זה נאמר38 החודש הזה לכם גו׳, ונתבאר לעיל39 שזהו ענין ההמשכה מלמעלה מהצמצום.
אמנם זהו ענין המשכן מצד עצמו, וצריך להיות בזה עבודת האדם, וזהו מ״ש40 אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ גו׳. דהנה נוסף לזה מה שהמשכן הי׳ בשביל השראת השכינה כמ״ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם41, יש בו עוד ענין ע״ד מ״ש הרמב״ם42 בהנוגע לבית המקדש, מצות עשה לעשות בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות. וזהו מה שאחרי סיפור הקמת המשכן (בפ׳ פקודי) מדבר הכתוב (בפ׳ ויקרא) בענין הקרבנות. וע״י הקרבנות, שהו״ע האתערותא דלתתא, מגיעים למקום שלמעלה מענין המשכן שמצד עצמו, וכסיום הכתוב43 ריח ניחוח לה׳, ואמרו רז״ל44 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, וכמבואר בארוכה בהמשך וככה45 שהוא ענין נחת רוח לבורא שלמעלה מנחת רוח לנברא, ויתירה מזו, נחת רוח לפני, שלמעלה מבחי׳ בורא. ואח״כ ממשיך מלמעלה למטה, נחת רוח, לשון נחות דרגא46, שנמשך למטה להיות עיקר שכינה בתחתונים, למעלה יותר מכפי שהי׳ בתחילת הבריאה, שהרי בינתיים הי׳ ענין החטאים והירידה, וירידה זו היא צורך עלי׳47.
והנה נתבאר לעיל דבכל עבודה צריך להיות אתעדל״ע תחילה לעורר את האדם. והענין הוא, דהנה אחרי גילוי הנ״ל שביום הקמת המשכן, כתיב48 ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳ מלא את המשכן. וזהו מ״ש אח״כ ויקרא אל משה ולא נאמר מי הוא הקורא, דכיון שבאוהל מועד הי׳ הגילוי ממקום עליון ונורא מאוד שלמעלה ממדריגת משה49, לכן הי׳ צריך לההתעוררות מלמעלה ממקום שלמעלה מכל השמות והגילויים, ועי״ז הי׳ אפשר להיות וידבר ה׳ אליו. ועד שנמשך לאמר, שאמר לכל ישראל50, שזהו ענין אתעדל״ע שמעורר מלמעלה, אבל אח״כ ע״י עבודת הקרבנות, אתעדל״ת, מגיעים למקום שלמעלה גם מאתעדל״ע הנ״ל.
והענין בעבודה, דהנה כתיב51 שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, דגם בחי׳ אנכי, שלמעלה אפילו מבחי׳ אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים52, בחי׳ פנימיות הכתר (כמבואר בכמה מקומות53), נמשך למשה רבינו ע״י רגלי העם54, דרגא הכי נמוכה שבעם ישראל55, כי ישנו בחי׳ משה בכל אחד מישראל56. וכיון שבכל ישראל ישנו בחי׳ משה, לכן נמשך לכל אחד בחי׳ אתעדל״ע, ויקרא אל משה, ואח״כ ע״י עבודתו של כל אחד בענין הקרבנות נמשך בחינה נעלית יותר גם מבחי׳ אתעדל״ע.
והנה ע״פ פתגם רבינו הזקן57 שצריך לחיות עם הזמן היינו עם פרשת השבוע, מובן, שכל הענינים שבפרשת ויקרא מתעוררים בשבוע דפרשת ויקרא, ובפרט כאשר קוראים פרשה זו בתורה ברוב עם הדרת מלך58, עם ברכה לפני׳ ולאחרי׳, שזה נותן נתינת כח לעבודה הנ״ל עתה. וע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות59, ובפרט בעקבתא דמשיחא, שאז ישנו יתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות60, לפי היתרון של החושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא, הנה עי״ז נזכה לביאת משיח צדקנו שיביא את הגאולה האמיתית והשלימה, ויבנה בית המקדש במקומו61, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כו׳ כמצות רצונך62, במהרה בימינו ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (ויקרא א, א).
2) ריש פרשתנו (א, א).
3) ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רלד). תש״ה (סה״מ תש״ה ס״ע 130 ואילך). וראה גם לקו״ת שם.
4) ראה ד״ה זה שבהערה הקודמת.
5) ח״א קב, סע״ב.
6) ראה גם רד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקי).
7) רד״ה זה העת״ר, תרע״ח ותש״ה הנ״ל. ועוד.
8) תו״כ ופרש״י עה״פ.
9) ואתחנן ה, כח. וראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ז ה״ו. פיהמ״ש לסנהדרין פרק חלק יסוד השביעי.
