בס״ד. ש״פ ויקהל, פ׳ שקלים, מבה״ח וער״ח אדר-שני ה׳תשל״ג

הנחה בלתי מוגה

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו׳, זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל גו׳, (ומסיים) לכפר על נפשותיכם¹. וצריך להבין, הרי פירוש הפשוט של תשא הוא מלשון הרמה, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו², וכדאיתא בגמרא בבא בתרא³ אמר משה לפני הקב״ה ריבונו של עולם במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, דלפי זה פירוש כי תשא את ראש בני ישראל הוא כי תרום את ראש בנ״י, ואינו מובן, מהי השייכות של ענין הרמת בנ״י שבכי תשא להפירוש דכי תשא היינו כי תפקוד מלשון מנין. וגם אינו מובן מ״ש כי תשא גו׳ זה יתנו גו׳ מחצית השקל, היינו שהענין דכי תשא נעשה ע״י זה יתנו גו׳, דלכאורה, מהי השייכות דהרמת בנ״י עם נתינת מחצית השקל. גם צריך להבין מה שמבואר במדרש⁴ ובירושלמי⁵ ובזהר⁶ שמשה נתקשה בענין מחצית השקל, והראהו הקב״ה מטבע של אש, מהי השייכות דענין זה לענין המנין. גם צריך להבין מ״ש זה יתנו גו׳ מחצית השקל (ומפרש אח״כ) עשרים גרה השקל, דלכאורה, מכיון שצריך לתת רק מחצית השקל למה לי׳ לפרש כמה היא שקל שלם. ובאם כוונתו במ״ש עשרים גרה השקל היא בכדי שנדע שהמחצית שצריך לתת היא עשר גרה, הוה לי׳ לומר זה יתנו עשר גרה, ובשביל מה אומר מחצית השקל.

וביאור הענין, דהנה כתב הרמ״ז⁷ ומובא בכמה דרושים⁸, דזה מה שנתקשה משה, הוא לפי שישראל בשרשם מבחינה שלמעלה מהמספר והחשבון, ולכן כשאמר הקב״ה למשה כי תשא את ראש בני ישראל (שימנה אותם), נתקשה משה איך יעלו למנין ומספר כו׳. ובפרט שהציווי כי תשא גו׳ הי׳ למשה, שמשה ימנה את ישראל, והרי ישראל כמו שהם מצד משה [היינו כמו שמשה כולל אותם, דמכיון שהנשיא הוא הכל⁹, הרי הנשיא כולל את כולם] הם למעלה ממדידה והגבלה [דזהו ג״כ הפירוש כי תשא מלשון הרמה, כי ישראל כמו שהם מצד בחי׳ משה הם למעלה ממדידה והתחלקות], וא״כ איך שייך שימנה אותם. ועל זה ענה לו הקב״ה זה יתנו, שענין המנין הוא רק בחלק הנגלה (של הנשמה) הנקראת זה, וע״י המנין דחלק הנגלה, יהי׳ כי תשא את ראש בני ישראל, היינו שיהי׳ הרמה גם בבחי׳ הראש (של הנשמה) שלמעלה ממדידה והתחלקות. ופירוש זה מתאים גם עם פירוש כ״ק אדמו״ר הזקן בענין זה יתנו גו׳ מחצית השקל, שמחצית השקל (שישראל נותנים) הו״ע כחות הגלויים של הנשמה, ועי״ז נמשך בחי׳ מחצית השקל השני׳, בחי׳ כי תשא את ראש בני ישראל, הגבהה בבחי׳ הראש כו׳¹⁰.

ויש לקשר זה עם מ״ש בפרשת השבוע¹¹ ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. דהנה ישראל מצד עצמם הרי הם למעלה מהתחלקות, דבנים אתם לה׳ אלקיכם¹², וכמו שהוי׳ מצד עצמו הרי הוא אחדות פשוטה, ולמעלה מהתחלקות, כן הוא גם בישראל שמצד עצמם הרי הם למעלה מהתחלקות, אלא לאחר שירדו למטה, ובפרט ע״י חטא העגל, נעשה פיזור הניצוצות, עד לאם יהי׳ נדחך בקצה השמים¹³. ואח״כ צ״ל ההעלאה מלמטה למעלה – משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך¹³. וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שלאחר יום הכיפורים, כשכבר הי׳ הסליחה על חטא העגל, ובאופן של סלחתי כדבריך¹⁴, שהוא תכלית השלימות בענין הסליחה, עד שהי׳ ברצון ובלב שלם, אזי פעל משה ענין ויקהל, דהיינו שממקום הפיזור וההתחלקות פעל ויקהל, שייעשו לקהל, למעלה מהתחלקות. שזהו ענין ויקהל מלמטה למעלה. ואח״כ המשיך הענין דויקהל גם מלמעלה למטה, דזהו שציוה מיד על מלאכת המשכן, שענין המשכן הוא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם¹⁵, ושכנתי מלמעלה למטה, שהמשיך למטה בחי׳ אחדות הפשוטה שלמעלה מהתחלקות.

