בס״ד. ש״פ משפטים, פ׳ שקלים, מבה״ח וער״ח אדר ה׳תש״כ
הנחה בלתי מוגה
זה1 יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל גו׳ עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה׳2. והקשה הרמ״ז3 מ״ש מחצית השקל ב׳ פעמים, דצריך להבין כפל הלשון. וגם מ״ש מחצית השקל עוד קודם שאומר עשרים גרה השקל, ומכיון שאינו מפרש עדיין כמה הוא השקל, א״כ מהו אומר שיתנו מחצית השקל, שהרי אין יודעים עדיין כמה הוא. ומזה הוא מכריח, שיש ב׳ בחינות במחצית השקל, מחצית השקל הא׳ אין לו מדה ושיעור, ולכן אומר זה קודם שמפרש כמה הוא השקל, וענינו הוא בחינה שחוצֶה (וואָס ער צוטיילט), ומחצית השקל הב׳ הוא חצי משקל, וע״ד חצי ההין, דלכן בענין מחצית שקל זה מפרש קודם שעשרים גרה השקל ואח״כ אומר מחצית השקל תרומה לה׳. ובזה הוא מבאר גם מ״ש ברעיא מהימנא4 מאן מחצית השקל כו׳ ודא ו׳ כו׳ אבנא למשקל בה דא י׳, והיינו שהם ב׳ בחינות במחצית השקל, מחצית השקל הא׳ הוא בחי׳ ו׳ שענינו הוא לחצות כו׳, ומחצית השקל הב׳ דא י׳, שהוא חצי מעשרים גרה. ועל בחינה הב׳ דוקא הוא אומר תרומה לה׳, דבכללות הו״ע ד׳ אותיות שם הוי׳, מחצית השקל הא׳ ו׳, ומחצית השקל הב׳ י׳, ועשרים גרה הם הב׳ ההי״ן5, וכמבואר ענינם בדרושי מחצית השקל6. והתחלת הכתוב הוא זה יתנו, שהוא גם קודם להד׳ אותיות שם הוי׳, ואחרי ההקדמה של זה יתנו וענין הד׳ אותיות הנה אח״כ במחצית השקל הב׳ אומר תרומה להוי׳.
ולהבין זה צריך להקדים תחילה ענין הד׳ אותיות דשם הוי׳7, דהנה ישנם ז׳ שמות שאינם נמחקים8, ובפרטיות יותר עשר שמות9, אך שם הוי׳ הוא שם המפורש10, שם העצם11 ושם המיוחד12. וכמו שעצם שם הוי׳ הוא מיוחד משארי השמות, כך גם האותיות דשם הוי׳ הם שונים ג״כ מהאותיות דשארי השמות, דכללות ההפרש ביניהם הוא ע״ד ההפרש בין אותיות החקיקה לאותיות הכתיבה, שהו״ע אותיות עצמיים ואותיות נבדלים. דאותיות הכתיבה הם אותיות נבדלים, שאינם מן הקלף עצמו כי אם הם דבר נוסף עליו, דיו על הקלף, והאותיות נבדלים ממנו, משא״כ אותיות החקיקה החקוקים על האבן טוב, הרי אינם דבר נוסף עליו כי אם הם מיני׳ ובי׳13. דזהו ההפרש בין האותיות דשארי השמות להאותיות דשם הוי׳, והיינו דהגם שגם בשם הוי׳ ישנם אותיות, שעל ידם הוא הגילוי, דזהו ענין האותיות שהם מגלים, כמ״ש14 אתא בוקר, אמנם אותיות אלו הם אותיות עצמיים דמיני׳ ובי׳, ולכן אינם מעלימים. דאותיות הכתיבה שהם דבר נוסף על הקלף, הרי הגילוי שמתגלה ע״י האותיות בא בדרך העלם, והיינו דגילוי האותיות הוא דוקא עי״ז שהדיו מעלים ומסתיר על הקלף, שעי״ז דוקא הוא גילוי האותיות, משא״כ אותיות עצמיים דמיני׳ ובי׳, כמו אותיות החקיקה, הרי אינם מעלימים כלל על העצם, שהרי הם מעצמותו של האבן טוב, וענין אותיות אלו הוא גילוי העצם, שהעצם מתגלה בהם. דעד״ז יובן בהאותיות דשם הוי׳, שאינם דבר נוסף ואינם מעלימים כלל, וענין האותיות הוא רק לפי שכן הוא אופן הגילוי, דכל גילוי הוא ע״י הד׳ אותיות, אבל אינם מעלימים, וענינם הוא מה שהעצם מתגלה בהם.