10) רמב״ם הל׳ יסוה״ת שם. וראה גם פיהמ״ש שם.
11) תניא רפי״ז.
12) ראה זח״ג נג, ב.
13) משנה וברייתא סוף קידושין.
14) שהש״ר פ״ה, א.
15) שה״ש ה, א.
16) ראה גם ד״ה באתי לגני תשי״א פ״ה (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ז).
17) ראה מדרש תהלים עה״פ צ, ד. ב״ר פ״ח, ב. ועוד.
18) בראשית ב, טו.
19) ראה יל״ר עה״פ. זח״א כז, א. תקו״ז תכ״א קרוב לסופו (פב, א). ובכ״מ.
20) ד״ה ועתה אם שמוע תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ קלא ואילך). ד״ה תקעו תרצ״ד (תשי״א) פ״ג (סה״מ תשי״א ע׳ 9). וראה תו״א ר״פ תצוה. ד״ה זה היום תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ ט ואילך).
21) סד״ה זה העת״ר ותרע״ח הנ״ל. לקו״ת פרשתנו ג, א.
22) בהעלותך ט, יח. כ. כג.
23) עירובין נה, ב.
24) שהש״ר שם.
25) ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת בתחלתו (סה״מ תש״י ע׳ 111).
26) יחזקאל א, א. וראה קיצורים והערות לתניא ע׳ עו. לקו״ש ח״ב ע׳ 591 ואילך. ח״ד ע׳ 1323 ואילך. לקוטי לוי״צ אגרות ע׳ רעז.
27) ויק״ר פכ״ט, יא.
28) תרומה כה, ח.
29) פקודי מ, ב.
30) שם, יז.
31) תו״כ ופרש״י ר״פ שמיני, מסדר עולם פ״ז. וכ״ה גם בשבת פז, ב. ועוד.
32) שו״ת הרשב״א ח״א ס״ט. ד״ה ויהי ביום השמיני תש״ד פי״א (סה״מ תש״ד ע׳ 193 ואילך). תש״ה פ״ב (סה״מ תש״ה ע׳ 169).
33) מקומות שבהערה 31.
34) סד״ה ויהי ביום השמיני הנ״ל. וראה גם אוה״ת שמיני ע׳ כה.
35) תהלים צב, ד.
36) שם יב, א.
37) ראה סידור (עם דא״ח) קפט, סע״א ואילך. אוה״ת שם. סד״ה הנ״ל תש״ה.
38) בא יב, ב. וראה פסחים ו, ב. מכילתא ופרש״י עה״פ בא שם, ג.
39) בד״ה החודש דש״פ החודש שנה זו (סה״מ ד׳ פרשיות ח״ב ע׳ רפא ואילך).
40) פרשתנו שם, ב.
41) וראה רמב״ן ר״פ תרומה.
42) ריש הל׳ ביהב״ח. סהמ״צ מ״ע כ.
43) פרשתנו שם, ט.
44) ספרי ופרש״י פינחס כח, ח. וראה גם תו״כ ופרש״י פרשתנו שם. פרש״י תצוה כט, כה.
45) תרל״ז – פי״ב (בהוצאת קה״ת, תשע״ג – ע׳ יב) ואילך.
46) ראה לקו״ת פינחס עו, א. שמע״צ צב, ד.
47) ראה גם ד״ה ע״כ יאמרו תרצ״א (סה״מ קונטרסים ח״א קצא, ב ואילך).
48) פקודי שם לד-ה.
49) לקו״ת פרשתנו ד״ה זה.
50) ראה פרש״י עה״פ. וראה בהנסמן בלקו״ש ח״ו ע׳ 119 הערה *1.
51) בהעלותך יא, כא.
52) ישעי׳ מד, ו.
53) סד״ה זה תרע״ח ותש״ה הנ״ל.
54) סה״מ עטר״ת ע׳ תסד. וראה גם מקומות שבהערה הקודמת.
55) סה״מ עטר״ת שם.
56) תניא רפמ״ב.
57) ״היום יום״ ב חשון. סה״ש תש״ב ע׳ 29 ואילך.
58) משלי יד, כח. וראה אנציקלופדי׳ תלמודית בערכו (כרך ד ע׳ קצה ואילך). וש״נ.
59) ראה תניא רפל״ז.
60) ע״פ קהלת ב, יג.
61) רמב״ם הל׳ מלכים ספי״א.
62) נוסח תפלת מוסף. ראה תו״א ויחי מו, ד ואילך. תו״ח ס״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה שם פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
[סה"מ ויקרא ע' כ ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ קטו ואילך.