וזהו ענין שני חצאי השקל, דקאי על בנ״י והקב״ה, וכדאיתא במדרש¹⁶ תמתי תאומתי, דכנסת ישראל הרי היא תאומתו של הקב״ה, וכמו שביאר הרב המגיד¹⁷ על הפסוק¹⁸ שתי חצוצרות כסף, שהם שתי חצאי צורות, דישנו אדם העליון ואדם התחתון, וכל אחד הוא חצי צורה בלבד, שהאדם שלמטה הוא רק חצי צורה, וגם אדם העליון לבד כביכול ג״כ אינו צורה שלימה, אמנם כשיתדבקו יחד נעשה צורה שלימה. וזהו שישראל נקראו רעיתו של הקב״ה, דכל זמן שהוא לעצמו עדיין הרי הוא פלג גופא¹⁹, וע״י היחוד דאיש ואשה נעשה גוף שלם. שזהו ענין היחוד דב׳ חצאי השקל, ששניהם יחד נעשים לשקל שלם. וזהו ג״כ ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שמקהיל את הניצוצות דישראל ומייחד אותם עם שרשם, כנ״ל.

והנה בענין האחדות דויקהל משה ישנם שני ענינים, העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. דהנה איתא במדרש²⁰ שויקהל הוא להקהיל קהילות בכל שבת ולכנוס בבתי כנסיות ובתי מדרשות ללמוד ולהורות לישראל דברי תורה, דענין התורה היא המשכה מלמעלה למטה. אמנם, בכדי שיהי׳ אפשר להיות ההמשכה דתורה, צ״ל תחילה ההעלאה דתפילה, וכידוע בענין תפילתי סמוכה למטתי²¹. וזהו שני הענינים שבויקהל, שבתחילה הי׳ ויקהל מלמטה למעלה ע״י התפילה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה²², ואח״כ ויקהל מלמעלה למטה ע״י התורה, כה דברי כאש²³, שהוא דבר ה׳ שלמעלה ממדידה והגבלה. ולכן יכול להיות שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה²⁴, אע״פ²⁵ שהוא בחוץ לארץ ובלילה ואינו כהן, כי התורה הרי היא למעלה ממדידה והגבלה, ולמעלה מהתחלקות.

וזהו ג״כ מ״ש את כל עדת בני ישראל, דבתיבת עדת ישנם ג׳ פירושים²⁶, דעת, עדות, ועדה. שענין הדעת הוא כמ״ש²⁷ דע את אלקי אביך, שהוא ע״י שיתקע מחשבתו בחוזק²⁸. ומאחר שבבחי׳ הדעת שייך כבר ענין הירידה, לכן צ״ל בזה הענין דויקהל. ואח״כ נמשך מזה הפירוש עדת מלשון עדות, דאין עדות פחות משנים²⁹, ב׳ המדות חסד וגבורה. וענין זה (עדת מלשון עדות) נמשך מפירוש הראשון שבדעת (מלשון דעת), כי הדעת נחלק לחסד וגבורה. ובעבודה הוא, שע״י שיתקע מחשבתו בגדולת א״ס ב״ה, בא מזה לאהבת ה׳ שמצד זה הוא מקיים כל המצוות עשה, וליראת ה׳ שהוא ירא לעבור על רצונו ית׳, וכמבואר בתניא³⁰ שאהבה היא שורש לכל רמ״ח מצוות עשה, והיראה היא שורש לשס״ה לא תעשה, ומזה נמשך למטה יותר הפירוש עדת מלשון עדה, דאין עדה פחותה מעשרה³¹ [דעשר הוא שלימות המספר³², שכולל את כל המספרים, ואח״כ הוא רק מה שמכפילים אותו], דהיינו שזה נמשך בעשר כחות הנפש, בכל לבבך ובכל נפשך³³, שזה צריך לחדור בכל כחות הנפש (אַז עס דאַרף דורך נעמען אַלע כחות הנפש), וגם את השלשה לבושים מחשבה דיבור ומעשה. וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שבכל ג׳ הבחינות דעדת – דעת, חסד וגבורה ועשר כחות הנפש – פעל הענין דויקהל.