וביאור ענין הד׳ אותיות דשם הוי׳, יובן עד״מ15 מהשפעת השכל מרב לתלמיד שאינו בערכו, דבתחילה צריך לצמצם את כל שכלו בנקודה אחת, שהו״ע היו״ד, דנקודה זו כוללת בתוכה כל השכל שיושפע אח״כ אל המקבל. והנה, נקודה זו, הנה לא זו בלבד שכוללת בתוכה כל השכל שיושפע אל המקבל, אלא עוד זאת שכוללת בתוכה גם את עצם השכל שלמעלה מהמקבל, דזהו ביאור מאמר רז״ל16 עד ארבעין שנין לא קאי איניש אדעתא דרבי׳ אבל אחרי ארבעין שנין קאי, ולכאורה מאחר שמשפיע לו רק את חיצוניות השכל, דלכן עד מ׳ שנין לא קאי אדעתא דרבי׳, איך יעמוד על שכל הרב אח״כ, אך הענין הוא, לפי שבנקודה זו יש בהעלם גם השכל שלמעלה מהמקבל. ונקודה זו באה ע״י הצמצום, דלהיות שהרב והתלמיד הם באין ערוך זה לזה, לכן הנה קודם הצמצום לא ישנו מציאות שכל המקבל כלל, ורק כאשר הרב מסלק את שכלו, שהוא הצמצום בדרך סילוק, עי״ז נמצא השכל השייך אל המקבל, שכל השכל נכלל בנקודה אחת, וכוללת גם את שכל הרב כנ״ל. אמנם, גם הנקודה, מאחר שהיא נקודה כללית, אי אפשר להיות עדיין ממנה ההשפעה. ולזאת צריך הרב לחלק ולפרט (פאַנאַנדערטיילן) את הנקודה ולשער בעצמו את פרטי אופן ההשפעה איך שישפיע להתלמיד, וזהו ענין הה׳ שהוא תמונת ג׳ קוין, והוא כל פרטי שכל המקבל שמשער בעצמו, והו״ע שטח המקבל כמו שהוא בהשערת שכל הרב. אמנם, גם אחרי שמשער את פרטי השכל שישפיע להתלמיד, מ״מ מכיון שזה נמצא עדיין אצל הרב, מאיר בזה ריבוי אור, ובכדי שישפיע להתלמיד צריך להיות עוד צמצום, והו״ע הו׳ שבראשו יו״ד, שזה מורה שאופן ההמשכה מהה׳ הוא ע״י צמצום. אמנם צמצום זה אינו דומה לצמצום הראשון, ולכן יו״ד זה אינו אות בפני עצמו כי אם הוא בכלל אות ו׳. דהנה צמצום הראשון הוא בדרך סילוק לגמרי, לפי שקודם הצמצום לא הי׳ כלל מציאות שכל השייך למקבל, לפי ששכל הרב הוא באין ערוך כלל להתלמיד, ובכדי שימצא שכל המקבל הוא ע״י הצמצום בדרך סילוק, שזהו ענין היו״ד, משא״כ הצמצום שאחרי הה׳, שענינו הוא שטח המקבל כמו שנמצא בהמשפיע, הרי יש כאן כבר שטח המקבל, אלא שמאיר בזה ריבוי אור, הנה ענין הצמצום הוא רק לצמצם את הריבוי אור שיהי׳ במיעוט לפי ערך המקבל, שזהו ענין היו״ד שבכלל האות ו׳, היינו שהוא ענין ההמשכה אלא שההמשכה באה ע״י צמצום. אמנם, גם הו׳ שהוא ההמשכה להמקבל, הרי זה עדיין כמו שהרב ממשיך את השכל, ויש בזה ריבוי אור, הנה אח״כ נתצמצם ונמשך מזה לה׳ אחרונה שהוא שטח המקבל.
והדוגמא17 מזה יובן למעלה, דבתחילה18 הי׳ אוא״ס ממלא כו׳ ולא הי׳ מקום כלל לכל ענין ההשתלשלות, ובכדי שיומשך אור שבערך ההשתלשלות הי׳ הצמצום בדרך סילוק שעי״ז נמצא האור השייך להשתלשלות, ונכלל בנקודה אחת דיו״ד, שבנקודה זו יש גם רושם וכלול בה האור שקודם הצמצום. דלכן ע״י העבודה דתומ״צ ממשיכים לא רק את האור דהשתלשלות כי אם גם את האוא״ס שקודם הצמצום. אך נקודה זו היא כללית, ולכן צריך להיות בה השערת הפרטים ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל19, שזהו ענין הה׳, והו״ע שטח המקבל כמו שהוא במשפיע, ואח״כ נמשך ממנו הקו שהו״ע אות ו׳ שבראשו יו״ד, לפי שאופן המשכת הקו מהה׳ הוא ע״י צמצום עד שנמשך אח״כ לבחי׳ ה׳ אחרונה שהוא שטח המקבל, והוא בחי׳ א״ק, שזהו ענין שטח המקבל כמו שהוא למעלה, ואח״כ נמשך מזה גם למטה. דזהו ענין המחשבה הקדומה שצופה ומביט עד סוף כל הדורות20, דורות מלשון דרי דרי שורות שורות21, שבמחשבה זו הוא צופה ומביט בכל המדריגות בפרטיות, והו״ע שטח המקבל (ה׳ אחרונה) כמו שהיא למעלה, ואח״כ נמשך מזה גם למטה. והנה כמו שהוא בכללות ההשתלשלות, כמו״כ הוא גם בעולמות הפרטיים, עד בעולם האצילות, שההמשכה שבכל עולם היא ע״י אותיות דשם הוי׳. וכמו המשכת האצילות מהכתר, הרי תחילת ההמשכה היא באות יו״ד שהוא ספירת החכמה, שהו״ע הנקודה שכוללת בתוכה כל אור האצילות וגם את אור הכתר, שע״י העבודה דתורה ומצוות ממשיכים גם את אור הכתר, והוא לפי שגם אור זה כלול בהעלם בהנקודה. וזהו ב׳ הבחינות שביו״ד, עצם היו״ד וקוצו של יו״ד, שהיו״ד הוא נקודה שיש בה ציור וקוצו של יו״ד אין בה ציור. והיינו שהיו״ד הוא הנקודה שכוללת בתוכה את אור האצילות, ולכן יש בה ציור, הוא הציור דהשתלשלות שבהעלם בהיו״ד. ובחי׳ קוצו של יו״ד הוא הנקודה שכוללת את אור הכתר שלמעלה מהשתלשלות, שאין בזה ציור. והנקודה היא באה ע״י צמצום בדרך סילוק, דלהיות שאצילות לגבי כתר הוא באין ערוך22, שהרי מאצילות מתחיל ענין העולם ולמעלה מאצילות לא יש ענין עולם, לכן ההמשכה מהכתר לאצילות היא ע״י סילוק שנמשך בנקודת החכמה. אך נקודה זו היא כללית, ובכדי שיהיו ממנה פרטי ההמשכה, צריך להיות ענין ההשערה לחלק (פאַנאַנדערנעמען) את הפרטים, דהגם שכללות עולם האצילות הוא עולם האחדות23, מ״מ הרי גם באצילות ישנם עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר24, לכן צריך לחלק את הפרטים ע״י הה׳ דבינה, שממנה נמשך אח״כ לבחי׳ ז״א, ו׳, עד לבחי׳ מלכות, ה׳ אחרונה.
אמנם הד׳ אותיות דשם הוי׳, אף שהם מצמצמים וממשיכים את האור כנ״ל, הנה אינם דבר נוסף כלל, כי אם הם אותיות החקיקה דמיני׳ ובי׳. וביאור ענין אותיות החקיקה, יובן זה מענין המשכת השכל מרב לתלמיד, ובפרטיות יותר מענין המשכת השכל שבאדם עצמו25, דתחילת המשכת השכל הוא בדרך הברקת נקודה. דבהברקה זו אף שיש בה אותיות, שהרי כל גילוי הוא ע״י אותיות, אמנם האותיות כמו שהם בהברקת השכל אין נרגשים כלל, דהעיקר הוא אור השכל ולא האותיות. וגם כשחושב את השכל אבל הוא מעיין בהשכל עצמו, שהו״ע מחשבה שבמחשבה, גם שם העיקר הוא השכל ולא האותיות. ורק כאשר חושב את השכל באותיותיו בבחי׳ דיבור שבמחשבה עד בבחי׳ מעשה שבמחשבה, ובפרט כשמדבר את השכל באותיות הדיבור, הנה שם האותיות הם עיקר, וכבר נאבד (און עס פאַרלירט זיך שוין) אור השכל שהי׳ בתחילה בהברקת השכל ובמחשבה שבמחשבה, ששם הי׳ ריבוי אור השכל, וכאשר האותיות באים בגילוי שם אין כבר רואים את אור השכל, לפי שבבחינה זו האותיות הם עיקר, משא״כ כשמאיר אור השכל שם השכל עיקר ולא האותיות. ומ״מ אנו רואים דבהברקת השכל הנה אם יחשוב בשעת מעשה איך לשנות את האותיות יאבד (וועט זיך פאַרלירן) כל השכל, וכן גם במחשבה שבמחשבה אי אפשר לו לשנות את האותיות, משא״כ בבחי׳ דיבור שבמחשבה וכו׳ שהאותיות הם נרגשים כו׳, הנה אז דוקא ביכולתו לשנות את האותיות, וכנראה במוחש ששכל אחד אפשר לומר בכמה מיני אותיות. וטעם הדבר הוא, לפי שבבריקת השכל ובמחשבה שבמחשבה ששם אין האותיות עיקר כי אם השכל עיקר, הרי אותיות אלו הם כמו אותיות החקיקה שהם אותיות עצמיים דמיני׳ ובי׳, ומכיון שהם אותיות עצמיים הרי הם דבר אחד עם השכל, ולכן הנה אם ישַנו את האותיות הרי לא ימלט שישתנה גם השכל, לפי שהם דבר אחד, משא״כ בדיבור שבמחשבה שהאותיות הם עיקר, הרי הם כמו אותיות הכתיבה שהם דבר נוסף על השכל, ולכן אפשר לשנות את האותיות, ושינוי זה אינו נוגע אל השכל.
וזהו26 ההפרש בין האותיות דתורה שבכתב להאותיות דתורה שבע״פ, דבתורה שבכתב הרי נוגע האותיות, דכאשר יהי׳ נגיעה והפסק בהאותיות יהי׳ פסול27, ומכל שכן שאי אפשר לשנות את האותיות ומכל שכן שאי אפשר לומר אותו הענין באותיות אחרים, משא״כ בתורה שבע״פ הרי אנו רואים ראשונים ואחרונים עד גם לתנאים ואמוראים, שאומרים דבר אחד וכל אחד אומר באותיות אחרים. והוא לפי שהאותיות דתורה שבע״פ הם אותיות הכתיבה, ולכן אפשר לשנותם כנ״ל, משא״כ האותיות דתורה שבכתב הם אותיות עצמיים דמיני׳ ובי׳, והם דבר אחד עם התוכן שנאמר בהאותיות, ולכן אי אפשר לשנותם. דזהו ג״כ הביאור מה שענין אחד בתורה נכפל ונשלש כמה פעמים, וכמו בפרשת קרבנות הנשיאים28, שבכל נשיא ונשיא הוא מפרט את כל פרטי הקרבנות שהביא, דלכאורה הי׳ מספיק שיאמר כל הפרטים בנשיא הראשון, ובהנשיאים שאחריו יאמר שהם הביאו כמו נשיא הראשון, ולמה לו לפרט את כל הפרטים עוד פעם, וכמו״כ גם בענין מספר בנ״י שבכל שבט ושבט הוא אומר29 תולדותם למשפחותם לבית אבותם במספר שמות לגלגלותם כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא, דלכאורה הי׳ יכול לומר רק בשבט הראשון ובשאר השבטים הי׳ מספיק שיאמר שאופן המנין שבו הוא כמו בשבט הראשון, ולמה אומר בכל נשיא ובכל שבט עוד פעם את הפרטים, אך הענין הוא, לפי שהאותיות דתורה שבכתב הם אותיות עצמיים דמיני׳ ובי׳, שהם דבר אחד עם התוכן שנאמר בהם, ולזאת הנה אותם האותיות הנה בכל מקום הם ענינים אחרים. והיינו דלבד זאת אשר באות אחת אפשר להיות כמה אופנים, וכמו באות א׳ שיש בה כמה אופנים30, אופן אחד הוא שא׳ הוא יו״ד בראש ויו״ד בסוף וו׳ באמצע, דיו״ד העליון הוא חכמה עילאה ויו״ד התחתון הוא חכמה תתאה, והו׳ שבאמצע הוא קו המחברם, ואופן ב׳ בא׳ הוא יו״ד למעלה וד׳ למטה וו׳ באמצע, שהו״ע חכמה עילאה ומלכות, וקו המחברם, ועוד אופן יש בא׳ שהקו שבאמצע נחלק לשנים, וחלקו התחתון שבהקו שייך ליו״ד העליון. דהנה אופן המשכת הקו הוא משמאל לימין, והו״ע ההמשכה מגבורה לנצח, ולכן בחלקו העליון שהוא בחי׳ הגבורה שמקו השמאל שייך ליו״ד התחתון, בחי׳ המלכות, שהוא ג״כ מקו השמאל, וחלק התחתון של הקו שהוא בחי׳ נצח שמקו הימין שייך ליו״ד העליון, בחי׳ חכמה שמקו הימין. וכמו״כ באות ב׳ יש ג״כ כמה אופנים31, דאופן א׳ באות ב׳ הוא ו׳ עם ד׳32, והו״ע ז״א ומלכות, ועוד אופן באות ב׳ הוא ב׳ אמהות היינו בינה ומלכות וקו המחברם הוא בחי׳ ז״א. וענין אות ג׳33 הוא ו׳ ובסופו יו״ד, והיינו שמתצמצם בסוף המשכתו, והוא בחי׳ היסוד המשפיע במלכות, דזהו ענין גימ״ל, גמול דלים34. הנה לבד זאת שבאות אחת ישנם כמה אופנים, לבד זאת, הנה גם אותו האופן גופא, הרי בכל מקום ובכל פרשה האותיות הם ענינים אחרים, והוא לפי שהם דבר אחד עם התוכן שנאמר בהם, דכל זה הוא באותיות שבתורה שבכתב שהם אותיות עצמיים, משא״כ האותיות דתורה שבע״פ הם כמו אותיות הכתיבה, שהם למטה במדריגה מאותיות החקיקה, וכנ״ל דבאותיות הכתיבה אין בהם ריבוי האור כמו באותיות החקיקה. וכמו שנראה במוחש, אשר בהאותיות דתורה שבכתב נרגש יותר קדושה מהאותיות דתורה שבע״פ.
אך עדיין צריך להבין35, שהרי אנו רואים שמהאותיות דתורה שבכתב אי אפשר לידע את פרטי רצון המצוות, וגילוי פרטי הרצון הוא בתורה שבע״פ דוקא36, ומאחר שכל גילוי הוא ע״י האותיות, והאותיות דתורה שבכתב הם נעלים יותר, ומאיר בהם כל גילוי האור, א״כ מדוע אי אפשר לידע פרטי הרצון מהאותיות דתורה שבכתב כי אם מהאותיות דתורה שבע״פ דוקא. והענין יובן בהקדים37 מה שלפעמים איתא שכל מה שלמעלה יותר המספר הוא מרובה יותר, וכדאיתא בזהר38 עה״פ39 מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, דשבע שנים הוא ז״א ומלכות, ועשרים הוא חכמה ובינה, ומאה הוא בחי׳ הכתר, שכולל כל העשר ספירות כמו שהן כלולות מעשר שהוא מספר מאה, דזהו בבחי׳ חיצוניות הכתר, והמספר דאלף ורבבה הוא למעלה יותר, דמספר אלף הוא בפנימיות הכתר כמו שהוא בהמשכה, ומספר רבבה הוא בעצם פנימיות הכתר שלמעלה מהמשכה, הרי שכל מה שלמעלה יותר המספר הוא מרובה יותר, ולפעמים איתא שכל שלמעלה יותר המספר הוא מועט יותר, עד שגם האצילות נקרא עולם האחדות ומכל שכן האור שלמעלה מאצילות. אך הענין הוא, דיש הפרש בין האורות להכלים, דבכלים כל מה שלמטה יותר המספר הוא מרובה, ובאורות כל מה שלמעלה יותר המספר הוא מרובה. ויובן זה עד״מ מהשפעת השכל מרב לתלמיד, דתלמיד גדול מספיק גם שיאמר לו השכל באותיות קצרים, ולתלמיד קטן צריך לומר את השכל בריבוי אותיות, וכל מה שהתלמיד קטן ביותר צריך להיות ריבוי אותיות יותר, משלים והסברים, הרי שבענין האותיות הנה כל מה שלמטה יותר הם בריבוי, משא״כ בענין האור. הרי מובן שלתלמיד גדול שיכול להשפיע לו באותיות קצרים הנה אצלו מאיר האור בריבוי יותר, וכל שהתלמיד קטן יותר וצריך ליותר אותיות הרי האור אצלו הוא בתכלית המיעוט. דהדוגמא מזה יובן למעלה, דבענין הכלים כל מה שלמטה יותר המספר הוא מרובה יותר, לפי שההמשכה למטה היא ע״י ריבוי הכלים, אמנם בענין האורות הרי כל מה שלמעלה יותר האור שם הוא בריבוי יותר, דזהו מה שלמעלה המספר הוא מרובה, והיינו שהאור שם הוא בתכלית הריבוי, ומה שאומרים שהמספר הוא מרובה, הכוונה בזה היא, דאם אור זה הי׳ נמשך למטה הי׳ בגדר מספר מרובה, דכמו שהוא למעלה אינו בגדר התחלקות מספר, אמנם אם אור זה שהוא נעלה ביותר הי׳ נמשך למטה הי׳ במספר מרובה. דזהו ג״כ מ״ש40 בגלגלתא יתבין תליסר אלפין עלמין, והרי גם באצילות הוא אחדות ואיך אפשר שבגלגלתא יהי׳ ריבוי כזה, אך הענין הוא שהכוונה היא לענין ריבוי אור כנ״ל. ועפ״ז יובן הטעם מה שמתורה שבכתב אי אפשר לידע את פרטי הרצון, דלהיות שהאותיות דתורה שבכתב הם אותיות החקיקה, ואין שם ריבוי כלים עדיין, לכן אי אפשר לידע מזה את פרטי הרצון. ועוד טעם מה שמתורה שבכתב אי אפשר לידע את פרטי הרצון, לפי שבכדי שיהי׳ גילוי להנבראים צריך להיות לבושי הבריאה כמ״ש בעץ חיים41, דענין הלבושים הוא למטה גם מהכלים42, ולכן מתורה שבכתב שהוא בחי׳ אצילות שלמעלה מענין הלבושים אי אפשר להיות גילוי לנבראים, כי אם בתורה שבע״פ דוקא ששם הוא ריבוי הכלים וגם לבושים, הנה שם דוקא הוא הגילוי.