וזהו כי תשא את ראש בני ישראל, דהנה בכדי שיוכל להיות בחי׳ ויקהל בכל הבחינות הנ״ל שבעדת, הוא מצד בחי׳ הראש של הנשמה. ולכן ע״י ההקדמה דכי תשא את ראש גו׳ [שהו״ע הקבלת עול], הנה עי״ז פועלים היחוד (ויקהל) בעשר כחות הנפש, בחי׳ עשר גרה, ענין עדה שבעדת, וגם בבחי׳ דעת שבעדת, שהדעת שלו נעשה מיוחד עם א״ס ב״ה, דיתקע מחשבתו בחוזק, שדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה³⁴, עד שוהיו לבשר אחד³⁵ ממש. וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שלאחר שע״י העגל נעשה פיזור הניצוצות כנ״ל, פעל משה שיהי׳ בהם היחוד, ועד שהמשיך את זה למטה, שזהו הציווי למלאכת המשכן, שהו״ע ושכנתי בתוכם, בתוך כאו״א³⁶. וע״י בנין המשכן שבתוך כל אחד ואחד, זוכים לבנין המקדש השלישי, דמקדש איקרי משכן³⁷, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

__________

1) תשא ל, יב-טו.
2) שבת סג, א. וש״נ.
3) י, ב.
4) תנחומא תשא ט. נשא יא. במדב״ר פי״ב, ג. פרש״י תשא שם, יג.
5) שקלים פ״א ה״ד.
6) ח״ב קנח, א-ב. וראה אוה״ת תשא ע׳ א׳תתקו.
7) לזח״ב רכה, ב.
8) אוה״ת תשא ע׳ א׳תתקז.
9) פרש״י חוקת כא, כא.
10) ראה גם סד״ה זה דש״פ תשא העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקא).
11) ריש פרשתנו (ויקהל לה, א).
12) פ׳ ראה יד, א.
13) נצבים ל, ד.
14) תנחומא פקודי יא. פרש״י תשא לג, יא. עקב ט, יח. תוד״ה כדי – ב״ק פב, א. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 570 הערה 10.
15) תרומה כה, ח.
16) שהש״ר פ״ה, ב.
17) או״ת מה, ד ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קלד). הובא ונת׳ באוה״ת תשא ע׳ א׳תתמח. בהעלותך ע׳ שסט-ע. לתהלים (יהל אור) ס״ע שנז ואילך. ובארוכה – המשך תער״ב ח״ב פרק שפד (ע׳ תשצ) ואילך. פרק תה (ע׳ תתלב) ואילך.
18) בהעלותך י, ב.
19) זח״ג ז, ב. קט, ב. רצו, א.
20) יל״ש ריש פרשתנו. הובא בשו״ע אדה״ז או״ח סר״צ ס״ג.
21) ברכות ה, ב. לקו״ת ברכה צו, א.
22) ויצא כח, יב. ראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה (פג, א).
23) ירמי׳ כג, כט. וראה ברכות כט, א. וש״נ.
24) ראה מנחות בסופה. שו״ע אדה״ז או״ח מהדו״ת סוס״א. מהדו״ק ס״א סי״א. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב הי״א. וראה גם בעה״ט ר״פ צו. בחיי סוף פרשתנו. צו ז, לז.
25) ראה לקו״ת במדבר יג, סע״א. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ תקצד. אוה״ת שבועות ע׳ קנט. סה״מ תרנ״ה ע׳ לד. וראה לקו״ש חי״ח ע׳ 413 ואילך.
26) אוה״ת פרשתנו ע׳ ב׳קיט ואילך.
27) דברי הימים-א כח, ט.
28) ראה תניא ספ״ג.
29) פ׳ שופטים יט, טו ובפרש״י שם (מסוטה ב, ב).
30) פרק ד.
31) ראה סנהדרין עד, ב.
32) ראה פרדס שער (ב) טעם האצילות פ״א ואילך.
33) ואתחנן ו, ה.
34) בראשית ד, א.
35) שם ב, כד.
36) ראה ראשית חכמה שער האהבה פ״ו קרוב לתחלתו (ד״ה ושני פסוקים). אלשיך תרומה כה, ח. של״ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 173 הערה 45.
37) עירובין ב, א.

[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' קג ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ג ע׳ 347 ואילך.