וזהו43 ההפרש בין האותיות דשם הוי׳ להאותיות דשארי השמות, שהאותיות דשם הוי׳ הם אותיות עצמיים דמיני׳ ובי׳, דבכללות הוא בחי׳ אצילות, דבאצילות הנה גם הכלים הם בתכלית היחוד, דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד44. ולא רק האותיות עצמם הם בבחי׳ חקיקה, כי אם גם האותיות דשם הוי׳ כמו שהם נפרטים לפרטים, והו״ע המילויים דשם הוי׳ ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן, הנה גם הם בבחי׳ חקיקה, לפי שהם באצילות. וביאור ענין ד׳ שמות אלו, הנה ע״ב הוא במילוי יו״דין, דיו״ד מורה על החכמה, וכל הד׳ אותיות שהם כללות העשר ספירות כנ״ל, הם כולם במילוי יו״ד, והיינו כל הספירות כמו שהם בחכמה, דבחי׳ הה׳ הוא הבינה שבחכמה וחכם בבינה45, ו׳ במילוי יו״ד הוא בחי׳ המדות שבחכמה, וכמבואר בביאורי הזהר46 עה״פ47 כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, דצורים הם המדות כמו שהם בחכמה שהם שם בתכלית הביטול, ה׳ אחרונה במילוי יו״ד הוא בחי׳ המלכות שבחכמה. ושם ס״ג הוא ג״כ במילוי יו״דין לבד הו׳ שהוא במילוי א׳, דשם ס״ג הוא בבינה, ומה שהוא במילוי יו״דין הוא לפי שגם הבינה היא בתכלית הביטול, לפי שחכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין48, דכל זה הוא בתחילת המשכת הבינה, אמנם כמו שנעשית מקור למדות הנה המדות הן בבחי׳ מציאות, כאשר נמשכים מהבינה, דזהו ההפרש בין צורים לגבעות, דצורים הוא המדות שבחכמה שהם בתכלית הביטול משא״כ גבעות הוא המדות שבבינה, דבבינה הוא התחלת מציאות המדות, דזהו מה שבס״ג הו׳ הוא במילוי א׳, שא׳ מורה על כללות ההמשכה כנ״ל, והוא לפי שהמדות הם כבר בהמשכה ולא כמו בחכמה, שכל זה הוא בענין המשכת המדות מהבינה, אבל בעצם הבינה היא ג״כ בביטול, וכמאמר49 בינה דינין מתערין מינה בסופה דוקא, אבל לא בתחילתה, לפי שחכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין. ושם מ״ה הוא בבחי׳ ז״א, ולכן הוא במילוי אל״פין, שא׳ מורה על כללות ענין ההמשכה כנ״ל, שעיקר ההמשכה הוא בז״א. ושם ב״ן הוא במלכות ולכן הוא במילוי ה״הין, והיינו כל הספירות כמו שהם במלכות, והמילוי הוא אות ה׳ כמו שהאות עצמו, שהמילוי הוא כמו העצם.
ויובן זה עד״מ מהשפעת השכל, דתלמיד גדול שיודע את עומק השכל הנה כשמגלה ומשפיע את השכל לזולתו אינו מוכרח להשפיע לו באותיות אלו דוקא שבהם קיבל את השכל ויכול להשפיע גם באותיות אחרים, משא״כ בתלמיד קטן שאינו יודע את השכל לעומקו, הנה גם כאשר יש לו כח הגילוי וההשפעה לזולתו הרי הוא מוכרח להשפיע בהאותיות שקיבל דוקא. ועד״ז יובן בבחי׳ המלכות שהאור שם הוא בתכלית המיעוט, הנה ההשפעה דבחי׳ מלכות היא באותו האופן שקיבל דוקא, דזהו מה שהמילוי הוא אות ה׳, שהמילוי הוא כמו העצם. אמנם כל בחינות אלו הם אותיות עצמיים, לא רק האותיות עצמם דשם הוי׳ כי אם גם מילוי האותיות הם ג״כ עצמיים, דמיני׳ ובי׳, שהרי כללות שם הוי׳ והמילויים שבו הם בבחי׳ אצילות שהוא עולם האחדות. והגם דגם שארי השמות הם באצילות וכמשנ״ת במאמרים הקודמים50, מ״מ אינו דומה שארי השמות לשם הוי׳, דשארי השמות הם בהכלים ושם הוי׳ הוא בהאור, והיינו דגם האותיות דשם הוי׳ הוא בבחי׳ האור, דהגם שהאותיות הם הכלים, אבל האותיות דשם הוי׳ הם בפנימיות הכלים שמיוחדים עם האור, דזהו ההפרש בין פנימיות הכלים לחיצוניות הכלים, דפנימיות הכלי ענינה שהיא נותנת ציור ותואר בהאור, שהאור מצד עצמו הוא פשוט בתכלית והציור הוא מצד הכלי, אמנם גם הציור שמצד פנימיות הכלי אינו דבר נבדל כי אם הוא מיני׳ ובי׳, שהרי האור עצמו נצטייר בציור זה, משא״כ חיצוניות הכלים, שבבחינה זו הם שארי השמות, הרי הם כמו אותיות הכתיבה שהם נבדלים. והגם שבאצילות הרי גם איהו וגרמוהי חד, שגם חיצוניות הכלים הם מיוחדים עם האור, מ״מ הרי אינו דומה היחוד דאיהו וחיוהי להיחוד דאיהו וגרמוהי, וכמ״ש באגה״ק51 דמה שאיהו וגרמוהי חד הוא לברוא בהם ועל ידם מאין ליש, הרי שענינם הוא בשביל ההשפעה. וזהו ההפרש בין שם הוי׳ לשארי השמות, דכל השמות הרי גם האותיות עצמם הם בחיצוניות הכלים שהם בכדי להשפיע להזולת, ובשם הוי׳ הנה גם המילויים שבו הם בפנימיות הכלים שהם בחי׳ אותיות עצמיים.
והנה52 כמו שבאצילות גופא יש הפרש בין פנימיות הכלים לחיצוניות הכלים, דבכללות הוא ההפרש בין כלים ולבושים, דבאצילות הו״ע הכלים שהם מיוחדים עם האור, ובבי״ע הו״ע הלבושים שהם נפרדים, ובפרטיות הנה בבחי׳ הכלים דאצילות עצמם יש חילוק בין פנימיות הכלים לחיצוניות הכלים, הנה כמו״כ הוא גם בהלבושים דבי״ע שבכללות הם נפרדים, הנה גם בהם יש כמה חילוקי מדריגות. דבבריאה הו״ע הלבושים ואח״כ ביצירה ועשי׳ הו״ע ההיכלות, דהיכלות הוא כמו בית, שההפרש בין לבוש ובית הוא שהלבוש הוא שייך להמלובש בו שהרי הוא עשוי למדת האדם, משא״כ הבית שהוא נפרד לגמרי כו׳.
והנה כל הבריאה וההשתלשלות הוא בשביל ישראל53, ולכן הנה כל עניני ההשתלשלות ישנם גם בנשמות ישראל. דהנה אנו אומרים54 נשמה שנתת בי טהורה היא, דטהורה קאי על הנשמה כמו שהיא באצילות, והוא בחי׳ אותיות החקיקה, דנשמות ישראל שרשם בפנימיות הכלים, דזהו ההפרש בין נשמות למלאכים דמלאכים הם מחיצוניות הכלים ונשמות הם מפנימיות הכלים55, ואח״כ אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה בי, שקאי על הנשמה כמו שהיא בבי״ע, שהו״ע הלבושים, וכמאמר56 לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין כו׳, ובזה גופא יש ג״כ כמה חילוקי מדריגות, וכמו לבוש העור שהוא ג״כ לבוש, כמ״ש57 עור ובשר תלבישני, אך לבוש זה הוא מהאדם עצמו, וישנו לבוש שהוא חוץ מהאדם אבל הוא לבוש דק, ויש לבוש גס שהוא המנעל שלובשים על הרגל58. דבכללות הו״ע הג׳ לבושים דמחשבה דיבור ומעשה, שהו״ע ג׳ עולמות בי״ע, דבריאה59 הוא עולם המחשבה והוא בחי׳ חי׳, ולכן בשבת ויו״ט צריך ללבוש לבושי משי כדאיתא בספרי הקבלה60, ויצירה ועשי׳ הוא עולם הדיבור והמעשה. דזהו ענין אתה בראתה יצרתה ונפחתה בי, שהוא הנשמה כמו שהיא בג׳ עולמות בי״ע, עד לבחי׳ רגל שבנשמה, והוא הנשמה דעשי׳, שבבחינה זו היא לבוש המנעל. והנה הגם שבחינה זו היא למטה במדריגה מבחינות העליונות דנשמה גם כמו שהיא בבי״ע ומכל שכן לבחי׳ טהורה היא דאצילות, מ״מ כתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב61 בתו של אברהם אבינו62, שגילוי היופי הוא בבחי׳ הנעלים דוקא. והיינו שגילוי מעלת הנשמה אינו כמו שהיא בעולמות עליונים, כי אם כמו שמתלבשת בנפש הבהמית דוקא ועובדת עבודתה בנפש הבהמית, הנה שם דוקא הוא עיקר היופי.
וזהו63 מ״ש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה להוי׳, עשרים גרה השקל הם העשר כחות דנפש האלקית ודנפש הבהמית, מחצית השקל הוא העבודה עם העשר כחות דנפש הבהמית, הנה בזה דוקא הוא תרומה להוי׳.
ועפ״ז יובן מ״ש זה יתנו, זה הו״ע הגילוי, והם הדברים הגשמיים דוקא שעליהם אפשר להראות באצבע ולומר ״זה״, הנה בזה דוקא הוא תכלית העבודה, דזהו זה יתנו. וזהו תכלית עבודת הנשמה שתעבוד עם הדברים הגשמיים דוקא. והסדר בזה הוא, בתחילה הו״ע מחצית השקל דא אות ו׳, שאינה במדה ושיעור, וקאי על עצם הנשמה, ואח״כ אומר עשרים גרה השקל הוא הנפש האלקית כמו שמתלבשת בנפש הבהמית, שאז הוא במספר עשרים, עשר כחות דנפש האלקית ועשר כחות דנפש הבהמית. ואח״כ אומר מחצית השקל, דמחצית השקל זה הוא חצי מעשרים גרה השקל, והו״ע עשר כחות דנפש הבהמית, שבהם הוא עיקר תכלית העבודה, וחוזר בזה עוד פעם ההוראה שאומר בתחילת הכתוב זה יתנו, שעיקר העבודה הוא בדברים הגשמיים, הנה אומר כאן ג״כ מחצית השקל תרומה להוי׳, שעיקר הכוונה הוא במחצית השקל שהם עשר כחות דנפש הבהמית, שזה דוקא נעשה תרומה להוי׳. והוא בחי׳ יו״ד דא אבנא למשקל בה, שיו״ד מורה על הביטול, והוא מצד גילוי עצם הנשמה הנה היא פועלת ביטול גם בעשר כחות דנפש הבהמית, וע״י בירור זה של עשר כחות דנפש הבהמית, נעשה הגילוי דבחי׳ זה שכאו״א מראה באצבעו ואומר זה א-לי ואנוהו64, וכדאיתא בירושלמי65 דכל העובר על הפקודים מאן דעבר על ימא, שזה נעשה ע״י בירור הנפש הבהמית דוקא, שהנפש האלקית מתלבשת בה ופועלת בעבודתה בחי׳ האהבה דבכל לבבך66 בשני יצרך67 וכו׳, בכל מאדך66 שע״י המאוד דנפש הבהמית נעשה בחי׳ מאוד גם בנפש האלקית, עד שיהי׳ הגילוי דלעתיד לבוא בבחי׳ ״זה״, כמאחז״ל68 שעתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים כו׳ וכאו״א מראה באצבעו ואומר זה, שנאמר69 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.
__________
1) לכללות המאמר – ראה ד״ה זה דפ׳ שקלים העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתסג ואילך). וראה ד״ה זה תשכ״א (לקמן ע׳ סד ואילך). וראה גם ד״ה זה תשט״ו (לעיל ע׳ יט ואילך).
2) תשא ל, יג.
3) ר״פ תשא. הובא בהמשך תער״ב שם (ע׳ תתעד).
4) ר״פ תשא.
5) ראה רמ״ז שם.
6) ראה מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ס״ע לב ואילך. ביאוה״ז לאדהאמ״צ ולהצ״צ ר״פ תשא.
7) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתסד).
8) שבועות לה, סע״א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
9) פרדס שער (כ) השמות פ״א ואילך.
10) סוטה לח, א. סנהדרין ס, א. רמב״ם שם.
11) כס״מ הל׳ ע״ז פ״ב ה״ז. פרדס שער (יט) שם בן ד׳ פ״א ואילך. מו״נ ח״א פס״א ואילך. עיקרים מאמר ב׳ פכ״ח.
12) סוטה שם. סנהדרין שם. וראה בארוכה פרדס שם.
13) לקו״ת ר״פ בחוקותי (מה, א. שם, ד). ובכ״מ.
14) ישעי׳ כא, יב. וראה תו״א מקץ מב, ב. ובכ״מ.
15) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ס״ע תתסו ואילך). וראה גם תו״ח בשלח רט, סע״א ואילך. סה״מ תרנ״ו ס״ע רנ ואילך. המשך תרס״ו ע׳ רז ואילך. סה״מ תרע״ח ע׳ ב ואילך. ד״ה והחרים תשח״י (סה״מ פסח ח״ב ע׳ עז-ח).
16) ע״ז ה, ב.
17) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתסז ואילך).
18) ראה ע״ח שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב. אוצרות חיים ומבוא שערים בתחילתם. ד״ה להבין מ״ש באוצ״ח בלקו״ת הוספות לויקרא (נא, ב ואילך). ובכ״מ.
19) ראה מק״מ לזח״א טו, א. שער היחוד (לאדהאמ״צ) פרק יו״ד (ט, ב) ואילך. סה״מ תש״ט ס״ע 38 (השני) ואילך. וש״נ. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ דרושי חתונה ח״ב ע׳ תט. וש״נ. ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (ו) ס״ו (ע׳ ער ואילך). וש״נ.
20) ראה סהמ״צ להצ״צ נח, סע״ב ואילך. סה״מ תרנ״ב ס״ע מ ואילך. ובכ״מ.
21) ראה מגילה יב, א ובפרש״י. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ תיט. סהמ״צ להצ״צ יד, א. צח, א. אוה״ת בלק ע׳ תתקעה. לתהלים (יהל אור) ע׳ תקמט. ענינים ע׳ צא. סה״מ תרנ״א ע׳ ע. תרנ״ב ס״ע מב. ריש ע׳ קג. תרנ״ד ע׳ רכט. ריש ע׳ רחצ. תרנ״ז ס״ע כ. תרס״ב ע׳ תכ. תרס״ג ח״ב ריש ע׳ שסה. ובכ״מ.
22) ראה תו״א וירא יד, א.
23) ראה תו״א בראשית ג, א. וארא נז, א. ובכ״מ.
24) ספר יצירה פ״א מ״ד.
25) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם ע׳ תתסד (ומציין שם לד״ה וישמע יתרו – שם ע׳ תתנב ואילך).
26) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתסד ואילך).
27) שו״ע יו״ד סימן עדר ס״ד-ה.
28) נשא ז, יב ואילך.
29) במדבר א, כ ואילך.
30) ראה ספר הערכים – חב״ד מערכת אותיות אות א׳ ס״א סק״ד (ע׳ פ ואילך). וש״נ.
31) ראה שם אות ב׳ ס״א סק״ב (ע׳ רנא-ב). וש״נ.
32) ראה שו״ע אדה״ז שם. המשך תער״ב שם (מספר התמונה).
33) ראה ספר הערכים שם אות ג׳ ס״א סק״ב (ע׳ שכט). וש״נ.
34) שבת קד, א.
35) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתסה ואילך).
36) ראה אגה״ק סימן כט.
37) בכ״ז – ראה (נוסף להמשך תער״ב שם) ביאוה״ז חיי שרה לאדהאמ״צ (הוספות) קלא, ג-ד. להצ״צ ח״א ע׳ עח ואילך. תו״ח חיי שרה קכו, ד. אוה״ת חיי שרה קי, ב ואילך. המשך תער״ב ח״א ע׳ נח. שם ס״ע קסג ואילך. ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אורות דספירות – ביחס לכלים ס״ז (ע׳ מו ואילך). וש״נ.
38) ח״א קכב, ב ואילך.
39) ר״פ חיי שרה (כג, א).
40) ראה זח״ג קכח, ב. אגה״ק ס״כ (קל, א). לקו״ת במדבר ח, ב. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״ג ע׳ 112.
41) ראה ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א-ב. וראה פרדס שער (טז) אבי״ע ספ״א.
42) ראה ד״ה אז ישיר וד״ה וישמע יתרו העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתמז ואילך. שם ע׳ תתנב ואילך).
43) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתסח ואילך).
44) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
45) ספר יצירה שבהערה 24. וראה סה״מ תרנ״ט ע׳ עג ואילך. ועוד.
46) בלק – לאדהאמ״צ קג, סע״א ואילך (נדפס גם במאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ס״ע רסט ואילך). להצ״צ ח״ב ע׳ תתקצג ואילך (נדפס גם באוה״ת בלק ע׳ תתקד ואילך). וראה גם ד״ה כי מראש צורים תער״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ רצט-ש). ד״ה הנ״ל שנה זו (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ קנח). תשכ״ח (שם ע׳ ריא ואילך. ע׳ תעט-פ). תשל״ד (ע׳ רמו ואילך). תשל״ח (שם ע׳ רנ ואילך).
47) בלק כג, ט.
48) זח״ג ד, א (ובאור החמה שם). וראה גם זהר ח״ב נו, א. ח״ג קכ, א. פרדס שער (ח) מהות והנהגה פי״ד. ובכ״מ.
49) ראה זח״ג י, סע״ב ואילך. סה, א. רצב, א. ע״ח שער (יג) א״א פ״ח. שער (יד) או״א פ״ב. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ס״ע שעז. וש״נ.
50) ד״ה באתי לגני (סה״מ באתי לגני ח״א ע׳ קכז ואילך). וראה גם ד״ה הנ״ל (הב׳) וד״ה זה תשכ״א (סה״מ באתי לגני שם ע׳ קלד ואילך. לקמן ע׳ סה).
51) שבהערה 44.
52) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתעב).
53) ראה תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), פרש״י ורמב״ן ר״פ בראשית. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
54) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
55) ראה ע״ח שער (כח) העיבורים פ״א. שער (מ) פנימיות וחיצוניות דרוש יו״ד. פע״ח הקדמה לשער (יח) השבת פ״ה. שער (יח) השבת פ״י. תו״א בראשית ד, ב. לקו״ת פ׳ ראה כו, סע״ג-ד. יוהכ״פ ע, ג. המשך תרס״ו ס״ע תע-תעא. המשך תער״ב ח״א ריש ע׳ תקעו. ובכ״מ.
56) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
57) איוב י, יא. ראה המשך תער״ב ח״ב שם (ע׳ תתנח).
58) ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתס ואילך. שם ע׳ תתעג).
59) ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתעב ואילך).
60) מק״מ – הובא בהמשך תער״ב שם. וראה גם סה״מ תרס״ב ע׳ רלא בשוה״ג. אעת״ר (קה״ת, תשמ״ט) ס״ע רמז-ח. שיחת פורים תשט״ו (שיחות קודש תשט״ו (ברוקלין, תשס״ג) ע׳ 169). ר״ד בעת סעודת אחש״פ תשכ״ז (״המלך במסיבו״ ח״א ע׳ קסג-ד). שיחת י״ט אלול תשמ״ח (התוועדויות תשמ״ח ח״ד ע׳ 304).
61) שה״ש ז, ב.
62) חגיגה ג, א.
63) ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתעד).
64) בשלח טו, ב ובפרש״י. וראה שמו״ר פכ״ג, יד.
65) שקלים פ״א ה״ג.
66) ואתחנן ו, ה.
67) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
68) תענית בסופה (ובפרש״י ד״ה מראה באצבעו). שמו״ר שם.
69) ישעי׳ כה, ט.
[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' נג ואילך]
נדפס בסה״מ תש״כ ע׳ 78 ואילך.